הרמתי את עיני בגלל הצחוק, והמשכתי להסתכל בגלל הבנות.
תחילה הבחנתי רק בשערן, ארוך ולא מסורק. אחר כך בתכשיטיהן, שהחזירו את אור השמש. שלושתן היו מרוחקות ממני כך שלא הבחנתי בתווי פניהן, אבל זה היה חסר חשיבות - ידעתי שהן שונות מכל שאר האנשים בפארק. משפחות התגודדו בתור מטושטש וחיכו לנקניקיות ולהמבורגרים מהגריל הפתוח. נשים בחולצות משובצות נחפזו לצד חבריהן, ילדים השליכו זרעי אקליפטוס כפתוריים על תרנגולות פראיות למראה שהשתלטו על האזור. הבנות ארוכות השיער נראו כאילו הן דואות מעל המתרחש סביבן, טרגיות ונבדלות. כמו בנות מלוכה גוֹלוֹת.
לטשתי בהן מבט נוקב, חסר בושה: לא העליתי בדעתי שהן עשויות להסיט את עיניהן ולהבחין בי. ההמבורגר נשכח בחיקי. רוח קלה נשבה מהנהר בצחנת דגי פיתיון. זה היה בגיל שבו נהגתי לסקור ולדרג בנות בן רגע במסגרת החישוב הבלתי פוסק של חסרונותי, ומיד ראיתי ששחורת השיער היא היפה ביותר. ציפיתי לזה עוד לפני שיכולתי להבחין בפניהן. אפף אותה משהו לא מן העולם הזה. שמלת סינר מלוכלכת כיסתה בקושי את התחת שלה. משני צדיה עמדו ג'ינג'ית כחושה ובחורה מבוגרת יותר, לבושה גם היא ברישול, כלאחר יד. כאילו נמשתה מאגם. הטבעות הזולות שלהן היו כסדרה נוספת של מפרקי אצבעות. הן פסחו על שתי הסעיפים, יופי וכיעור בעת ובעונה אחת, ואדווה של מודעוּת לקיומן נגררה אחריהן ברחבי הפארק. אמהות תרו במבטיהן אחר ילדיהן מכוח תחושה שלא ידעו לנקוב בשמה. בחורות אחזו בידי חבריהן. השמש פילחה את העצים, כמו תמיד - הערבות הישנוניות, הרוח החמה שנשבה מעל שמיכות הפיקניק - אך הנתיב שפילסו הבנות בלב העולם הרגיל ערער את כל המוּכּר והידוע ביום ההוא. חלקלקוֹת ושאננוֹת כמו כרישים המגיחים מהמים.
