הבנות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבנות
מכר
מאות
עותקים
הבנות
מכר
מאות
עותקים

הבנות

3.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מרץ 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 279 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 39 דק'

תקציר

סוף שנות השישים הסוערות בצפון קליפורניה. איווי, מתבגרת צעירה פוגשת בשיטוטיה בעיר קבוצת ילדות–פרחים, שהמבוגרת והדומיננטית מכולן, סוזאן, פורשת עליה את חסותה. מוקסמת מתחושת השחרור והחופש שהן מקרינות וסקרנית לגבי אורח חייהן, מחליטה איווי להתלוות אליהן לחווה נחבאת בין ההרים. שם, ביחד עם צעירים וצעירות נוספים, מתנהלת קומונה שבראשה עומד מנהיג כריזמטי. נואשת להשתייך ולמצוא לעצמה מקום בעולם, איווי מחזקת את קשריה עם אנשי הקומונה ואינה מבחינה כיצד כל יום שעובר עליה בכת הדוגלת באהבה חופשית, למעשה מקרב אותה להתפרצות אלימה ורצחנית שתכה את ארצות–הברית בהלם. 
היום, כאישה בת 40 הממשיכה לתהות על מקומה בעולם, משקיפה איווי ממרחק שנים על אותו מפגש גורלי על תוצאותיו ההרסניות ומנסה להבין אותו. היא תוהה על המבנה החברתי והשיטה שאיפשרו אותו, על הכוח שאדם מאבד כשהוא מבקש למצוא אותו אצל אחרים, ועל הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לתמרן נפש לא מגובשת, המשתוקקת בכל מאודה להכרה.  
אמה קליין בת ה–27, שפרצה כמטאור לעולם הספרות, כתבה את הספר בהשראת קורותיה של הכת הנודעת לשמצה "משפחת מנסון".
"הבּנות" כבש את רשימות רבי–המכר, זכה בביקורות מהללות ונבחר על ידי מגזינים חשובים לאחד הספרים הטובים ביותר לשנת 2016. 
 
"ספר ביכורים נדיר... המלנכוליה של המבוגר, הרפלקציה שלו על האירועים, והלך הרוח של הנערה - ארוגים לעילא זה בזה." וושינגטון פוסט
ספר החודש של אמזון, יוני 2016.

פרק ראשון

הרמתי את עיני בגלל הצחוק, והמשכתי להסתכל בגלל הבנות.
תחילה הבחנתי רק בשערן, ארוך ולא מסורק. אחר כך בתכשיטיהן, שהחזירו את אור השמש. שלושתן היו מרוחקות ממני כך שלא הבחנתי בתווי פניהן, אבל זה היה חסר חשיבות - ידעתי שהן שונות מכל שאר האנשים בפארק. משפחות התגודדו בתור מטושטש וחיכו לנקניקיות ולהמבורגרים מהגריל הפתוח. נשים בחולצות משובצות נחפזו לצד חבריהן, ילדים השליכו זרעי אקליפטוס כפתוריים על תרנגולות פראיות למראה שהשתלטו על האזור. הבנות ארוכות השיער נראו כאילו הן דואות מעל המתרחש סביבן, טרגיות ונבדלות. כמו בנות מלוכה גוֹלוֹת.
לטשתי בהן מבט נוקב, חסר בושה: לא העליתי בדעתי שהן עשויות להסיט את עיניהן ולהבחין בי. ההמבורגר נשכח בחיקי. רוח קלה נשבה מהנהר בצחנת דגי פיתיון. זה היה בגיל שבו נהגתי לסקור ולדרג בנות בן רגע במסגרת החישוב הבלתי פוסק של חסרונותי, ומיד ראיתי ששחורת השיער היא היפה ביותר. ציפיתי לזה עוד לפני שיכולתי להבחין בפניהן. אפף אותה משהו לא מן העולם הזה. שמלת סינר מלוכלכת כיסתה בקושי את התחת שלה. משני צדיה עמדו ג'ינג'ית כחושה ובחורה מבוגרת יותר, לבושה גם היא ברישול, כלאחר יד. כאילו נמשתה מאגם. הטבעות הזולות שלהן היו כסדרה נוספת של מפרקי אצבעות. הן פסחו על שתי הסעיפים, יופי וכיעור בעת ובעונה אחת, ואדווה של מודעוּת לקיומן נגררה אחריהן ברחבי הפארק. אמהות תרו במבטיהן אחר ילדיהן מכוח תחושה שלא ידעו לנקוב בשמה. בחורות אחזו בידי חבריהן. השמש פילחה את העצים, כמו תמיד - הערבות הישנוניות, הרוח החמה שנשבה מעל שמיכות הפיקניק - אך הנתיב שפילסו הבנות בלב העולם הרגיל ערער את כל המוּכּר והידוע ביום ההוא. חלקלקוֹת ושאננוֹת כמו כרישים המגיחים מהמים.

סקירות וביקורות

פוטו רצח "הבנות" רומן שנכתב בהשראת פרשת צ'רלס מנסון, מתחיל מפעים אבל הופך למעין 'ריקוד מושחת'

הנערות של צ'רלס מנסון בבית המשפט, 1970

איווי בויד היא בת 14 רגילה למדי, "מכווננת כל כולי לתשומת לב. התלבשתי כדי לעורר אהבה, משכתי את המחשוף מטה, עטיתי מבט חולמני כל פעם שבאתי בציבור‭."‬ כמו כולנו, איווי משתוקקת להיחלץ מ"הכליאה האינסופית‭,"‬ ותמהיל של הורים גרושים, חוסר תשומת לב ממבוגרים, חוסר סיפוק מהמין הגברי ורצף של אכזבות ומבוכות מביא אותה להיכרך אחר חבורת בנות מטונפות ומלאות הוד שבהן היא מבחינה בפארק, בעודן דגות מזון מפחים.

'הבנות' מסופר מנקודת מבטה של איווי הבוגרת, בת ‭ ,40‬ חסרת כיוון או משפחה, ומגולל במבט לאחור את סיפור משיכתה לבולטת שבחבורה, סוזן העזה והנועזת, ובעקבותיה אל החווה שמנהל גורו נערץ בשם ראסל המתגלה, כדרכם של גורואים, כאגו-מניאק מסרסר השולח, בסופו של דבר, את צאן מרעיתו לביצוע טבח בשמו. ראסל הוא בן דמותו של צ'רלס מנסון, ו'הבנות' הוא רומן שכתבה אמה קליין בהשראת פרשיית כת "המשפחה" שזיעזעה את אמריקה בסוף שנות ‭ 60-ה‬ וחיסלה את המורשת ההיפית, כשהפכה אותה ל"שלום, אחווה ורצח נשים בהיריון‭."‬

 הכישרון הספרותי של קליין הצעירה שרבות כבר נכתב על המקדמה האדירה ששולמה לה, על עיני התכלת הרושפות שלה, על החצר הברוקלינאית נטולת הוויי-פיי שבה הצליחה להשלים את הרומן - הוא לא פחות מנדיר. חלקו הראשון של הספר כמעט מטיל כישוף על הקורא, בזכות יכולת התיאור המפעימה שלה. כמצופה מרומן ביכורים, או מרומן אמריקאי עכשווי בכלל, 'הבנות' מתפקע, בעיקר בראשיתו, מדימויים ותיאורים ציוריים. אלא שבמקרה של קליין, לא מדובר בדימויים מהסוג הקלישאתי, וגם לא מהסוג המופרך, המוגזם. הדימויים כאן מתקיימים במרחב שבין שתי האופציות האלו: המרחב שבו נמצאת הספרות הטובה. כך, הבנות, בהתגלותן הראשונית לאיווי, מצטיירות כ"בנות מלוכה גולות" ש"אדווה של מודעות לקיומן נגררה אחריהן ברחבי הפארק‭."‬

 באופן מתמיה, ככל שמתקרבת איווי הצעירה ללב המאפליה, כך נדמה שמתייבש מעיין כתיבתה של קליין. הכישוף פג. הרומן מופשט ממלבושיו המטורזנים, ומתגלה כשטני למדי.

ייתכן שחלק מהחולשה שתוקפת את 'הבנות' נעוצה בכך שאין בו אהבה או חמלה לדבר. לא ניתן לחבב אף אחת מהדמויות, להזדהות איתן או להעריך אותן, גם לא את סוזן, מושא ההתאהבות הספק-אפלטונית-ספק-לסבו-לייט של איווי. כולם פתטים או מלוכלכים, על פי רוב שניהם גם יחד. אפילו לשנוא אף אחד אי-אפשר, כי 'הבנות' ככל הנראה, מת מבפנים. איווי המבוגרת מנסה להסביר את מעשיה של איווי הצעירה בשכלתנות וברגישות, אבל הבחילה בוקעת מבין הדפים כמו צחנה. אפשר היה להסביר שמדובר בניכור אקזיסטנציאליסטי מכוון, אלמלא שורות כמו "מי עוד אהב אותה? מי חיבק אי פעם את סוזן בזרועותיו ואמר לה שליבה הפועם בחזה נמצא שם בכוונה תחילה‭"?‬

 בארץ מוצאו נשפט 'הבנות' בראש ובראשונה כחיטוט נוסף - אמיץ או מיותר - בפצע היסטורי (דמיינו קריאת רומן בדיוני על הסיפור שהיה או לא היה בין מרגלית הר-שפי ליגאל עמיר, למשל‭,(‬ וככותר נוסף במדף העמוס בספרות, עיונית ובדיונית, העוסקת בחלום ושברו - סוף הסיקסטיז ותרבות ההיפים באמריקה. עבור הקורא הישראלי, שלא פגש שוב ושוב את סיפורה של משפחת מנסון על פרטיה, העיסוק ברמת הנאמנות של הסופרת לאירועים ההיסטוריים הוא משני, מה שמקל על ההתרשמות ממנו כרומן.

אבל לקליין, מתברר, אין עניין ברקע הפוליטי והתרבותי של פרשת מנסון ובתוצאותיה. היא באה לספר על חיי נערות, על תקווה לאהבה, ואכזבה כמובן. "בכל התקופה שביזבזתי על הכנה עצמית, עם מאמרים שלימדו אותי שהחיים הם בעצם חדר המתנה עד שמישהו יבחין בי - הבנים העבירו את הזמן בלהפוך לעצמם‭."‬ חינוכן של נערות ואמונותיהן הפותות הן, לפי קליין, סיבה מספקת להצטרפותן לכת רצחנית. הטענה הסוציולוגית הזו היא נלעגת במקרה הטוב וחמורה במקרה הרע, והיא מחמירה לקראת סוף הרומן, שם נטען במפורש שהשנאה שנצברת בנערות (אותן נערות שמשכו את מחשופן מטה או חשפו שד בציבור בכמיהה לתשומת לב) עקב הטרדות מיניות מסדרים שונים יכולה להסביר את נטייתן לרצחנות; את הרצון "להלום בסכין פעם אחר פעם‭."‬ "זר ביריד שחפן את מפשעתי מבעד למכנסיים; גבר ברחוב שהסתער עליי וצחק כשהתכווצתי‭...‬ דברים כאלה קרו מאות פעמים. אולי יותר. השנאה רטטה מתחת לפני השטח של פניי הילדותיות‭...‬ היה כל כך הרבה לה - שמיד‭."‬ כמה עמודים לאחר מכן נטען כי "הבנות היו יותר חזקות מראסל‭."‬ אז מהן הבנות? מהן בנות, לפי קליין? חזקות? חלשות? מועדות להטרדה וניצול מתמיד על ידי גברים, או מועצמות ועצמאיות?

בסופו של דבר, מה שהתחיל כהבטחה ליצירה מסוגננת על טיבה של משיכה, התמכרות, כניעה ורוע טהור, הופך לסיפור קיץ של לב שבור, טבול במעט ריח של סכנה ושבירת גבולות; מעין 'ריקוד מושחת'‭ ,‬ או אולי 'ריקוד מושחט' אם נזכרים שכל העסק נגמר באמת בשחיטה. כנראה שבעידן 'משחקי הכס'‬ כל רומן התבגרות צריך איזה טבח טוב בשביל הפיניש.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 28/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"הבנות": לחיות עם בנות השטן עלית קרפ הארץ 20/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מרץ 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 279 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 39 דק'

סקירות וביקורות

פוטו רצח "הבנות" רומן שנכתב בהשראת פרשת צ'רלס מנסון, מתחיל מפעים אבל הופך למעין 'ריקוד מושחת'

הנערות של צ'רלס מנסון בבית המשפט, 1970

איווי בויד היא בת 14 רגילה למדי, "מכווננת כל כולי לתשומת לב. התלבשתי כדי לעורר אהבה, משכתי את המחשוף מטה, עטיתי מבט חולמני כל פעם שבאתי בציבור‭."‬ כמו כולנו, איווי משתוקקת להיחלץ מ"הכליאה האינסופית‭,"‬ ותמהיל של הורים גרושים, חוסר תשומת לב ממבוגרים, חוסר סיפוק מהמין הגברי ורצף של אכזבות ומבוכות מביא אותה להיכרך אחר חבורת בנות מטונפות ומלאות הוד שבהן היא מבחינה בפארק, בעודן דגות מזון מפחים.

'הבנות' מסופר מנקודת מבטה של איווי הבוגרת, בת ‭ ,40‬ חסרת כיוון או משפחה, ומגולל במבט לאחור את סיפור משיכתה לבולטת שבחבורה, סוזן העזה והנועזת, ובעקבותיה אל החווה שמנהל גורו נערץ בשם ראסל המתגלה, כדרכם של גורואים, כאגו-מניאק מסרסר השולח, בסופו של דבר, את צאן מרעיתו לביצוע טבח בשמו. ראסל הוא בן דמותו של צ'רלס מנסון, ו'הבנות' הוא רומן שכתבה אמה קליין בהשראת פרשיית כת "המשפחה" שזיעזעה את אמריקה בסוף שנות ‭ 60-ה‬ וחיסלה את המורשת ההיפית, כשהפכה אותה ל"שלום, אחווה ורצח נשים בהיריון‭."‬

 הכישרון הספרותי של קליין הצעירה שרבות כבר נכתב על המקדמה האדירה ששולמה לה, על עיני התכלת הרושפות שלה, על החצר הברוקלינאית נטולת הוויי-פיי שבה הצליחה להשלים את הרומן - הוא לא פחות מנדיר. חלקו הראשון של הספר כמעט מטיל כישוף על הקורא, בזכות יכולת התיאור המפעימה שלה. כמצופה מרומן ביכורים, או מרומן אמריקאי עכשווי בכלל, 'הבנות' מתפקע, בעיקר בראשיתו, מדימויים ותיאורים ציוריים. אלא שבמקרה של קליין, לא מדובר בדימויים מהסוג הקלישאתי, וגם לא מהסוג המופרך, המוגזם. הדימויים כאן מתקיימים במרחב שבין שתי האופציות האלו: המרחב שבו נמצאת הספרות הטובה. כך, הבנות, בהתגלותן הראשונית לאיווי, מצטיירות כ"בנות מלוכה גולות" ש"אדווה של מודעות לקיומן נגררה אחריהן ברחבי הפארק‭."‬

 באופן מתמיה, ככל שמתקרבת איווי הצעירה ללב המאפליה, כך נדמה שמתייבש מעיין כתיבתה של קליין. הכישוף פג. הרומן מופשט ממלבושיו המטורזנים, ומתגלה כשטני למדי.

ייתכן שחלק מהחולשה שתוקפת את 'הבנות' נעוצה בכך שאין בו אהבה או חמלה לדבר. לא ניתן לחבב אף אחת מהדמויות, להזדהות איתן או להעריך אותן, גם לא את סוזן, מושא ההתאהבות הספק-אפלטונית-ספק-לסבו-לייט של איווי. כולם פתטים או מלוכלכים, על פי רוב שניהם גם יחד. אפילו לשנוא אף אחד אי-אפשר, כי 'הבנות' ככל הנראה, מת מבפנים. איווי המבוגרת מנסה להסביר את מעשיה של איווי הצעירה בשכלתנות וברגישות, אבל הבחילה בוקעת מבין הדפים כמו צחנה. אפשר היה להסביר שמדובר בניכור אקזיסטנציאליסטי מכוון, אלמלא שורות כמו "מי עוד אהב אותה? מי חיבק אי פעם את סוזן בזרועותיו ואמר לה שליבה הפועם בחזה נמצא שם בכוונה תחילה‭"?‬

 בארץ מוצאו נשפט 'הבנות' בראש ובראשונה כחיטוט נוסף - אמיץ או מיותר - בפצע היסטורי (דמיינו קריאת רומן בדיוני על הסיפור שהיה או לא היה בין מרגלית הר-שפי ליגאל עמיר, למשל‭,(‬ וככותר נוסף במדף העמוס בספרות, עיונית ובדיונית, העוסקת בחלום ושברו - סוף הסיקסטיז ותרבות ההיפים באמריקה. עבור הקורא הישראלי, שלא פגש שוב ושוב את סיפורה של משפחת מנסון על פרטיה, העיסוק ברמת הנאמנות של הסופרת לאירועים ההיסטוריים הוא משני, מה שמקל על ההתרשמות ממנו כרומן.

אבל לקליין, מתברר, אין עניין ברקע הפוליטי והתרבותי של פרשת מנסון ובתוצאותיה. היא באה לספר על חיי נערות, על תקווה לאהבה, ואכזבה כמובן. "בכל התקופה שביזבזתי על הכנה עצמית, עם מאמרים שלימדו אותי שהחיים הם בעצם חדר המתנה עד שמישהו יבחין בי - הבנים העבירו את הזמן בלהפוך לעצמם‭."‬ חינוכן של נערות ואמונותיהן הפותות הן, לפי קליין, סיבה מספקת להצטרפותן לכת רצחנית. הטענה הסוציולוגית הזו היא נלעגת במקרה הטוב וחמורה במקרה הרע, והיא מחמירה לקראת סוף הרומן, שם נטען במפורש שהשנאה שנצברת בנערות (אותן נערות שמשכו את מחשופן מטה או חשפו שד בציבור בכמיהה לתשומת לב) עקב הטרדות מיניות מסדרים שונים יכולה להסביר את נטייתן לרצחנות; את הרצון "להלום בסכין פעם אחר פעם‭."‬ "זר ביריד שחפן את מפשעתי מבעד למכנסיים; גבר ברחוב שהסתער עליי וצחק כשהתכווצתי‭...‬ דברים כאלה קרו מאות פעמים. אולי יותר. השנאה רטטה מתחת לפני השטח של פניי הילדותיות‭...‬ היה כל כך הרבה לה - שמיד‭."‬ כמה עמודים לאחר מכן נטען כי "הבנות היו יותר חזקות מראסל‭."‬ אז מהן הבנות? מהן בנות, לפי קליין? חזקות? חלשות? מועדות להטרדה וניצול מתמיד על ידי גברים, או מועצמות ועצמאיות?

בסופו של דבר, מה שהתחיל כהבטחה ליצירה מסוגננת על טיבה של משיכה, התמכרות, כניעה ורוע טהור, הופך לסיפור קיץ של לב שבור, טבול במעט ריח של סכנה ושבירת גבולות; מעין 'ריקוד מושחת'‭ ,‬ או אולי 'ריקוד מושחט' אם נזכרים שכל העסק נגמר באמת בשחיטה. כנראה שבעידן 'משחקי הכס'‬ כל רומן התבגרות צריך איזה טבח טוב בשביל הפיניש.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 28/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"הבנות": לחיות עם בנות השטן עלית קרפ הארץ 20/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
הבנות אמה קליין
הרמתי את עיני בגלל הצחוק, והמשכתי להסתכל בגלל הבנות.
תחילה הבחנתי רק בשערן, ארוך ולא מסורק. אחר כך בתכשיטיהן, שהחזירו את אור השמש. שלושתן היו מרוחקות ממני כך שלא הבחנתי בתווי פניהן, אבל זה היה חסר חשיבות - ידעתי שהן שונות מכל שאר האנשים בפארק. משפחות התגודדו בתור מטושטש וחיכו לנקניקיות ולהמבורגרים מהגריל הפתוח. נשים בחולצות משובצות נחפזו לצד חבריהן, ילדים השליכו זרעי אקליפטוס כפתוריים על תרנגולות פראיות למראה שהשתלטו על האזור. הבנות ארוכות השיער נראו כאילו הן דואות מעל המתרחש סביבן, טרגיות ונבדלות. כמו בנות מלוכה גוֹלוֹת.
לטשתי בהן מבט נוקב, חסר בושה: לא העליתי בדעתי שהן עשויות להסיט את עיניהן ולהבחין בי. ההמבורגר נשכח בחיקי. רוח קלה נשבה מהנהר בצחנת דגי פיתיון. זה היה בגיל שבו נהגתי לסקור ולדרג בנות בן רגע במסגרת החישוב הבלתי פוסק של חסרונותי, ומיד ראיתי ששחורת השיער היא היפה ביותר. ציפיתי לזה עוד לפני שיכולתי להבחין בפניהן. אפף אותה משהו לא מן העולם הזה. שמלת סינר מלוכלכת כיסתה בקושי את התחת שלה. משני צדיה עמדו ג'ינג'ית כחושה ובחורה מבוגרת יותר, לבושה גם היא ברישול, כלאחר יד. כאילו נמשתה מאגם. הטבעות הזולות שלהן היו כסדרה נוספת של מפרקי אצבעות. הן פסחו על שתי הסעיפים, יופי וכיעור בעת ובעונה אחת, ואדווה של מודעוּת לקיומן נגררה אחריהן ברחבי הפארק. אמהות תרו במבטיהן אחר ילדיהן מכוח תחושה שלא ידעו לנקוב בשמה. בחורות אחזו בידי חבריהן. השמש פילחה את העצים, כמו תמיד - הערבות הישנוניות, הרוח החמה שנשבה מעל שמיכות הפיקניק - אך הנתיב שפילסו הבנות בלב העולם הרגיל ערער את כל המוּכּר והידוע ביום ההוא. חלקלקוֹת ושאננוֹת כמו כרישים המגיחים מהמים.