תעתועי זיכרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תעתועי זיכרון
מכר
מאות
עותקים
תעתועי זיכרון
מכר
מאות
עותקים

תעתועי זיכרון

4.2 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: הדסה הנדלר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2017
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 455 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 35 דק'

תקציר

״ממש‭ ‬לפני‭ ‬שמכוניתו‭ ‬מתנגשת‭ ‬במעקה‭ ‬הבטון, שנייה‭ ‬לפני‭ ‬שכלי‭ ‬הרכב‭ ‬הופך‭ ‬לערימה‭ ‬מעוותת‭ ‬של‭ ‬גרוטאות, ברגע‭ ‬אחד‭,‬ צלול‭ ‬כבדולח, הוא‭ ‬פתאום‭ ‬זוכר‭ ‬הכול‭.‬
מדוע‭ ‬הוא‭ ‬במכונית. ‬במה‭ ‬מדובר‭.‬
פנים‭, ‬שמות, מקומות‭,‬ סכומים‭.‬
מדוע‭ ‬כולם, עד‭ ‬האחרון‭ ‬שבהם, חייבים‭ ‬למות‭.‬
הכול‭ ‬בגללו. בגלל‭ ‬הסוד‭...‬
תחושת‭ ‬רווחה‭ ‬אדירה‭ ‬חולפת‭ ‬בגופו. ‬ואחריה‭ ‬חרטה‭.‬
קוראים‭ ‬לו‭ ‬דוויד‭ ‬סאראק‭.‬ הוא‭ ‬שוטר‭.‬
והוא‭ ‬עשה‭ ‬משהו‭ ‬בלתי‭ ‬נסלח‭.‬״
כשהוא‭ ‬חוזר‭ ‬להכרה, הוא‭ ‬לא‭ ‬זוכר‭ ‬דבר‭ ‬ממה‭ ‬שעבר‭ ‬בראשו‭ ‬רגע‭ ‬לפני‭ ‬התאונה. למעשה, הוא‭ ‬זוכר‭ ‬מעט‭ ‬מאוד‭ ‬דברים. הוא‭ ‬יודע‭ ‬שהוא‭ ‬קצין‭ ‬ביחידת‭ ‬המודיעין‭ ‬של‭ ‬משטרת‭ ‬שטוקהולם, שהוא‭ ‬אחראי‭ ‬על‭ ‬גיוסם‭ ‬ותפעולם‭ ‬של‭ ‬מודיעים‭ ‬משטרתיים‭ ‬סמויים, ‬ושהמודיע‭ ‬החשוב‭ ‬ביותר‭ ‬שלו, בכיר‭ ‬בעולם‭ ‬הפשע‭ ‬המאורגן, מכונה‭ ‬יאנוס‭.‬ איש‭ ‬מלבד‭ ‬סאראק‭ ‬לא‭ ‬ידע‭ ‬את‭ ‬זהותו‭ ‬של‭ ‬יאנוס‭, ‬וכעת‭ ‬גם‭ ‬סאראק‭ ‬לא‭ ‬יודע‭.‬
זהותו‭ ‬של‭ ‬יאנוס‭ ‬טורדת‭ ‬את‭ ‬מנוחתם‭ ‬של‭ ‬אנשים‭ ‬רבים‭, ‬ממפקדיו‭ ‬של‭ ‬סאראק‭ ‬דרך‭ ‬חבריו‭ ‬ליחידה‭ ‬ועד‭ ‬אנשי‭ ‬הפשע‭ ‬המאורגן‭ ‬שרוצים‭ ‬לתפוס‭ ‬ולחסל‭ ‬את‭ ‬הבוגד‭ ‬המסתתר‭ ‬בשורותיהם‭. ‬חייו‭ ‬של‭ ‬סאראק‭ ‬הפצוע‭ ‬נתונים‭ ‬בסכנה‭, ‬והוא‭ ‬חייב‭ ‬לחקור‭ ‬ולגלות‭ ‬מחדש‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬מה‭ ‬שידע‭. ‬

פרק ראשון

פרולוג 
שבת, 23 בנובמבר
 
אורות כחולים... זו המחשבה הצלולה הראשונה שלו אחרי שהוא פוקח את עיניו.
לא ייתכן שאיבד את ההכרה למשך יותר מכמה שניות, הפוגה זעירה במוחו. אבל העולם נראה מוזר כל כך, זר כל כך. כאילו לא התעורר לגמרי.
השתקפויות כחולות מרקדות סביבו. במראה הפנימית, מנתרות מקירות הבטון, מהגג, מהכביש הרטוב, אפילו מחלקי הפלסטיק המבריקים בלוח המחוונים.
מכונית. הוא במושב הנהג של מכונית, נוסע במנהרה ארוכה.
הכאב משיג אותו. הוא זוכר אותו חלושות מהרגע שלפני אובדן ההכרה. קשת ריתוך חשמלית בוהקת, כחולה כקרחון, בצד השמאלי של גולגולתו, ומחשבותיו נעשות רפש סמיך.
הוא אפילו זוכר את הריח.
מתכת, פלסטיק, חשמל.
משהו קורה לגופו, משהו חמור שמאיים על עצם קיומו, אבל למרבה הפליאה הוא כמעט שלא מרגיש פחד. הוא מהדק את אחיזתו בהגה, מרגיש את העור הרך מתחת לידיו. תחושה נעימה ומרגיעה. לרגע הוא כמעט נכנע לה ומרפה, מתחקה אחר המולקולות הרכות כל הדרך חזרה עד אובדן ההכרה.
אבל הוא לא נכנע. הוא לוחץ על ההגה בכוח רב ככל שהוא מסוגל, ומנסה לאלץ את ראשו הכואב להסביר מה קורה לו.
״דוויד סאראק.״
״קוראים לך דוויד סאראק ו...״
ומה?
המכונית עדיין נוסעת במנהרה. אחד המכשירים הלא־מובנים הרבים שעל לוח המחוונים כנראה מזהיר אותו שהוא נוהג מהר מדי, הרבה יותר מדי מהר.
הוא מנסה להרים את כף רגלו מדוושת הדלק, אבל רגלו מסרבת לציית לו. למען האמת, הוא לא מרגיש את רגליו כלל וכלל. הכאב הולך וגובר, אבל באיזו דרך משונה גם הולך ומתרחק. הוא מבין שגופו עומד להיכבות, לזנוח כל תהליך שאינו חיוני לשמירת החיים עד שיירגע עומס היתר במוחו.
״קוראים לך דוויד סאראק,״ הוא ממלמל לעצמו.
״דוויד סאראק.״
רעשים שונים מתפצחים ברמקולים: מוזיקה, צלילי חיוג, קולות מקוטעים, נסערים, שמדברים בבת אחת.
הוא מסתכל במראה הפנימית. לרגע הוא מדמיין שהוא רואה תנועה, צללית כהה. מישהו יושב במושב האחורי? מישהו שיכול לעזור לו?
הוא מנסה לפתוח את פיו ורואה את הצללית במראה מחקה אותו. הוא רואה זיפים, פנים מעונים אבל מוכרים. הוא מבין מה פשר הדבר. אין אדם נוסף. הוא לבדו.
האור במראה הפנימית מסנוור אותו, מלחלח את עיניו. הקולות במכשיר הקשר עדיין מפטפטים, בקול רם יותר עכשיו – נסערים עוד יותר.
הכיבוי של גופו מואץ. הוא מתפשט מרגליו מעלה אל חזהו.
״משטרה!״ צועק אחד הקולות במכשיר הקשר. המילה מפלסת את דרכה לתוכו ועד מהרה ממלאת את כל תודעתו.
משטרה.
משטרה.
משטרה.
הוא מסיט את מבטו מהמראה הפנימית ובעמל רב מפנה קצת את ראשו. המאמץ מוציא מגרונו אנקת כאב.
״קוראים לך דוויד סאראק.״
ו...?
במרחק מה לפניו הוא רואה את האורות האחוריים של מכונית נוספת. לצדם עומד שלט אזהרה גדול, מכשול כלשהו, ורמפת יציאה. האורות האחוריים בוהקים פתאום באדום זוהר.
כדאי שיסובב את ההגה וייסע אחרי המכונית שלפניו אל מחוץ למנהרה. אבל נראה שגם הקשר לזרועותיו עומד להתנתק, כי הוא מסוגל להניע את המכונית רק בתנועה קופצנית קצרה.
מעקה בטיחות מתקרב, גוש בטון גדול שמחלק את שני נתיבי המנהרה. השלטים מחזירי האור מנצנצים באורות החזקים של הפנסים הקדמיים. הוא מנסה לראות כמה שניות מהעתיד ולהבין אם הוא בסכנת התנגשות. אבל מוחו כבר אינו פועל כרגיל.
הכיבוי מגיע אל פניו וסנטרו נשמט.
המרחק למעקה עדיין מצטמצם.
״משטרה.״
המילה חוזרת, עקשנית יותר הפעם, ופתאום הוא מבין מדוע. הוא המשטרה; האורות הכחולים בוקעים מהמכונית שלו.
קוראים לו דוויד סאראק. הוא שוטר. ו...?
הכאב בראשו שוכך לזמן מה ומאפשר לו לטוות קו מחשבה עקבי. מה הוא עושה כאן? אחרי מי הוא רודף? ואולי רודפים אחריו?
האורות במראה הפנימית מתקרבים ומתקרבים. חורכים את ראשו.
פחד משתלט עליו, והדופק שלו שועט. הכאב הקרחוני הכחול חזק עוד יותר הפעם. עפעפיו מרפרפים; כל הרעש סביבו נמוג ומתרחק. הוא מנסה להישאר ער, נאבק בתהליך הכיבוי. אבל הוא כבר לא יכול לעשות דבר.
דחיפה מהירה מטלטלת את המכונית. אבל הוא בקושי מבחין בה. תהליך הכיבוי כמעט הושלם, והוא שוב חסר הכרה פחות או יותר. חופשי מכאב, מפחד ומבלבול. רק אות עיקש אחד, בקושי מורגש, נשאר במוחו המעונה. דחף חשמלי שעובר בין שני תאי עצב ומסרב להיכבות לפני שישלים את משימתו.
ממש לפני שמכוניתו מתנגשת במעקה הבטון, שנייה לפני שכלי הרכב הופך מעצם מוגדר היטב לערימה מעוותת של גרוטאות, מגיע סוף־סוף הדחף ליעדו. ברגע אחד, צלול כבדולח, הוא פתאום זוכר הכול.
מדוע הוא במכונית. במה מדובר.
פנים, שמות, מקומות, סכומים.
מדוע כולם, עד האחרון שבהם, חייבים למות.
הכול בגללו. בגלל הסוד...
תחושת רווחה אדירה חולפת בגופו. ואחריה חרטה.
קוראים לו דוויד סאראק. הוא שוטר.
והוא עשה משהו בלתי נסלח.

עוד על הספר

  • תרגום: הדסה הנדלר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2017
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 455 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 35 דק'
תעתועי זיכרון אנדרס דה לה מוטה
פרולוג 
שבת, 23 בנובמבר
 
אורות כחולים... זו המחשבה הצלולה הראשונה שלו אחרי שהוא פוקח את עיניו.
לא ייתכן שאיבד את ההכרה למשך יותר מכמה שניות, הפוגה זעירה במוחו. אבל העולם נראה מוזר כל כך, זר כל כך. כאילו לא התעורר לגמרי.
השתקפויות כחולות מרקדות סביבו. במראה הפנימית, מנתרות מקירות הבטון, מהגג, מהכביש הרטוב, אפילו מחלקי הפלסטיק המבריקים בלוח המחוונים.
מכונית. הוא במושב הנהג של מכונית, נוסע במנהרה ארוכה.
הכאב משיג אותו. הוא זוכר אותו חלושות מהרגע שלפני אובדן ההכרה. קשת ריתוך חשמלית בוהקת, כחולה כקרחון, בצד השמאלי של גולגולתו, ומחשבותיו נעשות רפש סמיך.
הוא אפילו זוכר את הריח.
מתכת, פלסטיק, חשמל.
משהו קורה לגופו, משהו חמור שמאיים על עצם קיומו, אבל למרבה הפליאה הוא כמעט שלא מרגיש פחד. הוא מהדק את אחיזתו בהגה, מרגיש את העור הרך מתחת לידיו. תחושה נעימה ומרגיעה. לרגע הוא כמעט נכנע לה ומרפה, מתחקה אחר המולקולות הרכות כל הדרך חזרה עד אובדן ההכרה.
אבל הוא לא נכנע. הוא לוחץ על ההגה בכוח רב ככל שהוא מסוגל, ומנסה לאלץ את ראשו הכואב להסביר מה קורה לו.
״דוויד סאראק.״
״קוראים לך דוויד סאראק ו...״
ומה?
המכונית עדיין נוסעת במנהרה. אחד המכשירים הלא־מובנים הרבים שעל לוח המחוונים כנראה מזהיר אותו שהוא נוהג מהר מדי, הרבה יותר מדי מהר.
הוא מנסה להרים את כף רגלו מדוושת הדלק, אבל רגלו מסרבת לציית לו. למען האמת, הוא לא מרגיש את רגליו כלל וכלל. הכאב הולך וגובר, אבל באיזו דרך משונה גם הולך ומתרחק. הוא מבין שגופו עומד להיכבות, לזנוח כל תהליך שאינו חיוני לשמירת החיים עד שיירגע עומס היתר במוחו.
״קוראים לך דוויד סאראק,״ הוא ממלמל לעצמו.
״דוויד סאראק.״
רעשים שונים מתפצחים ברמקולים: מוזיקה, צלילי חיוג, קולות מקוטעים, נסערים, שמדברים בבת אחת.
הוא מסתכל במראה הפנימית. לרגע הוא מדמיין שהוא רואה תנועה, צללית כהה. מישהו יושב במושב האחורי? מישהו שיכול לעזור לו?
הוא מנסה לפתוח את פיו ורואה את הצללית במראה מחקה אותו. הוא רואה זיפים, פנים מעונים אבל מוכרים. הוא מבין מה פשר הדבר. אין אדם נוסף. הוא לבדו.
האור במראה הפנימית מסנוור אותו, מלחלח את עיניו. הקולות במכשיר הקשר עדיין מפטפטים, בקול רם יותר עכשיו – נסערים עוד יותר.
הכיבוי של גופו מואץ. הוא מתפשט מרגליו מעלה אל חזהו.
״משטרה!״ צועק אחד הקולות במכשיר הקשר. המילה מפלסת את דרכה לתוכו ועד מהרה ממלאת את כל תודעתו.
משטרה.
משטרה.
משטרה.
הוא מסיט את מבטו מהמראה הפנימית ובעמל רב מפנה קצת את ראשו. המאמץ מוציא מגרונו אנקת כאב.
״קוראים לך דוויד סאראק.״
ו...?
במרחק מה לפניו הוא רואה את האורות האחוריים של מכונית נוספת. לצדם עומד שלט אזהרה גדול, מכשול כלשהו, ורמפת יציאה. האורות האחוריים בוהקים פתאום באדום זוהר.
כדאי שיסובב את ההגה וייסע אחרי המכונית שלפניו אל מחוץ למנהרה. אבל נראה שגם הקשר לזרועותיו עומד להתנתק, כי הוא מסוגל להניע את המכונית רק בתנועה קופצנית קצרה.
מעקה בטיחות מתקרב, גוש בטון גדול שמחלק את שני נתיבי המנהרה. השלטים מחזירי האור מנצנצים באורות החזקים של הפנסים הקדמיים. הוא מנסה לראות כמה שניות מהעתיד ולהבין אם הוא בסכנת התנגשות. אבל מוחו כבר אינו פועל כרגיל.
הכיבוי מגיע אל פניו וסנטרו נשמט.
המרחק למעקה עדיין מצטמצם.
״משטרה.״
המילה חוזרת, עקשנית יותר הפעם, ופתאום הוא מבין מדוע. הוא המשטרה; האורות הכחולים בוקעים מהמכונית שלו.
קוראים לו דוויד סאראק. הוא שוטר. ו...?
הכאב בראשו שוכך לזמן מה ומאפשר לו לטוות קו מחשבה עקבי. מה הוא עושה כאן? אחרי מי הוא רודף? ואולי רודפים אחריו?
האורות במראה הפנימית מתקרבים ומתקרבים. חורכים את ראשו.
פחד משתלט עליו, והדופק שלו שועט. הכאב הקרחוני הכחול חזק עוד יותר הפעם. עפעפיו מרפרפים; כל הרעש סביבו נמוג ומתרחק. הוא מנסה להישאר ער, נאבק בתהליך הכיבוי. אבל הוא כבר לא יכול לעשות דבר.
דחיפה מהירה מטלטלת את המכונית. אבל הוא בקושי מבחין בה. תהליך הכיבוי כמעט הושלם, והוא שוב חסר הכרה פחות או יותר. חופשי מכאב, מפחד ומבלבול. רק אות עיקש אחד, בקושי מורגש, נשאר במוחו המעונה. דחף חשמלי שעובר בין שני תאי עצב ומסרב להיכבות לפני שישלים את משימתו.
ממש לפני שמכוניתו מתנגשת במעקה הבטון, שנייה לפני שכלי הרכב הופך מעצם מוגדר היטב לערימה מעוותת של גרוטאות, מגיע סוף־סוף הדחף ליעדו. ברגע אחד, צלול כבדולח, הוא פתאום זוכר הכול.
מדוע הוא במכונית. במה מדובר.
פנים, שמות, מקומות, סכומים.
מדוע כולם, עד האחרון שבהם, חייבים למות.
הכול בגללו. בגלל הסוד...
תחושת רווחה אדירה חולפת בגופו. ואחריה חרטה.
קוראים לו דוויד סאראק. הוא שוטר.
והוא עשה משהו בלתי נסלח.