1
אין עתיד. אין עתיד. אין עתיד. עתיד אין. אין. עתיד. אין. עתיד אין. אין. עתיד. אין עתיד. אין עתיד אין עתיד. אין. עתיד. אין. אין. עתיד. עתיד. א. י. ן. ע. ת. י. ד. ניא דיתע. איןעתיד. תידע אין. תידעיאן. עיאתידן. נתאיידע. אין עתיד אין עתיד אין עתיד אין אין אין. כאן. אין עתיד כאן. כאן אין עתיד. כאן. אין. עתיד. אין כאן עתיד. כאן אין עתיד. עתיד אין כאן. אין. כאן. עתיד. אין עתיד. כאן אין עתיד. אין עתיד כאן. אין עתיד. אין כאן עתיד. זה מה שהוא הכניס לי לראש. ״זה כפר קטן,״ אבא שלי חרץ ביובש, ״קח את עצמך וברח מכאן.״ אני לא זוכר את הפעם הראשונה שבה הוא אמר זאת. עברו מאז עשרים, שלושים שנה, וזה חזר על עצמו שוב ושוב. הייתי תינוק, ילד, נער ומבוגר. לא הבנתי את פשרם המדויק של הדברים. רק את הנימה הרעה, הפסקנית. אחר כך הבנתי קצת יותר את מה שהוא רצה ממני ולבסוף הבנתי טוב מאוד. יותר מדי טוב. המילים הפכו ערים, כפרים, קיבוצים, בניינים, כבישים, שכונות שלמות לקופסאות גפרורים שיושביהן הננסיים סובבים סביב עצמם ללא הכרה, האחד מזנב בזנבו של השני בלולאה מסומאת, נחש פתן שבולע ומקיא את עצמו חליפות. ואם הפתן הזה יפער את לסתותיו החשוקות, אולי ייפלט החוצה גופי המידלדל ואני איחבט בקרקע ואז אנסוק אל מעבר למזעריותם של הערים והכפרים והקיבוצים אל העולם הרחב, הרחק מהארץ הנפסדת הזאת.
אבא שלי לא הפסיק לדקלם את מה שהפך לתפילה, שמשמעותה אולי אבדה היכן שהוא בדרך הארוכה שבראשיתה היא נהגתה בתור המנון, הנחיה מקצועית או קריאה רשמית לפעולה - אין עתיד. כפר קטן. לברוח מפה. לתעב את המקום עד שיתפוגג. זו הייתה המטרה העליונה. זה היה הציווי, ההבטחה שלא יכול היה להגשים בעצמו כי כבר היה מאוחר מדי ולכן הועיד אותה לדור השני. אותו משפט, ששמעתי עוד כשישבתי על ברכיו של אבי ולמדתי להכיר את העולם הסובב אותי, הסתמרטט במהלך השנים, אך הילתו לא נמוגה. אולי ניסה לשכנע גם את עצמו בנכונות הבלתי ניתנת לערעור של הטענה: אין עתיד, אין הווה, אין מדינה, אין חיים. רק עבר בלתי הפיך ובלתי שמיש והווה של המתנה אינסופית לדברים שלא יופיעו. לכל כישלון, כל מצוקה, כל מועקה, כל ביורוקרטיה מפרכת או מפגש אנושי מעיק עם ילידי המקום, הייתה תשובה אחת: אין כאן עתיד, זה כפר קטן, תברח מפה.
ההורים שלי לא חשבו שזה כפר קטן כשהגיעו אליו בסוף שנות השבעים מהעיר קייב שבברית המועצות. כשהמטוס שלהם חצה את הים התיכון בחודש אחד בשנת 1978 ועמד לנחות בנמל התעופה, הם ראו מהחלון את המרחבים העירוניים של תל אביב החופשית ובמטוס מחאו כפיים ושרו ״הבאנו שלום עליכם״ כאילו המשיח בכבודו ובעצמו הגיע. ואולי בעצם הם היו המשיח. הסובייטים שילחו אותם מעליהם ללא רכוש רב וחסכונות פרט לכמה רהיטים ומטבע קטן אחד, פריט אספנים, ה״טאלר של מריה תרזה״ מהמאה השבע־עשרה שהצליחו לדחוף בחשאי לאחת המזוודות ושמרו בתור מזכרת. הם לקחו איתם גם כמה קופסאות של סיגרים קובניים מתוצרת ״רומיאו״ וחמש צנצנות של קוויאר שחור בלוגה. כשהגיעו לישראל עלו על אוטובוס לתל אביב, שעליה סיפרו להם מכרים כי היא עיר הבוהמה, ועברו בין בתי הקפה, בין השולחנות. הישראלים, שלא היו מורגלים במוצרי מותרות, קנו מהם סיגר ועוד סיגר, צנצנת ועוד צנצנת, וההורים שלי אספו מהם שטרות כמו קבצנים.
עוד הביאו איתם שני צעיפי פרווה כבדים ומפוארים שלא עמדו בחום הישראלי הכבד; חורפנים שעורם נפשט מעליהם, וראשיהם מזוגגי העיניים נתחבו למקפיא, ושכנו שם שנים לצד הנקניקיות והשלגונים. פגרים קפואים, מזכרת מאמא רוסיה. מעולם לא נעשה בהם שימוש במזג האוויר הים תיכוני. הם נעזבו לנפשם, אולי בציפייה שיקומו לתחייה, יפתחו את דלת המקפיא ויברחו בחזרה לקייב. עד שיום אחד החלו להצחין, פרוותם המדולדלת החומה הפכה לירקרקה, והחלום שיום אחד יימצא האירוע החגיגי המתאים שבו ניתן יהיה ללבוש אותם נזנח ומצא את עצמו בפח האשפה.
את הסיפורים על ישראל הכירו בטלפון שבור מאבות אבותיהם, שהעבירו הלאה לאבותיהם שהעבירו להם. וכשסוף־סוף הגיעו הנה - הבינו מיד שסיפרו להם שקרים ובדותות. הזיות מיתיות על מקום שלא קיים ואין לו אפשרות להיות קיים. איך אגדות יהודיות של דורות מתפוגגות ברגע אחד של מגע עם האדמה. ואולי זה כל מה שזה היה שווה. הם לא היו פליטים או מחפשי מחסה נואשים, כך היה להם חשוב להדגיש תמיד בפני. בווינה, בתחנת המעבר, נתנו להם שלוש אופציות לחיים החדשים שעמדו בפניהם: גרמניה, ארצות הברית, ישראל. ״מהגר?! שלא תעז אף פעם לקרוא לי מהגר!״ צרח עלי פעם אבא שלי בעלבון נוראי, ״אני עולה. אני לא נמושה שברחה מרוסיה כדי לקבץ נדבות אצל גויים. לא באתי לכאן כדי שהבן שלי יקרא לי מהגר.״ ״אני לא מבין את ההבדל,״ אמרתי לו, והוא הפנה לי את הגב ויותר לא דיברנו על זה. את ברית המועצות הוא עזב בגאווה של מפסידן כרוני. הוא היה רופא נוירולוג, שקידומו נעצר בגלל סיבה פרוזאית לחלוטין - מחסור זמני בתקנים בבית החולים המקומי. אבל אבי לא הסכים לקבל עליו את הדין ולהמתין עוד כמה חודשים עד שיגיע תורו. או כך לפחות הבטיחו לו. הוא זעם וטען שמדובר בקנוניה בסדר גודל של ״משפט הרופאים״. עלילת דם סובייטית נגדו. קנוניה של ממש. ולא עזרו ניסיונותיה של אמי לשכנעו כי עליו לקבל את הדין ולחכות בסבלנות. ״הם לא היו מעיזים לעשות את זה לרופא לא יהודי,״ הוא אמר לה, ״הם חיפשו תירוץ, הגויים האלה. ניסע לישראל לקבל את מה שמגיע לנו,״ אמר לאמא שלי, ועוד לא הבין בדיוק להיכן פניו מועדות. ״לא רציתי להמשיך להיות יהודי,״ אמר לי, ״רציתי לחיות במקום שבו לא יזהו אותי לפי האף הארוך שלי.״ הוא תיאר לעצמו את ישראל כגן עדן של אזרחים בעלי אפים ארוכים שבו אין חשיבות לדתות או גזעים; מרחב כנעני קדום שיושביו נבראים מחדש כישראלים מתוך איזו יוֹרה רותחת שפולטת ולדות מחוץ לחוקי ההיסטוריה. המילה הזאת. המילה המסריחה הזאת. ״ישראלים״. כמה היא הילכה עליו קסם בהתחלה. ״אני באתי לישראל כדי להיות ישראלי. לא ידעתי מה זה בדיוק,״ הסביר לי אחרי שכבר ידע יותר מדי. אולי אלה היו השאריות האחרונות של האינדוקטרינציה הסובייטית, שמחקה בברוטליות כל זהות שלא תאמה לאידיאולוגיה שלה וחרתה בו את רישומה עד כדי כך שחשב שגם שאר העולם הוא סניף של האידיליה הסטליניסטית הכוזבת שייצרה בני אדם שווים, נטולי דת ומעמד. ואולי הייתה זו תמימותם האינפנטילית של מי שבסך הכול ביקשו לעצמם חיים טובים יותר וסירבו להודות בכך, כי להודות בכך משמע שהם היו בסך הכול מהגרים כמו כל המהגרים ברחבי העולם. היו להם אותן פנטזיות על חיים טובים יותר ואותו ארוס צרכני, וכשירדו מהמטוס והבינו עד כמה תלושות היו כל ההנחות המוקדמות שלהם, לא הייתה להם ברירה אלא להפוך לבדלנים יהודים, שונאי אדם, כמו כל יתר הטועים שירדו ממטוסים ומאוניות לפניהם.
יותר מכול חלחלה בהם התחושה שבמקום המזרח תיכוני הזה נתקבצו כל הערבים, המזרחים, הלבנטינים, יוצאי המגרב, האסיאתים, האפריקאים, השחורים והחוּמים, שמנעו מהם את השלווה שאמורה הייתה להתלוות לחיים החדשים שלהם. הם היו האחראים הראשיים לקלקול. ההורים שלי לא יכלו לסלוח לכל המקולקלים שקלקלו את הישראליוּת המדומיינת שחשבו שהובטחה להם על ידי אבותיהם. הם נאחזו באכזבה שלהם, כי להרפות ממנה משמעו להיטמע, להודות שהפכת להיות ככל השאר. ״חשבתי שישראל תהיה כמו ספרטה,״ הסביר לי אבי, ״שאנשים כאן יהיו חזקים. קשוחים. מחושלים. למזרחים יש אופי חלש. הם עצלנים. הם לא כמונו. האדם המזרחי הוא פרימיטיבי. אכול אמונות תפלות. אדם חייתי, חסר תרבות, חינוך והיגיינה. האנשים האלה יהרסו אותנו,״ ניבא והוסיף - ״אל תהיה כמוהם.״ מעט אחר כך כבר קרא לי ״מרוקאי מסריח״ כי החל לזהות בי את המקומיוּת המזרחית המשוקצת שדיללה את חזון הכוח הישראלי שעליו חלם. ״הפכת להיות מרוקאי מסריח,״ הם צעקו עלי כשרצו לעלוב בי, כי לא הבדילו בין המזרחים והניואנסים לא עניינו אותם, כי בשבילם כולם היו אותו דבר. מזרחים כלליים. הם פחדו פחד מוות מהרגע שבו אעבור לצד השני, המזרחי הכללי, ומבחינתם כבר עברתי. הם הביטו עלי ברחמים, בניכור איום ונורא, מהעבר השני של החומה. ״פּרְשיווי מַראקַניץ״. ואם אכן הייתי כזה, ״פרשיווי מראקניץ״, מה בכלל היה הקשר שלי לשני הרוסים האלה? אולי הייתי צריך לצאת ולחפש אחר ההורים האמיתיים שלי, המזרחים הכלליים, ולחיות חיים מזרחיים כלליים במקום המזרחי הכללי הזה, אבל אני לא רציתי לחיות חיים מזרחיים כלליים. ״אל תקראו לי ככה,״ ביקשתי מהם, ״אני לא מרוקאי מסריח.״ ״אתה כזה.״ ״אני לא כזה.״ ״תוכיח לנו שאתה לא.״ ולא יכולתי להוכיח.
כך הורישו לי את הבוז. לכל אדם שפסע במרחב הזה. אלה היו שנים ארוכות של החדרה שיטתית, איטית, עקבית, חרוצה מאין כמותה. רעל חלבי שינקתי משדי אמי והפך לארוחות קבועות ומזינות וממכרות. את הזחילה שלי בבוץ הזה עשיתי במרכז הקליטה, שם התגוררו הורי בארבע השנים הראשונות שלהם ושלי בישראל. מקום שבו אמורה להתהוות זהות חדשה מתוך בנייני בטון בני שלוש קומות, חדרים קטנים, מיטות סוכנות, לימודי עברית. הם לא רצו את המקום ולא את השפה. מורי העברית ניסו לחרות בהם את האותיות, אך אבי ואמי מיאנו. מעולם לא ראיתי אותם כותבים ולו מילה אחת בעברית. הם ידעו שמנת חלקם תהיה העילגות אך השלימו עם נכותם, העיקר שלא לספוח אל עצמם את שפת המקום. המבטא הכבד והמכביד שלהם נותר כשהיה גם עשרות שנים מאוחר יותר והסגיר אותם וסימן אותם, אך הם רצו להיות מסומנים ונבדלים מכל ״הישראלים המטומטמים״, כפי שאבי קרא להם, ״והמרוקאים המסריחים״. כישלונם להתערות היה לגאוותם הגדולה, וככל שנכשלו כך טיפחו בי בכוח ובעקשנות את התרבות הרוסית כדי להילחם בהשפעה הזרה של המזרחים הכלליים והישראלים המטומטמים, מתוך ידיעה ברורה שלעולם לא אוכל להיות רוסי טבעי כמותם, ואף על פי כן לא חדלו מניסיונותיהם הסדיסטיים. אני הייתי הישראלי הראשון בהיסטוריה של המשפחה. מוצג חד־פעמי באילן יוחסין של אלפי שנים. על ציר הזמן סימנתי את קו האפס, זה שאליו הכול זורם, וממנו - הכול אמור להתחיל מחדש. אך התוכניות השתבשו לחלוטין. הם גידלו אותי כמו שאבותיהם גידלו אותם. עוד לא ידעתי עברית וכבר לימדו אותי רוסית ותכף היה דבק בי מבטא רוסי כמו שלהם, אבל אז באה העברית כי היא הייתה חייבת לבוא, ובזמן שהם התיכו לתוכי את האותיות הקיריליות נכנסו האותיות העבריות וניסו לבעוט אותן החוצה ולא הצליחו והייתה מלחמה. ואיך זה נגמר? זה לא יכול היה להיגמר אף פעם. אמא שלי חזרה וטענה בפני שיום אחד ברית המועצות תתאושש ותחזור לגדולתה המזהרת בתור מעצמה כלל־עולמית ותשתלט מחדש לפחות על חצי מהעולם, ואז לא תהיה לי ברירה אלא לדבר בשפתה של האימפריה המתחדשת כי יהיה זה עולם שבו כולם מדברים ברוסית, ולא יהיה בו מקום לחלשים ולישראלים מטומטמים ולמזרחים כלליים. זה היה זמן קצר לפני שמסך הברזל נפל, אבל גם אחרי נפילתו המשיכה לאחוז בטענותיה והאמינה שברית המועצות תשתקם בסופו של דבר ותהפוך לכוח גלובלי שימחק את הדומיננטיות האנגלוסקסית, ורק אלו שיהיו כשירים למהפכה הרוסית השנייה יוכלו לשרוד בתוך הסדר העולמי החדש, ועל כן צריך להתכונן לאותו הרגע ולא לזנוח את שפתם של שליטי העתיד, כי צריך למצוא חן בעיני הצאר הרוסי האכזר שיעלה מהריסותיה של המאה העשרים ואולי יבוא להציל אותנו, כך ידעה מניסיונה והזהירה אותי. ״אתה עוד תצטרך את השפה הזאת. את התרבות הזאת. תקשיב לי טוב, מרוקאי מסריח, העברית לא תוביל אותך לשום מקום.״ אבל אני לא הקשבתי לה.
היא הייתה מקרינה לי סרטוני אנימציה ב־8 מ״מ על הקיר הלבן בחדר הקטן במרכז הקליטה כדי להזכיר לעצמה את ימי ילדותה הרחוקים מדי, וביקשה לשכפל אותם לתוך ילדותי ולהפוך את ילדותי לילדותה. האורות נכבו, הדלת ננעלה והמקרנה הישנה טרטרה את סרטי הצילום הדהויים והשליכה אותם על המשטח הלבן, צובעת אותו בדימויים שגזרו את החדר הזה ממרכז הקליטה והדביקו אותו היכן שהוא בשנות השבעים המוקדמות בקייב, באחד משיכוני הרכבת הידועים לשמצה של הארכיטקטורה הסובייטית הסגפנית. היה שם זאב אחד, לבוש בחולצה ורודה ומכופתרת, מכנסיים שחורים צמודים, שיניו חשופות, שניהל מרדף אחר ארנב חסר ישע, בחולצת גולף לבנה ומעיל ירוק, עיניו מפוחדות, והוא מצליח בכל פעם מחדש להימלט מהזאב, וממשיך להתגרות בגורלו גם בפרק הבא. ״חכה, חכה,״ צעק לו הזאב לשווא, והבטיח שיתפוס אותו, אך הארנב מעולם לא נתפס והזאב אף פעם לא ויתר. מי היה כאן הזאב ומי הארנב? האם הייתי דור ראשון לארנבים עם תודעה של זאבים או זאבים עם תודעה של ארנבים? יכולתי להבחין בבירור בזנבות הרועדים של הורי, אך גם בשיניהם החדות. עם השנים הן קהו ונותר רק זנב.
גם לי היה זנב. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה קראו לי ״רוסי מסריח״. אולי סיימתי לצפות בארנב ובזאב ופתחתי את הדלת וירדתי אל החצר בשכונה והיה איזה ישראלי מטומטם אחד שבחן אותי מכף רגל ועד ראש והגיע למסקנה הבלתי נמנעת שאני רוסי וגם מסריח, בן למהגרים שצחנת ארץ המוצא שלהם עלתה למרחוק. הבנתי מיד את ההייררכיה. אוקיינוס אסתטי הפריד ביני לבינם, הזאטוטים האלה שנולדו לאלה שנולדו כאן לאלה שנולדו לאלה שנולדו כאן והתרוצצו חצי עירומים כאילו זה שלהם, וזה באמת היה שלהם. על רגלי היו גרביים לבנים, עד הברכיים, ומעליהם סנדלים. מכנסי בד חומים קצרים אחוזים בשלייקעס מעל חולצה בצבע בז׳, מכופתרת עד קצה הצוואר. ירושה מקרובי משפחה. שערי מסורק בקפידה הצידה. ילדון טיפוסי ממזרח אירופה של שנות השלושים, כמו באותה תמונה אייקונית של ילד יהודי המרים את ידיו בגטו ורשה. כבר לא ידעתי אם אני ״מרוקאי מסריח״ או ״רוסי מסריח״, אבל הורי התעקשו שאני כזה והילדים הישראלים המטומטמים התעקשו שאני כזה, ומישהו מהם צדק ככל הנראה.
החלוקה הייתה ברורה. שתי קבוצות. הקבוצה הגדולה - ישראלים מטומטמים. הקבוצה שבתוך הקבוצה, תת־הקבוצה - מזרחים כלליים, הידועים גם בכינוי ״מרוקאים מסריחים״.
המזרחים הכלליים היו מוקצים באופן מוחלט וודאי. הם היו קיימים כרוחות ושדים. הישראלים המטומטמים התקיימו במקביל. הם ניהלו את חייהם הישראליים המטומטמים עם הורים ישראלים מטומטמים וצאצאים ישראלים מטומטמים, ובכלל לא הכרתי את ההורים הישראלים המטומטמים שמדברים את הישראלית המטומטמת השורשית הזאת, עם המילים הישראליות המטומטמות, וחובבים את הפולקלור הישראלי המטומטם והמוזיקה הישראלית המטומטמת והלהקות הצבאיות והבדרנים הישראלים המטומטמים, ושפתם צחה והם מספרים צ׳יזבטים אחד לשני וחולקים סיפורים משותפים מתנועת הנוער ומקורס קצינים וטופחים אחד לשני על השכם כאילו הכירו כל חייהם ולכולם יש את הניגון האותנטי של המקום. לנו היו רוסים מסביב. רק רוסים. איתם ההורים שלי מצאו שפה משותפת על בסיס איתן של חוסר שביעות רצון ורתיעה מ״הישראלים הטיפוסיים״ - ״טיפּיצְ׳ני איזרַאילצַ׳ני,״ היו אומרים בבוז עמוק, כל כך עמוק שכמעט היה ניתן ליפול לתוך זה. הנרגנות הממארת שלהם עוררה את התיאבון עד שכמעט היה ניתן ללקק מהאצבעות את הגועל נפש. כשהיו נפגשים יחד, בסופי שבוע או בחגים, זו הייתה חגיגה של אוכל רוסי מסורתי ונאצות. כל נגיסה עוררה את שדי העבר. כף אחת של זיכרונות וכף אחת של כעסים. סלט תפוחי אדמה, נזיד בשר, דגים מלוחים, כבד קצוץ, קציצות ברוטב, בורשט סגול, כיסונים ממולאים בבשר, תפוחי אדמה או דובדבנים מתוקים שעליהם מונחת שמנת חמוצה. זַקוּסקי, פּירוֹז׳קי, פּילמֶני, וַרֶניקי, חַלאדֶטְס וכל המילים שהיו מפוזרות על שולחן עץ כהה ורחב מידות שהתארך לכדי שולחן של אבירים שאיבדו את תוארי האבירות שלהם, אז מה נשאר להם לכל הרוחות פרט לשולחן הזה.
מטרתם של משתאות מסוג זה הייתה להאדיר את התרבות הרוסית שנשכחה מאחור, כפי שהשתקפה בסגנון הבישול המהביל שהיה כבד כמו האנשים שטרחו עליו במטבחים, וכל מהותו הבלתי מתפשרת הייתה לחרוץ את רשמיו באדם, למלא את קיבתו ולנטוש אותו לכל הרוחות. לא לרומם ולספק לו אנרגיה, אלא להוריד אותו אל הקרקע הקרה. אוכל מפוכח ונטול אשליות כמו האנשים שאוכלים אותו. אוכל של איכרים רוחניים. טעמיו גסים. אין בו השראה גדולה. רק ההבנה שאוכל צריך להיות שימושי, ומתוך השימושיות מהדהדת התוגה היהודית שהתקיימה כגידול על ההיסטוריה המזרח אירופית, ומתגלגלת בנתחים של בשר שבושל במשך שעות ארוכות בסירי ברזל שחורים כמו הסבל עלי אדמות, ובבצק שעוטף הכול בניחומיו הבלתי מנחמים ובדגים המסריחים האלה שסירחונם גאוותם, ומכל הסירחונות הייתי אמור לבקוע כגבר רוסי, אך גבר לא הייתי אלא סרדין, שְפְּרוֹט מתוך קופסת שימורים בגודל של חמישה על שלושה סנטימטרים. ״אתה חלשלוש,״ אמר לי אבי, ״תאכל. צריך להתחזק. תהיה גבר,״ והחזיק בידו מזלג ונופף בו. אני סגרתי את פי וחשקתי את שיני. ״אתה לא בנוי לחיים כאן. אתה חלשלוש. המדינה הזאת צריכה אנשים חזקים כמו הרוסים. אתה לא תצליח לשרוד. תאכל.״ אך אני לא אכלתי והוא הוריד את המזלג ונאנח. ״אתה חלשלוש. לא יֵצא ממך כלום,״ ופתח את פיו והכניס לפיו עוד חתיכת בשר מבושל, שיניו ולשונו נצבעו בצבע החום של ציר הבשר, והחתיכה התערבבה בגזר רך ובכרוב כבוש וכל העיסה הזאת החליקה פנימה לגרון ולקיבה והסתיימה בגיהוק ובנהמת מנצחים. אני לא יכולתי לסבול את האוכל הזה, גבר רוסי רציתם, גבר רוסי לא תקבלו, אבל הם התעקשו במזלגותיהם ובכפותיהם והטיחו בי קציצות בקר עשויות בשר שנטחן במכונת ברזל בידיים ששריריהן המסורגים יכולים היו למלוק כל צוואר ישראלי מצוי, ואני הייתי לועס אותן ומגלגל לכדי גושי בשר רטובים ומחזיק אותם בתוך הפה ולא בולע. ואז הייתי קם משולחן האבירים בגנבה, לחיי תפוחות מגושי הבשר שהצטברו בפי, ורץ לחדרי ומוציא את גושי הבשר מלאי הריר, הלעוסים למחצה, מהפה ומשליך אותם מתחת לארון הבגדים בחדרי וחוזר אל המשתה על קצות אצבעותי. שם הם הצטברו להם והקימו מושבה גולה של בשר טחון וחצי אכול, עד שבאחד הימים, במהלך ניקיון החדר, אמי הזיזה את הארון ונבעתה לגלות עשרות גושי בשר רקובים ואכולי רימות, וכך נגלה סודי וקיבלתי מכות הגונות. ״אתה לא מספיק טוב בשביל האוכל הזה,״ הם אמרו לי, ואולי צדקו.
ועוד הוספתי על פשעי כשפיתחתי תאווה לאוכל מזרחי כללי, חריף כלהבה בוערת, כדי שישרוף אותי ואת כל מה שהייתי. ההורים שלי ראו בכך בגידה, אבל אני התמדתי באהבתי לטעם החריף של המרוקאים והתוניסאים והתימנים והערבים עם מאכליהם בעלי הצבע האדום ובוהק כשמש, וככל שהיה עז יותר כך נמשכתי אליו יותר, והייתי משלם על כך בכאבי בטן איומים וצורבים ובריצות תכופות לשירותים שרמזו לי שאינני בנוי גנטית ותרבותית להתמודד עם סוג כזה של מזון, אבל לא היה אכפת לי. הכאב רק עודד אותי להמשיך באהבה גיהינומית זו מתוך מזוכיזם צרוף ומתוך ניסיון לפענח את קיבתם של האנשים שהורי הרחיקו מעצמם וממני, כי מכלל האיברים נותרה הקיבה שיכולה הייתה לספוח את מה שהמוח דחה.
והשרפה התחוללה והמאבק נמשך: בכל חורף הורי היו סוחבים אותי ליערות הכרמל כדי ללקט שם פטריות יער שצמחו בר, אבל החורף לא היה חורף גשום ואפל וקר והיערות לא היו יערות הבראשית המפוארים של הרי הקרפטים והפטריות לא היו פטריות יער חומות, בשרניות ויפות מראה, ואם נמצאה פטרייה אחת - חצי נבולה, כמושה, עלובה - עלצו כאילו מצאו מחדש את גורלם האבוד בין העצים. חפרו ושלפו אותה מתוך האדמה הלחה וערסלו אותה בכפות ידיהם. ״מצאנו אחת. בוא לפה,״ צעקו לי בהתרגשות, והייתי רץ אליהם ומתוך כפות הידיים הגדולות של אבי, שהיו מוכתמות באדמה, הייתה מציצה פטרייה קטנטנה, ואני לא הבנתי על מה כל המהומה. וכך פטרייה אחר פטרייה אספו אותן בשקית ניילון של המכולת השכונתית ולקחו אותן הביתה, הניחו בצנצנת זכוכית וכבשו אותן במלח. אבי היה שולף מהצנצנת פטרייה, נוגס בה ואומר ״זה לא כמו ברוסיה״ ומשליך אותה ממנו וסוגר את הצנצנת ומחזיר אותה בחזרה למקרר, ושם היא נשארה עד אשר חודשים אחר כך רוקנו את כל תכולתה לפח. ולמרות זאת, היו ממשיכים לחזור על אותו טקס חורפי שהסתיים בטעמה התפל של אכזבה מלוחה.
היה יער, והיה גם ים - היו מעירים אותי בגסות פעמיים־שלוש בשבוע בחמש לפנות בוקר, ומתוך שנתי העמוקה שמעתי את קולותיהם המצווים ״תקום כבר״, סחבו אותי באוזני וחטפו אותי אל מימי הים התיכון, שם אחז בי אבי בכוח ומשך אותי לאורך חוף הים אל תוך המים הקפואים וטבל את ראשי, ידו האחת דוחפת את הראש לתוך המים וידו השנייה מנגבת את דמעותי כשהראש יוצא כעבור שניות ארוכות אל האוויר. הוא האמין שטבילה במי ים קרים כקרח סיבירי הנה סגולה לבריאות טובה, ובעודו מטביל אותי פעם אחר פעם כדי לחסן אותי מפני המפגעים של החיים המודרניים וכדי לנקות אותי מחטאיה של הישראליות המטומטמת, עמדו בתוך המים רוסים קשישים, גופם קמוט ורופס אך נחוש, והריעו לו ״אוֹצ׳ין חַרַשוֹ!״ כדי שימשיך ויטבילני, והוא היה מחווה להם בראשו כאות לאישור כללי הטקס, וכשיצאתי מהמים, אבי כיסה אותי במגבת מחוספסת שהביאו מברית המועצות - במקור הייתה שייכת לבית החולים המחוזי בקייב, וגם היא הייתה, באופן עקרוני, מגבת טובה יותר מכל המגבות הישראליות הרכות והרכרוכיות - והמגבת חרתה בי את סיביה הקשיחים והוא שפשף את איברי בכוח רב והצהיר בביטחון מלא ״עכשיו לא תסבול משפעת כמו כל הישראלים המטומטמים״, אך כמובן שטעה כי הייתי ילד ונער חולני להפליא, אבל הוטבלתי במימי הים וסבלתי ושתקתי וחליתי.
ובכל שנה המשיכו לציין את נובי גוד, חג השנה החדשה. חגם של הגויים שאותם האשימו בטענה שסימנו אותם כבעלי אף ארוך. אלה היו חגיגות נטולות אשוח וגם שלג לא היה, אך בכל זאת התעקשו לקיים אותן מדי שנה בשנה, והוסיפו את נובי גוד למניין החגים היהודיים שציינו בדבקות פחותה בהרבה, כי הרי היו מתבוללים גמורים שיהדותם הצטמצמה להצהרה עקרונית בפני הגויים השנואים והאהובים.
משוחררים מהמשא ההיסטורי הכבד של היהדות שהתגלגלה לכדי ישראליות מטומטמת, הם היו יכולים להתפנות להנאה גמורה. היו ממתינים שדֶד מַרוֹז, סבא כפור, יגיע להרעיף עליהם מטובו, והוא לא הגיע. אבל הם המשיכו לחכות, מדי שנה בשנה. בבוקר למחרת נובי גוד הייתי מגלה מתחת לכרית קופסת קרטון צבעונית של שוקולד, שרמזה על כך שמישהו ביקר בלילה. זה לא היה דד מרוז, שרכב על כרכרה והותיר את מתנותיו לילדים הגויים ואותי הוא שכח. אמא שלי הניחה את הקופסה שם כדי לפצות אותי על היעדרו של דד מרוז, אך גם לבלבל אותי. לנטוע בי רמז מתקתק ומתעתע למה שיכול היה להיות אם הם היו נשארים שם ולא באים לכאן. הרוסים אינם שוויצרים וממתקי השוקולד שלהם מתנגדים בכל תוקף לדקדנס המערבי כפי שהוא מתגשם בבונבוניירות הבורגניות. זהו שוקולד של פועלים - מר, עייף ואפור. ממתקים של עצבות, ממולאים בנוזלים סמיכים שמתיקותם המלאכותית מייצגת כישלון מוחלט. על עטיפותיהם הנוצצות בצבע אדום או כסף מצוירים מיני אובייקטים תועמלניים שהציגו את רוסיה בשיא תפארתה האיקונית - הקרמלין, הכיכר האדומה, מוזיאון ההרמיטז׳, כנסיית ואסילי הקדוש - או בעלי חיים שמסמלים את הטבע הסיבירי הפראי: דוב שואג, חתול בר, נמייה מפהקת, עיט דואה. הייתי מסיר את העטיפות האלה ביראת קודש חרֵדה וטועם את ממתק השוקולד הנוראי ונחנק מרוב גועל. אחר כך הייתי הולך לסלון, שבו נערך בלילה הקודם משתה נובי גוד, ומניח על השולחן את קופסת הממתקים שנותרה כמעט מלאה. הדובים והקרמלינים והחתולים והכנסיות מציצים מתוכה אל הצלחות המלוכלכות והכוסות הריקות.
היו שם על השולחן בקבוקי וודקה. יכולתי לספור אותם אחד־אחד ועוד שניים ושלושה וארבעה וחמישה ושישה. זה הדבק שחיבר את הכול יחד. אחרי חצי בקבוק, הזיכרון התחדד והסנטימנטליות התפרצה במלוא חוזקה. אבא שלי היה תמיד הראשון. הוא נעמד בקצה השולחן כשכוס הוודקה שלו מורמת מעלה בטקסיות והיה מבקש את תשומת לב הנוכחים, שהעניקו לו אותה בחוסר רצון מכיוון שהיו מרוכזים כל אחד בצלחתו הגדושה הוא, אך בסופו של דבר נעתרו לקריאתו והאזינו. אז הוא היה מספר, ברוסית כמובן, על יערות סיביר, הטייגה, ועל האזור הכפרי הנידח שבו שימש בצעירותו כרופא היהודי היחיד בנוף מושלג של קילומטרים על גבי קילומטרים של גויים עוינים. היה נזכר בסוס הנאמן שלו שעליו רכב מכפר לכפר, שעות על גבי שעות, עד שהגיע כדי לבדוק זקנה שסבלה מכיב קיבה טורדני או נער שנפל למשכב בעקבות דלקת ריאות חריפה וכבר היה על ערש דווי. הסוס דהר והוא אחז בו כמו קאובוי אמריקאי, האבא הזה שעמד עכשיו שיכור ליד השולחן והמשיך בתיאוריו המשתפכים כאילו היה מנהיג גולה אל מול עדה של מאמינים. בקור של שלושים מעלות מתחת לאפס היה רוכב על הסוס ובידו השנייה אוחז בבקבוק ושותה ספירט טהור על מנת להתחמם ומכחכח בגרונו ומשתעל כדי להאט את מהירותו של השיכר, שסכנה הייתה כי יגלוש במהירות וישרוף את בני מעיו. ופעם, באחד מביקוריו כרופא תורן, התאהב ממבט ראשון בנערה גויה שהייתה בתו של בעל חנות סדקית מקומית בעיירה אסו. הנערה הייתה נאה ובעלת מראה בריא ואבא שלי לא יכול היה להסיר ממנה את עיניו, שהתחלפו בידיים ממששות אחרי שנעתרה לחיזוריו במהירות יחסית. היה נוטל אותה על סוסו העייף ויחד היו דוהרים ליער הקרוב, שם מימשו את תשוקתם בין עצי האורן, מכורבלים בתוך שמיכת צמר עבה שבקושי שמרה עליהם מפני הקור העז. עד שיום אחד נודע לבעל החנות שבתו מתרועעת עם הרופא היהודי התורן בעל האף הגדול ולא יכול היה לשאת את המחשבה. לבת היו שלושה אחים. האחד פרוון, השני חוטב עצים ואילו השלישי - טרם מצא את ייעודו בחיים והיה יושב כל היום ללא מעש ליד החנות. אז כינס בעל החנות את שלושת האחים וסיפר להם על סיפור האהבה האסור, והשלושה נסערו ואביהם הורה להם להיפטר מאותו יהודון, או לכל הפחות להפחידו עד לשד עצמותיו ולנער ממנו כל שארית של תשוקה יהודית לאחותם. שבוע לאחר מכן הזדמן הרופא לעיירה באמתלה כזו או אחרת, כי ביקש לפגוש בחשאי את אהובתו, שכבר התוודעה לחוסר שביעות הרצון של אביה ולכן עשתה ככל יכולתה כדי להסתיר את העניין כולו והורתה לו להמתין לה במקום מפגש מרוחק בקצה העיירה. הוא עשה כרצונה ועמד שם כשסוסו לצדו, וגם בקבוק ספירט חצי ריק. וכך המתין שעה ארוכה וכבר החל לרדת שלג כבד שכיסה את ערדליו, אבל הוא לא ויתר. וכעבור עוד שעה הבחין בדמויות שצועדות לעברו מתוך מסך מעורפל ומושלג ואמר לעצמו שאלה בוודאי עוברי אורח, אבל טעה. היו אלה שלושת האחים שהגיעו אל המקום. קודם לכן איימו השלושה על אחותם פן תעז להיפגש עם הרופא היהודון בעל האף הארוך, והיא נשברה וגילתה להם מתי ואיפה הייתה אמורה להתקיים הפגישה. ועד שהבין הרופא שאלו הם אחיה של אהובתו כבר היה מאוחר מדי. השלושה לא הכבירו דברים. הפרוון הלם באפו הארוך, חוטב העצים שילח בעיטה חזקה היישר לבטנו והכאב העצום הפך אותו לאילם. האח השלישי, הבטלן, עמד מהצד ונתן לשניים האחרים לסיים את העבודה, וכששכב הרופא היהודי על האדמה, נעמד מעליו ואמר לו שאף ז׳יד מסריח לא יתעסק עם אחותם הקטנה. אחרי שווידאו שהרופא היהודי הבין את המסר והוסיפו שלוש יריקות חמות על הקרקע שהותירו שלושה חורים קטנים בשלג, הלכו משם באיטיות עד שכבר לא ראה אותם באופק. וכשהיה בטוח שאכן לא יחזרו כדי לסיים את מלאכתם, תהיה אשר תהיה, התרומם, ניער את השלג מעליו, מחה את עקבות הדם שכבר הספיקו להיקרש מתחת לאפו הארוך, ליטף את סוסו, לגם ממה שנשאר מהספירט ונשבע שלעולם לא יסתבך עוד עם נשים גויות. כך, שנתיים אחר כך, הכיר את אמא שלי, שהייתה יהודייה ולה רק אח אחד, שלא הביע התנגדות מיוחדת ליחסיהם. היא הייתה כבר לא כל כך צעירה ועשתה את החישוב הקר שזה עכשיו או לעולם לא והחליטה שזה יהיה עכשיו, והשניים התחתנו וזהו.
כך בכל ארוחה אבי חפר בחריצות מחילה ארוכה אל המרחבים שהשתרעו עד סיביר הרחוקה, כששותפיו למעשה מצטרפים אליו ומנסים להתחרות בו בסיפוריהם. הם היו חטיבה של חיילים לשעבר בשירות התרבות הרוסית, שענדו על חזותיהם את תבוסות ההווה כאותות ומופתים לפאר שנעזב. האחד היה אסיר ציון לשעבר שנאסר על ידי הסובייטים למשך שנתיים באמצע שנות השבעים בעקבות מה שהם כינו ״הסתה ותעמולה אנטי־סובייטית״, אף על פי שלטענתו לא הפעילות החשאית הנמרצת שלו למענם של מסורבי העלייה לישראל הייתה זו שגרמה להפללתו, אלא אוסף של חוברות קומיקס אמריקאיות של חברת ״DC״ שנתפס בביתו במהלך חיפוש פתאומי שעשו אצלו אנשי השירות החשאי. האיש לא פסק מלהעלות את זיכרונות הגולאגים שלו, שם עונה פיזית ונפשית על ידי סוהרים אכזריים שאף גרמו לו נכות קלה בידו השמאלית, שהייתה מעוקמת כמו סימן שאלה ונטויה על צדה בחוסר מעש. כשהיה מסיים, שוב ושוב, את סיפורו, היה מרים את היד השמאלית מעלה בעזרתה של היד השנייה, הבריאה, וזועק אל שאר היושבים בשולחן, ״זה מה שהם עשו לי, החולרות האלה,״ כאילו ראו את היד בפעם הראשונה בחייהם, וכולם זעפו בצוותא. שותף אחר לשולחן היה מהנדס רכבות שמקצועו היה לגאוותו הגדולה, אולי מכיוון שבכפר הישראלי הקטן שאליו הגיע כמהנדס גדול הייתה רק רכבת אחת, פשוטה, והיא לא נזקקה לשום הנדוס ולכן נשאר ללא עבודה וכל מה שנותר לו היה להתפאר במקצוע שאיבד מזוהרו. פעם היה אחראי לתחזוק אחד המקטעים שבין קרימסקיה לזביילסק על הקו הארוך של הרכבת הטרנס־מנצ׳ורית, ואילו כעת היה עסוק בכל מיני יוזמות עסקיות שלא צלחו ונאלץ להתפרנס כמורה למתמטיקה בבית ספר תיכון שבו לימד ״ילדים ישראלים מטומטמים״. במסגרת היוזמה העסקית האחרונה שלו ניסה לייבא לישראל כמה אלפי בקבוקים של קוואס, משקה מוגז שמיוצר מתסיסה של חיטה ושעורה, שהפופולריות העממית שלו בברית המועצות הייתה שקולה לזו של קוקה קולה אצל האמריקאים. המהנדס חשב בתמימותו שיוכל לשחזר את ההצלחה גם בישראל ולכן באמצע שנות התשעים טס לעיר ריגה בלטביה, שם יצר קשר עם יצרן קוואס מקומי והשניים חתמו על חוזה ייבוא בלעדי. אחרי כמה חודשים היצרן התגלה כנוכל וסירב להעביר לו את כמות הבקבוקים שעליה סיכמו. המורה למתמטיקה נאלץ לעזוב את תלמידיו ולחזור לריגה, שם עמד מול שערו הנעול של מפעל הקוואס ונוכח לדעת כי יצרן המשקאות ברח ולא נודעו עקבותיו. בכל זאת הצליח, בעזרת קרובי משפחה שגרו בעיר, לפרוץ את דלתות המקום בעזרת מוט ברזל ולחלץ משם כמה אלפים בודדים של בקבוקי קוואס שעמדו בשיממונם בתוך מחסן נטוש. כשחזר לישראל ניסה למכור את הבקבוקים למעדניות רוסיות ברחבי הארץ, אך ללא הועיל. הסתבר שטעמו של הקוואס היה בלתי נסבל וכי פג תוקפו כשנתיים לפני כן. הקונים הספורים התלוננו על ריח סבוני לא נעים שבקע מהמשקה בעל הצבע החום ועל קצף סמיך וצהבהב שעלה ממנו. לכן נאלץ לקחת לביתו את יתרת הבקבוקים שלא נמכרו, וכך התמלאה דירתו הקטנה בת שלושת החדרים באלפי בקבוקי קוואס שהועמסו ארגזים־ארגזים זה על זה. לעתים ניסה להביא כמה מהם לשמחות משפחתיות, כשהוא משדל את חבריו ללגום מהמשקה מעורר הסלידה, אך הם כמובן סירבו מכיוון שכבר היו מורגלים בניסיונותיו החוזרים ונשנים להיפטר מהסחורה הפגומה. ולכן אחרי כמה זמן הבין שמדובר במקרה אבוד ופינה את דירתו מכל הבקבוקים. היה יושב מובס ליד השולחן ורוקם תוכניות עתידיות לכל מיני יוזמות שביקשו לנצל את הריק הכלכלי שנוצר בעקבות נפילת מסך הברזל אך מעולם לא יצאו לפועל. פעם רצה לשמש כמדריך לקבוצות תיירים נוצרים פרבוסלבים שנהגו להגיע לישראל בעקבות ישו הצלוב ופעם אחת ניסה לייצא חלב עזים מרמת הגולן למחלבה באוקראינה, אבל גם שתי יוזמות אלה כשלו ולא נודעו יותר ואיש העסקים הלא־יוצלח, המורה למתמטיקה בהווה ומהנדס הרכבות בדימוס, נאלץ להסתפק במה שיש ובינתיים נהג לרדת לפרטי פרטיו של מקצועו המקורי ולייגע את שומעיו בנתונים על הזוויות שבהן נוטה מסילת הרכבת ועל הרווח ההנדסי האופטימלי שבין פס אחד למשנהו, ונהג להתרשם ארוכות מהשינקנסן, רכבות הקליע המהירות שביפן אשר נוסעות במהירות של יותר מ־200 קילומטר בשעה, וקיווה שאולי יום אחד יזדמן לו לבקר ביפן ולחזות במו עיניו ברכבת שכזו אבל ידע שזה כבר לא יקרה, וביכה את יוזמותיו העסקיות שעלו בתוהו ועוד התעקש לחזור פעם אחר פעם על חוויותיו כסטודנט היהודי היחיד בכיתת ההנדסה בטכניקום בעיר טאלין שבאסטוניה, וכיצד במהלך שיעור אחד בגאודזיה פלט לעברו סטודנט קללה שנגעה לאפו היהודי - שוב אותו אף ארוך - והוא לא חשב פעמיים, נעמד באמצע הכיתה וסטר לו בפראות. הדממה בכיתה הייתה ארוכה והסטודנט היהודי הרגיש בכל נימי גופו את הרעד הנפלא שנבע מהתחושה כי החזיר בהינף זרוע את תחושת הגאווה של עם שלם.
סיפור אחד על יהדות ואלימות וכישלון התחלף בסיפור אחר על יהדות ואלימות וכישלון בתוך בליל של קולות רמים שהביעו הסכמה וגעגוע, וכוסות הוודקה הושקו זו בזו והזכוכית רעמה בעליצות שהתחלפה בדכדוך, וככל שחלפו השעות כך גם הועם קולן של הכוסות וזכוכית נגעה בזכוכית ברפיון, עד שקולותיהן השתתקו והגיע הזמן לדדות איש־איש לביתו, שם יילחמו בכאבי הראש העמומים ביום המחרת ובהכרה הבהירה שהסיפורים לא הביאו עמם גאולה. ובכל אותם משתים, סיאנסים של מפסידנים - אני ישבתי בצד ולא התערבתי. תפקידי היה להקשיב ולהפנים את מוסר ההשכל - שהעולם שהשאירו מאחוריהם היה אלים וכאוטי אך רווי ביצרים ובתשוקה, וכל אלה נעלמו וחדלו להיות כשהגיעו לישראל. הם לא רצו לחיות יתר על המידה. הסתפקו בעבודות קבועות שהעניקו להם פרנסה קבועה כי לא צריך להתעלות יתר על המידה או להרים את הראש, ממילא להצלחות גדולות אין משמעות גדולה בכפר קטן. ״אתה תמיד תהיה ראש לשועלים,״ סיכם את זה אבי, ״אין אריות במדינה הזאת.״ הם ראו שחורות. בדמיונם האפל, כפר הגפרורים הקטן קרס תחתיו וקבר אותם ואת כל רכושם שהספיקו לצבור ואת משפחתם. הם לא האמינו ביכולת של ישראל לשרוד למרות שהקדישו את כל זמנם להישרדות. הפטליזם שלהם היה עיוור, ומתוקף החינוך הסובייטי התקיף שלהם האמינו כי רק באמצעות הפעלה של כוח איום ונורא ניתן יהיה לפתור את כל הבעיות שעומדות בפני המדינה החלשה הזאת, שהייתה אמורה להיות ספרטה אך לא הייתה. ״שום דבר טוב לא יֵצא מכאן,״ אמר לי אבי, ״צריך לחיות כאן עם רובה ותרמיל על הגב.״ המקום אבוד. המקום איננו. קיומו כולל את אי־קיומו. זה פשוט מאוד. הדברים נאמרו כמעט בהשלמה סטואית. הם לא האמינו בטרגדיות, אולי מכיוון שהיו נטולי טרגדיות משמעותיות. לא הייתה שואה בבית ועל כן התודעה שלהם לא עוצבה על ידי הטראומה הגדולה. ״אין מה לעשות, זה קרה להם וזהו,״ אמרה אמי והתכוונה לשאר היהודים שנטבחו במרחבים הנידחים והמוזנחים של מזרח אירופה. הסובייטים היו המנצחים והמכריעים של מלחמת העולם השנייה, וההורים שלי היו שייכים למעמד הלוחמים וצאצאי הלוחמים. אף על פי שרוב בני משפחתם ברחו ב־1941 לחלק האסיאתי של ברית המועצות, לאוזבקיסטן, וחזרו לקייב אחרי שהנאצים ניגפו סופית מפני צבאותיו של סטלין, הרי שלפחות היה את סבי - נציג המשפחה היחיד בחזית כלוחם במלחמת העולם השנייה.
לוחם הוא תיאור לא מדויק במיוחד עבור מי שהתגייס כאיש אפסנאות בארמיית הטנקים הראשונה ונפצע בשעות הראשונות של קרב קורסק המפורסם ב־1943, לא מאש אויב, חלילה, אלא לאחר שאחד מהחיילים ששירתו לצדו ירה בטעות מרובהו הטעון לעבר שורה של פגזים והרסיסים ננעצו ברגלו הימנית וריסקו את עצמותיה לרסיסים. הוא נשכב על הקרקע ונאנק מכאבים, אך בעיקר נאנק כי ידע שתפקידו במלחמה הסתיים אז סופית וכי נגדע חלומו להיות חייל גיבור. הוא בילה את יתרת ימי המלחמה בבית החולים, כאשר רגלו המגובסת מורמת אל על והוא ניזון מדיווחים מקריים על התקדמותם של הכוחות הרוסיים עד לניצחון הגדול על היטלר. כשהמלחמה הסתיימה, השתחרר מבית החולים וחזר הביתה ושם העמיד פנים כאילו שב משדה הקרב, וקרוביו האמינו לו כי לא היו להם הוכחות אחרות וגם לא רצו לקלקל את חוויות המלחמה שלו. אולי ידעו כי הוא אינו דובר אמת והוא לבטח ידע שאינו דובר אמת, אך בכל זאת נתנו לו להתעטף בכסות של לוחם נועז. האזינו לו בשקיקה מדומה כאשר תיאר כיצד הסתער עם פלוגתו על מחלקה גרמנית שלמה במהלך ״מבצע ברברוסה״ בקרב על עיר הולדתו קייב והרג במו ידיו לפחות שלושה מחיילי האויב או אולי ארבעה, כי שמע עוד זעקת כאב אחרי שירה ברובה שלו אך לא יכול היה לאמת בדיוק את הפגיעה. ועוד היה נזכר כיצד התחפרו בתוך השוחות בחורף הכבד של 1943 וכל מה שיכלו לעשות כדי לשמור על תקוותם ועוז רוחם זה לפזם את השיר ״קטיושקה״ ולהתפלל שיישארו בחיים. ואז היה נאנח בצער ומפרט את שמותיהם של חבריו הקרובים שנלחמו עמו אך לא שרדו במלחמה: אנטונוב, פיודורוביץ׳, מנדלייב, שיינפלד ואולי היו עוד רבים וטובים. זהותם של אלה לא נודעה וגם התאריכים אף פעם לא תאמו את האירועים, שהיו או לא היו, אבל זה לא באמת היה משנה. כשעלה ארצה, לא הותיר הסב את זיכרונות המלחמה המפוברקים שלו מאחוריו והצטרף לארגון ותיקי המלחמה, הווטרנים הרוסים, כחבר מן המניין, ועלה בסולם הדרגות עד שהפך לגזבר, אחראי על מערכת כספים שמטרתה לקיים את הארגון כדי שיספק לחבריו הקשישים מסגרת חברתית אחרונה. הוא נהג לשבת יחד עם חבריו, את רובם הכיר לראשונה בארגון אך זיכרונותיהם הפכו אותם באופן רטרואקטיבי לחברים לנשק, כאשר בדשי חליפותיהם נעוצים אותות מלחמה ועיטורי קרב צבעוניים, שורות־שורות של סיכות שמעידות על הרואיות אמיתית או בדיונית: עיטור האומץ האישי, כוכב הזהב, מדליית העוז, מדליית אוּשַקוֹב, מדליית נַחימוֹב, עיטור לנין, עיטור הניצחון. כך הם היו נטועים על ספסל ברחוב, בקיץ, לבושים בחליפות עבות שלכדו את הזיעה בתוכן עד שהגוף הפך לכבשן, מפגינים את עברם המלחמתי בפני הדורות הבאים, עד שצנחו מתים בזה אחר זה והסיכות והאותות והעיטורים היו נזרקים אחר כבוד אל תוככי ארונות המשפחה או מושלכים אל הרחוב כדי שהעוברים ושבים יאספו אותם או ימכרו אותם בשוקי הפשפשים.
ההרואיות המשוערת של סבי הפכה למיתוס משפחתי, ומתוקף כך - פיעמה בהורי תחושת עוצמה אימפריאלית. ״אנחנו רוסים,״ הצהירו בגאווה, למרות שאחרי התפרקות ברית המועצות, קייב חזרה להיות עיר הבירה של אוקראינה, אבל הם לא ראו את עצמם כאוקראינים, אלא כאזרחים לשעבר של המעצמה הסובייטית, ומובן שהבדילו את עצמם ממיליון ומשהו המהגרים הרוסים החדשים שהגיעו לישראל החל מסוף שנות השמונים, עם התמוטטותו של מסך הברזל. הורי תפסו אותם כאספסוף שהגיע הנה כדי לנצל את כל מה שזימן להם הסדר העולמי החדש. הם היו עדרים של יהודים מוטלים בספק, גויים כמעט במאה אחוז, תאבי בצע, שהזכירו להורים שלי את מה שניסו להדחיק - שהם אספסוף בדיוק כמותם.
כדי לשמר את ייחודם אל מול הכפר הקטן והישראלים המטומטמים והמזרחים הכלליים, וגם אל מול השטף הבלתי פוסק של מהגרים נצלנים מברית המועצות לשעבר, הם הגביהו את עצמם כמו לוליינים בקרקס שצועדים על גבי קביים מעל מדמנה. אבל מה נשאר מאותה ״תרבות גבוהה״ שמאחוריה ביקשו להתבצר? אסופה מאובקת של כל כתבי פלובר על המדף, פסנתר ישן בחדר השינה, לוח שחמט מיותם על השידה, רפרודוקציה זולה של מאטיס על הקיר. הם תפסו את עצמם במונחים של רוסיה הצאריסטית של המאה התשע־עשרה, קלאסיציזם סנוביסטי שהפנה את גבו לשינויים שהתרחשו בשנים האחרונות של השלטון הסובייטי הגוסס ואחרי קריסתו המהדהדת, עם היפתחם של השערים ללוע המכלה של המערב. אז החל המרדף אחר הזמן הקפיטליסטי האבוד. מתוך יוהרה מעצמתית־לשעבר הרוסים חשבו שיוכלו לפצח ולשכפל בקלות את הקודים של התרבות האמריקאית הנערצת והמושמצת. אך בפועל היו למוטציה קומית של תרבות הפופ. ההורים שלי לא נהגו לצפות בטלוויזיה הישראלית והתחברו דרך צלחת לוויין פיראטית לשידורי הטלוויזיה הרוסית. בשעות הערב נהגו לשדר בטלוויזיה הרוסית את מה שהחשיבו לתוכניות ״טוק שואו״. במה עירומה, מנחה משופם אחד, ולצדו, על ספה - שלל אורחים אקסצנטריים שהדגימו כיצד השבר האידיאולוגי הביא עמו את המשיכה אל המיסטיקה והעל־טבעי. היו שם חוזי עתידות דמויי רספוטין שדיברו על קצו המתקרב של העולם בשנת 2012 ונשים מלנכוליות, עבות בשר, שנראו כמו דודה שלי מצד אמא, ששיתפו את הצופים בסיפורים אישיים נוראיים על אלימות במשפחה, ניצול מיני, פדופיליה ואלכוהוליזם, והקהל באולפן נאנח יחדיו מתוך אמפתיה ומתוך שמחה לאיד, ואחת מהן הביאה באיזו תוכנית את כלב הפודל החום שלה, שענה לשם מישקה, וניסתה להדגים ולשכנע את המנחה שהכלב הפלאי הזה גם יודע לדבר. הכלב כשכש בזנבו ונהם והאישה התעקשה בתוקף אל מול המצלמות שאלה לא היו נהמות כלביות חסרות פשר אלא שהוא פלט את המילים היקרות ״מאמא, מאמא״, ואז נעצה בבטנו את אצבעה בחוזקה כדי שיחזור שוב על הפעולה. הכלב סירב ונשכב על בטנו אך המנחה מחא כפיים, וכך גם כל הקהל באולפן. וכך גם ההורים שלי בבית.
״תרבות גבוהה״? אולי הכוונה לתוכנית שבועית אחרת, שבה הופיעה התזמורת הפילהרמונית של מוסקבה במיטב היצירות של המלחינים הגדולים. ערב אחד הצטרף אליה כנר צעיר בן 11, שהוצג על ידי מנצח התזמורת בתור ״הפלא הגדול של מינסק״. הוא היה ילד פלא מעצבן שאולף לנגן את התשיעית של בטהובן עוד כשהיה בן ארבע, וכעבור שנתיים כבר נחשב ליורש הפוטנציאלי של מנוחין או מישהו בסדר הגודל הזה. הוא עלה לבמה ביהירות ששמורה למי שמגיל צעיר ידע שנועד לגדולה והתחיל לנגן, וככל שניגן כך גדל התיעוב שלי אל הכנר הקטן והשחצן שתנועותיו נעשו יותר ויותר תזזיתיות, ידו הימנית אוחזת בקשת בחוזקה ומנסרת את האוויר, רגליו רוקעות ברצפה והאגן הקטן שלו רוטט לפי תנועותיה החדות של הקשת, ובכל משיכה הוא מעיף מבט אל הקהל ומחייך חיוך קטן ואז חוזר לרטוט ולהתנועע, חנוט בחליפת שלושה חלקים ואת צווארו חונק פפיון אדום, על מנת לסמן את מעמדו העליון בעולם וליצור את הרושם שהוא נגוע בקסם החד־פעמי ששמור לגאונים ענובי פפיונים ומממש את האידיאלים הטהורים של הרוח ולא עוסק בזוטות גשמיות, ובוודאי שלא ישראליות, שהרי הוא שייך לספֵרה הקלאסית של אירופה. הורי התמוגגו מכל תנועה ומכל צליל של הילד המאולף הזה, וכשסיים את נגינתו לא הצליחו להשתלט על עצמם ופשוט נעמדו על רגליהם מול המקלט תוצרת ITT ומחאו לו מחיאות כפיים סוערות ולא הפסיקו במשך דקה ארוכה. אחר כך פנו אלי, שישבתי מבויש על הספה - ״תראה את הילד הזה. איזה יופי הוא מנגן. הוא גאון. למה אתה לא יכול להיות כמוהו? מרוקאי מסריח. ישראלי מטומטם.״ ״אם רק היינו נשארים ברוסיה,״ הוסיפה אמא שלי, ושניהם הנהנו בהסכמה מרה ולא הוסיפו דבר, ואז הלכו למטבח ולחדר השינה ולא יצאו משם עד הבוקר. לא נדרש אלא גאון רוסי בן 11 לבוש בחליפה כדי לעורר בהם מחדש את כל חלומותיהם הנכזבים.
ואני הבטתי בהם מהצד. בן כלאיים שמוט זנב. אוטוטו מזרחי כללי, שלא לומר מרוקאי מסריח. בקושי ישראלי מטומטם. בטח שלא רוסי ולא אוקראיני ולא סובייטי כמו שהם היו רוצים שאהיה, ואפילו לא חצי ולא רבע. יכלו להאביס אותי במאכלים רוסיים מסורתיים, אבל האוכל עבר את הקיבה ויצא החוצה ולא הותיר חותם. אמי, בוגרת הקונסרבטוריון בקייב, הושיבה אותי יום־יום מול הפסנתר ואילצה אותי ללמוד לנגן את ה״סבאצ׳י ואלס״, ולמדתי את שלוש התיבות הראשונות ויותר מזה לא יכולתי ולא רציתי. אז שלחו אותי ללמוד שחמט, כי הרי ישנה ברית עתיקת יומין בין רוסים לבין משחק השחמט, וחשבו שאולי תדבק בי מעט מהלוגיקה שמאפיינת את המשחק ותדחף הצידה את הישראליות המטומטמת והלא רציונלית. אבל המורה שלי, רב־אמן מפורסם מווילנה שהגיע לישראל ברכבת האווירית של תחילת שנות התשעים ועבד בבקרים כשוטף כלים במסעדת מזון מהיר בשם ״בוסטון״, היה זקן נרגן וחסר סבלנות והיה יושב מולי, מהעבר השני של לוח המשחק, ומביט בי בפנים חתומות שהיו עייפות מיום עבודה ארוך, ידיו חרושות קמטי מים. וכאשר שלחתי את ידי אל הכלי הלא נכון, שלף הרב־אמן את סרגל המתכת הארוך שלו שהסתיר מתחת לכיסא והיכה ביד בחוזקה. צריבתה של המכה הפעילה אצלי את מתג הבכי, אבל הרב־אמן לא רק שלא התרכך מול דמעותי, אלא התרגז יותר והתרומם מולי במלוא געשיותו, קומתו בלתי מסתיימת, מטילה צל על לוח השחמט, פרצופו אדום ועיניו הקטנות והעייפות מנקבות אותי במבטן. ״תעוף מפה,״ צרח, וחלקיקים קטנים של לחם שחור עם דג מלוח שסיים לאכול כשעה קודם לכן התעופפו באוויר ונחתו על מצחי ולא הייתה לי ברירה אלא לנגב אותם, לקום ובבושת פנים ללכת משם. ״אתה אף פעם לא תהיה שחקן שח. אתה ישראלי עצלן וחסר אמביציה.״ אבל חזרתי שבוע אחר כך, וסרגל המתכת היה נשלף מתחת לכיסא ומורם מעלה פעמים אינספור ונוחת על היד שכבר הכחילה מרוב מכות. נראה היה שהרב־אמן חובט לא רק בי אלא בכל הישראלים המטומטמים שבגללם הוא שטף כלים במקום לשחק בטורנירי שחמט יוקרתיים ברחבי העולם וליהנות מהתהילה הראויה לו. כך נחבטתי חצי שנה, עד שפעם אחת לא יכולתי לסבול זאת יותר ואחרי המכה הראשונה קמתי. ״בשביל מה אני צריך להיות שחקן שחמט? כדי שאהיה שוטף כלים כמוך?״ פתחתי את הדלת וטרקתי ולא חזרתי לשם. וכל הדרך רצתי ובכיתי, וכשהגעתי הביתה ההורים שלי לא הבינו מדוע חזרתי כל כך מוקדם, וניסיתי להסביר להם והם לא רצו לשמוע - ״אתה מתנהג כמו מרוקאי מסריח. ישראלי מטומטם. לא יֵצא ממך כלום.״
לשווא ניסו להפוך אותי לשחקן שחמט או פסנתרן או כנר גאון בן 11. נולדתי בישראל וזה היה סך כל חטאי, ומשהעמיקה בהם ההכרה כי נכשלו ניסיונות ההמרה, נאלצו להודות בכך שהקיץ הקץ על השושלת הרוסית וזו נקטעה עם הגיעם ארצה. אני הייתי הסוף, והם - אישה בסרט מדע בדיוני זול משנות החמישים שכורעת ללדת בבית החולים, היא נמצאת בחדר הלידה, מפשקת את רגליה, בעלה הנרגש לצדה, מחזיק את ידה, היא נאנקת בכאב, הוא מזיע בעצבנות, רופא ואחות נדרכים למרגלותיה ואז הפרצוף שלהם הופך מודאג והדאגה מתחלפת באימה. האחות מחניקה צווחה. הרופא מסיר את מבטו באחת. האישה שואלת ״מה קרה?״ בפאניקה גמורה והאב מתקרב אליהם, ומיד פוער גם הוא את עיניו בזוועה גמורה. ״מה קרה, תגידו לי?״ האם צועקת, והאב מחווה בידיו לרופא ולאחות כדי שלא יחשפו בפניה את הנורא מכול. אבל האם ממשיכה לצרוח ומבינה כי משהו לא כשורה. ״תראו לי אותו,״ היא דורשת שוב ושוב, והאחות עוטפת את היילוד בשמיכה ומגישה לה אותו בחוסר רצון. האם מחזיקה ברעד את החבילה העטופה, מסירה את השמיכה ולעיניה מתגלה יצור מחריד, קירח, עם עין אחת גדולה במרכז המצח שממצמצת באור הפלורסנטי של חדר הלידה, והיצור פורץ בצווחה של מי שנולד למוות, וארובת העין האחת מתיזה נוזל עכור, והאם נקרעת בין רפלקס ההקאה לבין האינסטינקט האימהי. היא צריכה ללמוד לאהוב את הקיקלופ המחריד הזה, את כל מהותו המעוותת. אחרי הכול הוא נפלט מתוכה.
הורי אף הם נפלטו לתוך הלאומיות הישראלית המטומטמת. הם פספסו את הקוממיות ולא הותכו באלימות אל תוך הציונות. הם לא התגייסו לצבא הישראלי המטומטם ולא נלחמו במלחמות ישראל המטומטמות ולא נפלו חלל באף מערכה מטומטמת. לא היו הרוגי פיגועים ולא הקיזו אפילו טיפה אחת של דם. ואף לא קרוב משפחה אחד היה קצין גבוה בצה״ל או במוסד או בשב״כ ולא שירת בפלמ״ח או בהגנה, ולא הכרנו אפילו כאלה עם המבטא הצברי המצוחצח והדרגות על הכתפיים, ובימי זיכרון לא היה לנו לאן ללכת. וסבי וסבתי לא רכשו קרקעות של פרדסים במרכז הארץ ולא נישלו מאדמתה אף משפחה פלסטינית חסרת מזל. הם לא הגיעו לתל אביב בתחילת המאה העשרים ולא התגוררו בבית בן שלוש קומות שהיה שייך להם מכוחה של איזו הגרלה רנדומלית שהעניקה נדל״ן לכל מי שרק היה במקרה בסביבה ואחר כך השכירו את הדירות במחיר מופקע לסטודנטים עניים. סבא רבא שלי לא היה פעיל בתנועה הציונית ולא הכיר אישית את הרצל או את ז׳בוטינסקי. ואבא שלי לא היה חבר בשום דירקטוריון של מוסד ללא כוונות רווח ולא קיבל משרה נחשקת באקדמיה הישראלית ולא היה שותף לעלילותיה של אף בוהמה. לא היו להם מינוי לתיאטרון הקאמרי או ספרים בעברית בספרייה. הם לא צפו בטלוויזיה הישראלית פרט לחדשות, וזאת אך ורק כדי להתעדכן בבשורות רעות. אמא שלי לא ישבה עם חברות בבתי קפה ולא פטפטה איתן בישראלית מטומטמת שוטפת. ההורים שלי מעולם לא שרו בציבור ולא הכירו את מילות השירים של המשוררים הלאומיים שכולם מכירים, וגם את שמם לא הכירו כי אף אחד מהם לא היה פושקין. כף רגלם מעולם לא דרכה בקיבוץ או במושב. לא יצאנו לנופש בבית הבראה או בבית מלון באילת או בטבריה. לא טיילנו ברחבי ישראל המטומטמת כי ההורים שלי אמרו שהנופים שלה הם עלובים ואין צורך לראותם. הם לא הצביעו בבחירות כי הכול ממילא היה אותו דבר, ולא הייתה להם תודעה פוליטית מפותחת פרט לשנאה של המזרחי הכללי והערבי, ושום רצון להיות שותפים בהליך הדמוקרטי כי דמוקרטיה ממילא מיועדת לאנשים חלשלושים. חסרו להם המרכיבים הבסיסיים - לא היה בהם רגש של בעלות כלפי המקום ולא אותה אשמה דו־פרצופית של מי שניצחו ובכו. על ראשם לא היה כתר של אליטה והם לא היו צריכים לגונן על מורשתם ועל רכושם כי מורשתם לא הייתה כאן ורכוש גדול גם כן לא היה. הם לא היו בנים מועדפים ולא רצו להיות בנים מועדפים כי אמא יש רק אחת. הם מצאו את מקומם בשוליים ושם היה להם נוח. מהמקום הזה יכולים היו להשקיף על ההתפוררות ועל האבדון שאותם חזו מראש כי פטליזם ופטרנליזם היו התוצרים הבלתי נמנעים של הבוז והכעס. ההורים שלי ישבו בשקט וצפו במחזה הטרגי כאילו הוא לא נגע להם. רצו שאברח מכאן אבל הם עצמם לא ברחו כי לא הכינו לעצמם דרכי מילוט, למרות שהיו משוכנעים במידת הוודאות המוחלטת ביותר בסופה המר של המדינה. לא סוף דמוגרפי או פוליטי או סוף שיתרחש כתוצאה ממערכה קטלנית ועקובה מדם. סוף אקזיסטנציאליסטי אמיתי. סוף שאין לו בהכרח סיבות פיזיות אמיתיות. אי־קיום ברמה הכי עמוקה שלו. אבל כבר לא היה בהם הכוח לעקור את עצמם שוב ממקום אחד למקום אחר, הם היו נטועים כאן והיאחזותם הפכה לעובדה גמורה ובלתי הפיכה, לצערם הגדול, אבל אולי אני עוד אוכל לברוח מכאן. ״זה כפר קטן. אין כאן עתיד. תברח,״ הם אמרו לי, ״ואל תחזור.״