תיק קוקייה

מי מפחד משוטרים

 

מן הראוי להקדים ולומר — לא ניתן להעלות על הכתב אפילו חלק קטן ממה שראו עיניי במשך עשורים של שירות במשטרה. אי אפשר לזכור ולספר את כל החוויות המוזרות והבלתי ניתנות להבנה שאליהן נחשפתי בעצמי או שעליהן שמעתי מאחרים. עם זאת, כל הסיפורים בספרי אירעו במציאות, ורובם אף הסתיימו בבית משפט.

המוזרויות שהיו מנת חלקי בתפקיד שבחרתי — איש צעיר שאך השתחרר מצה״ל — החלו בשעה הראשונה להיותי שוטר. אחרי שהושבעתי כדין, נשלחתי לתחנת המשטרה ברמלה, חמוש במדים בוהקים ומעוררי כבוד. באוטובוס שהוביל אותי ליומי הראשון בשירות, ישבתי מול אם לחוצה שלצדה ילד מנוזל. היא הצביעה עליי, השוטר ה״אימתני״ המביט בו מרום גובהו, ופנתה לבנה, “אם לא תפסיק לבכות השוטר הזה יטפל בך.״ הילד נדם מפחד. האמת היא שגם אני.

יכולתי לכתוב תלי-תלים של מילים על סיפורים של עצב ואכזבה, על אירועים מוזרים ומצחיקים שאינם משים מן הזיכרון גם אחרי שנים רבות של ניסיון ושל חוויות אין-ספור. בספר זה בחרתי לכלול סיפורי חקירה מיוחדים, כמו הרצח המזוויע של צעיר כעסן ששחט את אחיו בסכין יפנית בגלל מנת סם, לצד קוריוזים מחדרי חקירה שלוקטו במשך שנים וקובצו באסופה שלפניכם.

עבודת החקירות במשטרה מאופיינת בירידה לפרטים, בחיפוש מתמיד אחר פעולות לא זהירות ופרטים שזנח העבריין בלהט הפשע, ובשחזור פעולות הפושע במטרה ללכוד אותו בהסתמך על הטעויות שעשה בעת ביצוע העברה. רוב החקירה מתבצע בקפדנות וברצינות, תוך שמירה על כללי החקירה ועל נוהלי הסמכויות. באסופה זו הפניתי זרקור לעבר הקוריוזים, ל״הברקות״ של הנחקר או של השוטר במהלך טיפול באירוע או מאחורי הדלת הסגורה בחדרי החקירה.

כך, בדוגמה שבה נתקלתי במהלך קריאת דוחות של שוטרים — שהגיעו לזירת עברה שבה התקיימה תגרה אלימה במיוחד בין עובדים זרים מרומניה, שהתקוטטו על קופסת שימורים וסיימו כמעט כולם בחדר מיון בבית חולים — צד את עיניי ניסוחו ההחלטי של שוטר, שמן הסתם סיים לא כבר קורס בסיסי שבו למד לרשום דיווח תמציתי על מה שראו עיניו: “ראינו מקום מלא דם. הקירות מכוסים בפיח וסימנים קשים של מכות. הדירה הפוכה כולה. שלושה אנשים נטולי הכרה שוכבים בפינה. כל הבית אדום מדם.״ את הדיווח הזה סיים השוטר המלומד במשפט שגור ומקובל בדוחות מעין אלה: “עזבנו את המקום והכול כשורה.״

או, למשל, תגובתה של אם מבאר יעקב שסירבה בתוקף שבנה ה״קטון״ בן ה-28 ימסור עדות במשטרה נגד שכנו, שאותו תפס “על חם״ פורץ לדירת אמו. האם, במבטא טריפוליטאי כבד, הסבירה לנציגי החוק את סירובה באמרה, “אתה רוצה שהוא יגיד עדות ואחר כך ימצאו אותו רצוח?!״

דוגמה נוספת, שגם בה יש כדי לעלות חיוך חבוי במהלך טיפול בתיק קשה במיוחד, היא זו של אירוע רצח מזעזע במיוחד של אישה שכל חטאה היה בכך ששוחחה בטלפון עם גבר כשבעלה שב מחקירת משטרה שבה הוזהר לבל יתקרב אל אשתו... בגלל האלימות שהפעיל כלפיה. הבעל הקנאי לא העלה על דעתו שייתכן שה״גבר״ בטלפון הוא שרברב שהזעיקה האישה לתקן סתימה בצנרת הבית, ובאבחת גרזן שם קץ לחייה של “האישה הסוררת״ ונמלט מן המקום, לא לפני שנעל את הבית והשליך את המפתח. כשנזעקו השוטרים למקום נאלצו לפרוץ את הדלת בכוח ולגלות את הזוועה. כשהגיע הקצין אל בני משפחת הנרצחת כדי לקבל בחתימתם אישור לביצוע נתיחה שלאחר המוות, סינן לעברו בכעס עצור אחיה של האישה האומללה, “לא תקבל שום חתימה לפני שהשוטרים הברברים שלך יתקנו את הדלת.״

רוב הסיפורים שלוקטו לספר זה מצביעים דווקא על הפן העצוב-מבדח של עבודת החקירות, ומציגים תגובות מוזרות ומתחכמות של עדים, פליטות פה של חשודים שלא הכינו כראוי שיעורי בית, או פרטים מוכמנים שצצו בעקבות טעויות הזויות של חשודים, כמו אותו עובד חברת הטלפונים שהצליח למכור מאות מכשירים של החברה במהלך המשמרת, אבל הקפיד לתעד בפנקס קטן את רשימת ה״לקוחות״ ואת פרטיהם האישיים.

קוריוז מיוחד שחוויתי בתחילת דרכי, ושפתח בפניי צוהר חדש להיכרות אישית עם עולם העבריינים, התרחש כשליוויתי נחקר במשך שלושה ימים רצופים. אזוק אליי יד ביד הוא הוביל אותי והצביע על מקומות שלתוכם פרץ. אפילו לשירותים נכנס אותו צדיק, כשיד אחת שלו נותרת מחוץ לתא, קשורה לשוטר החדש שלא הבין לאן נקלע.

כחודש לאחר מכן, בעודי בקורס שעברתי בבית הספר לשוטרים, הוזמנתי להעיד במשפטו של הפורץ שהשאיר אצלי את חותמו. לאחר שנשבעתי לומר את האמת ואת כולה בלבד, שאל השופט את הפורץ, לצורך הפרוטוקול, “אתה מכיר את השוטר שמעיד פה לפניך?״ לתדהמתי ענה לו הלה בביטחון גמור, “כבודו, בחיים לא ראיתי את השוטר הזה, בחיים!״

אני, ש״מוסר״ כמו זה של העבריין היה זר לי, לא נשארתי חייב, וצרחתי לעברו, “איך אתה מעז לשקר?! שלושה ימים הרחתי את הריח המסריח שלך!״ לקחתי את זה אישית, ולא הבנתי למה כל הקהל באולם פרץ בצחוק. אפילו השופט, שפנה לעברי, הוסיף בחמלה, “וולקאם טו דה קלאב.״

מובן כי פרטי החשודים והעדים אינם נחשפים בשום סיפור באסופה שלפניכם והשמות בדויים כולם, אך כל הסיפורים מבוססים על אירועים אמתיים ועל חקירות בשטח ובמשרדים, שבהן הייתי מעורב במהלך ביצוע תפקידיי השונים, הן כחוקר פשוט בתחנה קטנה ומעניינת והן כחוקר בכיר יותר, שליקט קוריוזים מיוחדים מהדיווחים הרבים שעברו תחת ידיו. לקט זה הוא טיפה בים החוויות שאליהן מתוודע בעבודתו מדי יום כמעט כל שוטר.