תצפית הר הזיתים — "ירושלים הרים סביב לה" (תהילים קכ"ה)
גובהו של הר הזיתים הוא 820 מטר, כשישים מטרים גבוה יותר מהעיר העתיקה, ולכן זו אחת התצפיות היפות ביותר בירושלים. אם נקשיב למדריכי התיירים הגודשים את המקום עם קבוצות מכל רחבי העולם, נשמע אותם מדברים כמעט על כל נושא היסטורי מאברהם אבינו דרך ימינו אנו, ואפילו על העתיד ומעבר לו. לעמק המשתרע למרגלותנו, המפריד בין הר הזיתים והעיר העתיקה קוראים עמק יהושפט — אלוהים ישפוט. מאמיני שלוש הדתות מאמינים שההר יתפוס מקום חשוב באחרית הימים. היהודים מאמינים שכאשר המשיח יגיע, יקומו המתים לתחייה, אך אלה הקבורים בהר הזיתים יהיו הראשונים לקום. בחלק מהעדות הנוצריות רווחת האמונה שישו ישוב לירושלים בנקודה הזו — מכיוון שמכאן עלה השמיימה. המוסלמים מאמינים שגשר צר כעובי שערה יחבר בין כיפת השלשלת הסמוכה לכיפת הסלע לבין הר הזיתים ועליו יעברו הנשמות כולן "ובמשפט האחרון" הרשעים יפלו מטה והצדיקים יעברו בשלום.
בית הקברות היהודי בהר הזיתים
בתי קברות מעידים יותר מכל על החיים — והתייחסותם למוות. בית הקברות בהר הזיתים הוא בית הקברות היהודי העתיק ביותר בעולם שעודנו פעיל. יהודים נקברים כאן אלפי שנים ולכן זהו אתר מעניין ללמוד בו על מנהגי הקבורה היהודית.
בתפיסה היהודית המוות כרוך בטומאה, לכן היהודים קוברים את מתיהם כמה שיותר מהר ובתי קברות יהיו מחוץ למקום יישוב. כך יכולים ארכיאולוגים לדעת, למשל, את גודלם של ישובים בתקופות השונות — בתי הקברות למעשה מגדירים את שטחו של הישוב.
בתקופת בית ראשון (שנת 1000 לפנה"ס עד 586 לפנה"ס) הקבורה נעשתה בשני שלבים, קבורה ראשונית ומשנית. תחילה היו מניחים את המת על דרגש במערת קבורה משפחתית למשך שנה. לאחר שנה אספו את העצמות למקום שהכיל את עצמות בני המשפחה שנפטרו. לחדר או הגומחה שבה נאספו העצמות קראו מאספה, ומכאן הביטוי 'נאסף אל אבותיו'. במאה השנייה לפנה"ס, בתקופת החשמונאים, החלה להתפתח האמונה בתחיית המתים ולכן החלו בקבורה אישית. בארץ נהגו להניח את המת בגומחת אבן או להשכיבו על גבי דרגש למשך שנה ואז, לאחר שהבשר נאכל ונותר רק שלד, לעביר את עצמותיו לגלוסקמה, שהיא תיבת אבן קטנה שאורכה כאורך עצם הירך ורוחבה כרוחב הגולגולת. במקרים מסוימים נקבר האדם בארון אבן גדול, המכונה סרקופג ושם נותרו עצמותיו. פרק הזמן של שנה נחשב גם לזמן בו מכפרת נפשו של האדם על חטאיו בעולם הזה, ולכן ניתן לחדול ממנהגי האבלות ולהביאו לקבורה סופית. רק עשירים יכלו להרשות לעצמם קבורה במערות משפחתיות או בסרקופגים וגלוסקמאות. לאורך כל השנים יהודים פשוטים קברו את מתיהם באדמה, לרוב בבגדים מהודרים וחפצים יקרי ערך. רבן גמליאל שהנהיג את העם היהודי לאחר חורבן בית שני ביקש להיקבר בתכריכים פשוטים כדי להפסיק את המנהג הזה וככל הנראה, החל מהמאה הרביעית, עברו יהודים רבים לקבורה פשוטה בתכריכים.
הר הזיתים קשור לקבורה וטומאה בדרך נוספת. טומאת מת נחשבת לטומאה החמורה ביותר וכדי להיטהר מטומאה זו — מקרה שבו מישהו נגע במת או שהה בבית בו מונח מת, שרפו על פסגת הר הזיתים פרה שכל עורה אדום ואת האפר ערבבו במים שאותם הזליפו על האדם שנטמא.
