בסתר כנפיים

1.

 

 

אחי גרר את רגליו לאורך הסמטה מהרחוב הראשי של רמת השרון עד הכניסה לחצר האחורית. הוא פתח את שער הברזל, צעד לאורך השביל, ירד שלוש מדרגות ונכנס מבעד לדלת המטבח שלא היתה נעולה. הוא הניח את הקיטבג על הרצפה וחיבק את אמא בחום.

מאז עמדה כך לרגע, חבוקה בזרועותיו, שִחזרה אמא שוב ושוב את האירועים שקדמו לזה ואת אלו שהתרחשו אחרי אותו מעמד — עם עצמה, איתי ועם אחרים, כמו שחזרה באוזני כל מי שהיה מוכן להאזין לסיפורים אחרים מחייו של אחי, שגם אותם סיפרה בדקדקנות לפרטי פרטים.

חבוקה בזרועותיו עצמה אמא את עיניה ומלמלה משהו בלי קול. היא שמחה עד מאוד בבואו, ודחתה למועד אחר את ההתמודדות עם הדאגה שהתעוררה בלבה על שבא לחופשה בלתי צפויה, עם קיטבג על כתפו, מהספינה שעגנה בשארם א־שייח'.

כל אותו ערב חיזר בטלפון אחרי מישהי לאהוב. זו היתה יכולה להיות אחת מבין כמה אפשרויות שהיו רשומות בפנקס הטלפונים שלו תחת שמות קוד משעשעים, כדי שאיש מלבדו לא יוכל לנחש מיהי מי. מובן שהיה לו סדר עדיפויות ברור: הוא חיפש מישהי שתסכים לישון איתו, ואף על פי שהסיכויים נטו לטובת רחלי, מפני שעמוק בלבו עדיין אהב אותה, היא לא היתה הבחירה המועדפת שלו לאותו ערב. הוא טלפן אליה בלית ברירה, כי כל החברות שטלפן אליהן לפניה היו עסוקות, או שטענו כך. הוא לא היה צריך להתבונן בפנקס הטלפונים הקטן שאותו נשא תמיד בכיס חולצתו, כדי להיזכר במספר של רחלי.

הוא ישב בשיכול רגליים על הכורסה הישנה, שאמא קנתה בנעוריה וריפדה מחדש לפני שנה כי הזכירה לה דברים שלא רצתה לשכוח, ושוחח עם רחלי בלחש. רחלי ביקשה לדעת לכמה בחורות טלפן לפניה, והוא לא שיקר לה. שעה אחר כך צלצלה בדלת הכניסה הראשית.

רחלי לא היתה נבוכה בבואה. היא אהבה את אחי ולא נמנעה מלומר זאת לאחרים. באותה תקופה הקפידה לקלוע את שערה הארוך לצמה. שערה היה שחור וסמיך וגון עורה כקקאו עם חלב. בעוצמה ובהחלטיות של מבטה היתה שונה מכל הנערות בנות גילה שהכרתי. עיניה החייכניות היו גדולות ושחורות, וכשהביטה באחי אפשר היה לראות שהיא אוהבת אותו וחושבת שלושה צעדים קדימה, כאילו נמצאה במשחק שח נגד החיים. שיניה היו צחורות ומושלמות ופניה טובות. היא היתה מאושרת על שבאה אל אחי אחרי תקופה של פירוד.

״אני שמחה מאוד לראות אותך,״ אמרה אמא ונשבעה לי שהתכוונה לכל מילה שאמרה.

״זה הדדי,״ אמרה רחלי.

״מה שלום ההורים?״

״תודה, בסדר, מתבגרים.״

״והבחינות...?״

״בחינת בגרות ראשונה בעוד שלושה ימים.״

״איזו?״

״מתמטיקה.״

״ואת מוכנה?״

״התחלתי ללמוד לפני שבוע. אני לומדת בכל יום. הערב כנראה לא אלמד ואולי גם מחר בבוקר, אבל זה בסדר כי אני שוחה בחומר.״

״בהצלחה,״ אמרה אמא וידעה כי אף שהיא רק בת שמונה־עשרה, צעירה מאחי בשנתיים, הוא היה הבחירה המועדפת שלה לאותו ערב, ובכלל.

״תודה,״ אמרה רחלי וחיוך מבויש על פניה, כאילו היה בכוחה לקרוא את מחשבותיה.

היא ואחי עלו לחדרו וסגרו אחריהם את הדלת. אמא עברה לשבת על הכורסה ליד הטלפון. היא השעינה את ראשה על אחת משתי המשענות שהיו קבועות בצדי הכורסה וקיפלה את שתי רגליה תחתיה, באותה תנוחה שבה נהגה לשבת ולחלום בהקיץ בשנים שבהן המתינה לשובו של אבא מהצבא הבריטי. הכורסה חיבקה אותה מכל עבריה. היא עצמה את עיניה ולבה לא נתן לה להתמסר לנוחותה. שוב לא יכלה עוד לדחות למועד אחר את ההתמודדות עם חרדותיה.

היא היתה בת עשרים ואחת כשנישאה. אבא היה בן עשרים ושלוש, חייל מפלשתינה שהתנדב לצבא הבריטי. זה היה ב־1943. גם אז היתה מלחמה. בעוד פחות מחודש, במאי 1974, יהיה אחי בן עשרים. איך חלפו השנים ואינן! היא היתה כל כך יפה ומאושרת בטקס כלולותיה. אבא בא אז לחופשה בת ארבעים ושמונה שעות ממצרים ואמא לא ידעה שבא להתחתן איתה. רק בתום ארוחת הערב הצנועה שאכלו בבית הוריה, כשישבו חבוקים על הספסל תחת עץ התות, שאל אותה אם תסכים להתחתן איתו. למחרת התחתנו בחצר הבית. כל השכנים התגייסו והביאו שולחנות עץ פשוטים בגדלים ובגבהים שונים, כיסאות ומפות לבנות. אמא חיברה לרצף אחד שולחנות שלא תאמו זה את זה, ויצרה שלושה שולחנות ארוכים שהוצבו ברחבי החצר. הערבוביה היתה גדולה, אבל זה לא הפריע לאיש. סבתא בישלה, וגם השכנות. בערב הגיעו האורחים ברגל או בעגלות רתומות לסוסים, לבושים בחליפות, ענובים ומגבעות לראשיהם. הדודה הגיעה מתל אביב במונית מיוחדת ולא נותר לה כסף למתנה.

סבא הוציא את ספר התורה מחדר הילדים, שבסופי־שבוע היו מתכנסים בו השכנים להתפלל, והציגו לראווה בזרועותיו של אחד האורחים. ללא מילים, כדרכו של עובד אדמה סגפן ומאמין, אמר סבא שספר התורה הזה, ששמר על המשפחה כל הדרך מלטביה לארץ ישראל, ועל בני הבית שנאלצו לנטוש בבהלה את הכפר שלהם ליד ירושלים כדי להציל את נפשותיהם מפורעים ערבים, ישמור גם על בני הזוג החוגגים את נישואיהם ויצליח את דרכם.

ואף שהמסיבה אורגנה בתוך פחות מיממה, היא היתה מפוארת ושמחה. שלושה כליזמרים ניגנו בהתלהבות, יין נמזג בשפע, והריקודים התמשכו אל תוך הלילה, כאילו איש לא צריך לקום למחרת בטרם שחר כדי לחלוב את הפרות או לעבוד בשדה. מעולם לא היתה לפני כן שמחה כזו בחצר הבית, גם לא כשאחותה הבכורה של אמא התחתנה. עד הבוקר נמשכה ההילולה, עד שאבי לקח את הקיטבג שלו וחזר למלחמה.

שלושים שנה חלפו ועברו כהרף עין. ממקום מושבה על הכורסה ראתה אמא, מבעד לדלת האטומה למחצה, שהאור בחדרו של אחי כבה. הוא כבר לא היה זקוק לה שתשב לידו עד שייפול בזרועות השינה. הוא בחר ברחלי, ליטף אותה, ורחלי ליטפה אותו. הוא לא רצה להירדם. מיטת היחיד שלו היתה מרווחת דיה עבור זוג, וכאשר אוהבים יש די מקום על חודה של מחט. למה חזר משארם א־שייח' הביתה לחופשה מפתיעה לאחר שלושה ימים, עם קיטבג על כתפו? אמא רצתה לשבת לידו על המיטה, כמו פעם, ולעזור לו להתחבט בשאלות שרק בחושך הרגיש חופשי לשוחח עמה עליהן.

החדר יהיה חשוך עד הבוקר. הדלת תהיה סגורה. היא לא תוכל להיכנס כדי להקשיב לנשימותיו ולסדר את השמיכה שהסתבכה כאשר התהפך מצד לצד, להתפלל בשקט שמחלת האסתמה תניח לו לעוד לילה, להביא לו את המשאף ולהמתין בדממה ליד מיטתו עד שטבעת החנק סביב צווארו תשתחרר, ללטף אותו בשנתו, להתבונן בתווי פניו ולחשוב כמה בת מזל היא שילדה וגידלה אותו בצער ובזיעת אפיים. היא אהבה אותו מאוד, חרדה לו, גוננה. לא היה מעשה קשה מדי עבורה לעשותו למענו, מלבד — אולי — ההמתנה הזו על הכורסה החביבה עליה, עד שיעלה הבוקר והוא יפקח את עיניו העצומות ואת דלת חדרו הסגורה.

אחי התעורר ברבע לשבע, יצא מחדרו לבוש מדים לבנים ולרגליו נעליים גבוהות וסגר אחריו את הדלת. רחלי המשיכה לישון. הוא שתה קפה שאמא הכינה ואכל בעמידה פרוסת לחם עם גבינה. אבא, שעבד אמש עד מאוחר, הציע להסיע אותו למפקדת חיל הים בקריה, אבל אחי סירב בנימוס.

״יש לי זמן,״ אמר, ״אסע באוטובוס.״

בשבע וחצי חיבק את אמא ואבא, העמיס את משאו על כתפו, יצא מהדלת האחורית וצעד לאורך השביל עד שער הברזל. לפני שפתח את השער נופף לשלום בידו הפנויה, מבלי להפנות את ראשו לאחור. הוא ידע שאמא מתבוננת בו מבעד לחלון המטבח, מגבת כלים מונחת על כתפה השמאלית ומבט של דאגה בעיניה, ובחר שלא להפנות את ראשו לאחור, כדי לומר לה בזה שהוא סומך עליה בעיניים עצומות שהיא שם למענו. שניות אחר כך נעלם בסמטה המובילה לרחוב הראשי.

באותו בוקר לא הלך לתחנת האוטובוסים ולא הגיע למפקדת חיל הים בקריה בתל אביב, אלא נסע בטרמפים מזרחה במקום דרומה — לאחת ממפקדות הצבא בצריפין.

יותר מפעם חזר אחי ודיבר על האירועים שהתרחשו בצריפין, מהרגע שיצא את בית ההורים ברמת השרון ועד שחזר אליו, ובכל פעם נסער וחי מחדש את הקשיים וההשפלה. הוא בהחלט לא היה מוכן לזה, ולא השלים עם העובדה שדבר כזה קרה לו.

אחי שולח יד קדימה ולצדדים כדי לאחוז בדבר מה יציב. אבל במה? אם לא יאחז במשהו ייחבט ראשו במכשירים. הספינה מפליגה כנגד הגלים, עולה ויורדת, מטפסת מגל אל גל וצונחת אל תוך התהום שביניהם. נופלת. שוקעת. עולה כנגד כל הסיכויים, בזכות כושר הציפה שלה והתפילות הכמוסות של ימאיה. המנועים מתאמצים. הספינה מתקדמת בקושי, המנועים דוחפים אותה קדימה, הגלים — אחורה. גל נשבר על הסיפון, מזעזע את הספינה ואת אחי בעמדת הכוון. הוא חייב לשרוד את הסערה. בעוד שעה או שעתיים יירגע הים. אולי בצהריים, או בערב. חייב לשרוד, אבל איך? זיעה קרה מבצבצת על מצחו. הוא מושיט יד קדימה לאחוז בתפס הקבוע בצד המכוון, אבל זו לא העמדה שלו. אין כלום מלפנים, אין כלום בצדדים. אולי מאחור? ידו צונחת לצד גופו.

הוא לא מפליג.

הוא יושב על כיסא בחדר קטן נטול חלון וחף מכל סממן אנושי. לפניו שולחן צבאי בגודל מטר על מטר, כזה שאי־אפשר לטעות בצבאיותו. תיק חום מונח על השולחן ושמו כתוב עליו באותיות דפוס גדולות בצבע אדום: ח/2170480, סמל לוינסון משה. משה הוא שמו בתעודת החוגר. קוראים לו מוֹלי. זה לא סימן טוב, כי זה לא תיקו האישי מספינת הטילים. מישהו התאמץ ואסף מסמכים בעניינו, וכיוון שהיו יותר מאחד או שניים — הוכנסו לתיק כדי שלא ילכו לאיבוד ויהיו זמינים. ליד התיק מונח גזיר עיתון בתוך שקית ניילון שקופה. קצין חקירות מגוהץ ומצוחצח מכף רגל ועד ראש יושב מולו.

הקצין שותק וגם מוֹלי.

לרגע החוקר מחייך, מרוצה מעצמו. זו ההצגה שלו, והיא מתחילה.

״לא יכולת לסתום את הפה? מי ביקש ממך לדבר? עד כמה שבדקתי, ותאמין לי שממש התאמצתי, לא מצאתי שמינו אותך לדובר צה״ל, ורק דובר צה״ל מוסמך למסור הודעות לעיתונות. מי שאינו מוסמך צריך לשתוק. חייב. הנזק שגרמת גדול. לא הסבירו לך שכל מה שקורה בצבא נשאר בצבא? ומי שמוציא החוצה את מה שצריך להישאר בפנים הוא חתיכת בוגד מסריח? בגללך הערבים יודעים דברים שאסור היה להם לדעת.״

החדר לא זז. הסערה בתוכו, מאיימת להטביעו. הוא נחקר במשרדי מפקדת המשטרה הצבאית בצריפין. מואשם.

אבל למה, שואל מוֹלי את עצמו. בסך הכול סיפרתי לאחי. איך סיפור תמים לאח יכול להיות מעשה כל כך חמור? האם שמע נכון, החוקר אמר משהו על בגידה? בגידה במי? בחברים? בספינה? בחיל הים? במולדת? בכולם?

מה פתאום בגידה?

השתגעתם?

ושוב הגלים האלה שמטלטלים אותו. לחץ בבטנו. חסר לו אוויר. הוא צריך משאף, עכשיו. ידו נוגעת בכיס מכנסיו. המשאף שם, תמיד בכיס שמאל. הוא לא רוצה להשתמש בו בנוכחות החוקר מהמשטרה הצבאית. לא רוצה להפגין חולשה. לא יכול. האסתמה תופסת בגרונו, מצרה את קנה הנשימה, חונקת.

הוא חושב לעצמו: בגידה זו עבֵרה חמורה, אולי החמורה ביותר שיש. מרגלים בוגדים כי הם מוציאים החוצה את מה שצריך היה להישאר בפנים, ועוד היישר לאוזנו של האויב, קרוב ככל האפשר לזמן אמת. אבל אני? מה אני? מרגל? נכון, סיפרתי לאחי והוא פרסם את דבר הגעת שתי ספינות הטילים לשארם. אז מה? הרי הדייגים שעברו במצרי טיראן עשר דקות אחרי שעגנו בשארם העבירו למפעילים שלהם את הידיעה הסודית לכאורה על נוכחות הכוח הימי החדש. וכשהפלגנו במצר באב אל־מנדב, בין תימן ממזרח לסומליה ואתיופיה ממערב, האם חשבו שאנחנו ספינת דייגים שמתמחה בציד לווייתנים?

״אז מה אם סיפרתי לאחי?״

״מי ביקש ממך?״

״אחי סרן בשריון. בצה״ל, לא בצבא הסורי או המצרי. אולי שמעת עליו. קוראים לו יואב לוינסון. הוא כותב בעיתון 'הארץ'. מבוגר ממני רק בחמש שנים וכבר די מפורסם. קראת אולי...״

״מעניין את הסבתא שלי.״

מוֹלי משתתק. מתכנס בתוך עצמו.

המילים מרתיחות את דמו. גל חום מציף את בטנו, עולה למעלה ופורץ דרך צווארו אל ראשו. לחייו אדומות. דם מציף את עיניו. הוא חש בוז כלפי קצין החקירות שמטיף לו מוסר. איך מישהו שראה סטי״ל רק בתמונה בעיתון, מרשה לעצמו לדבר אליו כך?

״ברור לך,״ אומר קצין החקירות, ״שבימים הקרובים תבלה באכסניית הנוער של כלא ארבע. תישן על אחד המזרונים המסריחים מכל המניאקים שהסריחו אותם לפניך. אין מה לעשות, המקום הסגור הזה מגביר את פעולת המעיים ולא תמיד הסוהר מגיע ממש בזמן כדי להוליך אותך לשירותים ואז... כן... כמובן, בשביל זה הכנסנו דליים לחדרי הדה־לוקס עם הנוף לים. בחדרים הפחות טובים גם אין דלי. עושים איפה שזה יוצא... בגלל זה אחר כך משתמשים בהרבה ליזול. אני באמת לא יודע מה מריח טוב יותר, זה או זה.״

הוא מחכה שמוֹלי יגיד משהו, אבל הוא לא מגיב.

״אני רואה שבאת עם קיטבג,״ אומר החוקר הצבאי. ״יפה. ראוי להערכה. אני מקווה שהבאת מברשת ומשחת שיניים. העכברושים בכלא ארבע לא אוהבים ריח רע מהפה של המניאק ששוכב מעליהם.״

כן, הורו לו לבוא עם קיטבג והוא הבין למה.

קצין החקירות ממשיך להכות בברזל המלובן: ״יורמים אינם שורדים לילה עם העכברושים בכלא ארבע. הם מדברים. מוכרים את האמא שלהם רק כדי שלא לבלות עוד לילה בכלא הצבאי.״

״קטן עלי,״ אומר מוֹלי. ״אחרי שלושים וחמישה ימים רצופים בים מחיפה דרך קייפטאון לשארם, לא מזיז לי לישון עם עכברושים.״

״הם גדולים.״

״לא מפחיד אותי.״

״ורעים.״

חם בחדר. אזור בתי השחי של חולצתו מוכתם בזיעה. זיעה קרה מכסה את מצחו. הוא מוחה אותה בשרוולו. אולי הספינה לא תעלה ולא תצוף עד לראשו של הגל הבא.

״כן, סיפרתי לאחי. אז מה? זה לא היה סוד צבאי. לא בגדתי.״

״לא אתה תחליט.״

הוא לא מאלה שנוטים לשבח את עצמם על העבודה שהם משקיעים בספינה, או על הנאמנות שלהם לצבא, אבל כשמישהו מאשים אותו בהאשמות שווא חמורות כל כך, גובר היושר הטבעי שלו על הצניעות. הפעם הוא נדרש להגן על עצמו, ואין אדם טוב ממנו לעשות את המלאכה.

בעודו יושב מול קצין החקירות, הוא מצמיד את ידיו לצדי גופו ומרחיב את פישוק רגליו. אט־אט הוא מתחיל לחוש מידה מסוימת של יציבות שעולה מכפות רגליו ומבססת את ישיבתו על הגלים הסוערים. הכיסא לא נע ולא זע. הרוח משנה את כיוונה.

״סיפרתי לאח שלי,״ הוא אומר, ״כמו שחיילים אחרים סיפרו לאחים שלהם. המסע מחיפה לשארם סביב אפריקה היה אמור להסתיים עשרה ימים מוקדם יותר. היינו מודעים לכך שכולם דואגים לנו, במיוחד כי חלק מהדרך הפלגנו קרוב מאוד למדינות אויב ולפני כן לא בוצעה משימה כזאת על ידי כלי שיט של חיל הים. לראשונה הציב החיל שתי ספינות טילים בים סוף להגן על מצרי טיראן, ואנחנו עשינו את זה. הפלגנו עשרים ושלושה אלף קילומטר שזה כמו...״

״מספיק עם החנטריש הזה, דבר לעניין!״

״אז אל תפריע לי.״

קצין החקירות מחייך בזלזול.

מוֹלי ממשיך: ״כשהיינו תקועים באוקיינוס ההודי, כמו ברווז צולע, לא היה לנו ברור אם ומתי נגיע. אחרי שלושים וחמישה ימים בים הגענו לשארם. היינו נרגשים מאוד וגאים על כך שלמרות הכול הצלחנו להשלים את המשימה. המשפחות לא ידעו למה אנחנו מאחרים ומה קרה. אחרי טקס קבלת הפנים הרשמי ביקשו כולם לדעת מה קרה, וזה היה טבעי שנספר את האמת לבני המשפחה. אם בגדתי, כל האחרים בגדו גם הם. נכון, האחים של החברים שלי לא כותבים בעיתון, אבל הידיעה התפרסמה באישור הצנזורה הצבאית. למה שלא תחקרו את הצנזור הראשי? כשהאחים של החברים שלי סיפרו לחברים ולחברות שלהם, הם לא ביקשו אישור מהצנזורה הצבאית. אחי ביקש וקיבל. אני סיפרתי רק לאחי, הצנזור הראשי סיפר לכל עם ישראל וגם לכמה עשרות מיליון ערבים. אם הערבים יודעים משהו שאסור היה להם לדעת, כמו שאתה אומר, הצנזור הראשי צריך להסביר למה זה קרה. אם אתם בכל זאת רוצים להעמיד אותי למשפט צבאי, בבקשה. אני לא חושש. זכותי לבחור בפני מי להישפט, ואני בוחר במפקד הספינה.״

אם הצטערתי על דבר מה במהלך עשרות השנים שחלפו מאז שבאתי לקבל את פניו של אחי בשארם א־שייח', זה לא על פרסום הידיעה הבלעדית בדבר התקלה הנדירה שאירעה לספינה שעליה שירת בעת ההפלגה באוקיינוס ההודי. הצטערתי על כך שנסחפתי עמוק מדי לתוך הסיפורים של מוֹלי על חוויותיו במסע סביב יבשת אפריקה, כמו למשל המסיבה הפרועה שחגגו לכבוד נפטון כשחצו את קו המשווה, והייתי קשוב פחות מדי למוֹלי עצמו ולשאיפותיו. אילו הייתי קשוב יותר למוֹלי, אולי הייתי משכנע אותו שלא ללכת לקורס.

התקלה הנדירה אירעה כשספינת הטילים הפליגה מחיפה לשארם א־שייח', דרך דרום אפריקה. חבל עגינה עבה שצף במים נכרך בין הלהבים של אחד ממדחפיה, עיקם את ציר המנוע וגרם לרעידות בלתי נסבלות בזמן ההפלגה באוקיינוס ההודי. עשרה ימים עמלו שני צוללנים כדי לפרק את המדחף מציר המנוע החבול. יום אחר יום, מעלות השמש ועד לשקיעתה, צללו במים הצלולים של האוקיינוס, ובעזרת דיסק־יד שהופעל בלחץ אוויר חרצו חריץ בטבעת המדחף כדי לנתקו מציר המנוע. בלילה קרטעה הספינה צפונה, במימי מצר מוזמביק. שלושה מדחפים הניעו אותה קדימה ומדחף מושבת אחד עיכב אותה בכוח הגרר שייצר במים. בערב, בתום עשר ולעתים שתים־עשרה שעות של צלילה וחיתוך, היו הצוללנים סחוטים מעייפות. אף על פי כן, לפני ששכבו לישון במגורי החרטום סיפרו לכל מי שהיה ער שאלמלא היה עליהם לחתוך את המדחף, זו היתה עשויה להיות חוויית צלילה מושלמת.

בבקרים המשיכו במלאכת החיתוך, יום אחר יום, מילימטר אחר מילימטר. כל שעתיים עלו לסיפון כדי להחליף בלוני חמצן ואז צללו שוב. מדי פעם נאלצו לעלות במהירות בגלל כרישים לבנים וכרישי נמר שבאו לצפות בהם. סירת גומי פִּטרלה סביב הספינה והטילה מטעני נפץ למים כדי להבריח את הכרישים. כשלא הצליחו להיפטר מהם, הפליגו צפונה שעה או שעתיים, זרקו עוגן והמשיכו בחיתוך המדחף, עד שהגיעו כרישים חדשים ושוב היה עליהם לדלג למקום חדש.

ביום העשירי הצליחו לסיים את חיתוך הטבעת שחיברה את הלהבים לציר המנוע, אלא שגם אז לא נפל המדחף למים. רק לאחר שפוצצו מאחוריו פתיל רועם הועף המדחף מהציר, נפל למים, והספינה המשיכה בדרכה. כשעגנו בשארם א־שייח', יום לפני טקס קבלת הפנים, חגגו את הצלחת המבצע בלגימת ג'וני ווקר היישר מהבקבוק.

בחמש אחר הצהריים הודיע קצין החקירות של המשטרה הצבאית למוֹלי שהוחלט שלא להעמידו לדין ושהוא חופשי ללכת. מוֹלי העמיס את שק חפציו האישיים על כתפו והלך מבלי לומר דבר. בשבע בערב בערך גרר את רגליו לאורך הסמטה מרחובה הראשי של רמת השרון עד הכניסה לחצר האחורית. הוא פתח את שער הברזל, צעד לאורך השביל, ירד שלוש מדרגות ונכנס מבעד לדלת המטבח שלא היתה נעולה. הוא הניח את הקיטבג על הרצפה וחיבק את אמא בחום. אמא עצמה את עיניה ומלמלה משהו בלי קול. היא שמחה עד מאוד בבואו, ומבלי לדעת מדוע, ידעה שאין לה עוד סיבה לדאגה.