1
פריז, מאי 1940
עורך־הדין ז'אן־בטיסט מזאנז' אסף את שני הדפים המודפסים, ולאחר שעיין בהם ארוכות הרים את מבטו אל המתמחה הצעיר שעמד לידו, ממתין לתגובתו. ״מצוין, לוסיין!״ חייך אליו, ״אני עצמי לא הייתי עושה את זה טוב יותר.״ אחר כך הושיט דף אחד אל האיש שישב מעברה השני של המכתבה ופנה אליו בטון רשמי: ״קרא בבקשה, מיסייה זילבר.״
עיניו של היינריך זילבר, גבר מקריח כבד גוף בגיל העמידה, היו נשואות אותה שעה אל החלון. מבעד לזגוגית המאובקת נשקפה הכיפה הירקרקה של בית האופרה המרשים, מוקפת בפסלים מוזהבים, שטופה באור השמש. בעבר הלא רחוק, שנראה לו עתה רחוק מאוד, הסבה לו הצפייה בשכיות החמדה של פריז הנאה רבה. עכשיו העכיר המראה את רוחו. הוא הגביר את געגועיו לעיר אחרת, שממנה נמלט עם משפחתו בעור שיניו. חלפו כבר שנתיים מאז שהגיע לכאן, אבל הוא התקשה עדיין להסתגל למציאות החדשה שנכפתה עליו. משרדו הדחוס של עורך־הדין על ריהוטו המרופט, בקומה העליונה של בניין ישן ומוזנח, היה שונה כל כך מהמשרדים ההדורים שופעי האור שבהם התקבל בכבוד מלכים במסעות העסקים שלו ברחבי אירופה. חזותו של הפרקליט הקשיש — שער השיבה המגודל, החליפה הבלויה, החולצה שמקומה הראוי היה בסל הכביסה, הצווארון הנוקשה המהוה ועניבת הפרפר הרפויה — השלימה את התמונה העגומה. אבל לחיצת היד האיתנה שלו, יחסו האנושי וההבנה שגילה למצבו — כל אלה קנו את ליבו של זילבר והקלו מעט על מצוקתו.
״קרא בבקשה,״ חזר ואמר לו הפרקליט הקשיש, הפעם בקול רך יותר, ״אם יהיו לך הערות או השגות, אל תהסס לומר לי. אני לא צריך להגיד לך שזהו עניין רציני מאוד. כל נקודה או פסיק עשויים להיות משמעותיים במסמך כזה.״
קולו ניער את זילבר. הוא נטל מידיו את הדף והביט במבוכה אל עורך־הדין. ״אני מניח שהבחנת מייד שהצרפתית שלי צולעת,״ אמר במבטא הווינאי הכבד שלו, ״בדיבור אני עוד מסתדר, אבל הקריאה קשה לי גם בימים רגועים יותר. לכן אני מציע שאתה תקרא לי מה כתוב שם ואני אנסה לעקוב אחריך בהעתק שלי.״
עורך־הדין מזאנז' חייך אליו בהבנה. הוא הסיר את משקפיו, נשף בעדשות, שלף ממחטה קמוטה מכיסו, ניגב בה את האדים והחזיר את המשקפיים למקומם בתנועה איטית, כבמעין טקס. אחר כך השתעל קלות, כחכח בגרונו והחל לקרוא בקול מדוד, בקצב הכתבה, מקפיד על פסק זמן של כמה שניות בסיומו של כל משפט. מילים שנראו לו קשות יותר הפריד להברות והדגיש כל אחת מהן. זילבר, רכון על הדף שלו, ליווה את הקריאה במלמול חרישי, כשאצבעו מרחפת על פני השורות המודפסות.
״אני, היינריך זילבר, תושב וינה השוהה כעת בפריז,״ קרא הפרקליט, ״מצווה בזה בדעה צלולה ומיושבת, לאחר שגמרתי אומר בליבי, מה ייעשה ברכושי לאחר פטירתי. כל רכושי — ניירות־הערך, פקדונותיי בבנקים, נכסי הנדל״ן, הכסף המזומן, חפצי הערך — יועבר בשלמותו לרשותה של רעייתי הנאמנה, הנריאטה זילבר לבית פרידלנד. אם אשתי לא תהיה בחיים במועד זה, יירש בני יחידי, פאול זילבר, את כל רכושי.״
עורך־הדין השתהה לרגע, הרים את עיניו אל לקוחו, בוחן את תגובתו. זילבר הנהן. ״הכול בסדר,״ אישר, ״הדברים ברורים מאוד. לא השארת מקום לספקות.״
״עשיתי רק מה שביקשת,״ הצטנע הפרקליט והמשיך לקרוא בהטעמה: ״... אני מצהיר כי זהו רצוני וכל צוואה קודמת שערכתי בטלה בזה. לראיה באתי על החתום, פריז, 30 במאי 1940״.
״הכול ברור,״ חזר ואישר זילבר.
״תחתום בבקשה בתחתית העמוד,״ הורה מזאנז'.
זילבר שלף עט נובע מוזהב מהכיס הפנימי של מקטורנו, חלץ את המכסה וחתם במהירות. אחר כך הוציא מעטפה חתומה מתיק העור שהיה מונח על ברכיו והגיש אותה לעורך־הדין יחד עם הדף. ״המעטפה מכילה פתק שעליו רשמתי את המספר הסידורי של הכספת שלי בסניף המרכזי של הבנק השוויצרי למסחר בציריך ואת הצופן הסודי שלה,״ הסביר, ״יורשיי ימצאו בה את כל רכושי — בעיקר ניירות־ערך ותעודות בעלות על נכסי דלא־ניידי. צירפתי גם סכום כסף מזומן ויהלומים שקניתי לא מזמן. הניסיון לימד אותי שהאבנים הנוצצות האלה הן תמיד סחורה מבוקשת. בתקופה הזאת של חוסר ודאות אי־אפשר לדעת מה יקרה לכל ההשקעות האחרות שלי.״
מזאנז' הצמיד את המעטפה במהדק לצוואה החתומה והורה למתמחה שלו, לוסיין מולין, לטמון אותה בכספת שהיתה צמודה לקיר האחורי. את ההעתק הלא חתום של הצוואה הוא הכניס לתיק קרטון, שעליו רשם באותיות גדולות את שמו של הלקוח החדש. ״היה לי העונג לפגוש את רעייתך,״ פנה אל זילבר לאחר שהמתמחה יצא מהחדר, ״כדאי שאפגוש גם את מיסייה זילבר הצעיר.״
״לצערי, הדבר בלתי אפשרי,״ השיב זילבר, ״במחשבה שנייה, בנסיבות הקיימות אני כלל לא מצטער על כך. לפני כמה ימים הצלחתי לשלוח אותו לאנגליה. הפרידה ממנו, הראשונה בחייו, היתה קשה מאוד. אשתי כמעט התמוטטה. הוא רק בן שבע־עשרה ואף פעם לא חי לבדו. יש לי אמנם ידיד טוב בלונדון שהבטיח לטפל בו, אבל כפי שאני מכיר את בני הוא ירצה להסתדר בכוחות עצמו. לפחות דאגתי לכך שלא יהיו לו בעיות כספיות בתקופה הראשונה. יותר מכך לא יכולתי לעשות. אני מקווה שהפרידה הזאת לא תימשך הרבה זמן. אני משתדל להיות אופטימי, אבל זה נעשה קשה יותר מיום ליום.״
״אני מסכים איתך,״ נאנח הפרקליט והחווה בסנטרו אל העיתון המקופל שהיה מונח בקצה המכתבה, ״מוטב לא לפתוח אותו בימים אלה. הצצה אחת בו מספיקה כדי לקבל מרה שחורה. גם אם תחפש בנרות, לא תמצא אפילו כותרת חיובית אחת, אבל מה הם יכולים לעשות? זוהי המציאות. הצבא ההולנדי נכנע לפני שבועיים. שלשום הרים גם המלך הבלגי את הידיים, ואני לא צריך לספר לך שהטנקים הגרמניים כבר נמצאים עמוק בתוך צרפת... תגיד לי, מיסייה זילבר הצעיר יודע בכלל על קיומי?״
״לא, הוא חושב שאני עדיין עובד עם עורך־הדין הקודם שלי, מיסייה רנה. אותו הוא הספיק לפגוש. אני אכתוב לו מייד שניתקתי את הקשרים שלי עם רנה ושהצוואה נמצאת עכשיו אצלך, אבל מי יודע אם המכתב יגיע אליו.״
״לכן אולי מוטב היה להשאיר את הצוואה בידי מיסייה רנה...״ הרהר מזאנז' בקול.
״בשום פנים,״ קטע אותו זילבר בטון תקיף, ״אני מצטער שבכלל הגעתי אליו, אבל איך יכולתי לדעת עם מי יש לי עסק? עבדתי איתו מאז שהתחלתי את עסקי הקוסמטיקה עם ל'אוריאל. הבוס הגדול, מיסייה שולר, בכבודו ובעצמו המליץ עליו בחום. ובאמת, בהתחלה הייתי מרוצה מאוד ממנו. אבל בחודשים האחרונים השתבשו היחסים בינינו. הוא נהיה בוטה וקצר־רוח, כאילו שהוא בכלל עושה לי טובה. פתאום הוא לא מצא זמן בשבילי. התחלתי גם להרגיש משהו עוין ביחס שלו אלי. ניסיתי לשכנע את עצמי שנעשיתי רגיש מדי, אבל בפגישה האחרונה שלנו לפני שבוע נפל לי האסימון. הוא פלט כמה הערות עם נימה אנטישמית ברורה. היה לי רושם שהוא רוצה להיפטר ממני, למרות שאני אחד הלקוחות הטובים שלו.״
״אני מנוע, כמובן, מלחוות דעה על עמיתיי,״ הגיב עורך־הדין מזאנז'. ההבעה שליוותה את דבריו לא הותירה ספק לגבי דעתו. הוא קם ממקומו והושיט את ידו. ״אני מקווה שהצוואה שלך תעלה אבק בכספת שלי,״ אמר בחיוך מאולץ ולחץ בחוזקה את ידו של זילבר, ״אגב, אתה לא הלקוח היהודי היחיד שלי. זה המעט שאני יכול לעשות בימים הקשים האלה...״
זילבר החזיר לו חיוך מנומס.
בדרכו החוצה הוא חלף על פני הדלת הפתוחה בחדרו של המתמחה הצעיר. ״תודה על העבודה הטובה,״ אמר מבלי לעצור.
לוסיין מולין הרים את עיניו מעל לתיק המסמכים, שעליו היה רכון. ״שמחתי לעזור,״ קרא אחריו, ״טוב לדעת שלמשרד הקטן שלנו יש לקוחות כאלה.״
