מסע ישראלי

מסע ישראלי 

הזמנה לפגישה עם פדגוגיה ישראלית

גד יאיר

 

אתה מגיע לזה שאנשים מסתכלים על חייהם מזווית אחרת. מסתכלים על העם שלהם, אני לא יודע אם מזווית אחרת, אבל הם מפתחים את התשובות לעצמם. על המדינה שלהם, על הארץ שלהם, על החברה שלהם. הם נפתחים להיכרויות ולשותפויות ולזוויות אחרות, סובלנות, של הקשבה, עשייה. כשאתה נמצא בתוך קבוצה לאורך שבוע, אתה חייב לייצר את האינטראקציות האלה. אין לך ברירה, גם אם אתה רוצה וגם אם לא. גם אם הגעת יחסית נעול, אתה מתפתח. ואת הדברים האלה עושים לא דרך נתיב של הנחיה, לימוד, הסבר. אלא דרך שיחה בגובה העיניים, דרך אינטראקציה, דרך זה שבן אדם מגלה את הדברים בכוחות עצמו... אני חושב שהגדולה של המסע היא לייצר את הדינמיקה של הדברים באנרגיה פנימית ובגילוי עצמי ובשיחה בגובה העיניים... והדברים נעשים לא בדרך של הרצאה פרונטלית עם הסבר, אלא באינטראקציה בינאישית, בהליכה, בהיכרות בפועל של הדברים. יש פה כמה זוויות שכל אחת מהן, אני לא יודע להגיד לך מה יותר חזק, אבל המכלולים - אלה של הקבוצות, התכנים, באיזו טכניקה עושים את זה, וזה שהדברים נעשים באינטראקציה מלאה עם הארץ - זה מאוד חזק.

(אלוף במיל' אליעזר שקדי, חבר הנהלת מסע ישראלי)

שעת חצות. אחרוני התלמידים מעמיסים את כבודתם על האוטובוס שיובילם לאורכה ולרוחבה של ישראל בשבוע הקרוב. הם שמעו על מסע ישראלי מחבריהם הבוגרים בבית הספר והתכוננו אליו במשך תקופה ארוכה. כעת, עם תום ההכנות, הם נרגשים ונלהבים, אך גם מעט חוששים - מה צפוי לנו? מה נמצא ומה נגלה? האם נעמוד באתגרים? האם נכיר חברים חדשים? האם נהיה שונים כשנשוב בעוד שבוע? מה נספר להורים? מה יגידו עלינו המורים? בעוד השאלות מהדהדות בראשם, דלתות האוטובוס נסגרות, האורות כבים, ומסע ישראלי יוצא לדרך.

והם שבים בתום שבוע. וכשהם שבים, הם תלמידים שונים - מי מעט, מי הרבה. כך או כך, בתוך שישה ימים מחולל מסע ישראלי סדרה של חוויות מפתח חינוכיות ותמורה משמעותית בזהות התלמידים המשתתפים בו. התלמידים חוזרים אל שגרת בית הספר וגיל ההתבגרות, אך מעתה הם עושים כן עם תובנות בהירות לגבי ישראל וישראליות, לגבי מחויבותם לחבריהם, לקהילתם ולחברה בכלל, והם חשים מחוברים יותר לארץ, לציונות ולמדינה (אריקסון, 1998). ואמנם, מסע ישראלי מחולל בתלמידים מה שבספרות מכנים ״חוויית מפתח״ חינוכית - קרי, חוויה עצימה מבחינה זהותית, רגשית והכרתית, שמותירה את חותמה גם זמן ניכר לאחר התרחשותה (יאיר, 2006). המסע עושה זאת בזכות פדגוגיה סגולית שאנשיו פיתחו בעשור שבו הוא פועל. פדגוגיה זו מפתיעה, כיוון שהיא עצמה ישראלית מאוד ואף היא מייצרת, בתורה, חוויה אינטנסיבית של ישראליות. כפי שיתחוור בהמשך הספר, מדובר בפעילויות שבית הספר התיכון אינו מקיים ברגיל, וגם הטיולים השנתיים של תיכונים רבים בישראל אינם פועלים כפי שפועל מסע ישראלי. אכן, מסע ישראלי מיוחד בדרכו משום שהוא מיוחד בפדגוגיה שלו. בדיוק מסיבה זו הוא גם מיוחד בהשפעותיו.

עדויות מגוף ראשון מעידות על חוויית המפתח שמחולל המסע בתלמידים ובתלמידות. לדוגמה, תלמידה מבית ספר תיכון במרכז הארץ סיפרה על עצמה: ״אני מה זה לא הייתי אוזן קשבת וסובלנית, אמרתי שאני לא אוהבת אנשים. סתם. ואחרי המסע נהייתי יותר אוהבת וסתם מוציאה את שנאת החינם הזאת. יותר סובלנית, יותר עם רגליים על הקרקע ולא כמו איזה טינאייג'רית עצבנית.״ חברתה לכיתה הסכימה והוסיפה שהמסע גרם לה לשנות אפילו את יחסה לבית הוריה: ״אני חושבת שזה גם קודם כול חיזק את הזהות שלי כחלק מהכיתה, אני מרגישה יותר ביטחון, יותר פתוחה, יותר אני. נכון שזה רק שבוע, אבל במקום מסוים זה חיזק גם את הקשר בבית. לא היינו הרבה בבית, ובאמת זה חיזק את הקשר.״ חבר מבית ספרן הסביר שאצלו התבטא השינוי בביטול סטיגמות, בפתיחת הרשת החברתית שלו וביצירת סולידריות שכבתית עם תלמידים שלא נהג לראות: ״אצלי זה השפיע בצורה אחרת, איך שאני תופס אנשים אחרים, נגיד אתה רואה את הערסים בשכבה, ואתה רואה שהם יודעים להתבטא, וזה משנה לך את הגישה איך להסתכל עליהם.״ חברתו לכיתה הסכימה: ״אני נחשפתי לאנשים שבחיים לא הייתי חושבת שהם יתחברו, ופתאום יש שפה משותפת וחוויות משותפות וזה באמת מהמקום של להיות פתוח ובלי סטיגמה.״ תלמידים מבית ספר בדרום הארץ תיארו בשיחה איתם חלק מן הנוסחה הסגולית של המסע, את המרכיבים במה שחולל, מבחינתם, את הקסם שלו. הם תיארו פעילויות של ״דייטים״, ״נרות״ ו״סוכריות״ - מפגש עם תלמידים שלא הכירו לפני המסע, מפגש שבו היה עליהם להאיר משהו חיובי אצל מישהו אחר ומפגש שבו יש לפרגן לתלמידים אחרים - ואת השלכותיהן.

[אני זוכרת] בדייטים. אמרו לנו תקבעו עם מישהו שאתם פחות מדברים איתו בכיתה. ואז נותנים לנו נושא, מישהו שלא דיברנו איתו בכלל ביומיום, ופתאום אנחנו נחשפים לדעות שונות משלנו. פתאום אתה פותח איתו שיחה של החיים. זה ממשיך מעבר לנושא שנקבע, פתאום מגיעים לנושאים מאוד אישיים, וזה, כאילו אתה, יש את התחושה של החיבור הזה. פתאום אתה מכיר את הדברים הכי אינטימיים שלו. זה מאוד חיבר.

אני זוכרת כל יום, אבל היה את היום הזה של הנרות. עשינו מעגל כזה, ודניאלה חילקה לכל אחד נר ושאלה, את החיים של מי אתם רוצים להאיר? וזה היה רגע כזה, שפתאום כל הקושי של היום, כל הקור, שכאילו טיפסנו על הר אוורסט [צוחקת]. וכולם בכו. אתה כאילו מתחבר לאנשים שאתה לא מכיר ביומיום, אבל אתה תיתן להם כתף. באותו רגע המסע התחיל לעלות.

בשבילי זה היה יום שישי בצהריים, באכסניה בירושלים, בכניסת שבת, המדריכה הביאה סוכריות. את האמת אני אגיד לך, נתתי סוכריות לילדים שבכלל לא הכרתי. אתה מכיר אותם במהלך המסע ואתה מספר להם דברים על עצמך והם מספרים לך דברים על עצמם, ונוצרות שם נקודות חיבור, המון נקודות חיוביות. סתם דוגמה אני אגיד לך. אני ימני בדעות שלי, אז בא יושב איתי בקבוצה מישהו ערבי. המסע הזה לימד אותי, שזה לא משנה אם הוא ערבי או מה, זה שינה את תפיסת העולם שלי. היום אני רואה אותו בצורה שונה. שקודם אני רואה אותו כבן אדם ואחר כך אני רואה אותו כדבר אחר.

תיאורים כגון אלה עלו במחקר על מסע ישראלי שוב ושוב ושוב, מפי תלמידים, מורים ומנהלים. ספר זה מספר את סיפורו של מסע ישראלי מנקודת ראות מחקרית וחינוכית. הוא מבוסס על מאות שיחות עם נערים ונערות, עם צוותי מורים ועם מנהלי בתי ספר תיכונים בכל הארץ ועל משובים שמילאו אלפי בני נוער לפני המסע ואחריו (כל הפרטים על המחקר מופיעים בנספח). צוות המחקר בחן על בסיס מידע נרחב זה את מאפייניו של המסע ואת השפעותיו על התלמידים. הוא התמקד בניתוח הפדגוגיה הסגולית שלו, שאותה נכנה כאן בשם ״פדגוגיה ישראלית״, ואפיין את מודל הישראליות שהוא מציע למשתתפיו, כמו את הדילמות של המסע שבין אחידות לייחודיות.

מכלול העדויות ממחיש, כי עמותת מסע ישראלי הצליחה לפצח שני היבטים הקשורים באופן הדדי. היא פיצחה ״מה עובד״ על בני נוער ישראלים או זיהתה מהו הצורך שלהם בלמידה משמעותית; ובמקביל פיתחה מענים פדגוגיים ייחודיים, המניעים בני נוער ישראלים ללמידה בלתי-פורמלית, שמרביתם טרם התנסו בה. להלן נדון בשני היבטים אלה בזה אחר זה, אולם מכלול הספר כולו מכוון לפענחם. הדיון הקצר שלהלן, אם כן, הוא בגדר מתאבן לקראת המנה העיקרית.

ראשית, אם כן, ״מה עובד״ על בני נוער ישראלים? מה יוצר אצלם מוטיבציה ומה משנה בהם את הציניות של גיל ההתבגרות, את הביקורתיות, את הזלזול ואת הניכור שרבים חשים בבית הספר התיכון? התשובה - חיבור רגשי. המושג ״חיבור רגשי״ מכיל בתוכו שני צרכים נפשיים שהם ייחודיים לתרבות הישראלית, ועל כן נדרשים להם מענים פדגוגיים סגוליים. הצורך הראשון בצמד הוא הצורך להיות מחובר; השני - להיות מעורר רגשית. כך, ככל שהצטברו העדויות הן הובילו למסקנה, כי תלמידים ישראלים לומדים היטב כאשר הם חשים מחוברים - לחבריהם בכיתה (״גיבוש״), לארץ או למדינה. חוויית המחוברוּת שהמסע מחולל בששת ימיו מתחילה בתחושת גילוי עצמי וחיבור לאני של התלמיד, והיא הולכת ומתעצמת במעגלים שמתרחבים מדי יום, ובהם התלמידים מתחברים לחבריהם לשכבה, לאנשים בקהילתם, לחברה, למדינה ולעם.

חוויית החיבור במסגרת המסע מעידה על צורך משמעותי של תלמידים ישראלים - צורך חברתי שאינו מאפיין תלמידים גרמנים או יפנים, למשל, והאופן שבו מדריכי המסע יוצקים את החיבורים נותן מענה לצורך זה. כך, למרות הקיטורים על ״דור המָסָכִים״, על ״נוער פוסט-מודרני״ ועל חובבי ״מילקי בברלין״, אנשי מסע ישראלי זיהו כי תלמידי כיתות י״א בישראל דווקא מבקשים חיבור ערכי. הם רוצים להיות מחוברים בטבורם למהותה של ישראל ולסיפור הציוני ומבקשים למצוא מקום שבו הם יכולים לתרום. כי ״תרומה״ מעידה על חיבור, ותלמידים ישראלים רוצים ״חיבור״. ואכן, העדויות מורות כי עד לצאתם למסע, תלמידים רבים לא זכו לחוש מחוברים למקום - בין משום שביישוב שלהם תנועות הנוער אינן פעילות, ובין מפני שבית ספרם מתמקד בצורך הישרדותי של עמידה ביעדים של מבחני הבגרות. כך או כך, לאחר שחוו חסרים בתחום הערכי וחוויית ניתוק מן ״המשמעות הגדולה״ של היותם במקום - מגיע מסע ישראלי ומחבר אותם לסיפור הישראלי.

צורך נוסף שמאפיין תלמידים ישראלים הוא העירור הרגשי. כפי שתלמידים אמריקאים לומדים בעיקר כשידע ״עובד״; כפי שתלמידים אינדיאנים לומדים רק באמצעות סיפורי מסורת שבטית - כך תלמידים ישראלים לומדים בעיקר כאשר רגשותיהם מעורבים בלמידה. התלמיד הישראלי הוא ״רִגשי״, בשפה העממית. הפתיל ההכרתי שלו קצר, כיוון שהוא מפונק; הסבלנות של הכרתו היא ״על קוצים״, כי היא מחכה למנת הריגוש הבאה. תלמידים ישראלים רוצים את המנה הרגשית שלהם כאן ועכשיו. תעזבו דחיית סיפוקים. ידע אנציקלופדי שלא עובר דרך הלב אינו נותר עמם; אתרי אינטרנט ״שכל הידע נמצא בהם״ נשארים בגדר אות מתה אם אינם מרגשים את הלומדים הישראלים ומלהיבים אותם. אנשי מסע ישראלי זיהו צורך רגשי זה, ובמשך המסע הם מעוררים רגשות באופן שיטתי. זה מצליח, כיוון שדרך הלב הינה דרך מרכזית שבאמצעותה תלמידים ישראלים מתחברים ל״סיפור״ - לסיפור הידע, לסיפור ההיסטורי או לסיפור הציוני. ללא עירור רגשי, תלמידים ישראלים חשים מנותקים, משועממים ומנוכרים. אשר על כן, כאשר ימצא הקורא דיווחים על דמעה ועל התלהבות במהלך המסע, ישית לבו כי מדובר בתלמידים ישראלים שמישהו מצא את הדרך ללבבם.

ואת הדרך אל לבם הישראלי של התלמידים מבקיעים מדריכי מסע ישראלי באמצעות פדגוגיה ישראלית. רמזים לה ניתנו בציטוט הפתיחה של האלוף שקדי. במסע מתקיימות למידה בצוותא; למידה בגובה העיניים; למידה מלב אל לב; למידה פתוחה ושוויונית; למידה סוקרטית, שבה שואלים ופותחים ולא סוגרים בדוגמטיות; למידה - או חיבור - דרך ארץ, כמו שאומר הלוגו של מסע ישראלי. ואמנם, יש משהו באופן שבו בנו מתכנני מסע ישראלי את ששת ימיו - משהו באופן שבו מתנהלים מעגלי השיח, משהו ביקיצה בבוקרו של יום, על טקסט ב״נץ קפה״, ומשהו באופן שבו חותמים את היום ברפלקציה - משהו שם נעשה באופן ישראלי מאוד. מדובר בפדגוגיה מקומית, ייחודית, שנותנת מענה, כאמור, לאופיים הסגולי של תלמידים ישראלים. מדובר בפדגוגיה ששורשיה מצויים בתרבות הישראלית הפלמ״חאית - כזו שבה יושבים במעגל ומספרים צ'יזבטים; כזו שאין בה מפקד ופקודים, שאין בה היררכיה, סדר ומשמעת נוקדנית; זו פדגוגיה שאין בה ״פתרון בית ספר״ ידוע מראש או תשובה אחת נכונה. אדרבה, במסע כל התשובות נכונות, כל הזהויות אפשריות; העיקר שתלמידים יבחרו את דרכם מתוך מודעות. פדגוגיה זו נותנת מקום רחב לדעות מגוונות ואף מנוגדות של תלמידים והיא יוצרת סוג של דיאלוג בלתי-כוחני - שבו גם תלמידים שקטים או דחויים משמיעים לפתע את קולם ומתגלים, לעתים עד כדי סיפור סינדרלה. פדגוגיה ישראלית זו מחוללת חוויות מפתח רבות, ואט-אט נלמד כי בה במידה היא מחוללת גם נקודות מפנה.

בתי ספר המשתתפים במסע שבים ממנו מורווחים פעמיים. הם מורווחים, כיוון שתלמידיהם חוזרים מועצמים וכיוון שהתנהגותם בבית הספר משתנה באופן משמעותי. לדוגמה, מורים ומנהלים מדווחים כי התלמידים הרבה פחות אלימים וכי יש הרבה יותר גיבוש שכבתי ומעורבות חברתית. והם מורווחים גם כיוון שבזכות ההשתתפות של המורים במסע, הם לומדים משהו על הפדגוגיה הישראלית ועל כוחה, ואט-אט מאמצים רכיבים משמעותיים ממנה אל תוך עשייתם בבית הספר, בשיעורי חינוך ואזרחות, ולפעמים גם בספרות ובהיסטוריה. במובן זה, ההשתתפות במסע מעניקה לצוותי חינוך אפשרות לִצְפּוֹת, כמעט בתנאי מעבדה, באופן שבו הצרכים התרבותיים של תלמידים ישראלים מקבלים מענה על ידי פדגוגיה ישראלית. הגם שמטרת המסע היא לחזק את התלמידים היוצאים אליו ולחבר אותם לחברה ולמדינה, אנשי החינוך השבים ממנו - מנהלים, מורים, רכזי שכבה ומחנכים - חוזרים עם תובנות חדשות על פדגוגיה ישראלית ועל למידה ישראלית. כך הרוויחה המערכת שניים במחיר אחד: גם תרומה לפרט, גם תשומה למערכת. כפי שאמר אורי כהן, מנכ״ל מסע ישראלי:

הרבה מנהלים הצטרפו לכל המסע ואז הם באו ואמרו: ״תקשיב, אנחנו שלושים שנה במערכת, והברק בעיניים שהיה לי לפני שלושים שנה התעמעם עם השנים, אבל עכשיו אני מבין למה בחרתי במקצוע הזה.״ מורים עוזבים את המשפחה בתנאים לא פשוטים, והם יכולים לחזור הביתה. והמורים לא חוזרים. זה גרם לזה שזה עבר מפה לאוזן, שיש כאן משהו מדהים שאין אותו בבית הספר. מין זריקת מרץ לכל המערכת. בהתחלה רצו לשלב בפנים אטרקציות כמו אופניים וסנפלינג - והתנגדנו. הבנו מהשטח שזה לא מה שמעניין.

מה שמעניין זו הפדגוגיה הישראלית של המסע ומה שהיא מחוללת. ואכן, לדברי מורים ומנהלים מחולל המסע שינויים רבים - בתלמידים ובבתי הספר עצמם. אבל לא לעולם חוסן, כידוע. כיוון שמרבית בתי הספר אינם ערוכים עם תוכנית המשך וכיוון שלאחר המסע הם חוזרים ונסמכים על פדגוגיה פורמלית - יש שהשפעותיו מתפוגגות, יש שהן נותרות ברקע, בבחינת פוטנציאל. מנהלים ומורים מודעים לכך שהם אינם מנצלים את מלוא הפוטנציאל של מסע ישראלי והם שבים ומעלים מגבלות מערכתיות המוטלות עליהם - ובמיוחד את עול מבחני הבגרות המסורתיים, המחייבים אותם לשוב וללמד באמצעות מודלים של שינון ושכלתנות. חלקם סומכים על עירור משמעותי במסגרת המסע לפולין, חלקם פשוט מוותרים על הערך המוסף שמסע ישראלי הביא לבית ספרם. אך כאן לא המסע יכול לשנות; כאן תפקידם של מערכת החינוך ושל מנהיגיה. גם הם צריכים ללמוד פדגוגיה ישראלית מהי ומה כוחה. כי אם יילמד הלקח של הפדגוגיה הישראלית והיא תיושם בכלל המערכת - בהכשרות המורים ובקרב כותבי תוכניות הלימוד, אצל עורכי בחינות הבגרות ובקרב המפקחים על הנעשה במערכת - או אז יש סיכוי שתלמידים ישראלים יתלהבו גם מכימיה ומפיזיקה ויתרגשו בלימוד מתמטיקה ואלקטרוניקה. כי הפדגוגיה הישראלית שזיהו אנשי מסע ישראלי היא פדגוגיה כללית, הנותנת מענה לצורך תרבותי ייחודי של תלמידים ישראלים. זה לא רק עניין של מסע, זה עניין כללי של למידה והוראה בהקשר תרבותי מקומי.

מחקר זה הוזמן על ידי עמותת מסע ישראלי, שנוהגת לקיים משובים שוטפים. המשובים הועברו לידינו לניתוח כמותני, אך בזכות התוצאות המחמיאות ביותר שלהם הפנינו את עיקר המאמץ של צוות המחקר לפענוח נסיבות ההצלחה, קרי לבירור הסיבות להצלחת המסע ולפענוח הפדגוגיה שעושה בו את ההבדל. מסיבה זו כיוונו את שתי שנות המחקר להיבטים איכותניים של המסע. כך, במשך השנתיים הללו פקדנו שבעים ושלושה בתי ספר ואספנו אינספור דיווחים. יש להודות כי נכנסנו למחקר עם ספקות מקצועיים. חששנו מהטיה בשל הנתונים שנאספו קודם לנו, ולכן גם הקפדנו על מקצועיות ועל אי-תלות בצוות המסע. לשם כך בנינו מעגלים של בקרות איכות ושמרנו שלא להיכבש על ידי קסמי המסע. צוות המחקר האזין רוב קשב לביקורות על מסעות שלא הצליחו כמצופה ובמהלך הניתוח הקפיד לנפות אמירות אגב מהיבטיו המהותיים. נציין עוד, כי יצאנו לדרכנו עם מומחיות בתחום של הערכה כמותנית ואיכותנית; וכיוונו אותנו מחקרים קודמים שערכנו על נוער, על חינוך בלתי-פורמלי ועל חוויות מפתח. מכלול זה של ניסיון קודם, של תיאוריות חינוכיות ושל כלים מתודולוגיים אִפשר לנו לנצל את עושר הנתונים שאספנו כדי לספר את סיפורו של מסע ישראלי וכן לספר על ייחודה של הפדגוגיה הישראלית שאנשיו פענחו. בסיום המחקר הוגש לעמותת מסע ישראלי דוח מפורט המתייחס לביקורות שעלו מן השטח ונכללו בו המלצות רבות לפיתוח המסע. במסגרת ספר זה בחרנו לספר את סיפור המסע על צדדיו החיוביים, וזאת במטרה לשתף אנשי חינוך בפוטנציאל הרב שיש בהפעלתה של פדגוגיה ישראלית מעבר למסגרת המסע. אם אנשי מסע ישראלי מבקשים תיקון עולם, אנחנו, באקדמיה, צנועים בהרבה. לנו יהא תיקון פדגוגי של בית הספר הישראלי בגדר הישג ראשון במעלה.

תודתי לאנשי מסע ישראלי, ובראשם לאורי כהן, מנכ״ל העמותה, על שהזמינו אותנו להתבונן במיזם חינוכי ייחודי זה. תודתי גם לאנשי צוות המחקר מן המכון לחקר הטיפוח בחינוך שבאוניברסיטה העברית בירושלים, ובראשם רחל ואן-קאופמן, על שעמדו באתגר ואפשרו לפענח את הפדגוגיה הישראלית: ליאור בסרמן, אלעד שוסטק, קית' גולדשטיין, תום איינהורן, נעה נוימרק, עדי אביר, יוני אריה, יהב שדמי, נופר גואטה, טל בוכניק, ליאת הספר, בן בורנשטיין, זאב מעיין, יעל כרמלי, מעיין שלי, ים אומנסקי ושני קרסיק. חקרנו מופת, הייתם למופת. תודה.

 

פרופ' גד יאיר

האוניברסיטה העברית בירושלים