הטבח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הטבח
מכר
מאות
עותקים
הטבח
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הארי קרסינג הוא הפסבדונים של הארי אדם רוּבֶּר. הוא נולד בניו יורק ב־1928 להארי ולג'ין רובר. הוא למד באוניברסיטת אינדיאנה, עבד כעורך דין ושירת בחיל האוויר האמריקאי. פרטים מעטים בלבד ידועים על אודות רובר, אף שנראה כי הוא ואשתו חיו זמן־מה בחוף המערבי של אירלנד וכן בלונדון, שבה עבד כחוקר בבית הספר לכלכלה של לונדון. בסוף שנות השמונים עבר רובר לגור במינסוטה, שבה התגורר אביו הקשיש, ומת שם בדצמבר 1990.
״הטבח״ עובד לקולנוע בסרט Something for Everyone הלוקח השראה ממנו, מאת הבמאי הול פרינס. נוסף לרומן ״הטבח״, קרסינג כתב את הנובלות Are We Going to Roz’s Party Tonight ו–The Other Side of the Lake, אשר קובצו יחדיו תחת הכותרת Married Lives.

תקציר

יום בהיר אחד מגיע לעיירה קוב איש מסתורי. שמו של האיש, קונרד. הוא לבוש שחורים, מצויד בסכין מטבח ובספר מתכונים. את דרכו אל העיירה הוא עושה ברכיבה נינוחה על אופניו, בשבילים המתעקלים בין גבעות, כשברקע אחוזה מרשימה ביופייה. מאותו רגע עומדים חיי העיירה וחיי רבים מתושביה להשתנות מן הקצה לקצה.
 
קונרד מתקבל לעבודה כטבח בבית משפחת היל – אחת משתי המשפחות האמידות באזור. באמצעות השליטה המושלמת שלו באמנות הטעם ובתוספת כוח שכנוע נדיר, הוא מתחיל לגרום לאנשי העיירה לסור למרותו. הקוראים, כמו אנשי העיירה, אינם יודעים מהי מטרתו הסופית של קונרד, וכך הם  נסחפים לקריאה קומפולסיבית הדומה לאכילה מתוך בולמוס. העלילה פשוטה ומהירה, והקריאה מלווה בתחושת מתח ומסתורין, דפיקות לב והנאה עזה, בספר שאין שני לו.
 
כש"הטבח" יצא לאור לראשונה בשנת 1968, ללא ציון שמו של המחבר או כל פרט על מקורה וכוונותיה של היצירה – החלה להיבנות סביבו הילה מיוחדת. האם זוהי אגדה או מטפורה, ספר מתח או מסמך המדבר בשבחי הטעם והמטבח?  כך או כך, לפנינו ספר חריג ביופיו ועוצמתו, שתופס את הקוראים מתחילתו ועד המילה האחרונה, עד הביס האחרון, ממש כמו מתכון נפלא וסודי.

פרק ראשון

1
 
גבעה אחת בלטה לעין. היא הייתה תלולה יותר מהאחרות וגבוהה יותר. וגם לא הייתה לה פסגה. מסביב התנחשלו גבעות מעוגלות ומכוסות עצים, ואילו הגבעה הזאת שברה את המקצב בראשה הקטום השטוח.
דקות אחדות בהה קוֹנְרַד במחזה כשידו מסוככת על עיניו מפני השמש. לבסוף ירד מאופניו והסיע אותם לצד הדרך. כשיצא מטווח ראייה, קשר את האופניים לְעץ והחביא את תרמילו בין השיחים. אחר כך החל לטפס במעלה הגבעה.
רוב הטיפוס היה קל, אך לקראת סופו נתקל קונרד בצוק אנכי. גובהו היה שישה מטרים לפחות. אבל אם הצוק מקיף את הגבעה כולה, הרי לא יהיה אפשר להגיע למישור שבראשה.
ובכל זאת, המשיך קונרד והקיף יותר ממחצית הגבעה בלי למצוא פרצה בפני הסלע התלול. הספק החל לכרסם בו. דרושים פה סולמות ככל הנראה. אפשר להביא אותם מלמטה או להוריד מלמעלה.
בתחושת אכזבה החיש את צעדיו.
בחפזונו כמעט החמיץ את גרם המדרגות החצוב בסלע. המדרגות היו צרות מאוד וגבוהות מאוד ובנויות בשיפוע אכזרי.
משהעפיל למישור נתקל במכשול נוסף: את המבנה המופלא, שהזכיר טירה מן האגדות, הקיפה תעלה עמוקה שקירותיה תלולים וחלקים ובקרקעיתה מים. היה שם גשר מתרומם אחד בלבד, מורם ונעול. לא הייתה שום דרך לחצות.
לאחר שהקיף את התעלה כמה פעמים, התיישב והביט בטירה. היא הייתה גותית, עשויה לבנים כחולות־אפורות, וצורתה המשושה התנשאה לגובה ארבע קומות מעל הקרקע. היא הייתה גדולה מאוד והכילה כמאתיים חדרים. והיא הייתה במצב מצוין.
השטח כולו היה מטופל לעילא.
״אז למה,״ שאל את עצמו, ״יש לי הרגשה שאף אחד לא גר כאן? ואם אף אחד לא גר כאן, למה המקום מטופל יפה כל כך?״
כמה קילומטרים משם, בטבורו של עמק מיוער, שכנה עיירה קטנה שמגדליה מחודדים וגוניה רכים.
״זאת בטח קוֹבּ,״ חשב קונרד.
הוא ישאל מישהו בקוב על הטירה.
״...רק הגננים ואנשי התחזוקה עולים עכשיו לפּרוֹמינֶנְס. לפעמים מגיעים גם אדריכלים מהעיר. זהו זה. אף אחד ממשפחת היל או ממשפחת וֵייל לא הולך לשם. אבל אדמות הגבעה, עם כל העצים והמחצבות, בכל זאת שייכות למשפחת היל, ואדמות הבקעה, עם האגמים והעיירה, שייכות למשפחת וייל. זה המקור של שמות המשפחה1 — אבל נדמה לי שכבר סיפרתי לך את זה. והדרך, זאת שהובילה אותך לכאן מהעיר, עדיין מסמנת את הגבול בין הנכסים.״
1 Hill, גבעה. Vale, בקעה.
במחיר בירות אחדות למד קונרד את סיפורה של הטירה.
הטירה נודעה בשם פּרוֹמינֶנְס.
בעל הפאב ליהג ללא הרף וחזר לעתים קרובות על פרטים שכבר סיפר, אבל נראה שהוא יודע על מה הוא מדבר. הוא לא סתר את עצמו.
במשך דורות רבים הייתה פרומיננס מקום מושבו של בית קוב. היא תוכננה על ידי הקוב הראשון — א' קוב — שגם ייסד את העיירה הנקראת על שמו.
צאצאיו של א' קוב שגשגו, ובתוך דורות אחדים השתלטו למעשה על כל אדמות הגבעה הטובות ועל כל אדמות הבקעה הטובות.
הם הפכו, כמובן, למשפחת בעלי הקרקעות העיקרית באזור.
הדורות הבאים שמרו על נכסיו של בית קוב ואף הרחיבו אותם.
אדמות הגבעה ואדמות הבקעה נוהלו כשתי נחלות נפרדות. בפועל, משימת התחזוקה עברה בירושה: משפחת היל ניהלה ועיבדה את נחלת הגבעה, ומשפחת וייל את נחלת הבקעה. המשפחות שנאו זו את זו.
מצב העניינים הזה נמשך, עד שלא נולדו עוד יורשים זכרים לבית קוב. באותו דור נולדו רק שתי בנות. אחת הייתה מאוהבת בראש משפחת היל, והאחרת בראש משפחת וייל.
קוב הזקן לא הצליח למנוע מבנותיו להתחתן עם הגברים האלה. הוא לא הצליח גם להשכין שלום בין המשפחות. על כן הורה בצוואתו:
אדמות הגבעה לבת אחת וליורשיה, אדמות הבקעה לאחרת. על בנותיו נאסר להעניק את הנחלות במתנה או למכור אותן לזרים. הצוואה גם הטילה עליהן אחריות משותפת לטיפול בפרומיננס וקבעה כי איש לא יגור בטירה עד שהנחלות יאוחדו שוב בנישואים. המשפחות נדרשו להסכים מחדש על התנאים האלה בכל דור, שאם לא כן יחולקו הנחלות בין מוסדות צדקה בעיר.
דור אחר דור הסכימו משפחת היל ומשפחת וייל על התנאים כנדרש, וצוואתו של קוב הזקן שמרה על תוקפה.
לפני שנים אחדות נראה שבקרוב תיערך חתונה בין המשפחות, ושצאצאי קוב יוכלו סוף־סוף לשוב למקום מושבם הראוי.
״משפחת היל ומשפחת וייל כבר לא מסוכסכות,״ הסביר בעל הפאב. ״הן מסתדרות מצוין. הן גרות באחוזות שונות, אבל תמיד מבקרות זו את זו ואוכלות יחד. התחרות היחידה ביניהן היא מי מגיש ארוחות טובות יותר, או למי יש טבח טוב יותר.
״שושלת וייל עומדת להיעלם. נותרו רק שלושה בני משפחה: מר וגברת וייל והבת דפני. ההורים כבר בגיל העמידה, ומצבם הבריאותי לא טוב.״
משושלת היל נותרו ארבעה: מר וגברת היל וילדיהם הרולד ואסתר — תאומים. מר וגברת היל היו גדולים וחסונים, ובריאותם מצוינת. וכמו כל בני היל לדורותיהם, גם ילדיהם היו חסונים, בריאים ויפי תואר.
התאומים היו בשנות העשרים לחייהם, מבוגרים בשנה או בשנתיים מדפני וייל.
במשך שנים היו דפני והתאומים ידידי נפש, וכולם הניחו שהיא והרולד יתחתנו בבוא העת.
ואז התחילה דפני להשמין. והיא שמנה ושמנה. ״כל דבר שאכלה הפך לשומן. זה מה שהרופא אמר. הוא אמר שאין שום דבר שהוא יכול לעשות בעניין.
״היום היא שמנה כמו חזירה, למרות שאף אחד לא רואה אותה חוץ מהמשרתים וממשפחת היל, כי היא אף פעם לא יוצאת מהבית. היא בטח מתביישת. וברור שעכשיו אי אפשר לצפות מהרולד שיתחתן איתה.״
הארי קרסינג הוא הפסבדונים של הארי אדם רוּבֶּר. הוא נולד בניו יורק ב־1928 להארי ולג'ין רובר. הוא למד באוניברסיטת אינדיאנה, עבד כעורך דין ושירת בחיל האוויר האמריקאי. פרטים מעטים בלבד ידועים על אודות רובר, אף שנראה כי הוא ואשתו חיו זמן־מה בחוף המערבי של אירלנד וכן בלונדון, שבה עבד כחוקר בבית הספר לכלכלה של לונדון. בסוף שנות השמונים עבר רובר לגור במינסוטה, שבה התגורר אביו הקשיש, ומת שם בדצמבר 1990.
״הטבח״ עובד לקולנוע בסרט Something for Everyone הלוקח השראה ממנו, מאת הבמאי הול פרינס. נוסף לרומן ״הטבח״, קרסינג כתב את הנובלות Are We Going to Roz’s Party Tonight ו–The Other Side of the Lake, אשר קובצו יחדיו תחת הכותרת Married Lives.

סקירות וביקורות

מאסטר שף למרות המעמד המיתי שצבר לאורך השנים, 'הטבח' הוא לא יותר מתרגיל משועשע בספרות אימה יום אחד, בארץ לא ידועה, בזמן לא ידוע, מגיע לעיירה קטנה גבר זר, גבוה מאוד, רזה מאוד, עם תווי פנים נשריים ואף שנראה כמו מקור, עיניים חודרות ותלתלים שבוקעים מתוך הכובע שלו ומכסים את עורפו. הוא נראה "כמו עיט שחור רעב‭,"‬ מתאר אותו אחד מבעלי החנויות בעיירה. מהר מאוד נחשפת זהותו של הזר: שמו קונרד ון, והוא הטבח החדש של אחת משתי המשפחות העשירות באזור. בתוך זמן קצר ובאגרסיביות הופך ון לאיש החזק בעיירה. לאט-לאט ובאלגנטיות הוא נהיה הדמות הדומיננטית בחייהם של מעסיקיו וגם בחיי קרוביהם - המשפחה העשירה השנייה באזור. מה המניע של קונרד ון ולאן הוא חותר? ואיך לעזאזל הוא עושה את זה - האם אלה רק כישוריו הקולינריים המופלאים והסמכות יוצאת הדופן שהוא מקרין, או שמסתתר שם עוד משהו, אפל במיוחד? כך, בקצרה מאוד, אפשר לתאר את עלילת '‭.'הטבח‬ הסיפור מסביב לרומן של הארי קרסינג מהדהד במשהו את העלילה. בשנות ‭ ,60-ה‬ כש'הטבח' נוחת על המדף, אופף אותו דוק כפול של מסתורין. ראשית, לא ברור מי הוא קרסינג ומאין הגיח. שנית, לא ברור למה התכוון המחבר - האם 'הטבח' הוא אלגוריה על טבע האדם, מעשייה שחורה ממזרית ומחויכת, מותחן שאי-אפשר להניח מהיד או משהו אחר? לאור זה, יחד עם תשואות המבקרים, וגם הודות לכך שאזל מתישהו מהדפוס, הספר צובר לאורך השנים ממד מיתי. כשמציצים בדיונים עליו באינטרנט מוצאים לא מעט התפייטויות על "מתי ואיך הגעתי ל'הטבח' בפעם הראשונה ולמה הוא כל כך מדהים‭."‬ עם הזמן נחשפו מעט פרטים על קרסינג: זהו שם העט של הארי אדם רובר, עורך דין אמריקאי שחי גם באירלנד ובלונדון והלך לעולמו במינסוטה בשנות ‭ .90-ה‬לעומת זאת, לשאלה למה הוא התכוון בספרו לא התקבלה תשובה. כך נשמרה ההילה של 'הטבח' גם כשחזר לדפוס ‭ .2015-ב‬ והיא מלווה גם את התרגום המצוין שלו לעברית.

אותה הילה מתפוגגת לאיטה במשך הקריאה. אפשר לדמות את זה לתהליך של התפכחות. בשלב הראשון יש התלהבות, בגלל הכתיבה החסכונית והחדה של קרסינג. השלב השני מתאפיין בסקרנות ובמתח שהולך ומתגבר. בשלב השלישי הסקרנות מתחלפת באינרציה - הנה קונרד מסיר עוד מכשול מדרכו, אלוהים יודע איך, ומוסיף עוד חייל לצבא המריונטות שהוא מפעיל - אבל המתח ממשיך להישמר בגלל הצורך האנושי לדעת מה יקרה בסוף. בשלב הרביעי מגיעה ההבנה שלא משנה מה יקרה בסוף, הדרך לא ממש שווה את זה, מסיבה אנושית לא פחות: הדמויות משאירות אותך אדיש.

בני האדם בעולמו של 'הטבח' מתחלקים לשלושה: כוחניים וערמומיים - קונרד; כוחניים - טבח מתחרה שקונרד מכניע; טיפשים ונרפים - כל השאר. גם כשמסתמנת דמות תבונית שקוראת תיגר על קונרד, הוקוס פוקוס קטן הופך אותה לטיפשה ונרפית. כך, מול קונרד מעורר החלחלה, מוצבת שרשרת ארוכה של טומטומים, ובאין קווי אופי אחרים, לא אכפת לך מה יעלה בגורלם. החלוקה הסכמטית הדלה הזאת מצטרפת לקו עלילה ליניארי - אף אחד לא יכול על קונרד בעל הכוחות הלא ברורים - וביחד הם מבטלים גם כל ערך מוסף פילוסופי (איזו תובנה מאירת עיניים על טבע האדם יכולה לצאת מתוך משהו כל כך פשטני) וגם את ההנאה הפשוטה מפרפראזה שחורה ומוקצנת על סיפור אגדה (אוקיי, הבנו, הרע מנצח חבורה של טומטומים‭.(‬ לכל אלה נוספת האכזבה מכך שספר בשם '‭,'הטבח‬ שגיבורו טבח והאוכל המופלא שהוא מכין הוא כלי מרכזי בהשגת מטרתו הנכלולית, כולל בקושי תיאור אחד של הכנת מנה. זה לא רק עניין של גרגרנות - אלה פרטים שהיו יכולים לבסס קצת יותר את מהות יחסי הכוחות בין קונרד לכל השאר.

מול כל אלה ניצבת הטכניקה המרשימה של קרסינג ביצירת מתח ואימה. מכיוון שהוא מצטיין
במובהק רק בה ומשתמש במופגן בשטיקים שמאפיינים סיפורי אימה - בעיקר בהקשר של הרעלה
- ההרגשה היא ש'הטבח' הוא לא יותר מתרגיל משועשע: בואו נראה עד כמה אני יכול לשחק לכם
במוח ומתי תבינו שאני משחק לכם במוח. חובבי אקספרימנטים ספרותיים יעופו על זה.

קרסינג הוא מניפולטור קצת פחות מוצלח מהגיבור שלו, ונראה 'שהטבח' הוא מאותם ספרים
שמעוררים תגובות קצה - או שנופלים ממנו ומגדירים אותו כקלאסיקה אבודה, או שלא מבינים
על מה כל הרעש. ברור לאיזה מחנה אני שייכת.

עוד 3 ספרים על טבחים:
עפיפונים > רומן גארי
סודות מחיי המטבח > אנתוני בורדיין
נשיקה של טבחית > מיכל שטיינר

בתמונה: עטיפת הספר המקורי, 1965
יעל נעמני 7 לילות 12/05/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

מאסטר שף למרות המעמד המיתי שצבר לאורך השנים, 'הטבח' הוא לא יותר מתרגיל משועשע בספרות אימה יום אחד, בארץ לא ידועה, בזמן לא ידוע, מגיע לעיירה קטנה גבר זר, גבוה מאוד, רזה מאוד, עם תווי פנים נשריים ואף שנראה כמו מקור, עיניים חודרות ותלתלים שבוקעים מתוך הכובע שלו ומכסים את עורפו. הוא נראה "כמו עיט שחור רעב‭,"‬ מתאר אותו אחד מבעלי החנויות בעיירה. מהר מאוד נחשפת זהותו של הזר: שמו קונרד ון, והוא הטבח החדש של אחת משתי המשפחות העשירות באזור. בתוך זמן קצר ובאגרסיביות הופך ון לאיש החזק בעיירה. לאט-לאט ובאלגנטיות הוא נהיה הדמות הדומיננטית בחייהם של מעסיקיו וגם בחיי קרוביהם - המשפחה העשירה השנייה באזור. מה המניע של קונרד ון ולאן הוא חותר? ואיך לעזאזל הוא עושה את זה - האם אלה רק כישוריו הקולינריים המופלאים והסמכות יוצאת הדופן שהוא מקרין, או שמסתתר שם עוד משהו, אפל במיוחד? כך, בקצרה מאוד, אפשר לתאר את עלילת '‭.'הטבח‬ הסיפור מסביב לרומן של הארי קרסינג מהדהד במשהו את העלילה. בשנות ‭ ,60-ה‬ כש'הטבח' נוחת על המדף, אופף אותו דוק כפול של מסתורין. ראשית, לא ברור מי הוא קרסינג ומאין הגיח. שנית, לא ברור למה התכוון המחבר - האם 'הטבח' הוא אלגוריה על טבע האדם, מעשייה שחורה ממזרית ומחויכת, מותחן שאי-אפשר להניח מהיד או משהו אחר? לאור זה, יחד עם תשואות המבקרים, וגם הודות לכך שאזל מתישהו מהדפוס, הספר צובר לאורך השנים ממד מיתי. כשמציצים בדיונים עליו באינטרנט מוצאים לא מעט התפייטויות על "מתי ואיך הגעתי ל'הטבח' בפעם הראשונה ולמה הוא כל כך מדהים‭."‬ עם הזמן נחשפו מעט פרטים על קרסינג: זהו שם העט של הארי אדם רובר, עורך דין אמריקאי שחי גם באירלנד ובלונדון והלך לעולמו במינסוטה בשנות ‭ .90-ה‬לעומת זאת, לשאלה למה הוא התכוון בספרו לא התקבלה תשובה. כך נשמרה ההילה של 'הטבח' גם כשחזר לדפוס ‭ .2015-ב‬ והיא מלווה גם את התרגום המצוין שלו לעברית.

אותה הילה מתפוגגת לאיטה במשך הקריאה. אפשר לדמות את זה לתהליך של התפכחות. בשלב הראשון יש התלהבות, בגלל הכתיבה החסכונית והחדה של קרסינג. השלב השני מתאפיין בסקרנות ובמתח שהולך ומתגבר. בשלב השלישי הסקרנות מתחלפת באינרציה - הנה קונרד מסיר עוד מכשול מדרכו, אלוהים יודע איך, ומוסיף עוד חייל לצבא המריונטות שהוא מפעיל - אבל המתח ממשיך להישמר בגלל הצורך האנושי לדעת מה יקרה בסוף. בשלב הרביעי מגיעה ההבנה שלא משנה מה יקרה בסוף, הדרך לא ממש שווה את זה, מסיבה אנושית לא פחות: הדמויות משאירות אותך אדיש.

בני האדם בעולמו של 'הטבח' מתחלקים לשלושה: כוחניים וערמומיים - קונרד; כוחניים - טבח מתחרה שקונרד מכניע; טיפשים ונרפים - כל השאר. גם כשמסתמנת דמות תבונית שקוראת תיגר על קונרד, הוקוס פוקוס קטן הופך אותה לטיפשה ונרפית. כך, מול קונרד מעורר החלחלה, מוצבת שרשרת ארוכה של טומטומים, ובאין קווי אופי אחרים, לא אכפת לך מה יעלה בגורלם. החלוקה הסכמטית הדלה הזאת מצטרפת לקו עלילה ליניארי - אף אחד לא יכול על קונרד בעל הכוחות הלא ברורים - וביחד הם מבטלים גם כל ערך מוסף פילוסופי (איזו תובנה מאירת עיניים על טבע האדם יכולה לצאת מתוך משהו כל כך פשטני) וגם את ההנאה הפשוטה מפרפראזה שחורה ומוקצנת על סיפור אגדה (אוקיי, הבנו, הרע מנצח חבורה של טומטומים‭.(‬ לכל אלה נוספת האכזבה מכך שספר בשם '‭,'הטבח‬ שגיבורו טבח והאוכל המופלא שהוא מכין הוא כלי מרכזי בהשגת מטרתו הנכלולית, כולל בקושי תיאור אחד של הכנת מנה. זה לא רק עניין של גרגרנות - אלה פרטים שהיו יכולים לבסס קצת יותר את מהות יחסי הכוחות בין קונרד לכל השאר.

מול כל אלה ניצבת הטכניקה המרשימה של קרסינג ביצירת מתח ואימה. מכיוון שהוא מצטיין
במובהק רק בה ומשתמש במופגן בשטיקים שמאפיינים סיפורי אימה - בעיקר בהקשר של הרעלה
- ההרגשה היא ש'הטבח' הוא לא יותר מתרגיל משועשע: בואו נראה עד כמה אני יכול לשחק לכם
במוח ומתי תבינו שאני משחק לכם במוח. חובבי אקספרימנטים ספרותיים יעופו על זה.

קרסינג הוא מניפולטור קצת פחות מוצלח מהגיבור שלו, ונראה 'שהטבח' הוא מאותם ספרים
שמעוררים תגובות קצה - או שנופלים ממנו ומגדירים אותו כקלאסיקה אבודה, או שלא מבינים
על מה כל הרעש. ברור לאיזה מחנה אני שייכת.

עוד 3 ספרים על טבחים:
עפיפונים > רומן גארי
סודות מחיי המטבח > אנתוני בורדיין
נשיקה של טבחית > מיכל שטיינר

בתמונה: עטיפת הספר המקורי, 1965
יעל נעמני 7 לילות 12/05/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
הטבח הארי קרסינג
1
 
גבעה אחת בלטה לעין. היא הייתה תלולה יותר מהאחרות וגבוהה יותר. וגם לא הייתה לה פסגה. מסביב התנחשלו גבעות מעוגלות ומכוסות עצים, ואילו הגבעה הזאת שברה את המקצב בראשה הקטום השטוח.
דקות אחדות בהה קוֹנְרַד במחזה כשידו מסוככת על עיניו מפני השמש. לבסוף ירד מאופניו והסיע אותם לצד הדרך. כשיצא מטווח ראייה, קשר את האופניים לְעץ והחביא את תרמילו בין השיחים. אחר כך החל לטפס במעלה הגבעה.
רוב הטיפוס היה קל, אך לקראת סופו נתקל קונרד בצוק אנכי. גובהו היה שישה מטרים לפחות. אבל אם הצוק מקיף את הגבעה כולה, הרי לא יהיה אפשר להגיע למישור שבראשה.
ובכל זאת, המשיך קונרד והקיף יותר ממחצית הגבעה בלי למצוא פרצה בפני הסלע התלול. הספק החל לכרסם בו. דרושים פה סולמות ככל הנראה. אפשר להביא אותם מלמטה או להוריד מלמעלה.
בתחושת אכזבה החיש את צעדיו.
בחפזונו כמעט החמיץ את גרם המדרגות החצוב בסלע. המדרגות היו צרות מאוד וגבוהות מאוד ובנויות בשיפוע אכזרי.
משהעפיל למישור נתקל במכשול נוסף: את המבנה המופלא, שהזכיר טירה מן האגדות, הקיפה תעלה עמוקה שקירותיה תלולים וחלקים ובקרקעיתה מים. היה שם גשר מתרומם אחד בלבד, מורם ונעול. לא הייתה שום דרך לחצות.
לאחר שהקיף את התעלה כמה פעמים, התיישב והביט בטירה. היא הייתה גותית, עשויה לבנים כחולות־אפורות, וצורתה המשושה התנשאה לגובה ארבע קומות מעל הקרקע. היא הייתה גדולה מאוד והכילה כמאתיים חדרים. והיא הייתה במצב מצוין.
השטח כולו היה מטופל לעילא.
״אז למה,״ שאל את עצמו, ״יש לי הרגשה שאף אחד לא גר כאן? ואם אף אחד לא גר כאן, למה המקום מטופל יפה כל כך?״
כמה קילומטרים משם, בטבורו של עמק מיוער, שכנה עיירה קטנה שמגדליה מחודדים וגוניה רכים.
״זאת בטח קוֹבּ,״ חשב קונרד.
הוא ישאל מישהו בקוב על הטירה.
״...רק הגננים ואנשי התחזוקה עולים עכשיו לפּרוֹמינֶנְס. לפעמים מגיעים גם אדריכלים מהעיר. זהו זה. אף אחד ממשפחת היל או ממשפחת וֵייל לא הולך לשם. אבל אדמות הגבעה, עם כל העצים והמחצבות, בכל זאת שייכות למשפחת היל, ואדמות הבקעה, עם האגמים והעיירה, שייכות למשפחת וייל. זה המקור של שמות המשפחה1 — אבל נדמה לי שכבר סיפרתי לך את זה. והדרך, זאת שהובילה אותך לכאן מהעיר, עדיין מסמנת את הגבול בין הנכסים.״
1 Hill, גבעה. Vale, בקעה.
במחיר בירות אחדות למד קונרד את סיפורה של הטירה.
הטירה נודעה בשם פּרוֹמינֶנְס.
בעל הפאב ליהג ללא הרף וחזר לעתים קרובות על פרטים שכבר סיפר, אבל נראה שהוא יודע על מה הוא מדבר. הוא לא סתר את עצמו.
במשך דורות רבים הייתה פרומיננס מקום מושבו של בית קוב. היא תוכננה על ידי הקוב הראשון — א' קוב — שגם ייסד את העיירה הנקראת על שמו.
צאצאיו של א' קוב שגשגו, ובתוך דורות אחדים השתלטו למעשה על כל אדמות הגבעה הטובות ועל כל אדמות הבקעה הטובות.
הם הפכו, כמובן, למשפחת בעלי הקרקעות העיקרית באזור.
הדורות הבאים שמרו על נכסיו של בית קוב ואף הרחיבו אותם.
אדמות הגבעה ואדמות הבקעה נוהלו כשתי נחלות נפרדות. בפועל, משימת התחזוקה עברה בירושה: משפחת היל ניהלה ועיבדה את נחלת הגבעה, ומשפחת וייל את נחלת הבקעה. המשפחות שנאו זו את זו.
מצב העניינים הזה נמשך, עד שלא נולדו עוד יורשים זכרים לבית קוב. באותו דור נולדו רק שתי בנות. אחת הייתה מאוהבת בראש משפחת היל, והאחרת בראש משפחת וייל.
קוב הזקן לא הצליח למנוע מבנותיו להתחתן עם הגברים האלה. הוא לא הצליח גם להשכין שלום בין המשפחות. על כן הורה בצוואתו:
אדמות הגבעה לבת אחת וליורשיה, אדמות הבקעה לאחרת. על בנותיו נאסר להעניק את הנחלות במתנה או למכור אותן לזרים. הצוואה גם הטילה עליהן אחריות משותפת לטיפול בפרומיננס וקבעה כי איש לא יגור בטירה עד שהנחלות יאוחדו שוב בנישואים. המשפחות נדרשו להסכים מחדש על התנאים האלה בכל דור, שאם לא כן יחולקו הנחלות בין מוסדות צדקה בעיר.
דור אחר דור הסכימו משפחת היל ומשפחת וייל על התנאים כנדרש, וצוואתו של קוב הזקן שמרה על תוקפה.
לפני שנים אחדות נראה שבקרוב תיערך חתונה בין המשפחות, ושצאצאי קוב יוכלו סוף־סוף לשוב למקום מושבם הראוי.
״משפחת היל ומשפחת וייל כבר לא מסוכסכות,״ הסביר בעל הפאב. ״הן מסתדרות מצוין. הן גרות באחוזות שונות, אבל תמיד מבקרות זו את זו ואוכלות יחד. התחרות היחידה ביניהן היא מי מגיש ארוחות טובות יותר, או למי יש טבח טוב יותר.
״שושלת וייל עומדת להיעלם. נותרו רק שלושה בני משפחה: מר וגברת וייל והבת דפני. ההורים כבר בגיל העמידה, ומצבם הבריאותי לא טוב.״
משושלת היל נותרו ארבעה: מר וגברת היל וילדיהם הרולד ואסתר — תאומים. מר וגברת היל היו גדולים וחסונים, ובריאותם מצוינת. וכמו כל בני היל לדורותיהם, גם ילדיהם היו חסונים, בריאים ויפי תואר.
התאומים היו בשנות העשרים לחייהם, מבוגרים בשנה או בשנתיים מדפני וייל.
במשך שנים היו דפני והתאומים ידידי נפש, וכולם הניחו שהיא והרולד יתחתנו בבוא העת.
ואז התחילה דפני להשמין. והיא שמנה ושמנה. ״כל דבר שאכלה הפך לשומן. זה מה שהרופא אמר. הוא אמר שאין שום דבר שהוא יכול לעשות בעניין.
״היום היא שמנה כמו חזירה, למרות שאף אחד לא רואה אותה חוץ מהמשרתים וממשפחת היל, כי היא אף פעם לא יוצאת מהבית. היא בטח מתביישת. וברור שעכשיו אי אפשר לצפות מהרולד שיתחתן איתה.״