פתח דבר:
מאין באתי
אני נצר לארבע משפחות שבניהן עלו לארץ ישראל במאה התשע עשרה.
מצד אמי ציפורה לבית בן יעקב (סופר) אני דור חמישי לרבי יצחק חשין, מראשי העלייה הראשונה של תלמידי הגאון מווילנה (הגר״א). חשין עלה לארץ ישראל בשנת 1809 מחסלביץ אשר בביילורוסיה והתיישב בצפת.
אני דור שישי לישראל ב״ק, שעלה לארץ בשנת 1831 מברדיצ'ב שבמחוז ז'יטומיר אשר באוקראינה. ב״ק היה ממחדשי החקלאות היהודית בארץ ישראל בחוותו אשר בגַ'רְמַק ובעל בית הדפוס העברי הראשון בירושלים.
מצד אבי גדליה נאמן אני דור רביעי לזורח אלתר מושלי, שהגיע לארץ ישראל בשנת 1857 מעיירה קטנה בנפת פלאווי שבפלך לובלין אשר בפולין. ביתם של משפחת זורח ויוכבד מושלי היה אחד מעשרת הבתים הראשונים שנבנו בנווה צדק, השכונה העברית הראשונה שקמה ביפו.
סבי אבא נאמן נולד באֶלְקוּסְט שליד קובנה שבליטא ועלה לארץ ישראל בשנת 1890.
משפחת אבא ושרה נאמן נמנתה עם שישים ושש המשפחות שייסדו את העיר העברית הראשונה תל אביב.
מדי פעם בפעם סיפרו לי הוריי ובני משפחה אחרים על מעשה זה או אחר של אבותיי, טפטפו סיפור פה, סיפור שם. סיפורים אחדים אף זכו במשפחתנו המורחבת ליותר מגרסה אחת. בצעירותי נהניתי לשמוע את הסיפורים והוקסמתי מכל אחד ואחד מהם.
סבי אבא נאמן שלמד רק לימודי קודש בישיבה, הקים מפעל לייצור משאבות מים, והייתה לו גם יד בטיפוח הניצנים הראשונים של אמנות הבמה בארץ ישראל. עד היום הוא משמש לי מופת בנחישותו וביסודיות שנדרש לה בכל מעשיו וכן בכישרון וביצירתיות רבי־הפנים שלו.
אני מעריצה את תעוזתה, את עצמאותה ואת מרדנותה של סבתי שרה מושלי ונפעמת מפעילותה הציבורית הענפה.
לנוכח מיאוסי מהעולם החומרי של היום, שבו הכסף הוא המולך, אני מתפעלת מזורח אלתר מושלי, שנטש את לימודי הקודש והקדיש את עתותיו לעבודה ולמלאכה, ומעריכה ביתר שאת את בחירתו שלא לחיות על חשבון הציבור מדמי הַחֲלֻקָּה (תרומה של יהודי הגולה לאברכים שתורתם אומנותם).
סבי, המורה לעברית אברהם בן יעקב (סופר), נינו של ה״חַסְלָבִיצֶר״, שחשקה נפשו ללמוד אנגלית כדי להרחיב את השכלתו, וניסן ב״ק, שלא נרתע מלנסות לגייס את עזרתו של קיסר אוסטרייה פרנץ יוזף כדי לבנות בית כנסת חסידי בירושלים, היו לי למורי דרך. הדבקות במטרה שהפגינו שני האבות המייסדים האלה ראויה לכל ציון ושבח!
אהבתי את אגדות המשפחה והרביתי לספר אותן. בכל פעם שעשיתי זאת, מיד היו שומעיי מקשים: ״את שייכת למשפחה כל כך ותיקה ומושרשת בארץ ישראל. אם כן, כיצד אירע שאת עצמך נולדת במצרים?״ עם יד על הלב אספר שגם אני שאלתי את עצמי לא פעם למה נותקה השלשלת דווקא במשמרת שלי. התשובה לשאלה זו כרוכה בחבירתם של אירועים הרי עולם: הפרעות שעשו הערבים ביהודים, גירושם של תושבי תל אביב בידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה והאימפריה הכלכלית שהקים הדוד מקס, אחיה של סבתי שׂוֹרֶה, בפורט סעיד שבמצרים.
נסיבות לידתי הנפתלות בעיר פורט סעיד ריתקו את השומעים, אבל לנוכח ההסבר שסיפקתי, מיד צצה השאלה הזאת: ״אם כך, את עולה חדשה. מתי עלית ארצה?״ ואכן, בכל שאלון שנתבקשתי למלא בחיי נאלצתי אני — בעלת הגדה משפחתית שכזאת — למלא וכדי ביזיון וקצף את המשבצת של שנת העלייה. לשאלתם של שומעיי היכן התגוררתי מאז עזבה משפחתי את מצרים, נהגתי לספר שבהיותי בת ארבע חזרה משפחתי ארצה, וחיינו בתל אביב. עם סיום לימודי התיכון שירַתּי בצבא, ולאחר מכן נסעתי ללמוד בפריז. כשחזרתי מלימודיי פגשתי את גדעון, ובתוך ארבעה שבועות הוא היה לבן זוגי לחיים במשך שישה עשורים בקירוב.
אולי תאמרו שדי היה לנו בהיכרות של ארבעה שבועות משום שחלקנו דברים משותפים, אבל ההפך הוא הנכון. קשה לדמיין בני זוג שונים כל כך זה מזה. אני גדלתי בבית בורגני; אבי היה תעשיין ציוני כללי, ואמי שמעה את ז'בוטינסקי נואם ונשבתה מיד בקסמו. כדי להבהיר עד כמה הייתה משפחתי רחוקה ממעמד הפועלים אתוודה שעד יום מותם של הוריי הם לא הצליחו — כמוני באותה עת — להבחין בין ההסתדרות כארגון עובדים ובין מפא״י כמפלגה פוליטית. אני הייתי מה שנקרא ״ילדה טובה ירושלים״. למדתי בבית ספר עממי ואחר כך בגימנסיה. בתום לימודיי בבית הספר התיכון נסעתי ללמוד עיצוב בפריז ואחר כך רכשתי השכלה במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בת שמונה עשרה הייתי באותן שנים, כשבתל אביב בקושי היו מכוניות פרטיות, ולי כבר הייתה מכונית משלי. גדעון, לעומת זאת, נדד עם משפחתו מעיר לעיר, מגבול לגבול, ממלחמה למלחמה, עבד ופרנס את אמו הגרושה ואת אחיו הקטן מאז היה בן ארבע עשרה ולמד לימודי ערב בצורה לא מסודרת. העם והמולדת היו בעבורו חזות הכול, ומעמד הפועלים ובעיותיו — מרכז הווייתו. הוא היה בעל מודעות פוליטית עמוקה, נמנה עם צעירי מפא״י והתפרנס מעבודה בהסתדרות בתפקיד מזכיר מועצת פועלי באר שבע. על אף השוני והיעדר התשתית המשותפת, נדלק ניצוץ האהבה בינינו והיה ללהבה.
ב־1955, לפני שנישאנו, הצגתי את גדעון לפני סבי אבא נאמן. במפגש אמרתי לסבי: ״זַיידֶע (כך קראנו לו), גדעון עובד בבאר שבע, ואחרי החתונה אני מצטרפת אליו. נגור בבאר שבע״. הוא חייך ואמר לנו בעברית המיוחדת שלו בניגון האשכנזי הכבד האופייני לו: ״אני בּוֹנִיתִי את תל אביב ואתם תִּבְנוּ את באר שבע״. במילים אלו סימן לנו סבי שהוא שמח שאנחנו ממשיכים בדרך הראשונים.
מגורינו בעיר האבות בשנים 1955-1970 הולידו אוסף של מעשיות מרתקות מחיינו בקרב העולים החדשים, הראויים למעשה להיקרא החלוצים החדשים. זכיתי לראות איך יום אחר יום השממה הופכת לנווה מדבר, איך עוד בית נבנה, עוד שכונה נוספת, עוד מפעל נחנך ועוד מוסד ציבורי נפתח. הייתי עדה למימושו של קיבוץ הגלויות והייתי שותפה פעילה להגשמתה של הציונות. באותם ימים נחשפתי למצוקות של ״ישראל השנייה״ ועברתי את אחד המהפכים החשובים בחיי: מאישה שחייתה בעולמה הפרטי, לא מודעת למצוקות מעמדיות או לאי־צדק חברתי, נעשיתי לוחמת בלתי נלאית למען צדק חברתי, ומאבק זה מלווה אותי עד עצם היום הזה.
בשנת 1949 למדתי מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. השיעורים התקיימו לסירוגין בטֵרה סנטה שבשכונת רחביה, ובקומה השלישית בבניין בממילא שנָשק לגבול עם ירדן. באותה העת לא היה אפשר להגיע לקמפוס הר הצופים בגלל כיבוש הירדנים והחיילים ששלטו בעיר, ואילו קמפוס גבעת רם טרם נבנה. אני זוכרת היטב, כמו היה זה אתמול, איך הייתי רואה מחלון הקומה השלישית בממילא את חיילי הלגיון הירדני מפטרלים על חומת העיר העתיקה. גם היום אני יכולה להרגיש את הצביטה בלב שחשתי באותם ימים על שנמנע ממני להגיע לרובע היהודי, מקום הולדתן ומשכנן של אמי ציפורה, סבתי איטה, הסבתא רבתא שלי חיה והסבתא רבתא רבתא שלי פִּינְיֶה. אבל בירכתי מוחי כבר אז קיננה הידיעה כי מצב זה אינו סוף פסוק וכי עוד חזון למועד.
ואכן, בשנת 1969 מונה גדעון לתפקיד הממונה הראשי על יחסי עבודה. מינוי זה חייב אותנו להעתיק את מגורינו מבאר שבע לירושלים. החלטנו להקים את ביתנו בבית הראשון שנבנה ברובע היהודי לאחר שחרורו והתגוררנו בעיר בשנים 1971-1980. כך חזרתי לשורשי המסורת של משפחת אמי. המגורים ברובע היהודי הולידו שורה של מעשיות, לא זו בלבד שהביאו עמם את החוויה הראשונית של חידוש ההתיישבות ברובע היהודי שננטש לאחר שנכבש בידי הירדנים במלחמת העצמאות, אלא שחשפו גם את הקשיים הכרוכים בניסיונות של קהילה חילונית וקהילה דתית לחיות זו לצד זו ואת האתגרים של ניהול חיי קהילה יהודית לצד קהילה ערבית.
ב־1980 עברנו לתל אביב, וב־1992 החלטנו להעתיק את מגורינו לנווה צדק, ובה אנו מתגוררים עד היום. רציתי לגור בבית בעל ההיסטוריה המשפחתית של הסבא רבא שלי זורח אלתר מושלי או לפחות סמוך לו, אבל לדאבוני לא ידעתי את כתובתו. בסופו של דבר גיליתי היכן התגוררו זורח אלתר, יוכבד מושלי וילדיהם, אך הבית היה מאוכלס, למרבה הצער, ולא עמד למכירה. התנחמתי בכך שהרחוב שאני גרה בו נקרא על שמם של סבי וסבתי, רחוב אבא ושרה נאמן.
המאבק לצדק חברתי שנרתמתי אליו כאשר גרתי בעיר קולטת העלייה באר שבע, הכתיב לי גם את עיסוקי בתחום המשפט. כדי לקדם את הצדק החברתי מיקדתי את התמחותי בנושאים שיש להם נגיעה ישירה למימושו. ב־45 השנים שהקדשתי למאבק למען הצדק החברתי בעולם המשפט, מאבק שבזכותו עוטרתי בפרס ישראל, השתדלתי להתמחות ולהעמיק את ידיעותיי בנושא זה ולבחון אותו מכל היבט אפשרי. לימדתי את התחום באוניברסיטה בתקווה שאֲגדל דור צעיר שיראה בצדק החברתי מטרה קדושה שיש לפעול פוליטית למימושה. שמונה שנים שימשתי בהתנדבות יועצת משפטית לענייני חקיקת עבודה בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בראשותה של חברת הכנסת אורה נמיר כדי ללמוד את האפשרויות והקשיים העומדים לפני אלה המנסים לקדם את הנושא בכלי חקיקה. ארבע שנים כיהנתי כנציגת ציבור בבית הדין הארצי לעבודה כדי להעריך את התפקיד של מערכת בתי הדין לעבודה בקידום הצדק החברתי, וארבע שנים כיהנתי בתפקיד דירקטור בשני בנקים כדי להבין את בעיותיו של המעסיק וכדי לעמוד על האינטרסים שלו כשמבקשים להשתית את מערכת יחסי העבודה על אדנים של צדק חברתי.
היצירה ועמה השאיפה ללמוד דברים חדשים ולגוון את עיסוקיי ליוו אותי בכל שלב ושלב. יום שאיני יוצרת או לומדת בו דבר חדש נחשב אבוד בעיניי, ובאמת, השקעתי בחיי מאמצים רבים כדי לממש את היצירתיות המפעמת בי וכדי לספק את סקרנותי.
בד בבד פיעמה בי היצירתיות הגדולה מכולן — האימהוּת. שני הפרחים שגידלתי בגני, שתי בנותיי היפות, החכמות והמוצלחות מרית וסביון ושני הניצנים נכדי הלהטוטן נמר ונכד הזקונים נח הם היהלום שבכתר יצירתי. עליהם גאוותי, ובזכותם אני חשה שהטבעתי חותם על העולם.
תמיד נהניתי לספר סיפורים; בייחוד אהבתי את סיפורי המשפחה שעברו מדור לדור וחזרתי לספר אותם בכל הזדמנות ולפני כל מי שהיה מוכן להטות להם אוזן. שמחתי להיווכח בכל פעם מחדש שמאזיניי מתפעלים מאישיותם של הראשונים וממעשיהם. תמיד היה בין שומעיי מישהו שהיה מציין: ״למען הדורות הבאים את צריכה להעלות את הסיפורים האלה על הכתב, הם פשוט מרתקים״. וחברו היה מחרה מחזיק אחריו: ״אני חושב שמעשיהם של אבותייך המייסדים הם אבן יסוד בסיפור חידוש ההתיישבות בארץ ישראל במאה התשע עשרה. חשוב שתעלי את הדברים על הכתב כדי שסיפורים אלו יישמרו בזיכרון הקולקטיבי״.
ההחלטה לכתוב ספר זה נולדה מתוך הקשבה לקולות הללו. ספרי איננו מתיימר להיות אוטוביוגרפי או מחקרי, הוא בסך הכול לקט של אגדות, מעשיות וסיפורים שקרמו עור וגידים ויצרו מסכת חיים שלמה, הגדת משפחה אחת לדורותיה, הגדת רות.
הקפדתי תמיד לשמור על קשר עין עם המאזינים לסיפוריי. חשתי את פעימות הדופק שלהם כאשר הסיפור נסב על מאבק כלשהו וראיתי כיצד הם מתרווחים בכיסאותיהם כשעלילת הסיפור התנהלה על מי מנוחות. כישרון הסיפור שלי וקשר העין אפשרו לי לנווט את הסיפור, לקצרו או להאריכו על פי תגובת קהל השומעים. כעת, קוראיי החביבים, כשהדברים כתובים, חסר לי מבטכם החי, ועל כן לא נותר לי אלא להזמין אתכם לעצור לרגע ולהיכנס לתוך הגדת משפחתי.
רות בן ישראל
מאי 2015
