פרולוג
סמנתה
דברים מוזרים מתרחשים פה לאחרונה. אז מה אם אני רק בת שבע? אני יכולה להרגיש. אימא'לה ואבא'לה כבר לא מתנהגים כפי שנהגו תמיד, הם כבר לא נוגעים ומתחבקים. איכס, זה מגעיל. בנים זה מגעיל.
אבא בחדר העבודה ואימא במטבח. כבר לא כיף בבית. אני ניגשת לאימא'לה.
"אימא, איפה דיוויס?"
"דייוויס יצא עם דני לפארק שמאחורי הבית," היא מחייכת, "למה שלא תלכי ותצטרפי אליהם, פשפשית?"
"דיוויס לא אוהב שאני מסתובבת אתם. הוא מגרש אותי כל הזמן וטוען שאני ילדה קטנה, אבל אני רוצה לשחק."
"את כבר ילדה גדולה," היא אומרת, מחייכת, אבל יש משהו אחר בעיניה.
"זה מה שאני תמיד אומרת לו, אבל הוא לא מקשיב."
אני מביטה בפניה.
"אימא'לה, את עצובה?"
"למה שאהיה עצובה, פשפשית? לכי לשחק עם דיוויס ועם דני. תגידי לו שאני אמרתי."
היא מחייכת אליי את החיוך שלה. אני אוהבת את החיוכים של אימא'לה.
"בסדר, ביי." אני יוצאת אל החצר. גם החצר שבחזית הבית גדולה וגם זו שמאחור, ובגינה האחורית יש גם דשא. בקיץ אבא ממלא עבורנו את הבריכה כדי שנוכל לקפוץ ולשחק. אבקש מאבא שימלא לנו את הבריכה מחר כי אנחנו בחופשת קיץ וזה כיף! החצר שלנו מגודרת בגדר לבנה וסגורה בשער לבן. אני יוצאת מהשער וחוצה את הרחוב אל הפארק הגדול מעברו השני. אנחנו תמיד משחקים בפארק.
מרחוק אני רואה את דיוויס עם דני, החבר שלו. הם משחקים על הסולמות. כשהם רואים אותי מתקרבת דיוויס קופץ מהסולם וצועד לכיווני, דני אחריו.
"מה את עושה פה?"
"באתי לשחק אתכם. אימא אמרה שמותר לי."
דיוויס מגלגל את עיניו.
"אנחנו לא רוצים לשחק עם בנות, ואת ילדה קטנה."
דני צוחק. "בנות הן מוזרות."
"בנות לא מוזרות - אתה מוזר, ואני רוצה לשחק אתכם. אני כבר ילדה גדולה. אימא אמרה שתשחקו אתי. אני כמעט בגילכם."
"אני בן עשר," דיוויס אומר, "את בת שבע ואת ממש לא כמעט בגילנו. כשתהיי בת עשר אני אהיה בן שלוש-עשרה. את תמיד תהיי צעירה ממני."
"אימא אמרה שתשחקו אתי!"
"אוף, עכשיו אחותך הקטנה תהיה אתנו?" דני מתלונן.
"לא, היא לא. סאמי, לכי הביתה!"
"לא, אני לא רוצה! אני רוצה לשחק."
"סאמי, תיכף יחשיך. את יודעת מה קורה לילדות קטנות בחושך, נכון?"
אני נבהלת. אני שונאת את החושך. אני לא רוצה להיות בחוץ בחושך.
"את מפחדת?" דני צוחק עליי. האמת שכן, אני מפחדת. אני שותקת ומביטה בדיוויס. הוא שוב מגלגל את עיניו ומושיט לי את ידו.
"בואי, אקח אותך הביתה."
אני אוחזת בידו ואנחנו פונים הביתה, חוצים את החצר האחורית וממשיכים קדימה לכיוון דלת הכניסה. על שביל הגישה לבית עומד אופנוע גדול ונוצץ, ועליו מצוירות להבות בצבעים אדום וצהוב. אני נצמדת אל אחי הגדול.
"מדליק," דייוויס קורא, משחרר את אחיזתו מידי ורץ אל האופנוע, מסתובב סביבו, מלטף אותו.
דלת הכניסה נפתחת. אימא יוצאת מהבית כשידה אחוזה בידו של זר. אסור לדבר עם זרים. אני רצה אליה.
"אימא, אימא," אני מחבקת את רגלה. היא מתכופפת אליי.
"היי פשפשית. אימא צריכה ללכת. תהיי ילדה טובה למען אבא, בסדר?"
"לאן את הולכת, אימא?"
דיוויס מתקרב אלינו. "אתה צריך לשמור על אחותך הקטנה," אימא אומרת לו.
"איפה אבא?" דיוויס שואל ואני מביטה שוב באימא. היא מזדקפת לעמידה.
"תשמור על אחותך, דיוויס."
"בייב, זזנו." הגבר הזר עולה על האופנוע ומניע אותו. הרעש נוראי. היא עולה על האופנוע, מביטה בנו ואומרת לדיוויס שוב: "שמור על אחותך."
כשהם מתחילים לנסוע אני רצה אחריה. אני רוצה את אימא שלי.
"אימא!, אימא!" אני לא רוצה לבכות אבל הדמעות זולגות מעצמן. דיוויס אוחז בידי.
"סאמי, בואי נמצא את אבא."
אנו נכנסים אל הבית ומאותו הרגע החיים שהכרתי מעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו.
