בנו של טרוריסט

1: 

קְלִיפְסַייד פארק, ניו ג'רזי. 

5 בנובמבר 1990

 

 

אמא שלי מעירה אותי בטלטול: ״היתה תאונה,״ היא אומרת.

אני בן שבע, ילד שמנמן בפיג'מה של צבי הנינג'ה. אני רגיל שמעירים אותי לפני עלות השחר, אבל זה תמיד אבא שמעיר אותי כדי שאתפלל על שטיח התפילה הקטן שלי המעוטר בצריחי מסגדים. אמא אף פעם לא מעירה אותי.

השעה אחת־עשרה בלילה. אבא שלי לא בבית. לאחרונה הוא מבלה במסגד שבג'רזי סיטי עד שעות הלילה המאוחרות. אבל בשבילי הוא עדיין באבא שלי - מצחיק, אוהב, חם. רק הבוקר הוא ניסה ללמד אותי, שוב, לקשור את שרוכי הנעליים. הוא היה מעורב בתאונה? איזה מין תאונה? אולי הוא פצוע? אולי הוא מת? אני לא מסוגל לבטא את השאלות האלה, כי אני מפחד מהתשובות.

אמא שלי פורשת סדין לבן - הוא מתרומם לרגע כמו ענן, ואז היא כורעת ופורשת אותו על הרצפה. ״תסתכל לי בעיניים זִי,״ היא אומרת, ופניה נראות מודאגות כל כך, עד שאני בקושי מזהה אותה. ״תתלבש כמה שיותר מהר. ואז תשים את הדברים שלך בסדין הזה ותקשור אותו חזק. בסדר? אחותך תעזור לך.״ היא הולכת אל הדלת. ״יאללה, זי, יאללה. קדימה.״

״רגע,״ אני אומר. זאת המילה הראשונה שהצלחתי להוציא מהפה מהרגע שיצאתי מתחת לשמיכת הספיידרמן שלי. ״מה אני צריך לשים בסדין? איזה מין... דברים?״

אני ילד טוב. ביישן. צייתן. אני רוצה לעשות כדבריה.

היא נעצרת ומביטה בי. ״כל מה שנכנס,״ היא אומרת. ״אני לא יודעת אם נחזור לכאן.״

היא מסתובבת ויוצאת מהחדר.

אחרי שאחותי, אחי ואני ארזנו, אנחנו מדשדשים אל הסלון. אמא שלי מדברת בטלפון בלהט רב עם בן הדוד של אבא שלי שגר בברוקלין - אנחנו קוראים לו דוד איברהים, או פשוט עַמוּ. פניה סמוקות והיא מחזיקה בכוח את הטלפון ביד שמאל וביד ימין מסדרת את החיג'אב שלה שהתרופף סביב האוזן. הטלוויזיה פועלת ברקע. מבזק חדשות. אנחנו קוטעים את התוכנית. אמא שלי רואה אותנו צופים במבזק וממהרת לכבות את המכשיר.

היא ממשיכה לדבר עם עַמוּ איברהים עוד זמן־מה בגבה אלינו. כשהיא מנתקת, הטלפון מצלצל שוב. זהו צליל צורמני ומורט עצבים באמצע הלילה: קול רועש מדי שנשמע כאילו הוא יודע משהו.

אמא שלי עונה. זה אחד החברים של באבא מהמסגד, נהג מונית בשם מחמוד. כולם קוראים לו רֵד, בגלל שׂערו הג'ינג'י. רד מנסה נואשות ליצור קשר עם אבא שלי. ״הוא לא כאן,״ אומרת אמא שלי. היא מקשיבה לו לרגע, אומרת ״בסדר,״ ומנתקת.

הטלפון מצלצל שוב. הצליל הנורא הזה.

הפעם אני לא מצליח לזהות מי מתקשר. אמא שלי אומרת, ״באמת?״ ומוסיפה, ״מי שואל עלינו? השוטרים?״

קצת אחר כך אני מתעורר על שמיכה שפרושה על רצפת הסלון. איכשהו, בתוך כל הבלגן הזה, נרדמתי. כל מה שאנחנו מסוגלים לסחוב ויותר מונח על הרצפה בערימה שנראית כאילו היא עלולה להתמוטט בכל רגע. אמא שלי צועדת הלוך ושוב, בודקת שוב ושוב בארנקה. כל תעודות הלידה שלנו אצלה, למקרה שמישהו יבקש הוכחה לכך שהיא אמא שלנו. אבא שלי, אל־סייד נוסייר, נולד במצרים. אבל אמא שלי נולדה בפיטסבורג. לפני שאמרה את השהאדה במסגד מקומי והתאסלמה - לפני ששינתה את שמה לח'דיג'ה נוסייר - קראו לה קארן מִילס.

״הדוד שלך איברהים יבוא לקחת אותנו,״ היא אומרת לי כשהיא רואה שאני יושב ומשפשף עיניים. אל הדאגה שבקולה הסתננה כעת נימה של חוסר סבלנות. ״אם הוא אי־פעם יגיע.״

אני לא שואל לאן אנחנו נוסעים, ואיש אינו אומר לי. אנחנו פשוט מחכים. אנחנו מחכים הרבה יותר זמן מכפי שאמורה לארוך הנסיעה של דוד איברהים מברוקלין לניו ג'רזי. וככל שאנחנו מחכים יותר, כך אמא שלי צועדת מהר יותר הלוך ושוב, והלחץ בחזה שלי הולך וגובר. אחותי כורכת סביבי את זרועה. אני מנסה להיות אמיץ. אני כורך את זרועי סביב אחי.

״יא אללה!״ אומרת אמא שלי. ״אני תכף משתגעת.״

אני מהנהן כאילו שאני מבין.

•••

וזה מה שאמא שלי לא אומרת: מאיר כהנא, רב מיליטנטי ומייסד הליגה להגנה יהודית, נורה על ידי מתנקש ערבי לאחר שנשא נאום באולם במלון מריוט בניו יורק. המתנקש ברח מזירת האירוע, ובדרך ירה ברגלו של אדם מבוגר. הוא רץ ונכנס לתוך מונית שעמדה בחזית המלון, אבל יצא ממנה מיד ורץ במהירות לאורך הרחוב כשבידו אקדח. עובד דואר שעבר שם במקרה פתח איתו בקרב יריות. המתנקש התמוטט ונפל ברחוב. מגיש החדשות ציין פרט מבעית נוסף: גם הרב כהנא וגם המתנקש נורו בצוואר. נראה כי איש מהם לא יישאר בחיים.

בטלוויזיה משודרים כעת עדכונים שוטפים של הסיפור. שעה קודם לכן, כשאחותי, אחי ואני עוד היינו שקועים בשינה, באותן שניות אחרונות ותמימות של ילדותנו, שמעה אמא שלי את השם ״מאיר כהנא״ והביטה במרקע. הדבר הראשון שראתה היה תצלומים של המתנקש הערבי ולבה כמעט נעצר: זה היה אבא שלי.

•••

רק באחת בלילה מגיע דוד איברהים אל חזית בית הדירות שלנו. הוא התעכב כל כך מפני שחיכה שאשתו וילדיו יתארגנו לנסיעה. הוא עמד על כך שהם יתלוו אליו, מאחר שכמוסלמי אדוק לא היה מוכן להסתכן ולנסוע לבד במכונית עם אישה שאינה אשתו: כלומר, עם אמא שלי. המכונית מגיעה, ובתוכה חמישה אנשים. ארבעתנו נדחקים פנימה איכשהו. זעמה של אמא שלי הולך וגובר: גם היא מוסלמית אדוקה בדיוק כמו הדוד שלי, אבל הילדים שלה הרי נוסעים איתם באוטו, אז למה הוא היה צריך לבזבז כל כך הרבה זמן?

תוך זמן קצר אנחנו נוסעים דרך המנהרה, ואורות הניאון החיוורים חולפים במהירות מעל ראשינו. המכונית דחוסה להחריד. אנחנו סבך ענקי של רגליים וידיים. אמא שלי צריכה לשירותים. דוד איברהים שואל אם היא רוצה לעצור איפשהו. היא מנענעת בראשה לשלילה. היא אומרת, ״בוא נביא את הילדים לברוקלין ואז נלך לבית החולים. בסדר? כמה שיותר מהר. יאללה.״

זאת הפעם הראשונה שמישהו הזכיר את המילה בית חולים. אבא שלי בבית חולים. כי היתה לו תאונה. זאת אומרת שהוא פצוע, אבל זה גם אומר שהוא לא מת. פיסות הפאזל מתחילות להתחבר זו לזו בראש שלי.

כשאנחנו מגיעים לברוקלין - עַמו איברהים גר בבית דירות ענקי עשוי לבנים ליד פארק פרוספקט - אנחנו, כל התשעה, נופלים החוצה כגוש אחד. אנחנו מחכים למעלית בלובי במשך זמן שנראה כמו נצח, ולכן אמא שלי, שכבר חייבת ללכת לשירותים, תופסת לי ביד ומאיצה בי לעבר המדרגות.

היא עולה במדרגות שתיים־שתיים, ואני מתאמץ לעמוד בקצב שלה. אני רואה את הקומה השנייה חולפת במטושטש על פנינו, ואחריה השלישית. הדירה של עַמו איברהים בקומה הרביעית. שנינו מתנשפים כשאנחנו פונים אל המסדרון המוביל לדירה שלו. אנחנו שיכורים מהצלחתנו - ניצחנו את המעלית! - ואז אנחנו רואים שלושה גברים מול דלת הדירה של הדוד שלי. שניים מהם, בחליפות כהות, באים לקראתנו באטיות ומניפים גבוה את התגים שלהם. האיש השלישי הוא שוטר, והוא לופת את האקדח המונח בנרתיק החגורה שלו. אמא שלי הולכת לקראתם. ״אני חייבת ללכת לשירותים,״ היא אומרת. ״אחר כך אדבר איתכם.״

הגברים נראים נבוכים, אבל הם מניחים לה ללכת. רק כשהיא מנסה להכניס גם אותי לשירותים מניף אחד מלובשי החליפות הכהות את כף ידו באוויר, כמו שוטר תנועה.

״הילד צריך להישאר איתנו,״ הוא אומר.

״הוא הבן שלי,״ היא אומרת לו. ״הוא בא איתי.״

״אנחנו לא יכולים לאשר את זה,״ אומר השני בחליפה הכהה.

אמא שלי מתבלבלת, אבל רק לרגע: ״אתה חושב שאני אפגע בעצמי שם? אתה חושב שאני אפגע בבן שלי?״

בעל החליפה הראשונה מביט בה בפנים חתומות: ״הילד נשאר איתנו,״ הוא אומר. אחר כך הוא משפיל את מבטו אלי ומנסה לחייך ללא הצלחה מרובה. הוא בודק בפנקס שלו ואומר, ״אתה בטח עבדול עזיז.״

אני מהנהן בבעתה ולא מצליח להפסיק. ״זִי,״ אני אומר.

המשפחה של איברהים נכנסת אל הדירה וקוטעת את הדממה המביכה. אשתו מכניסה את הילדים במהירות אל חדר השינה היחיד בדירה ומצווה עלינו ללכת לישון. אנחנו שישה. בחדר יש מבוך צבעוני של מיטות ילדים שקועות בקיר, כמו איזה מתקן באזור המשחקים במקדונלד'ס. אנחנו שוכבים בגומחות ומתפתלים כמו תולעים בשעה שאמא שלי מדברת עם השוטרים בסלון. אני מנסה להאזין מבעד לקיר, אבל לא שומע כלום פרט להמהומים עמומים ולקול גרירה של רהיטים על הרצפה.

•••

בסלון ממטירים לובשי החליפות הכהות כל כך הרבה שאלות על אמא עד שנדמה שהיא נלכדה בסופת ברד. מכולן, היא תזכור במיוחד שתי שאלות: מהי כתובתך הנוכחית? והאם ידעת שבעלך מתכוון לירות ברב כהנא הערב?

התשובה לשאלה הראשונה מסובכת יותר מהתשובה לשנייה.

באבא הוא עובד שכיר של עיריית ניו יורק ועוסק בתיקון מזגנים בבית משפט במנהטן. על פי החוק העובדים בעירייה נדרשים להתגורר באחד הרבעים בעיר. לכן העמדנו פנים שאנחנו מתגוררים בדירה של הדוד שלי, אבל למעשה התגוררנו בניו ג'רזי. המשטרה הופיעה כאן הערב רק בגלל השקר הקטן הזה שתועד בנתוני העירייה.

אמא שלי מסבירה את כל זה. היא אומרת לשוטרים את האמת על הירי: היא לא ידעה שום דבר. היא לא שמעה אפילו הגה בעניין. שום כלום. היא מתעבת דיבורים על אלימות. כולם במסגד יודעים שאסור לדבר על אלימות בנוכחותה.

היא עונה בראש זקוף על מטר השאלות שניתך עליה, וידיה נחות ללא תנועה בחיקה. אבל כל אותו זמן הולמת במוחה, כמו מיגרנה, רק מחשבה אחת: היא חייבת ללכת אל אבא שלי. היא חייבת להיות לצדו.

לבסוף אמא שלי פולטת: ״שמעתי בטלוויזיה שסייד הולך למות.״

לובשי החליפות הכהות מביטים זה בזה אבל לא עונים.

״אני רוצה להיות איתו. אני לא רוצה שהוא ימות לבד.״

עדיין אין תגובה.

״אתם מוכנים לקחת אותי אליו? בבקשה? אתם מוכנים לקחת אותי אליו, בבקשה?״

היא אומרת את זה שוב ושוב. בסופו של דבר נאנחים לובשי החליפות הכהות ומניחים את עפרונותיהם.

•••

כוחות משטרה רבים מתגודדים בחזית בית החולים. אספסוף קולני של אנשים כועסים, מפוחדים וסקרנים מתקבץ כאן. יש כאן גם ניידות שידור ותקשורת לוויינית, ומסוק חג מעל. אמא שלי ואיברהים נמסרים לצמד שוטרים במדים, שנוהגים בהם בעוינות גלויה. המשפחה שלי היא כלום בשבילם. עוד פחות מכלום: משפחתו של רוצח. אמא שלי סובלת מהלם ומסחרחורת, וגם, נוסף על הכול, מרעב. כמו כל האחרים גם היא חווה את כעסם של השוטרים כמו מבעד לזכוכית מעורפלת.

היא ואיברהים נשלחים לכניסה אחורית בקצהו המרוחק של בית החולים. בדרך למעליות אמא שלי מביטה אל מסדרון ארוך, מצוחצח ומבהיק המואר באור ניאון חזק. היא רואה המוני אנשים שנאבקים לעבור את המאבטחים. עיתונאים צועקים אליה שאלות. מצלמות מבזיקות. אמא שלי מרגישה חולשה, עורה נעשה קר ודביק. הראש שלה, הבטן שלה: הכול מתמרד עכשיו.

״אני נופלת,״ היא אומרת לאיברהים. ״אני יכולה להחזיק בך?״

איברהים מהסס. כמוסלמי אדוק, אסור לו לגעת בה. הוא מרשה לה להחזיק בחגורה שלו.

כשהם מגיעים אל המעלית, מצביע אחד מהשוטרים על הפתח ואומר בנוקשות, ״תיכנסו.״ בשתיקה עוינת הם מלווים אותם ליחידה לטיפול נמרץ. כשהמעלית נפתחת, אמא שלי יוצאת אל האור הבוהק של היחידה לטיפול נמרץ. לוחם מהיחידה ללוחמה בטרור נעמד בדום ומכוון את רובהו אל החזה שלה.

היא מתנשפת בתדהמה. איברהים עוצר את נשימתו. אחד השוטרים מגלגל את עיניו ומסמן בידו ללוחם והוא מוריד מיד את נשקו.

אמא שלי ממהרת אל מיטתו של אבא שלי. איברהים הולך אחריה לאטו כדי לתת לה פרטיות.

באבא חסר הכרה, גופו נפוח מאוד ופלג גופו העליון חשוף. הוא מחובר בחוטים ובצינורות לחצי תריסר מכונות, ועל צווארו, במקום שבו ירה בו עובד הדואר, פצע ארוך תפור שנראה כמו זחל ענקי. האחיות עובדות במהירות לצד מיטתו של אבא שלי. הן לא מרוצות מההפרעה.

אמא שלי שולחת יד ונוגעת בכתף של באבא. הגוף שלו קשה ומגעו קר כל כך, עד שהיא נרתעת בבהלה. ״הוא מת כבר?״ היא שואלת בקול רועד.״יא אללה, הוא כבר מת!״

״לא, הוא לא מת,״ אומרת אחת מהאחיות בלי לטרוח להסוות את כעסה. המשפחה של רוצח. ״ואל תיגעי בו. אסור לך לגעת בו.״

״הוא הבעל שלי. למה אסור לי לגעת בו?״

״כי יש לנו חוקים.״

אמא שלי נסערת מכדי להבין, אבל אחר כך היא תחליט שהאחיות חששו שהיא תתלוש ממנו את החוטים והצינורות כדי שימות. היא שומטת את ידיה לצדי גופה. היא רוכנת לעברו ולוחשת באוזנו. היא אומרת לו שהכול בסדר, שהיא כאן לצדו, שהיא אוהבת אותו, ושגם אם הוא החזיק מעמד רק עד שתגיע - זה בסדר, היא כאן עכשיו, היא אוהבת אותו, הוא יכול להרפות. כשהאחיות לא מסתכלות היא נושקת על לחיו.

מאוחר יותר, בחדר ישיבות קטן ליד היחידה לטיפול נמרץ, אחד הרופאים אומר לאמא שלי שאבא יחיה. הרופא הוא האדם הראשון שנוהג בה באדיבות באותו לילה והיא - לנוכח גילויי האהדה הפשוטים והאנושיים שלו - בוכה לראשונה. הוא מחכה שהיא תתעשת לפני שהוא ממשיך. הרופא אומר שבאבא איבד את רוב הדם בגופו, ושהוא קיבל עירויי דם. שעדיין יש לו קליע איפשהו בצוואר, אבל מאחר שהעורק התרדמני (עורק הראש) שלו נפגע ברובו, הם לא רצו להסתכן ולנסות להוציא אותו. העובדה שהקליע לא יצא מגופו של אבי היא שהצילה את חייו.

הרופא יושב עם אמא שלי כשהיא מעכלת את כל זה, או מנסה לעכל. ואז חוזרים השוטרים. הם מאיצים באמא שלי ובאיברהים ללכת אל המעלית ומזמינים אותה בלחיצת כפתור. כשהמעלית מגיעה והדלתות נפתחות, אחד מהם מצביע עליה ואומר שוב, ״תיכנסו.״

בחוץ כבר עלה השחר. בכל יום אחר השמים היו נראים יפהפיים. אבל זה עתה הוכרז דבר מותו של הרב כהנא. במקרה שלו הקליע דווקא כן יצא מהגוף, ולכן הוא מת מאותו פצע שכמעט הרג את אבא שלי. מגרש החניה עדיין מלא מכוניות משטרה וניידות שידור והכול נראה מכוער, ואמא שלי ואיברהים לא התפללו הבוקר. אמא שלי מנחמת את עצמה בשני דברים. האחד - שאבא שלי, יהיה מה שיהיה שדחף אותו לבצע מעשה מפלצתי שכזה, שוב לא יפגע באיש. והאחר - שהעובדה ששרד היא מתנה.

היא טועה בקשר לשני הדברים.