אלמה וביורן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אלמה וביורן
הוספה למועדפים

אלמה וביורן

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מלכה אדלר

מַלְכָּה אַדְלֶר הִיא סוֹפֶרֶת, מְטַפֶּלֶת מִשְׁפַּחְתִּית וְזוּגִית וּמַנְחָה מוֹעֲדוֹנֵי קְרִיאָה. נוֹלְדָה בִּכְפַר חִטִּים לְיַד צוּק הָאַרְבֶּל שֶׁבַּגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן, מוּל הַכִּנֶּרֶת. הָיְתָה בַּעֲבָרָהּ יוֹעֶצֶת חִנּוּכִית וְלִמְּדָה יִעוּץ בְּבֵית הַסֵּפֶר לְחִנּוּךְ בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת בַּר-אִילָן. כָּתְבָה עַד הַיּוֹם שִׁבְעָה סְפָרִים.

תקציר

ארבעה ימים בנורווגיה הספיקו לאלמה כדי ללמוד מה זאת אהבה. "שוקולדה ים תיכונית חמה שלי", קרא לה הוויקינג שלה והטיס אותה לשחקים. ובכל זאת אז, לפני עשרים ואחת שנים, היא בחרה לא לעזוב את הבית ולהישאר עם בעל דוקר. בגלל הילד וגם בגלל הביטחון.
 
היום היא טסה לחתונתו של בנה איתמר עם אנה הנורווגית, ואין בה שמחה. היא מתייסרת, האם לחפש את אהובה משכבר? הטיסה לשם לוקחת את אלמה למסע אחורה בזמן - אל ילדותה במושבה הקטנה בדרך לצפת, אל יחסיה עם אמה אלגרה ילידת סלוניקי, אל המפגש עם הנורווגי ואל הציור שהציל אותה מחיי שיממון והעניק משמעות לחייה. זהו גם מסע אל נופי הגליל האהובים, אל הניחוחות והצבעים של ילדותה ואל הצלילים של אז, צלילי שפת אמה - הלאדינו.
 
דרך התמונות שאלמה מציירת, ואלה שהיא רואה בעיני רוחה, אנו מתוודעים לחלומות של ילדה שאהבה לעוף, ליחסיה המורכבים עם ילדיה, ובעיקר לסיפור אהבה גדול מהחיים.
 
מלכה (מטרני) אדלר היא סופרת ומטפלת משפחתית וזוגית. נולדה בכפר חיטים, ליד צוק הארבל שבגליל התחתון, למשפחה יוצאת בולגריה ואת שפת הלאדינו ספגה בבית הוריה בשנות ילדותה. כמו בספריה הקודמים, "בואי דודה", "נרקוד", "איצ'ו וברנרד", ו"שבי יפה, תחייכי", היא מצליחה לשרטט בסגנונה המיוחד והאותנטי וברגישות רבה דמויות הרדופות על ידי רוחות רפאים שהחיים חבטו בהן, ולמרות זאת בחרו באהבה.

פרק ראשון

1
 
אלמה השעינה את ראשה על הכרית הלבנה שהצמידה לחלון. היא טסה לברגן לחתונת בנה איתמר עם אנה, בחירת לבו הנורווגית. אלוהים, איך זה קרה?
זה היה החלום שלי, שלי... ייבבה בלי קול, והרגישה רעד חולף בבטנה.
היא ביקשה שמיכה מהדיילת עם הקוקו הקופצני, עטפה את גופה, עצמה עיניים, נשמה נשימות עמוקות וחשבה: להרפות. להרפות. בטן רכה. הבטן נשארה קשה.
ציוץ בהול ניקר במוחה, האם תחפשי את הנורווגי, תחפשי?
כמה התגעגעה אליו.
שוקולדה הוא קרא לה. שוקולדה ים תיכונית חמה שלי. והיא צחקה סמוקת לחיים, מאיפה לו המילים החמות, היכן למד אותן, והרי נשם רוחות קרות מערבות הקרח ומהים הצפוני.
״ויקינג שלי״ היא קראה לו, גיבור שלידתו בין גלי הים. ראתה אותו עומד על סיפון ספינה בדרכו אליה, לבוש מעיל שלושה רבעים, צעיף כרוך לצווארו, שערו הצהוב נפרע ברוח, סנטרו המוצק מורם באלכסון, מבטו תר אחריה כמו אומר, שלי היא. שלי.
החלומות שחלמה בהקיץ, עשרים ואחת שנים שיחקה בהם. האם ייפגשו?
היטב זכרה את היום שבו החליטה להרוג את האהבה שמצאה במפתיע מעבר לים בטיול לנורווגיה, לקראת גיל שלושים. הלב כמו נפל ממרומי מגדלור מאיר אל תהום חשוכה, העיניים נשארו יבשות. היא היתה לבד בבית, ישבה על מדף רחב ליד החלון בחדר העבודה שלה, חופנת בחיקה את המכתב האחרון ששלח לה, והיה לה קר, קר כל כך, רצתה את אמא שגרה בחלק הוותיק של המושבה.
היא הלכה ברגליים כושלות אל המכונית שבחצר, התניעה ויצאה אל הכביש, נמנעה בכוונה מהשביל הפנוי הגובל בשדות שבו היתה רגילה לנסוע, הרגישה בו חשופה מדי. במקומו בחרה בכביש הפנימי של המושבה, כביש עמוס מכוניות, טרקטורים ועגלות רתומות לסוסים שרוכביהן צועקים, ״מוישה'לה, חיימ'קה, מה העניינים?״ היתה זקוקה להיעטף בהמולת הרחוב כמו בשמיכה חמה.
היא נפלה על הספה הדהויה שליד מכונת התפירה של אמה, לחשה: ״אין לי כוח, אין,״ וכיסתה את הפנים בכפות הידיים. אלגרה קטנת הקומה וכפופת הגב, ששערה השחור והשמנוני, הגזור ישר, נמתח לאחור בקשת פלסטיק, נבהלה ורצה למטבח, קרקשה בכלים וכבר חזרה ובידיה צלחת פירה חם ושתי קציצות. ״תאכלי, תאכלי, קירידה״ - יקרה, כך קראה לה. ״ברכה אי סאלוד שתהיה לך,״ אמרה לאלמה ודחפה לה את הצלחת קרוב לאף. ״תראי איך את נראית. מה קרה לך שככה רזית, בתי, מה יש לך?״
״אני לא רעבה,״ לחשה אלמה.
״עם האוכל יבוא התיאבון. היידה, ברכה ובריאות.״
״אמא, תחבקי אותי.״
אלגרה הניחה את הצלחת על השולחן, התיישבה על הספה, חיבקה את בתה ונחרדה, גם מבעד לחולצה ולסוודר הרגישה את מבנה הצלעות. ״מה זה, מתי רזית ככה, את חולה, הלכת לרופא?״
״תחבקי אותי, מאמא, בבקשה.״
״טוב, טוב, צ'יקיטיקה, בואי לאמא, ששש. ששש.״
היא נראתה אז כמו קולב. גם השיער השחור שקיפץ פעם בשובבות על כתפיה איבד את השמחה. רק החוּם שבעיניה בער, כמו היתה חולה. באותה תקופה היתה מסתובבת בביתה, נתקלת ברהיטים ונוזפת בעצמה, ״די, תצאי מזה, נו די, הסיפור נגמר, נג־מר, הבנת?״
כך היתה אומרת וגוררת רגליים כבדות אל המטבח, חותכת פרוסת לחם דקיקה, מורחת עליה טחינה גולמית, מפזרת עלים ירוקים שקטפה בגינה, נשענת על השיש וקורעת בשיניים ביסים גדולים, לועסת בפה פתוח, בתנועות אטיות, גסות, מבטה נעוץ בקיר שמולה, כאילו היא אוכלת בפה לא לה, מסרבת להרגיש את מגע השפתיים שבהן הוא נגע, הוויקינג שלה.
חבטות של כף גדולה הקודחת בתוך ערימה של קוביות קרח החרידו את חלל המטוס, צניחתן הרועשת לתוך הכוסות נשמעה באוזניה כמו מכונת ירייה, טח־טח. טח־טח־טח. צחקוקים מאופקים ומילים מנומסות בנורווגית התקדמו לעברה עם עגלת הכיבוד.
היא לבד במטוס.
רמי בעלה נשאר בארץ, פחד עלום מטיסות. ״מה את עושה עניין, זה טקס כמו בעירייה, מעט אנשים, את המסיבה הגדולה נעשה הרי בארץ, על חשבוני כמובן, אלא מה. נו, תיסעי, תיסעי, רות שלנו תגיע מלונדון, את לא לבד,״ רטן ולא ידע שגם איתו הרגישה בודדה.
הגבר השמן שישב לצדה - כבר באולם הנוסעים הבחינה בממדי גופו ולא הבינה כיצד יצליח להידחק בין ידיות מושב יחיד במטוס - לגם לאט את המשקה שלו וכרסם חטיפים. כשסיים הפך את השקית אל פיו, טפח עליה באצבע כמו רצה לאפר סיגריה ומעך את הנייר המוכסף. הרשרוש הצווחני לא כיסה על נפיחה בצליל סופרן דקיק ששיגר מתחתיו אל חלל המטוס.
איך זה שדווקא גברים שמנים מייצרים קולות דקיקים, ואילו גברים רזים מפתיעים לעתים בקול בס מרשים, חשבה אלמה. היא זזה במושב שלה ופזלה לעברו. הירך הענקית שלו, זו הרחוקה ממנה, פלשה בנינוחות אל שביל המעבר. הוא לכד את מבטה, זקף גבות, נענע בראשו כמו אומר, ככה זה, אין מה לעשות, וחייך אליה. היו לו עיניים טובות, כאלו שיודעות משהו על העולם. היא התרגשה מהחיוך החם שלו, ולרגע אחד, לרגע אחד, רצתה לשים ראש על כתפו הרחבה ולנשום בשקט. כמה התגעגעה להניח ראש על חזה של גבר, להיאסף בזרועותיו ולהישאר.
רעד קל הרטיט את גופה, היא תפסה בכוח בידיות המושב, חוששת שמא ראשה יצנח מעצמו אל הכתף של הזר, ונשכה את השפה העליונה. את נואשת, אמרה לעצמה, את נואשת, וחזרה בתנועה חדה אל הכרית בחלון.
כמעט בת חמישים. שיער שחור עד הכתפיים, שלמרות שטיפות צבע תכופות שמר על רעננות, עיני שקד חומות וזר קמטוטים בצדן. עור פנים כהה וחלק עם נגיעות מעטות של כתמי שמש. קמטים בצוואר שמסגירים את הגיל.
איתמר בנה בן העשרים וארבע מתחתן. מת־ח־תן! רקדו המילים במוחה, הילד החולמני שלה, שעליו סירבה לומר, ״דומה לסבא שלו,״ כשנשאלה מאיפה יצא ילד שערבבו בחלב, חיפש הילות לבנות בהודו מיום שהשתחרר מהצבא, וחזר משם עם אנה שלו, יפהפייה נורווגית, גבוהה כמו עץ תמר, שפתיתים של זהב ריצדו בשערה ועל עורה בשפע, בזרועות וגם ברגליים. היא נראתה כאילו נטבלה בלידתה בסלסילה מלאה אבקת פרחי בר. איך זה שדווקא נורווגית מכל הנשים שאהבו את בנה, והיו לא מעט, נדהמה אלמה, וידעה שהילד הזה יאכל את העולם בביס אחד.
רות, אחותו הנמרצת בת העשרים וקצת, היתה כהה כמו הוריה וידעה לומר כבר בגיל ארבע־עשרה, ״עיצוב פנים בלונדון, זה מה שאלמד,״ בידיעה שאבא רמי יתמוך בכל משאלת לב שלה. ״ילדה כמו סלע,״ נהג לומר עליה, העריץ בה את השאפתנות המוחצנת. רות עמדה להגיע מלונדון למחרת.
אלמה ביקרה אצל הקוסמטיקאית לפני הנסיעה והתמסרה לידיה המיומנות. ״אני עושה לך טיפול ספיישל,״ קראה הקוסמטיקאית המטופחת בחגיגיות. ״לא בכל יום מחתנים בן. בעלך באמת לא נוסע? פוחד לטוס? גם אני, קצת, ואנחנו לא היחידים, שתדעי לך, ועכשיו תני לי לטפל בפינצטה במה שיש לך כאן וכאן,״ ביקשה בקול מתפנק ומיששה את הפלומה העדינה מעל שפתיה. ״אם אני רואה שערות, גם אחרים רואים, תאמיני לי. תראי איזה ברק יפה יש עכשיו לעור, אה? לבריאות.״
הנורווגי זכר פנים רעננות...
זווית ראשה המוטה לחלון הכאיבה לה בצוואר. היא חיפשה תנוחה נוחה במשענת המושב וזכרה כמה אהבה לשים ראש על חזהו, להיעטף בזרועותיו החסונות. הופתעה אז מכוחן בגלל עורו החיוור. לבן במחוזותיה נחשב רפה. הוא רצה לבוא אחריה. רצה לבוא לארץ שאורכה במפה שהחזיק בחדרו כאורך גפרור. נשבה בתמימות הכה־ראשונית ועולצת שמצא בגופה הבוער למגע ידיו, כך סיפר לה מאוחר יותר, נדהם מפתיתי האור שזרחו בצחוקה עם הגילוי שאפשר אחרת, והיא כלל לא ידעה.
הוא לא הבין אז שדרכו הרכה בה, הזמן שהשתהה, חום נשימותיו בעורה, הסירו אט־אט תחבושות שכרכה סביב גופה והידקה והידקה, כך מיום שבן כיתה שלה הפך משחק תמים של ילדים לבדיחה מכוערת נגדה. התחבושות חנקו את מאווייה. כמו כף רגל סינית שהכניסו לסד.
בטיול לאירופה הקלאסית זרקה את הסד, ולרגע קט שבה להיות ילדת הקסם הקטנה של פעם, זו שרצה בעליצות על גבעות המושבה, מתחרה בפרפרים זהובי כנפיים ובפלומת ראשי הקוצים היבשים שנשפה בהם בכוח והעיפה באוויר.
הכול בגלל הסנגרייה, חשבה אלמה. הטיול לאירופה הקלאסית החל בספרד.
היא ידעה שהוא רצה לבוא אחריה. כך כתב לה במכתבים ששלח מנורווגיה. נפשה יצאה לכתוב לו את מה שזעק לבה. בוא אלי, בוא, איש אהוב, רוצה אותך קרוב לידי. בוא, ויקינג שלי.
היא לא קראה לו. פחדה.
היא גרה במושבה גלילית קטנה בדרך לצפת. כולם הכירו אותה מיום שנולדה בבית סוכנות קטן, עם סדקים בקירות וסימני רטיבות אחרי הגשם, עם חצר קטנה מלאה עשבים ועץ אזדרכת מפואר. שורשיו הרימו בלטות בשני החדרים הזעירים ועוד חצי חדר שבו גרה עם אמה, ילידת סלוניקי, שמיום שזכרה אותה היתה רכונה אל מכונת תפירה, כך מבוקר עד ערב. ערימות התיקים שתפרה נשלחו לחיפה, ועוד יותר כך מאז שמרטין, אבי המשפחה, יליד גרמניה, שהיה ימאי באוניות משא, עזב. ולא שב. משאיר אחריו ילדה מרוסקת ואישה נחושה לשרוד, ויהי מה.
כולם הכירו את אלמה ואלגרה שגרו תחת עץ האזדרכת, עץ רחב פֹארות, העץ של המושבה, שהפך ציון דרך לכל הזרים שהגיעו לבקר: שער הכניסה? האזדרכת? שלושה בתים אחריו, זהו.
עץ האזדרכת שבגללו סירבה אלמה למכור את הבית אחרי שאלגרה נפטרה. ״הקבלן הרי יעלה על העץ המסכן עם מסור חשמלי,״ אמרה לרמי. ״עוד בית דו־משפחתי ועוד בית, הוא לא יחוס עליו. אתה רואה מה קורה בשכונה הוותיקה.״ המחשבה שהעץ האהוב עליה יוטל שחוט על העשב, והריח המתקתק של אשכולות הפרחים הסגלגלים המבשמים את הרחוב ייעלם, היתה בלתי נסבלת.
״את מיושנת, אלמה, אי־אפשר לעצור את השינוי,״ רטן רמי וחרק שיניים. ״הבנייה החדשה עושה רק טוב לכולם, מתי תביני?״
״והדרורים, מה איתם? שנים בונות הציפורים קנים על אותם ענפים, ויונקי הדבש שבאים אל הפרחים. אתה מוכן להרוס לכולם את הבית בשביל עוד כמה אפסים בחשבון הבנק שלך, נכון?״ היא ראתה בציפורים בני משפחה אהובים. לא היו לה אחרים.
כל תושבי המושבה הכירו את רמי, הוא בא למושבה מעיירת פיתוח צפונית בתום השירות הצבאי. הקים בעשר אצבעות ובציפורניים כסוסות את ה־משתלה הגדולה בגליל, צמחי בית וגינה, פרחי עונה ועצי נוי, והתמחה בעיצוב גינות. אלמה היתה אז בת שש־עשרה, שפניה בוערות מפצעי בגרות והליכתה מהוססת. היא ניגשה למשתלה, נעצה עיניים בנעלי העבודה המאובקות שלו ושאלה אם הוא צריך עובדת בשעות אחר הצהריים. ״כל היום,״ אמר וסקר אותה מכף רגל ועד ראש. ״לא יכולה, אני בתיכון,״ ענתה לו, מודעת לבעירה בפניה. ״אז כשתסיימי תחזרי אלי ואלמד אותך מקצוע. מה יצא לך מגיאוגרפיה ולשון?״ גיחך לעצמו והקפיץ ערימת תלתלים מחוצפת. ״ממילא את הכול שוכחים.״ היא הסתובבה במהירות ורצה הביתה, לא לפני ששמעה אותו וקורא אחריה, ״אני אשמור לך מקום, תחזרי.״
שש שנים עברו עד שחזרה.
הוותיקים למדו לכבד את הצעיר הנמרץ שהפך עם השנים להיות ה־גביר של המושבה. הוא נהג לתרום עצים ועציצים למבני ציבור וסייע בהתנדבות לעצב גינות של גני ילדים. אמרו עליו שהוא חרוץ, נדיב, הוגן במחירים, זמן אצלו זה זמן, ובצבא, שמעתם, הוא שירת בצנחנים.
לרמי הבכור היה שבט משפחתי, שלושה אחים ואחות צעירה. שלושת האחים, יחזקאל, עמנואל ובנימין, גרו בסביבה ועבדו במשתלה. רמי רצה אותם לידו, לא סמך על זרים. פשיטת הרגל הצורבת שעבר אביהם פיתחה אצלו חשדנות כרונית. חזי־מני־בני, קראה להם אלמה וראתה בהם שלושה קרונות עצלים המחוברים לקטר בלתי נלאה, המריץ את כולם.
האחות הצעירה, רחלי, גרה במושב ליד אילת.
כל האחים והגיסות, נלי, שלי וחגית, התכנסו בחגים בביתו של רמי הבכור. תמיד, הוא דרש זאת. הם נתנו לו כבוד. עם השנים הלך ענן הילדים והתעבה, אל שולחן האוכל הגדול נוספו שולחנות מתקפלים.
לאלמה היתה רק אמא, שבני משפחתה נשלחו מסלוניקי ברכבות במלחמה הגדולה לאן שנשלחו. איש לא שרד. אלגרה היתה ספורטאית מבטיחה באתלטיקה קלה, היא הגיעה למכביה השנייה בשנת 1935, נשארה בארץ וניצלה.
אלמה ידעה שאנשים לעולם לא יסלחו לה על הנורווגי.
ולא העזה לחשוב אם תסלח לעצמה על שוויתרה.

מלכה אדלר

מַלְכָּה אַדְלֶר הִיא סוֹפֶרֶת, מְטַפֶּלֶת מִשְׁפַּחְתִּית וְזוּגִית וּמַנְחָה מוֹעֲדוֹנֵי קְרִיאָה. נוֹלְדָה בִּכְפַר חִטִּים לְיַד צוּק הָאַרְבֶּל שֶׁבַּגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן, מוּל הַכִּנֶּרֶת. הָיְתָה בַּעֲבָרָהּ יוֹעֶצֶת חִנּוּכִית וְלִמְּדָה יִעוּץ בְּבֵית הַסֵּפֶר לְחִנּוּךְ בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת בַּר-אִילָן. כָּתְבָה עַד הַיּוֹם שִׁבְעָה סְפָרִים.

עוד על הספר

אלמה וביורן מלכה אדלר
1
 
אלמה השעינה את ראשה על הכרית הלבנה שהצמידה לחלון. היא טסה לברגן לחתונת בנה איתמר עם אנה, בחירת לבו הנורווגית. אלוהים, איך זה קרה?
זה היה החלום שלי, שלי... ייבבה בלי קול, והרגישה רעד חולף בבטנה.
היא ביקשה שמיכה מהדיילת עם הקוקו הקופצני, עטפה את גופה, עצמה עיניים, נשמה נשימות עמוקות וחשבה: להרפות. להרפות. בטן רכה. הבטן נשארה קשה.
ציוץ בהול ניקר במוחה, האם תחפשי את הנורווגי, תחפשי?
כמה התגעגעה אליו.
שוקולדה הוא קרא לה. שוקולדה ים תיכונית חמה שלי. והיא צחקה סמוקת לחיים, מאיפה לו המילים החמות, היכן למד אותן, והרי נשם רוחות קרות מערבות הקרח ומהים הצפוני.
״ויקינג שלי״ היא קראה לו, גיבור שלידתו בין גלי הים. ראתה אותו עומד על סיפון ספינה בדרכו אליה, לבוש מעיל שלושה רבעים, צעיף כרוך לצווארו, שערו הצהוב נפרע ברוח, סנטרו המוצק מורם באלכסון, מבטו תר אחריה כמו אומר, שלי היא. שלי.
החלומות שחלמה בהקיץ, עשרים ואחת שנים שיחקה בהם. האם ייפגשו?
היטב זכרה את היום שבו החליטה להרוג את האהבה שמצאה במפתיע מעבר לים בטיול לנורווגיה, לקראת גיל שלושים. הלב כמו נפל ממרומי מגדלור מאיר אל תהום חשוכה, העיניים נשארו יבשות. היא היתה לבד בבית, ישבה על מדף רחב ליד החלון בחדר העבודה שלה, חופנת בחיקה את המכתב האחרון ששלח לה, והיה לה קר, קר כל כך, רצתה את אמא שגרה בחלק הוותיק של המושבה.
היא הלכה ברגליים כושלות אל המכונית שבחצר, התניעה ויצאה אל הכביש, נמנעה בכוונה מהשביל הפנוי הגובל בשדות שבו היתה רגילה לנסוע, הרגישה בו חשופה מדי. במקומו בחרה בכביש הפנימי של המושבה, כביש עמוס מכוניות, טרקטורים ועגלות רתומות לסוסים שרוכביהן צועקים, ״מוישה'לה, חיימ'קה, מה העניינים?״ היתה זקוקה להיעטף בהמולת הרחוב כמו בשמיכה חמה.
היא נפלה על הספה הדהויה שליד מכונת התפירה של אמה, לחשה: ״אין לי כוח, אין,״ וכיסתה את הפנים בכפות הידיים. אלגרה קטנת הקומה וכפופת הגב, ששערה השחור והשמנוני, הגזור ישר, נמתח לאחור בקשת פלסטיק, נבהלה ורצה למטבח, קרקשה בכלים וכבר חזרה ובידיה צלחת פירה חם ושתי קציצות. ״תאכלי, תאכלי, קירידה״ - יקרה, כך קראה לה. ״ברכה אי סאלוד שתהיה לך,״ אמרה לאלמה ודחפה לה את הצלחת קרוב לאף. ״תראי איך את נראית. מה קרה לך שככה רזית, בתי, מה יש לך?״
״אני לא רעבה,״ לחשה אלמה.
״עם האוכל יבוא התיאבון. היידה, ברכה ובריאות.״
״אמא, תחבקי אותי.״
אלגרה הניחה את הצלחת על השולחן, התיישבה על הספה, חיבקה את בתה ונחרדה, גם מבעד לחולצה ולסוודר הרגישה את מבנה הצלעות. ״מה זה, מתי רזית ככה, את חולה, הלכת לרופא?״
״תחבקי אותי, מאמא, בבקשה.״
״טוב, טוב, צ'יקיטיקה, בואי לאמא, ששש. ששש.״
היא נראתה אז כמו קולב. גם השיער השחור שקיפץ פעם בשובבות על כתפיה איבד את השמחה. רק החוּם שבעיניה בער, כמו היתה חולה. באותה תקופה היתה מסתובבת בביתה, נתקלת ברהיטים ונוזפת בעצמה, ״די, תצאי מזה, נו די, הסיפור נגמר, נג־מר, הבנת?״
כך היתה אומרת וגוררת רגליים כבדות אל המטבח, חותכת פרוסת לחם דקיקה, מורחת עליה טחינה גולמית, מפזרת עלים ירוקים שקטפה בגינה, נשענת על השיש וקורעת בשיניים ביסים גדולים, לועסת בפה פתוח, בתנועות אטיות, גסות, מבטה נעוץ בקיר שמולה, כאילו היא אוכלת בפה לא לה, מסרבת להרגיש את מגע השפתיים שבהן הוא נגע, הוויקינג שלה.
חבטות של כף גדולה הקודחת בתוך ערימה של קוביות קרח החרידו את חלל המטוס, צניחתן הרועשת לתוך הכוסות נשמעה באוזניה כמו מכונת ירייה, טח־טח. טח־טח־טח. צחקוקים מאופקים ומילים מנומסות בנורווגית התקדמו לעברה עם עגלת הכיבוד.
היא לבד במטוס.
רמי בעלה נשאר בארץ, פחד עלום מטיסות. ״מה את עושה עניין, זה טקס כמו בעירייה, מעט אנשים, את המסיבה הגדולה נעשה הרי בארץ, על חשבוני כמובן, אלא מה. נו, תיסעי, תיסעי, רות שלנו תגיע מלונדון, את לא לבד,״ רטן ולא ידע שגם איתו הרגישה בודדה.
הגבר השמן שישב לצדה - כבר באולם הנוסעים הבחינה בממדי גופו ולא הבינה כיצד יצליח להידחק בין ידיות מושב יחיד במטוס - לגם לאט את המשקה שלו וכרסם חטיפים. כשסיים הפך את השקית אל פיו, טפח עליה באצבע כמו רצה לאפר סיגריה ומעך את הנייר המוכסף. הרשרוש הצווחני לא כיסה על נפיחה בצליל סופרן דקיק ששיגר מתחתיו אל חלל המטוס.
איך זה שדווקא גברים שמנים מייצרים קולות דקיקים, ואילו גברים רזים מפתיעים לעתים בקול בס מרשים, חשבה אלמה. היא זזה במושב שלה ופזלה לעברו. הירך הענקית שלו, זו הרחוקה ממנה, פלשה בנינוחות אל שביל המעבר. הוא לכד את מבטה, זקף גבות, נענע בראשו כמו אומר, ככה זה, אין מה לעשות, וחייך אליה. היו לו עיניים טובות, כאלו שיודעות משהו על העולם. היא התרגשה מהחיוך החם שלו, ולרגע אחד, לרגע אחד, רצתה לשים ראש על כתפו הרחבה ולנשום בשקט. כמה התגעגעה להניח ראש על חזה של גבר, להיאסף בזרועותיו ולהישאר.
רעד קל הרטיט את גופה, היא תפסה בכוח בידיות המושב, חוששת שמא ראשה יצנח מעצמו אל הכתף של הזר, ונשכה את השפה העליונה. את נואשת, אמרה לעצמה, את נואשת, וחזרה בתנועה חדה אל הכרית בחלון.
כמעט בת חמישים. שיער שחור עד הכתפיים, שלמרות שטיפות צבע תכופות שמר על רעננות, עיני שקד חומות וזר קמטוטים בצדן. עור פנים כהה וחלק עם נגיעות מעטות של כתמי שמש. קמטים בצוואר שמסגירים את הגיל.
איתמר בנה בן העשרים וארבע מתחתן. מת־ח־תן! רקדו המילים במוחה, הילד החולמני שלה, שעליו סירבה לומר, ״דומה לסבא שלו,״ כשנשאלה מאיפה יצא ילד שערבבו בחלב, חיפש הילות לבנות בהודו מיום שהשתחרר מהצבא, וחזר משם עם אנה שלו, יפהפייה נורווגית, גבוהה כמו עץ תמר, שפתיתים של זהב ריצדו בשערה ועל עורה בשפע, בזרועות וגם ברגליים. היא נראתה כאילו נטבלה בלידתה בסלסילה מלאה אבקת פרחי בר. איך זה שדווקא נורווגית מכל הנשים שאהבו את בנה, והיו לא מעט, נדהמה אלמה, וידעה שהילד הזה יאכל את העולם בביס אחד.
רות, אחותו הנמרצת בת העשרים וקצת, היתה כהה כמו הוריה וידעה לומר כבר בגיל ארבע־עשרה, ״עיצוב פנים בלונדון, זה מה שאלמד,״ בידיעה שאבא רמי יתמוך בכל משאלת לב שלה. ״ילדה כמו סלע,״ נהג לומר עליה, העריץ בה את השאפתנות המוחצנת. רות עמדה להגיע מלונדון למחרת.
אלמה ביקרה אצל הקוסמטיקאית לפני הנסיעה והתמסרה לידיה המיומנות. ״אני עושה לך טיפול ספיישל,״ קראה הקוסמטיקאית המטופחת בחגיגיות. ״לא בכל יום מחתנים בן. בעלך באמת לא נוסע? פוחד לטוס? גם אני, קצת, ואנחנו לא היחידים, שתדעי לך, ועכשיו תני לי לטפל בפינצטה במה שיש לך כאן וכאן,״ ביקשה בקול מתפנק ומיששה את הפלומה העדינה מעל שפתיה. ״אם אני רואה שערות, גם אחרים רואים, תאמיני לי. תראי איזה ברק יפה יש עכשיו לעור, אה? לבריאות.״
הנורווגי זכר פנים רעננות...
זווית ראשה המוטה לחלון הכאיבה לה בצוואר. היא חיפשה תנוחה נוחה במשענת המושב וזכרה כמה אהבה לשים ראש על חזהו, להיעטף בזרועותיו החסונות. הופתעה אז מכוחן בגלל עורו החיוור. לבן במחוזותיה נחשב רפה. הוא רצה לבוא אחריה. רצה לבוא לארץ שאורכה במפה שהחזיק בחדרו כאורך גפרור. נשבה בתמימות הכה־ראשונית ועולצת שמצא בגופה הבוער למגע ידיו, כך סיפר לה מאוחר יותר, נדהם מפתיתי האור שזרחו בצחוקה עם הגילוי שאפשר אחרת, והיא כלל לא ידעה.
הוא לא הבין אז שדרכו הרכה בה, הזמן שהשתהה, חום נשימותיו בעורה, הסירו אט־אט תחבושות שכרכה סביב גופה והידקה והידקה, כך מיום שבן כיתה שלה הפך משחק תמים של ילדים לבדיחה מכוערת נגדה. התחבושות חנקו את מאווייה. כמו כף רגל סינית שהכניסו לסד.
בטיול לאירופה הקלאסית זרקה את הסד, ולרגע קט שבה להיות ילדת הקסם הקטנה של פעם, זו שרצה בעליצות על גבעות המושבה, מתחרה בפרפרים זהובי כנפיים ובפלומת ראשי הקוצים היבשים שנשפה בהם בכוח והעיפה באוויר.
הכול בגלל הסנגרייה, חשבה אלמה. הטיול לאירופה הקלאסית החל בספרד.
היא ידעה שהוא רצה לבוא אחריה. כך כתב לה במכתבים ששלח מנורווגיה. נפשה יצאה לכתוב לו את מה שזעק לבה. בוא אלי, בוא, איש אהוב, רוצה אותך קרוב לידי. בוא, ויקינג שלי.
היא לא קראה לו. פחדה.
היא גרה במושבה גלילית קטנה בדרך לצפת. כולם הכירו אותה מיום שנולדה בבית סוכנות קטן, עם סדקים בקירות וסימני רטיבות אחרי הגשם, עם חצר קטנה מלאה עשבים ועץ אזדרכת מפואר. שורשיו הרימו בלטות בשני החדרים הזעירים ועוד חצי חדר שבו גרה עם אמה, ילידת סלוניקי, שמיום שזכרה אותה היתה רכונה אל מכונת תפירה, כך מבוקר עד ערב. ערימות התיקים שתפרה נשלחו לחיפה, ועוד יותר כך מאז שמרטין, אבי המשפחה, יליד גרמניה, שהיה ימאי באוניות משא, עזב. ולא שב. משאיר אחריו ילדה מרוסקת ואישה נחושה לשרוד, ויהי מה.
כולם הכירו את אלמה ואלגרה שגרו תחת עץ האזדרכת, עץ רחב פֹארות, העץ של המושבה, שהפך ציון דרך לכל הזרים שהגיעו לבקר: שער הכניסה? האזדרכת? שלושה בתים אחריו, זהו.
עץ האזדרכת שבגללו סירבה אלמה למכור את הבית אחרי שאלגרה נפטרה. ״הקבלן הרי יעלה על העץ המסכן עם מסור חשמלי,״ אמרה לרמי. ״עוד בית דו־משפחתי ועוד בית, הוא לא יחוס עליו. אתה רואה מה קורה בשכונה הוותיקה.״ המחשבה שהעץ האהוב עליה יוטל שחוט על העשב, והריח המתקתק של אשכולות הפרחים הסגלגלים המבשמים את הרחוב ייעלם, היתה בלתי נסבלת.
״את מיושנת, אלמה, אי־אפשר לעצור את השינוי,״ רטן רמי וחרק שיניים. ״הבנייה החדשה עושה רק טוב לכולם, מתי תביני?״
״והדרורים, מה איתם? שנים בונות הציפורים קנים על אותם ענפים, ויונקי הדבש שבאים אל הפרחים. אתה מוכן להרוס לכולם את הבית בשביל עוד כמה אפסים בחשבון הבנק שלך, נכון?״ היא ראתה בציפורים בני משפחה אהובים. לא היו לה אחרים.
כל תושבי המושבה הכירו את רמי, הוא בא למושבה מעיירת פיתוח צפונית בתום השירות הצבאי. הקים בעשר אצבעות ובציפורניים כסוסות את ה־משתלה הגדולה בגליל, צמחי בית וגינה, פרחי עונה ועצי נוי, והתמחה בעיצוב גינות. אלמה היתה אז בת שש־עשרה, שפניה בוערות מפצעי בגרות והליכתה מהוססת. היא ניגשה למשתלה, נעצה עיניים בנעלי העבודה המאובקות שלו ושאלה אם הוא צריך עובדת בשעות אחר הצהריים. ״כל היום,״ אמר וסקר אותה מכף רגל ועד ראש. ״לא יכולה, אני בתיכון,״ ענתה לו, מודעת לבעירה בפניה. ״אז כשתסיימי תחזרי אלי ואלמד אותך מקצוע. מה יצא לך מגיאוגרפיה ולשון?״ גיחך לעצמו והקפיץ ערימת תלתלים מחוצפת. ״ממילא את הכול שוכחים.״ היא הסתובבה במהירות ורצה הביתה, לא לפני ששמעה אותו וקורא אחריה, ״אני אשמור לך מקום, תחזרי.״
שש שנים עברו עד שחזרה.
הוותיקים למדו לכבד את הצעיר הנמרץ שהפך עם השנים להיות ה־גביר של המושבה. הוא נהג לתרום עצים ועציצים למבני ציבור וסייע בהתנדבות לעצב גינות של גני ילדים. אמרו עליו שהוא חרוץ, נדיב, הוגן במחירים, זמן אצלו זה זמן, ובצבא, שמעתם, הוא שירת בצנחנים.
לרמי הבכור היה שבט משפחתי, שלושה אחים ואחות צעירה. שלושת האחים, יחזקאל, עמנואל ובנימין, גרו בסביבה ועבדו במשתלה. רמי רצה אותם לידו, לא סמך על זרים. פשיטת הרגל הצורבת שעבר אביהם פיתחה אצלו חשדנות כרונית. חזי־מני־בני, קראה להם אלמה וראתה בהם שלושה קרונות עצלים המחוברים לקטר בלתי נלאה, המריץ את כולם.
האחות הצעירה, רחלי, גרה במושב ליד אילת.
כל האחים והגיסות, נלי, שלי וחגית, התכנסו בחגים בביתו של רמי הבכור. תמיד, הוא דרש זאת. הם נתנו לו כבוד. עם השנים הלך ענן הילדים והתעבה, אל שולחן האוכל הגדול נוספו שולחנות מתקפלים.
לאלמה היתה רק אמא, שבני משפחתה נשלחו מסלוניקי ברכבות במלחמה הגדולה לאן שנשלחו. איש לא שרד. אלגרה היתה ספורטאית מבטיחה באתלטיקה קלה, היא הגיעה למכביה השנייה בשנת 1935, נשארה בארץ וניצלה.
אלמה ידעה שאנשים לעולם לא יסלחו לה על הנורווגי.
ולא העזה לחשוב אם תסלח לעצמה על שוויתרה.