מבוא
דלפק האטליז גבוה כל כך עד שכדי ללכוד את מבטו של מכין הסנדוויצ'ים עלי לעמוד על קצות האצבעות. אני מזמינה, הוא מהנהן. כשאני צועדת אחורנית אני שומעת קול מעלי. ״מה שלומך?״ שואל אותי מהסולם הקצב, שמוסיף מוצרים חסרים למדפים. ״לא רע,״ אני אומרת. ״אחרי שאוֹכַל את הסנדוויץ' הזה, יהיה הרבה יותר טוב.״ הוא צוחק וחוזר אל הקופסאות שעל המדף.
״ואיך אצלךָ?״
הוא פונה בחזרה. ״אני? מרגע שאת נכנַסת, היום שלי מעולה.״ הוא קד קידה ומחייך. הוא מתכוון שההערה הזאת תהיה מחמאה ואני מחליטה לקבל אותה כך. ״את בחופש היום?״ אני לא בתלבושת משרדית. אפשר להבין למה הוא שואל.
״אני עוסקת בכתיבה, אז אני מתכוונת לשבת היום מול המחשב.״ אני עושה תנועת הקלדה. הוא שואל על מה אני עובדת.
״ספר על שיחות עם זרים.״
״מה את אומרת! מגניב.״ הוא יורד מהסולם. ״את יודעת, אני מדבר עם זרים כל הזמן. זאת אומרת, כאן, ברור, זאת העבודה שלי. אבל גם בכל מיני מקומות אחרים.״ הוא פורש את ידיו באוויר. כל העיר, הוא מראה לי. ״את יודעת, במעלית למשל, לא כל הזמן, לא תמיד זה מתאים. אבל סתם 'שלום' או 'בוקר טוב'. לפני כמה ימים אני עומד במעלית, ואני מסתכל על האישה שלידי ורק אומר לה: 'בוקר טוב,' ואז תכף מסתכל בחזרה על הדלת. שהיא לא תחשוב שאני רוצה ממנה משהו, זה לא הקטע. היא מסתכלת עלי ואומרת: 'בוקר טוב גם לך.' ואז היא מוסיפה: 'תשמע, אני ממש מודה לך. עכשיו אני מרגישה כמו בן אדם.' אני פשוט משתדל. כאילו, הלוואי שכולם היו יודעים. לא חייבים לחיות ככה, כאילו כולנו לא נמצאים כאן ביחד.״
שיחה עם אנשים שאינני מכירה היא ההרפתקה שלי. היא השמחה שלי, המרד שלי, השחרור שלי. היא אורח החיים שלי.
וזו הסיבה: כשאתם מדברים עם זרים, אתם מחוללים הפרעות קסומות ומפתיעות בנרטיב הצפוי של חיי היומיום שלכם. אתם מחליפים פרספקטיבה. אתם יוצרים קשרים משמעותיים של רגע. אתם מגלים שאלות שהיה נדמה לכם שאתם כבר יודעים את התשובות עליהן. אתם מסרבים לקבל את התפיסות שבגללן אנחנו חשדנים כל כך זה כלפי זה.
• • •
אני מהרהרת בנושא כבר זמן רב. לא רק שהאינטראקציות שלי עם זרים שופעות משמעות מבחינתי; אני גם מוצאת עניין מרתק בחיים של אחרים, באופן שבו אנשים בכל העולם מדברים עם זרים, ובשאלה מתי הם עושים זאת ומתי לא. בעשור האחרון התפשטה סקרנותי גם אל העולם המרוּשת, המלא טכנולוגיות חדשות עם פוטנציאל ליצירת דרכי חיבור חדשות. רבים מהרעיונות שתפגשו כאן צמחו במסגרת קורס שפיתחתי בחוג לטלקומוניקציה אינטראקטיבית באוניברסיטת ניו יורק, ובו לימדתי טכנולוגים, מתכנתים ומעצבי אפליקציות להבין איך באמת מתנהגים הזרים שהם שואפים לחבר ביניהם, ומדוע בני אדם עושים את הדברים שהם עושים לנוכח אנשים לא־מוכרים.
בדפים אלה ננסה להבין למה שיחה עם זרים מועילה לכם. נברר איך אפשר להיפתח אפילו לשיחות קצרצרות עם זרים ונכיר את הדינמיקה המרתקת הכרוכה בכך. מה נדרש מכם כדי להגיד שלום לזר שעובר לידכם ברחוב? איך יכולה האינטראקציה הזאת להתפתח? באילו מקומות יש סבירות גבוהה במיוחד שתיצרו קשר עם אנשים לא־מוכרים? איך מסיימים שיחה? השאלות האלה נשמעות פשוטות, אולם כפי שתראו בהמשך, הן אינן פשוטות כלל.
ועכשיו, כללי היסוד.
הם צריכים בעצם להיות מובנים מאליהם, אבל הספר הזה עוסק בתשומת לב אל המובן מאליו — אז ליתר ביטחון:
כשאני מדברת על שיחה עם זרים, אני מתכוונת ליחסי גומלין פתוחים, מכבדים ואמיתיים. אף אמירה בספר הזה לא באה לתמוך ברעיון שקשר עוין ובלתי־רצוי — כלומר, הטרדות ברחוב — תורם לתחושת השייכות ולתחושת האנושיות שלנו. בניגוד לשיחה עם זרים, הטחת דיבורים בפני זרים היא סוג של אלימות: קריאות גנאי, קללות, הערות המחפיצות את גופם של אחרים, לעג, איומים מרומזים ואיומים שנשמעים היטב. הנזק של אלה אינו רגעי בלבד; מי שנתקל שוב ושוב בהתנהגויות כאלה לומד לא לדבר עם זרים. כאזרחי הרחוב, אחריותכם כפולה: ראשית, להתנהג בטוּב לב ובכבוד. שנית, למחות בקול רם נגד תוקפנות מילולית או פיזית ברחוב, בתנאי שלדעתכם מחאה כזאת לא תחמיר עוד את המצב. הגנו על יכולתו של כל אדם לקיים אינטראקציות עם זרים במרחב הציבורי: קראו לסֵדר את אלה שעושים צרות, את המטרידים, את השונאים. אל תתנהגו כך ואל תשתקו על התנהגות כזאת.
הספר הזה עוסק בדיבור, והוא גם עוסק בראייה, בהקשבה ובערנות אל העולם. אני רוצה להראות לכם עד כמה מעמיקות ופיוטיות יכולות להיות אפילו התקשרויות קצרצרות ביותר, להרחיב את הבנתכם ולהעמיק את יכולת ההבחנה שלכם לגבי אנשים שהם זרים לכם. אני רוצה שתראו את המנגנונים החבויים ואת המשמעויות הנסתרות של אינטראקציות ברחוב. אני רוצה לתת לכם דרך חדשה להתאהב בעולם.
