הנרי הקטן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנרי הקטן
הוספה למועדפים

הנרי הקטן

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

“הנרי הקטן” הוא סיפורו של תינוק מלחמה, ילד מוסתר. הזמן – מלחמת העולם השנייה המשתוללת באירופה. הטירוף שבמלחמה, הכיבוש, האידיאולוגיה הגזענית רודפים את היהודים, והוריו של הנרי בן החמישה חודשים נאלצים להיפרד מבנם כדי להצילו ממוות.
האם ישרוד? איך יגדל? כיצד התפתח? ומה יעלה בגורל הוריו האוהבים ואחותו רחל, שהופרדה אף היא מהוריה? 
זהו סיפור הישרדות, סיפור של נדודים, כאב וצער, סיפור של אהבה גדולה בין אנשים קרובים וזרים. זהו סיפור אחד מתוך סיפוריהם של 3000 ילדים יהודים שניצלו בבלגיה בעת השואה, וסיפור גבורתם של אנשים פשוטים שפעלו להצלתם.
בעולם קשה של מלחמות, סכסוכים, רעב, סבל וגזענות, פרח פרח קטן של אופטימיות.

פרק ראשון

פתח דבר
 
יהודים הגיעו לבלגיה עם כוחות הכיבוש הרומי כבר במאה הראשונה לספירה. בשנת 1251 גורשה הקהילה הקטנה שנוצרה בארץ וב-1370 נערך בה טבח בעקבות מקרה אמתי (או לא) שבו הואשמו היהודים בחילול או בדקירה של לחם קודש נוצרי שעל פי הסיפור, דם זרם ממנו. מאז ובמשך מאות שנים נערכה תהלוכה שנתית לזכר המקרה, עד שהיא בוטלה אחרי מלחמת העולם הראשונה, וב-1977 הוצב בקתדרלה שלט ברונזה המכיר בהאשמות הכוזבות על היהודים. האנטישמיות לא הייתה גזירה משמיים, הכנסייה הקתולית טיפחה אותה.
בשנת 1492 גירש מלך ספרד את המוסלמים האחרונים מספרד, וביניהם גם יהודים. המוסלמים ברחו לצפון אפריקה, והיהודים לבלגיה ולהולנד. לאמסטרדם הגיעה גם הקהילה של מגורשי פורטוגל.
בזמן שלטון נפוליאון והחוק הצרפתי הוכרה הקהילה היהודית כקהילה נפרדת ועמה הטקסים הדתיים שלה, וכבר ב-1817 קנתה הקהילה בבריסל מבנה כנסייה נטוש שהוסב לבית כנסת. יהודים ספרדים היו על כן הראשונים בעיר, ויהודי אשכנז התחילו להגיע בסביבות שנת 1850. בין הבולטים שבהם היה קרל מארקס, שחי בבלגיה כמה שנים. יהודי ספרד עסקו בעיקר בבנקאות ובמסחר, והאשכנזים – במלאכה קטנה. יהודי אשכנז בנו את בית הכנסת הראשון ובו היה אורגן כמו בכנסיות.
ב-1910 הוקם ארגון מרכזי של היהודים ובו מחלקה לעזרה הדדית, בית תמחוי וקרן הלוואות לסוחרים. אף על פי שכפליטים היהודים האשכנזים מוגדרים כמעוטי יכולת, רובם היו בעלי מלאכה וסוחרים בעיקר בתחום ההלבשה והנעלה. בשכונת מארול (Marolles) הלך וגדל מספר חנויות היהודים, ואלה גם הכניסו שיטות מסחר חדשות: תשלום ראשון במזומן ושני ביום המשכורת; ה"נובחים" שעומדים במדרכה וצועקים/ נובחים על איכות ומחיר מוצריהם ועוצרים את העוברים ושבים ומשכנעים אותם להיכנס לחנות. תיק יד מעור שנחשב למוצר יוקרתי, נעשה עממי הודות ליהודים. שיטות אלה לא תמיד היו מקובלות על מתחריהם הבלגים, שהגיבו במסע "קנה בלגי".
היהודים עוסקים גם בתרבות, מעלים הצגות ביידיש, מוציאים לאור עיתונים, מוקם בית קולנוע בבעלות יהודית, נערכים ערבי מוזיקה ונפתחת ספרייה, יש פעילות פוליטית, איגודים מקצועיים, תא הקומוניסטים, "הבונד" ותנועת הציונים "גורדוניה" ותנועת הצופים שלה. מה שאין הם בתי ספר יהודיים וזה מזרז את ה"בלגיזציה" של דור הצעירים שמדברים ביניהם צרפתית.
בחודש מאי 1940 פולשים לבלגיה צבאות גרמניה ומתחילה בריחה המונית לעבר חופי הים וצפון צרפת בתקווה לחצות את תעלת למאנש ולהגיע לאנגליה. רוב הנמלטים לא הגיעו ליעדם. כוחות הגרמנים הקדימו אותם וכך נמצאו אלפי בורחים תקועים בדרך וללא מזון. מסופר שבכמה מקרים הגרמנים הכריחו את האוכלוסייה המקומית לספק מזון לפליטים, ואלה ראו זאת כסימן טוב.
הנאצים ראו בבלגיה שטח אסטרטגי שדרכו ירצו כוחות הברית בבוא היום לפלוש לגרמניה ועל כן, בניגוד למקומות אחרים, הצבא שולט במדינה. פעולות מלחמתיות וחורף קשה גרמו לאיבוד יבולים ולמחסור במזון בסיסי, וכמובן יש קדימות בהספקה שהולכת לכוחות הכיבוש. האוכלוסייה הכללית והיהודים סובלים. עד 1943 הפשיעה עולה ומתגברת, מספר הלידות בירידה – אצל כ-40% מהנערות המחזור נעצר – 76% מהנוער סובל מאנמיה. להצלת המצב החלו לפעול ארגוני צדקה רבים והוקמו "קולוניות" מחנות עבור הילדים, באישור הנאצים, שבהם נאספו כמאה וחמישים אלף ילדים, מה שהביא בהמשך גם להצלת ילדים יהודים רבים.
באביב 1941 קרה משהו מבהיל – גל פליטים נוחת על בריסל. אלה אינם יהודים מגרמניה או ממדינות המזרח, אלא יהודים מאנטוורפן, העיר הגדולה שבצפון בלגיה. בחג הפסח תקפו כנופיות גזעניות את הרובע היהודי, בית הכנסת הוצת, יהודים הותקפו ורהיטיהם נזרקו לרחוב. הכוחות הגרמניים ומשטרת אנטוורפן התבוננו בנעשה באדישות ולא נקפו אצבע לעזרת היהודים.
ב-1942, בעקבות ועידת ונזה שבה הוחלט על "הפתרון הסופי" של הבעיה היהודית, החלה בבלגיה ה"דה-יהודיזציה" או חיסול החיים הכלכליים של היהודים. רכושם הוחרם, חנויות נסגרו והמלאי הועבר למנגנון גרמני. היות שרובם היו עצמאיים, בעלי חנויות ועסקים קטנים מצאו את עצמם ללא פרנסה. לנאצים נכונה אכזבה גדולה היות שלפי הדוקטרינה היהודים עשירים ושולטים בכלכלה העולמית, וכאן מצאו שלל עלוב.
בשל המספר הגדול של פליטים שהגיעו לבלגיה וחיו ללא מסמכים, אין מספרים מוחלטים, אך ההערכה היא שבעת מלחמת העולם השנייה חיו בבלגיה בין שישים לשבעים אלף יהודים. כשלושים אלף נספו, והיתר ניצלו בעזרתה האמיצה של האוכלוסייה הבלגית.

עוד על הספר

הנרי הקטן צבי שלמוביץ
פתח דבר
 
יהודים הגיעו לבלגיה עם כוחות הכיבוש הרומי כבר במאה הראשונה לספירה. בשנת 1251 גורשה הקהילה הקטנה שנוצרה בארץ וב-1370 נערך בה טבח בעקבות מקרה אמתי (או לא) שבו הואשמו היהודים בחילול או בדקירה של לחם קודש נוצרי שעל פי הסיפור, דם זרם ממנו. מאז ובמשך מאות שנים נערכה תהלוכה שנתית לזכר המקרה, עד שהיא בוטלה אחרי מלחמת העולם הראשונה, וב-1977 הוצב בקתדרלה שלט ברונזה המכיר בהאשמות הכוזבות על היהודים. האנטישמיות לא הייתה גזירה משמיים, הכנסייה הקתולית טיפחה אותה.
בשנת 1492 גירש מלך ספרד את המוסלמים האחרונים מספרד, וביניהם גם יהודים. המוסלמים ברחו לצפון אפריקה, והיהודים לבלגיה ולהולנד. לאמסטרדם הגיעה גם הקהילה של מגורשי פורטוגל.
בזמן שלטון נפוליאון והחוק הצרפתי הוכרה הקהילה היהודית כקהילה נפרדת ועמה הטקסים הדתיים שלה, וכבר ב-1817 קנתה הקהילה בבריסל מבנה כנסייה נטוש שהוסב לבית כנסת. יהודים ספרדים היו על כן הראשונים בעיר, ויהודי אשכנז התחילו להגיע בסביבות שנת 1850. בין הבולטים שבהם היה קרל מארקס, שחי בבלגיה כמה שנים. יהודי ספרד עסקו בעיקר בבנקאות ובמסחר, והאשכנזים – במלאכה קטנה. יהודי אשכנז בנו את בית הכנסת הראשון ובו היה אורגן כמו בכנסיות.
ב-1910 הוקם ארגון מרכזי של היהודים ובו מחלקה לעזרה הדדית, בית תמחוי וקרן הלוואות לסוחרים. אף על פי שכפליטים היהודים האשכנזים מוגדרים כמעוטי יכולת, רובם היו בעלי מלאכה וסוחרים בעיקר בתחום ההלבשה והנעלה. בשכונת מארול (Marolles) הלך וגדל מספר חנויות היהודים, ואלה גם הכניסו שיטות מסחר חדשות: תשלום ראשון במזומן ושני ביום המשכורת; ה"נובחים" שעומדים במדרכה וצועקים/ נובחים על איכות ומחיר מוצריהם ועוצרים את העוברים ושבים ומשכנעים אותם להיכנס לחנות. תיק יד מעור שנחשב למוצר יוקרתי, נעשה עממי הודות ליהודים. שיטות אלה לא תמיד היו מקובלות על מתחריהם הבלגים, שהגיבו במסע "קנה בלגי".
היהודים עוסקים גם בתרבות, מעלים הצגות ביידיש, מוציאים לאור עיתונים, מוקם בית קולנוע בבעלות יהודית, נערכים ערבי מוזיקה ונפתחת ספרייה, יש פעילות פוליטית, איגודים מקצועיים, תא הקומוניסטים, "הבונד" ותנועת הציונים "גורדוניה" ותנועת הצופים שלה. מה שאין הם בתי ספר יהודיים וזה מזרז את ה"בלגיזציה" של דור הצעירים שמדברים ביניהם צרפתית.
בחודש מאי 1940 פולשים לבלגיה צבאות גרמניה ומתחילה בריחה המונית לעבר חופי הים וצפון צרפת בתקווה לחצות את תעלת למאנש ולהגיע לאנגליה. רוב הנמלטים לא הגיעו ליעדם. כוחות הגרמנים הקדימו אותם וכך נמצאו אלפי בורחים תקועים בדרך וללא מזון. מסופר שבכמה מקרים הגרמנים הכריחו את האוכלוסייה המקומית לספק מזון לפליטים, ואלה ראו זאת כסימן טוב.
הנאצים ראו בבלגיה שטח אסטרטגי שדרכו ירצו כוחות הברית בבוא היום לפלוש לגרמניה ועל כן, בניגוד למקומות אחרים, הצבא שולט במדינה. פעולות מלחמתיות וחורף קשה גרמו לאיבוד יבולים ולמחסור במזון בסיסי, וכמובן יש קדימות בהספקה שהולכת לכוחות הכיבוש. האוכלוסייה הכללית והיהודים סובלים. עד 1943 הפשיעה עולה ומתגברת, מספר הלידות בירידה – אצל כ-40% מהנערות המחזור נעצר – 76% מהנוער סובל מאנמיה. להצלת המצב החלו לפעול ארגוני צדקה רבים והוקמו "קולוניות" מחנות עבור הילדים, באישור הנאצים, שבהם נאספו כמאה וחמישים אלף ילדים, מה שהביא בהמשך גם להצלת ילדים יהודים רבים.
באביב 1941 קרה משהו מבהיל – גל פליטים נוחת על בריסל. אלה אינם יהודים מגרמניה או ממדינות המזרח, אלא יהודים מאנטוורפן, העיר הגדולה שבצפון בלגיה. בחג הפסח תקפו כנופיות גזעניות את הרובע היהודי, בית הכנסת הוצת, יהודים הותקפו ורהיטיהם נזרקו לרחוב. הכוחות הגרמניים ומשטרת אנטוורפן התבוננו בנעשה באדישות ולא נקפו אצבע לעזרת היהודים.
ב-1942, בעקבות ועידת ונזה שבה הוחלט על "הפתרון הסופי" של הבעיה היהודית, החלה בבלגיה ה"דה-יהודיזציה" או חיסול החיים הכלכליים של היהודים. רכושם הוחרם, חנויות נסגרו והמלאי הועבר למנגנון גרמני. היות שרובם היו עצמאיים, בעלי חנויות ועסקים קטנים מצאו את עצמם ללא פרנסה. לנאצים נכונה אכזבה גדולה היות שלפי הדוקטרינה היהודים עשירים ושולטים בכלכלה העולמית, וכאן מצאו שלל עלוב.
בשל המספר הגדול של פליטים שהגיעו לבלגיה וחיו ללא מסמכים, אין מספרים מוחלטים, אך ההערכה היא שבעת מלחמת העולם השנייה חיו בבלגיה בין שישים לשבעים אלף יהודים. כשלושים אלף נספו, והיתר ניצלו בעזרתה האמיצה של האוכלוסייה הבלגית.