בחברה טובה וסיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בחברה טובה וסיפורים

בחברה טובה וסיפורים

עוד על הספר

  • תרגום: דינה מרקון
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: פברואר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 156 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 36 דק'

לודמילה פטרושבסקיה

לודמילה פטרושבסקיה היא סופרת, מחזאית, משוררת, ציירת וזמרת קברט החיה ועובדת במוסקבה. היא נולדה ב-1938 למשפחה במעמד בינוני, וסיימה את לימודיה בפקולטה לעיתונות באוניברסיטת מוסקבה. בתחילת דרכה עבדה בכמה עיתונים, בהוצאות לאור, וכעורכת בתחנת טלוויזיה.
 
את כתיבתה החלה בגיל צעיר במחזאות ובכתיבת סיפורים קצרים העוסקים במציאות הסובייטית הקודרת, בנימה המשלבת בין הקומי, הגרוטסקי והאפל. ב-1972 לאחר פרסום סיפורה הראשון נאסרו יצירותיה לפרסום במשך יותר מעשור.
 
רק בשנות השמונים החלו להעלות את מחזותיה ברוסיה ולקראת שנות התשעים החלה לצאת לאור הפרוזה שכתבה במשך כל השנים. ב-1992 יצא הרומן "השעה לילה" והקנה לה את שמה, ומאז הוציאה יותר מ-15 ספרים שזכו להצלחה מסחררת וזיכו אותה בשלל פרסים ספרותיים ברוסיה ומחוץ לה, בהם פרס פושקין ב-2003, ופרס המדינה ברוסיה ב-2004. ספריה תורגמו ליותר מ-30 שפות ומחזותיה מוצגים על מיטב הבמות ברחבי העולם. כמי שממציאה את עצמה כל העת, בגיל שבעים פנתה פטרושבסקיה לקריירת זמרה, וכיום היא מופיעה כזמרת במועדוני לילה ובאולמות גדולים ברוסיה ובעולם. ציוריה מוצגים במוזיאונים הגדולים ברוסיה.

תקציר

חבורת משכילים חריפים ואכזריים בוחנים את גבולות האהבה החברית והמשפחתית; זוג עניים מרודים וחובבי ספרות נמשכים זה לזה באופן מיסטי; אם מתגברת על קנאה, אלימות וטירוף המאיימים להחריב את התא המשפחתי; אישה צעירה מתגלגלת מכישלון להצלחה.
 
בארבעת הסיפורים שלפניכם תפגשו גיבורות וגיבורים מבהילים כשם שהם מעוררים הזדהות ומכמירי לב כשם שהם נלעגים, הממחישים לנו איך רגעי החיים החשופים והברוטליים ביותר הם גם הרגעים הפנטסטיים והססגוניים מכל.
 
לודמילה פטרושבסקיה היא מהסופרות האהובות והמשפיעות ביותר הפועלות ברוסיה בעשורים האחרונים. "בחברה טובה וסיפורים" הוא ספרה השני המתורגם לעברית; קדם לו "השעה לילה" שראה אור בהוצאת לוקוּס.
 
"אפל, קומי, בארוקי ושנוי במחלוקת"
ניו יורק טיימס
 
"יצירותיה של פטרושבסקיה הופכות לקלאסיקות בן רגע"
הדיילי ביסט

פרק ראשון

פרק 1
 
שאלת הדיור
 
ניקיטָה עזב את אשתו לְיוֹליָה והשאיר לה בינתיים את הדירה. הוא היה יכול להחליף אותה בדירה קטנה יותר ולקחת בה חדר אחד לעצמו, אבל התמהמה משום מה.
 
עם זאת, הוא לא בא בשום הצעות ולא התגרש, כלומר, לְיוֹליָה נשארה אישה נשואה וניקיטה - גבר נשוי.
 
ואם לא די בכך, הוא בא כל ערב כאילו ביקש ללעוג לה, התמקם בחדר שלו (הוא הדגיש זאת, אני בחדר שלי), כלומר בחדר הגדול, וישב שם שלוש שעות בלי לצאת, הדליק את הטלוויזיה בעוצמת קול כרצונו ועם הרעש הזה ברקע דיבר בטלפון, ובכלל כל הזמן התעסק במשהו.
 
הילדים נאלצו לישון בתנאים האלה, מה אפשר לעשות.
 
הם התרגלו, והתרגלו גם לכך שאסור להפריע לאבא.
 
אבל על פי ההסדר ביניהם, הוא לא בא לפני שבע בערב. משבע עד תשע - אלה השעות שלו.
 
לפעמים עלה בידה לקחת את הילדים לשכנים לשעתיים.
 
ניקיטה היה מופיע בדיוק בשעה הייעודה, פרט לשבתות וימי ראשון, יש לציין. בימי המנוחה לקח כעין חופשה מהמשפחה ("אבא עובד," הסבירה לְיוֹליָה לילדים).
 
לא היה טעם להסביר להם, לא הייתה סיבה לשמור על מראית העין - אבל לְיוֹליָה שמרה עליה בכל כוחותיה. הילדים לא צריכים לסבול. יש להם אבא.
 
לְיוֹליָה לא התעקשה על שום דבר, לא הרימה את הראש, כפשוטו - כן, לא, שום דרישות.
 
אפילו כשחלתה ושכבה עם חום, אדומה כולה ומשתעלת בצרידות, גם אז לא התרגזה, לא צעקה שאין לילדים מה לאכול כשבא והדליק את הטלוויזיה בקול רם במיוחד.
 
נדמָה שאיזו מחשבה נסתרת מדריכה אותה, מין הסכם בינה לבין עצמה (קורה שבמצבים קיצוניים בני אדם נרגעים למראית עין, מפני שהם יודעים שכבר אין שום תקווה).
 
והמצב היה כזה שבאמת לא היה להם ממה לחיות. ניקיטה שילם על הדירה, על חשמל, על גז ועל טלפון, ואת הנורות שנשרפו החליף בנורות חדשות בפרוטה.
 
העוני כבר הגיע לקצה הגבול. לְיוֹליָה, אחות בעֲבָרה, לא יכלה לעבוד - הבת הקטנה הייתה חולה כל הזמן.
 
לְיוֹליָה עצמה הייתה ממשפחה משכילה, אבל אחרי מות אביה התחילה אִמהּ להשתגע לאט ובהיחבא. מכרה את הדירה וקנתה לעת עתה - "באופן זמני" - חדר גדול בדירה קומונלית,1 כדי לבחור בלי אילוצים משהו טוב יותר מזה, אבל הן נתקעו שם.
 
הכסף נגמר מהר.
 
אימא של לְיוֹליָה הספיקה איכשהו, במהלך השבועיים שלְיוֹליָה יצאה בהם למחנה נופש, להתחתן עם מוכר ירקות מהשוק ששכר חדר בדירה שלהן, ותכף ומיד רשמה את כל הילדים שלו, את אמו והמון קרובי משפחה מהמערה שנולד בה, כמתגוררים בכתובת שלה, ואחר כך - הכול קרה די מהר - הלכה לעולמה.
 
כשחזרה הנערה כבר התגורר בחדרה שבט שלם, ועל כל השאלות שלה הם ענו "לא להבין".
 
ומה שנוגע למוכר הירקות, הוא הקפיד מאוד לספר את הכול, ולקח את לְיוֹליָה לבית הקברות, כל המסמכים שלו היו מסודרים.
 
לְיוֹליָה נסעה לסבהּ שגר מחוץ לעיר, והסב הזקן ניסה לסייע, הלך למשטרה, לבית המשפט, אבל כולם היו אובדי עצות: אִמהּ של לְיוֹליָה הייתה אלכוהוליסטית.
 
אמרו: אתם צריכים לפנות לעורך דין, אבל מנין יימצא הכסף?
 
אז הסב אמר נואש ורשם את לְיוֹליָה כמתגוררת אצלו בסֶרְגִייֶב פּוֹסאד, ששם היה לו חצי בית עם גינת ירק ושירותים ומקלחת בחצר.
 
לְיוֹליָה עזבה את בית הספר התיכון והתקבלה לבית ספר למקצועות הרפואה, כדי שתוכל להשתכר למחייתה מהר ככל האפשר.
 
הסב מת בדיוק כשקיבלה לְיוֹליָה את הדיפלומה ומצאה עבודה בבית חולים: התברר שהוא סבל מהתקף לב חריף.
 
האחיינית של הסב, דודתה של לְיוֹליָה לא בקרבת דם (אשת אחיינו, שמת משִׁכרוּת), שהמחצית השנייה של הבית הייתה שייכת לה, הגישה תביעה לבית המשפט כדי לפרוס לטובתה פיסה מגינת הירק, ואם זה יצליח, גם מהבית, אבל הסב לא היה תמים, הוא דאג להשאיר צוואה.
 
משום כך, אף על פי שלְיוֹליָה דמתה למלאך, היא הכירה את החיים לא מהצד הטוב ביותר - כל עוד טחנו טחנות הצדק, הדודה בכל זאת חפרה והציבה מחדש את העמודים, והזיזה את הגדר בחצי מטר.
 
אלה היו החיים של לְיוֹליָה.
 
לא היה ממי לתבוע דין וחשבון. שיחי הדומדמניות וענבי השועל ששתל הסב כגדר חיה ואף דוקרנית, כדי שהאחיינית לא תגיע בשיטוטיה למחצית הבית השייכת לו כנכנסת אל ביתה־שלה - בחיפושים אחר תרנגולת שברחה, כביכול - השיחים האלה נקלעו אל צִדהּ האחר של הגדר החדשה של הדודה.
 
כדי להגיש תביעה לבית המשפט היה צורך במסמכים שיעידו על בעלותה של לְיוֹליָה על הבית, והם נעלמו באורח פלא כשבאו הקרובים ללוויה (ובהם גם הדודה, שהביאה גיגית של ויניגרט). כשישבו לסעודה המשותפת, היא הזכירה כל הזמן:
 
"תטעמו את הוויניגְרֶד, את הוויניגרד."
 
זה היה סיפורם של סֶרְגִייֶב פּוֹסאד ושל הנערה לְיוֹליָה.
 
פעם אחת אמרה לְיוֹליָה לבעלה, שכבר התלבש בחדר הכניסה:
 
"ניקיטָה, אני יכולה לבקש ממך משהו?"
 
"לא יודע," אמר מיד ניקיטה הרעב, בעליזות ובכעס. החל בתקופה מסוימת הוא לא אכל אצלם בבית שום דבר.
 
"אתה יכול לא לבוא בשלושת החודשים הקרובים?"
 
"וזה למה?"
 
"הייתי משכירה חדר לשתי סטודנטיות עד יוני."
 
"ואולי אני אשכיר את החדר שלי? לאנשים מהשוק?"
 
"לא."
 
"ואולי אשכיר באמת? לא, תראו אותה, תפסה בעלות על החיים, מסלקת אותי סתם ככה מהדירה שלי."
 
"אז זאת התשובה שלך?"
 
"זאת התשובה, כן."
 
"נו טוב."
 
"תביני, בשביל מה אני צריך אותך אם אני יכול לקבל את הכסף בעצמי, זאת הדירה שלי, טוב?"
 
"טוב."
 
הכול כבר נאמר בין בני הזוג, כל הנימוקים כבר הובאו. אחרי לידת הבת לְיוֹליָה לא חזרה לעבודה, הקטנטונת הייתה חולה כל הזמן, וניקיטָה הקים פעם שערורייה איומה ונוראה שבסופה צעק שהוא עוזב ואל תצפי לראות ממני גרוש! אשלם בעצמי על הדירה ועל הטלפון, וזהו!
 
אף על פי כן, לְיוֹליָה המשיכה בעיקשות את הקו שלה:
 
"אבל תגיד, ניקיטה, ומה אם בכלל נשכיר את הדירה?"
 
"אז אני זה שישכיר אותה," אמר ניקיטה בחיוך לא טוב. "זאת הדירה שלי. ואת תסתלקי בכלל, סיכמנו?"
 
"עכשיו המצב שונה."
 
"איך בדיוק?"
 
"זאת הדירה המשותפת שלנו. לכל אחד מגיעים שמונה מטרים רבועים."
 
"אהה, עשית חשבון, אבל אין פה שום דבר ששייך לך."
 
הוא כבר עמד זקוף מלוא קומתו וחייך.
 
"טוב, אז בוא נחליף את הדירה בשתיים."
 
(גם על כך כבר דובר לא פעם. ניקיטה חזר ואמר בכל פעם שאין מה לנסות לנגוס בשטח מגורים שלא שייך לָךְ).
 
"אה, לי דירה של שמונה מטרים, ולכם עשרים וארבעה, לא יהיה. מי את בכלל? (מזמור נושן של אמו ואחותו).
 
"הגשתי מסמכים לגירושים ולהחלפת הדירה."
 
"זין! זין הגשת! אני אגיד שהנישואים שלך אתי היו פיקטיביים."
 
"הממ."
 
"כדי להירשם כתושבת מוסקבה, ברור?"
 
"אז כבר תגיד להם הכול שם. בבית המשפט."
 
"מתי בכלל הגשת תביעה לבית המשפט? את ממציאה או מה?"
 
היה אפשר לראות שזה הדבר שהוא מפחד ממנו - אבל מקווה שלְיוֹליָה לא תעשה שום דבר מהסוג הזה, כתמיד. הוא הכיר מצוין את האופי שלה, וידע שהיא נכנעה תמיד לנסיבות.
 
לְיוֹליָה שתקה. היא באמת לא הגישה תביעה לבית המשפט.
 
ניקיטה פלט קללה מטונפת, טרק את הדלת לפרידה והלך. לְיוֹליָה התיישבה לרגע במטבח.
 
משהו מוכרח לבוא בעקבות זאת. ניקיטה נראה נורא.
 
אם יעז לעשות משהו, אלוהים ישמור. ישלם לרוצחים? אין לו כסף. אחותו לא תלווה לו בשום מצב, וגם אמו לא.
 
שאלה אחרת היא למה הוא לא אוכל ולא שותה אצלם בבית? לא מדובר בכך שהוא לא רוצה לגזול אוכל מילדיו, עד לא מכבר הוא גזל בלי היסוס.
 
שניקיטה חולה בנפשו - בכך לְיוֹליָה הבחינה כבר מזמן. פרצי הזעם, אפילו הטירוף בלי סיבה, החשדות המגוחכים והניסיונות המוזרים לא פחות לקשור בין מאורעות שאין ביניהם שום קשר (לְיוֹליָה קנתה מספרי מניקור - סימן שיש לה כסף, סימן שהיא "מקבלת אורחים מהרחוב"... ולכן הוא ישב בבית בערבים, כנראה כדי לעמוד על המשמר. או שפשוט רצה להציק לה בנוכחותו, לגרום לה לעזוב את הבית).
 
עם זאת, הוא לא ידע שכבר חודשיים יש ללְיוֹליָה הכנסה. היא כמעט מתה מביישנות, אבל הדביקה בלילה מודעה על קבוצת טיול, "מחנכת בעלת השכלה רפואית לוקחת לביתה קבוצת ילדים, כולל טיול וארוחת צהריים, בכל יום מעשר עד חמש."
 
לפעמים הביאו לה שבעה ילדים, ובנוסף היו שניים משלה, די הרבה.
 
שעתיים בכל מזג אוויר הסתובבה עם גן הילדים שלה בפארק הסמוך. אחר כך הביאה את כל הגוזלים הביתה, חיממה את האוכל שלהם בלי להוציא אותו מהצנצנות, הניחה את הכלים בסיר עם מים, והילדים אכלו מהצנצנות שלהם בכפות שהביאו אתם. אחרי כן לְיוֹליָה ציירה אתם ולימדה אותם קצת אנגלית, ובחמש באו לקחת אותם.
 
הילדים שלה הרגישו מצוין בקבוצת הילדים.
 
לְיוֹליָה אפילו ארגנה ימי הולדת שכללו שירים, מתנות וסוכריות. לעניין זה הועיל הפסנתר הישן, שהיה שייך לסבתו של ניקיטה. כמו כל ילדה במשפחה משכילה, לימדו את לְיוֹליָה נגינה.
 
הדבר היחיד שלְיוֹליָה לא הרשתה להורים - להשאיר את הילדים אחרי חמש, ושום תירוץ לא הועיל.
 
את הילד שנשאר הביאה מיד לביתו.
 
והזהירה מראש שזה עולה כמו יום שלם של השתתפות בקבוצה, זה היה התנאי שהציבה, וכולם כאיש אחד לקחו את הילדים.
 
ניקיטה לא היה צריך לדעת על הקבוצה. לך תדע איזה רעיון יעלה בראשו של מטורף.
 
הילדים שלה התרגלו מהר לסדרי החיים החדשים, במקרר אפילו הייתה קופסה מיוחדת תחת השם "מתוק לקינוח", ושם הניחה לְיוֹליָה כעכים וסוכריות קרמל שנועדו לשתיית התה המשותפת. הילדים שלה ידעו שאסור לקחת משם שום דבר.
 
כך או אחרת, אף על פי שלְיוֹליָה חייתה במתח מתמיד, החיים נכנסו לתלם מסוים.
 
מדי יום ביומו - בין שיורד גשם ובין ששלג - שורה של ילדים חוצה את הרחוב במעבר התת־קרקעי, מגיחה החוצה מהצד השני והולכת לאט למגרש המשחקים שבפארק. יש שם מגלשות וסחרחרות, הילדים משחקים שם ורצים, יש שם סככה שאפשר להסתתר תחתיה מהגשם. אילְיוּשְׁקָה מרביץ תמיד, כל הזמן נוזל לו מהאף, מֵטוֹדיי - מלאך עם תלתלי פשתן - מתייפח לעתים קרובות, את קיריוּשָה מביאים באיחור של שעה ישר אל הפארק, מצויד בתיק קטן ובו ארוחת צהריים כמתנה ללְיוֹליָה, והיא נאלצת להיסחב בפארק עם הכבודה הזאת. למנה ראשונה נותנים לו מרק משקיות, למנה שנייה - שימורי דגים ואבקת פירה (תמיד), לקינוח - תפוח, ואת הלחם שוכחים לשים. כשתחבו לקיריוּשָה קציצה, היה חג של ממש. הילד שמח תמיד לתה פשוט עם סוכר וכעכים.
 
לְיוֹליָה מארגנת שתיית תה בארבע וחצי עם הדברים שארזו ההורים, וגם מוסיפה כעכים פשוטים עם פרג מהקופסה "מתוק לקינוח". הילדים אוהבים להתכבד בכיבוד של אחרים.
 
גְלֶבּ ואַניֶצ'קָה, הילדים שלה, עזרו ללְיוֹליָה, וגם ילדי הקבוצה עד האחרון שבהם היו סוגרים בקפידה אחרי ארוחת הצהריים את מכסי הצנצנות שהתרוקנו, וכל אחד הניח אותן ואת הכף בשקית שלו.
 
לפני חג השנה החדשה הם אפילו למדו מחזה אנגלי קצרצר ("Little mouse, little mouse") והציגו אותו לפני האבות־האימהות־והסבתות.
 
באותו בוקר הייתה חגיגה אמיתית, ההורים באו, פינו את השולחן מהחדר הגדול והילדים הופיעו בגרבונים לבנים, בנעלי בלט ובמסכות.
 
הוענקו לכולם מתנות (ההורים הביאו מתנות ארוזות והאריזות האלה הוענקו לזאטוטים, לכל אחת הוצמד כרטיס עם השם).
 
רק אימא של קיריל שכחה את המתנה, גררה את הילד ברגע האחרון ממש והסתלקה בריצה. האומלל לא היה מחופש והתברר שאין לו גרבונים לבנים, אולם על פי ההוראה של לְיוֹליָה בעלת התושייה נתן לו גְלֶבּוּשקָה מהר את הגרבונים להחלפה שלו, וקיריל שיחק בצורה מזהירה את תפקיד העכבר (במשפחות משכילות, הרבה פעמים גדֵלים מילדים חצי עזובים כאלה כישרונות אמיתיים).
 
דָשֶנקָה וקְלַוודיָה שרו שירים, ואיליוּשָה, מֵטוֹדיי, אַניָה וגְלֶבּ רקדו במעגל.
 
סימה, ילד שהיה תמיד שטוף דמעות, ותמרוֹצ’קה, פעוטה בת שלוש בקושי, דקלמו יחד שיר קצר באנגלית.
 
ההורים היו נרגשים, אחדים בכו, סבתא של סימה, למשל (שהילד היה העתק מדויק שלה).
 
היא נאלצה להכין בדחיפות מתנה לקיריוּשָה מהחומרים שנמצאו תחת ידה, כעכי הפרג הנצחיים, שתי מנדרינות וחופן סוכריות קרמל. קיריוּשָה הלא־מפונק השתגע משמחה. לעס במצמוץ שפתיים והביט לתוך אריזת המתנה שלו בעיניו הקטנות והכנות. גלֶבּ ואַניֶצ’קָה קיבלו אריזות כאלה בדיוק.
 
אחר כך שיחקו כולם במשחקי תנועה.
 
בחמש בדיוק הלכו הילדים הביתה, את קיריל בא לקחת אחיו הבכור הקשוח, בן שבע בערך (היו שם אצלם עוד שלושה).
 
תודה לאימהות ולסבתות, הן עזרו להחזיר את השולחן למקומו לפני שהלכו.
 
היא נאלצה לשטוף בבהילות את הרצפה.
 
בשבע וחצי פרץ ניקיטה פנימה. היה לו מראה די מוזר - עיניו כמעט התגלגלו לעפעפיים התחתונים, והוא לטש אותן כאילו נאבק בתנומה.
 
הילדים, ששכבו על הספה מול הטלוויזיה, קפצו ממנה מהר והלכו לחדר השינה. אבל ניקיטה נעמד בדרכם והוציא מהילקוט המרופט שלו קופסת שוקולד:
 
“גלבּ, אניה, הנה לכם שי קטן.”
 
הפנים שלו היו אדומים (למטה מן המצח).
 
אנייצ’קה לקחה את המתנה בהיסוס ובנימוס, והניחה אותה על השולחן.
 
“תאכלו,” אמר ניקיטה, “תתכבדו.”
 
גלב פתח את הקופסה, שָלָה משם סוכרייה אחת.
 
“עכשיו את, אַנקָה,” אמר ניקיטה בקול צווחני. נדמָה שקולו בוגד בו.
 
גם אניה ניגשה, קיבלה סוכרייה מידיו של גְלֶבּוּשקָה והכניסה אותה לפה.
 
“גם את, מדאם,” נענע ניקיטה בראשו. “תזללי. הסוכריות האהובות שלך, במילוי ליקר!”
 
“אוי, למה נתת לילדים עם ליקר...”
 
“שיתרגלו, סבתא שלהם הייתה אלכוהוליסטית!”
 
נשאר מרוצה והוסיף:
 
“ואימא שלהם זונה. אז תבלסי, אל תתביישי.”
 
“תודה על המילים הטובות, אין לי חשק.”
 
“טוב, אני אלך ואת תגמרי הכול, אני יודע,” אמר ניקיטה בקול רם מדי. קולו שוב צנח. מה מתרחש!
 
“זה בדיוק מה שאעשה, אבל רק אחרי שתלך.”
 
“תראו תראו, היא עוד מריצה בדיחות! משמיעה קול!”
 
מוזר ככל שזה יישמע, ניקיטה הסתלק די מהר, ולפני כן הזמין את הילדים לאכול עוד סוכרייה. הילדים הביטו באִמם והיססו.
 
ניקיטה אמר:
 
“אחרת לא תקבלו ממני מתנה לשנה החדשה! לגלֶבּ אופניים, ומה לאַניה? נו, אניה, מה תרצי?”
 
הפעוטה אמרה:
 
“לא יוד’ת.”
 
“אז קחו.”
 
כל אחד מהם לקח עוד סוכרייה. בקופסה נשארו שמונה יחידות.
 
מוזר ככל שזה יישמע, ניקיטה לא התעכב. הביט באשתו במבט חודר, לבש מהר את המעיל והיה כלא היה.
 
ברגע שנטרקה הדלת מאחוריו, גררה לְיוֹליָה את הילדים לחדר האמבטיה ונתנה לכל אחד מהם לשתות ליטר של מים מצנצנת. אחר כך אילצה אותם להקיא ונתנה להם עוד חצי ליטר. שוב אילצה אותם להקיא. אחר כך בא תורו של חלב חם.
 
אחרי העונש הגופני שכבו הילדים לישון ונרדמו. הם היו חיוורים מאוד. הדופק הואט.
 
היה רצוי לחבר את שניהם לאינפוזיה. דחוף לבית חולים.
 
מהר־מהר שפכה לְיוֹליָה את כל הסוכריות לשקית נייר והניחה אותה רחוק ככל האפשר, מתחת לאמבט. ואת הקופסה תחבה לפח. התחילה לאסוף מסמכים בשביל הנסיעה לבית החולים.
 
בדיוק אז חזר בעלה.
 
נכנס לחדר הגדול בלי להסיר את המגפיים. לְיוֹליָה הספיקה לשכב על הספה.
 
“היי, דודה!” קרא.
 
היא לא ענתה.
 
הוא התגנב אליה והתחיל למשש לה את הצוואר באצבעות קרות כקרח. לְיוֹליָה פרכסה והתרוממה.
 
ניקיטה ממש קפץ:
 
"מה את מבהילה אנשים!"
 
"אוי," גנחה, "נדמה לי שתפסתי וירוס במעיים, כל הגוף שלי כואב ויש לי בחילה."
 
"והילדים?"
 
"הילדים ישנים מזמן."
 
הוא התגנב גם לשם, חזר אליה ושאל:
 
"למה הם הלכו לישון כל כך מוקדם?"
 
"התארחו אצלנו ילדים, ארגַנו חגיגה סביב האשוח. הם זללו סוכריות וכל מיני דברים טעימים, התרגשו יותר מדי והתעייפו."
 
הוא לא יכול להתאפק, השחיל הערה ארסית:
 
"זללו? קיבה מלאה? זה לא טוב. וממתי יש לך כסף לחגיגות? את מארגנת מסיבות?"
 
שתקה.
 
הלך, פשפש במטבח. אה, הוא מחפש את הקופסה שלו. כנראה מצא אותה ריקה בפח האשפה, חזר ונעמד מפויס בפתח הדלת.
 
"אז מה, הסוכריות מצאו חן בעיניכם? בדלי יש מלא עטיפות!"
 
"אפילו יותר מדי," ענתה לְיוֹליָה בקול שבקושי נשמע.
 
"נו, את פּילה אמיתית! טרפת הכול!"
 
"היו שם שמונה בסך הכול."
 
"טוב, אני אבוא עוד פעם," מיהר ניקיטה. "אני כאן לא רחוק."
 
"איפה?" שאלה לְיוֹליָה בקול של אדם נוטה למות.
 
"מה אכפת לך."
 
הוא הלך, לְיוֹליָה קמה, הרימה את שפופרת הטלפון, צליל החיוג לא נשמע. הוא עשה משהו, חתך איפשהו את חוט הטלפון, לא רוצה שהיא תצלצל למישהו.
 
הילדים היו בחיים.
 
בכל זאת עשתה להם שטיפת קיבה מהר וביסודיות רבה, וגם חלב הם שתו. אז מה לעשות? לקרוא לאמבולנס, אבל הטלפון לא פועל. אולי הוא רוצה לחכות שהם ימותו, רוצה לקרוא בשקט למשטרה ולאמבולנס, להעביר את הגופות לחדר המתים וכן הלאה?
 
ניקיטה נראה כמשוגע גמור. המצח לבן והפנים למטה אדומים לגמרי, כאילו שרטטו קו ביניהם.
 
לְיוֹליָה סגרה מהר את הווילונות, הדליקה מנורת שולחן שעמדה על הרצפה, אספה את כל המסמכים, את הכסף - ההורים שילמו לה זה עתה על חודש שלם - זרקה כמה דברים לתרמיל ישן שהתגלגל באינטרסול, העירה את הילדים. הם היו תשושים, חולים. לְיוֹליָה הוציאה את הסוכריות מתחת לאמבט, הן כבר התחילו להימס, הייתה סכנה שהרעל יזלוג החוצה. אספה מפח האשפה את עטיפות הסוכריות הראשונות שהזדמנו תחת ידה, לבשה כפפות מנתחים, עטפה מהר כל סוכרייה בעטיפה נוצצת, שמונה יחידות, הכניסה אותן למכל הריק שנכתב עליו "מתוק לקינוח" ושמה במקפיא כדי שיצטננו מהר, ואת הקופסה של ניקיטה לא הוציאה מפח האשפה.
 
בלית ברירה יש לִצפות הכול מראש - שהוא שוב ינבור בפח האשפה כדי לבדוק...
 
הילדים התלבשו ועמדו רועדים. היה אחרי שתים־עשרה בלילה.
 
פתאום חרק המפתח בדלת וניקיטה פרץ פנימה. תפס אותם!
 
"מה אתם עושים?" התפלא בכנות.
 
"אנחנו מרגישים רע מאוד והטלפון לא פועל, לא יכולים להזמין אמבולנס..." השיבה לְיוֹליָה בקושי רב. היא רעדה מאימה.
 
"אה, תכף נארגן את זה, מיד. בואו."
 
הם ירדו אל החצר, הוא עצר ברחוב מכונית שעברה שם במקרה. הושיב אותם, תחב כסף לנהג, אמר:
 
"קח אותם לבית החולים מספר שלושים ושלוש."
 
לְיוֹליָה הביטה בו בעיניים פעורות - הוא הלך סביב המכונית ובלי ספק שינן את מספרה.
 
הם יצאו לדרך. בית החולים מספר שלושים ושלוש היה מיועד למבוגרים ונודע לשמצה בכל מוסקבה ביחסו האכזרי לחסרי בית. לשם הביאו את השלדים, המתים המהלכים משלוש תחנות הרכבת.
 
ליד בית החולים הם ירדו, לְיוֹליָה אמרה לבחור תודה.
 
תכף ומיד אחרי שנסע מצאה מכונית אחרת והורתה לנסוע לבית חולים לילדים. לְיוֹליָה אמרה שם שהיא מביאה את הילדים מהבית שהתארחו בו, הם קיבלו הרעלה מהסוכריות שאכלו. רצתה להציג את אריזת הסוכריות - אבל רק אז גילתה ששכחה אותה במקרר. נקבה בשמות משפחה אחרים לילדים. את המסמכים הבטיחה להביא מחר בבוקר. אמרה שהיא עצמה רופאה ונקבה בשמו של מנהל המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שעבדה בו. הילדים היו במצב כזה שכמעט לא יכלו לדבר.
 
לְיוֹליָה ישבה כל הלילה בחדר מיון, ממילא לא היה לה לאן ללכת.
 
בבוקר אמרו לה שמדובר ללא ספק ברעל חזק מאוד, אבל הם לא הצליחו לקבוע את טיבו של החומר, שום דבר מעין זה לא נמצא כביכול בתוכן הקיבה.
 
אי־ספיקת לב, זאת הייתה האבחנה בנוגע לשני הילדים.
 
הילדים היו מאושפזים במחלקה לטיפול נמרץ, מחוברים לעירוי. לְיוֹליָה הלכה מיד למדור כוח אדם, לא קיבלו אותה כאחות, והיא הסכימה לעבוד כסניטרית בכל מקום שיאמרו לה, בחדר מיון. לשטוף שלוש מאות מטר מרובע של רצפה בתורנות אחת, פלוס שירותים. לא היו קופצים על העבודה הזאת תמורת השכר שהוצע.
 
אבל הניחו לה לראות את הילדים.
 
שניהם היו כמעט בלתי מורגשים מתחת לסדינים, נראו רע, לא ענו כשפנו אליהם, אבל בינתיים היו בחיים.
 
היא הספיקה.
 
בערב קפצה לבדוק מה קורה בדירה. מהחצר היה אפשר לראות שהאור דולק, היא התגנבה בשקט במדרגות, הצמידה את אוזנה אל הדלת. ניקיטה אמר משהו, קולו הלך והתקרב. לְיוֹליָה נרתעה בקפיצה, התעופפה למישורת שמעל, עצרה את הנשימה. ניקיטה יצא מהדירה. הוא פנה למישהי ואמר: "שיפוצים, את מתארת לך בכמה זה יסתכם, כמה זה יעלה?" לְיוֹליָה לא הציצה החוצה, לא ניסתה לראות עם מי הוא מדבר. קול אישה ענה: "אבל דירה כזאת לא תשכיר בלי שיפוצים." שוב ניקיטה: "מאורה מזוויעה, רק עכשיו ראיתי הכול, התקרות, הקירות, זוועה, איזו מחראה." "כן, חלל לא מתאים למגורים," אישרה האישה בבדיחות דעת. הקול שמנוני, מלא ביטחון עצמי. הם עמדו ליד המעלית. "איך את יכולה לקרוא לעצמך אֵם, אם הדירה במצב כזה?" אמר שוב קולה של האישה.
 
"אבל זה נגמר, הכול כבר נגמר," אמר ניקיטה. "צריך לנסוע לבית החולים."
 
1 כך כונו בברית־המועצות דירות שחלקו ביניהם כמה דיירים או כמה משפחות.
לודמילה פטרושבסקיה היא סופרת, מחזאית, משוררת, ציירת וזמרת קברט החיה ועובדת במוסקבה. היא נולדה ב-1938 למשפחה במעמד בינוני, וסיימה את לימודיה בפקולטה לעיתונות באוניברסיטת מוסקבה. בתחילת דרכה עבדה בכמה עיתונים, בהוצאות לאור, וכעורכת בתחנת טלוויזיה.
 
את כתיבתה החלה בגיל צעיר במחזאות ובכתיבת סיפורים קצרים העוסקים במציאות הסובייטית הקודרת, בנימה המשלבת בין הקומי, הגרוטסקי והאפל. ב-1972 לאחר פרסום סיפורה הראשון נאסרו יצירותיה לפרסום במשך יותר מעשור.
 
רק בשנות השמונים החלו להעלות את מחזותיה ברוסיה ולקראת שנות התשעים החלה לצאת לאור הפרוזה שכתבה במשך כל השנים. ב-1992 יצא הרומן "השעה לילה" והקנה לה את שמה, ומאז הוציאה יותר מ-15 ספרים שזכו להצלחה מסחררת וזיכו אותה בשלל פרסים ספרותיים ברוסיה ומחוץ לה, בהם פרס פושקין ב-2003, ופרס המדינה ברוסיה ב-2004. ספריה תורגמו ליותר מ-30 שפות ומחזותיה מוצגים על מיטב הבמות ברחבי העולם. כמי שממציאה את עצמה כל העת, בגיל שבעים פנתה פטרושבסקיה לקריירת זמרה, וכיום היא מופיעה כזמרת במועדוני לילה ובאולמות גדולים ברוסיה ובעולם. ציוריה מוצגים במוזיאונים הגדולים ברוסיה.

סקירות וביקורות

החיים זה לא פיקניק רק לעיתים רחוקות מתקיימת בקובץ הסיפורים של לודמילה פטרושבסקיה אותה איכות עמוקה שאפיינה את ספרה 'השעה לילה' הקיטש, ניסח ברוב פיקחות מילן קונדרה, הוא אי-קבלה עקרונית של החרא. כלומר, התעלמות מהצדדים המכוערים, המגוחכים, האבסורדיים של הקיום. ספרות קיטשית תתמקד אפוא בגיבורים יפים ונועזים, או ברגשות טהורים ומעוררי אהדה. אבל כדי להימנע מקיטש לא מספיק לעסוק בחרא. באמנות שעניינה כיעור, אבסורד, עליבות, צריך להתקיים יסוד אסתטי שמפצה על העיסוק הזה. תפקיד האמנות הוא, בין השאר, לגאול את העליבות באמצעות ארגונה והצגתה מחדש - רעיונית או צורנית.

שתי הנובלות הראשונות, שמהוות את עיקר הקובץ של לודמילה פטרושבסקיה - המוכרת כבר לקורא המקומי הודות לנובלה המצוינת 'השעה ‭ ,'לילה‬ שתורגמה לעברית לפני כשנה (בהוצאת לוקוס) - עוסקות במציאות עלובה וחולה. אבל בניגוד ל'השעה ‭ ,'לילה‬ הן לא גואלות אותה בעזרת הצורה הספרותית.

בגוף שלישי מספרת הנובלה 'שוקולד במילוי ליקר' על נישואיהם הנוראים של לְ יוֹ ליה התמה וניקיטה המפלצתי. הטקסט מציג התעמרות בלתי פוסקת, שבשיאה ניסיון לרצח של ילדי בני הזוג. למי שמשוכנע כבר מראש שאלימות כלפי נשים היא עניין פסול, מי שהגיע בכוחות עצמו למסקנה שרצח ילדים אינו דבר ראוי - אין הרבה מה ללמוד מהנובלה הזו. לעומת זאת, למי שלא גמר בדעתו באשר לנושאים הללו, הנובלה תעזור לעצב עמדה מוסרית ראויה. וברצינות: הנובלה הזו נוגעת בקיטש מהכיוון האחר, בהציגה עולם חד-משמעי מבחינה מוסרית, בהציגה את המובן מאליו המוסרי. הנובלה 'בחברה טובה' - שמספרת גם היא על נישואים שהתפרקו, אם כי בנסיבות יותר יומיומיות, וגם היא עוסקת במציאות מנוונת, אם כי לא נוראית - סובלת מבעיה אחרת: כאוטיות. הסיפור מציג חבורה של אינטלקטואלים ואינטלקטואלים-למחצה שמתכנסים מדי שבוע לליל שתייה ארוך. הוא מדלג בתזזיתיות מדמות לדמות בחבורה, אבל חוסר המיקוד מונע ממנו להצטבר ליצירה משמעותית. יש רגעי הומור ושנינויות בנובלה, אבל היא מבולגנת מדי. כשם שסיפור על שעמום לא יכול להיות משעמם, כפי שטען צ'כוב, כך סיפור על כאוס לא יכול להיות כאוטי. בשביל זה ישנם החיים עצמם.

שני הסיפורים הקצרים שסוגרים את הקובץ טובים, אולי מפני שהם ממוקדים בעיקר בדמות אחת. 'הילד של תמרה' מזכיר ז'אנר שהיה מקובל בספרות העברית של תחילת המאה ‭ ,20-ה‬ שבעצמה הושפעה אז מהספרות הרוסית: סיפור קצר שהוא בעצם דיוקן של אדם. במיטבם (כמו בכמה מסיפורי ברדיצ'בסקי, או אף בסיפור הזה כאן‭,(‬ הסיפורים האלה כמו מפריכים את קביעתו של אריסטו, שעל הספרות להימנע מהצגת ביוגרפיות ולהתמקד בסיפור עלילה הדוק. לא את כל מה שקרה לאודיסאוס בחייו, גרס אריסטו, צריך הסופר להציג. הסיפור שכתבה פטרושבסקיה מצייר דיוקן של חצי-אינטלקטואל מזדקן, ראשו שקוע בשרעפים ובחרמנות, בחיפוש אחר סיגריה וארוחה חמה. בבית הבראה הוא מוצא מאהבת בת 75 שמכירה בערכו. סוף-סוף יוכל גם הנווד הנצחי העלוב להתעמר במישהי, ולא רק לסבול התעמרויות מאחרים. כאן, בסיפור הזה, מתגלה שמץ מאותו הומניזם עמוק, המעלה ניצוצות מהמאפליה אבל לא נעדר נימה קומית, שהיה נוכח במלוא תפארתו ב'השעה ‭ .'לילה‬ גם 'סיפורה של ‭ ,'קלריסה‬ שסוגר את הקובץ, הוא סיפור דיוקן. מתוארות בו עלייתה ונפילתה ושוב עלייתה של ברווזונת מכוערת שהפכה ליפהפייה, נקלעה לנישואים אומללים (הגברים המכים, וזו כנראה מכת מדינה ברוסיה, רבים כאן‭,(‬ ולבסוף מוצאת את זיווגה. סופו של הסיפור מסביר את מעלותיו: "כל זה הסתיים בכך ששלושה חודשים אחרי החופשה עברה קלריסה לגור עם בעלה החדש, וָ אלֵ ר ִ יי פֶ טרֹ‭,'וביץ‬ בדירת שלושת החדרים שלו, והתחיל פרק חדש בחיי הגיבורה שלנו. בבוא העת הלך הבן לבית הספר, גם בת נולדה. אפשר להניח שהכל התייצב והחל לשוט לקראת תקופת הבשלות הטבעית והבריאה, אל חילופי חופשות וחורפים, אל קניות ורכישות ואל התחושה של מלאּ ות החיים, אם מתעלמים מהעובדה שבימיּ הטיסות, כשקלריסה נשארת בגפּ ה, היא מסוגלת לצלצל במשך שעות לשדה התעופה כדי לדלות מידע על הטיסה, וואלֵ ר ִ יי פֶ טרֹוביץ' נאלץ לשמוע עם שובו הערות על הצלצולים של אשתו. עננה זו בלבד מעיבה על האופק הבהיר בחייהם של ואלריי פטרוביץ' וקלריסה, זו בלבד‭."‬ זה סיפור מוצלח בדיוק משום שהוא חותר להציג אומללות יומיומית, או קיום בינוני, כפי שניכר בתמצות בסיום האירוני המעולה הזה שלו. בשונה מקיטש, שצבעיו זוהרים, העננה שמציג 'סיפורה של קלריסה' צבועה באפור.

עוד 3 ספרים על נישואים אומללים:
חיי נישואים > דוד פוגל
סונטת קרויצר > ל.נ. טולסטוי
עושה כרצונו > אסתי וינשטיין
אריק גלסנר 7 לילות 24/03/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"בחברה טובה" חושף את הילדותיות הסובייטית סיון בסקין הארץ 12/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: דינה מרקון
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: פברואר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 156 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 36 דק'

סקירות וביקורות

החיים זה לא פיקניק רק לעיתים רחוקות מתקיימת בקובץ הסיפורים של לודמילה פטרושבסקיה אותה איכות עמוקה שאפיינה את ספרה 'השעה לילה' הקיטש, ניסח ברוב פיקחות מילן קונדרה, הוא אי-קבלה עקרונית של החרא. כלומר, התעלמות מהצדדים המכוערים, המגוחכים, האבסורדיים של הקיום. ספרות קיטשית תתמקד אפוא בגיבורים יפים ונועזים, או ברגשות טהורים ומעוררי אהדה. אבל כדי להימנע מקיטש לא מספיק לעסוק בחרא. באמנות שעניינה כיעור, אבסורד, עליבות, צריך להתקיים יסוד אסתטי שמפצה על העיסוק הזה. תפקיד האמנות הוא, בין השאר, לגאול את העליבות באמצעות ארגונה והצגתה מחדש - רעיונית או צורנית.

שתי הנובלות הראשונות, שמהוות את עיקר הקובץ של לודמילה פטרושבסקיה - המוכרת כבר לקורא המקומי הודות לנובלה המצוינת 'השעה ‭ ,'לילה‬ שתורגמה לעברית לפני כשנה (בהוצאת לוקוס) - עוסקות במציאות עלובה וחולה. אבל בניגוד ל'השעה ‭ ,'לילה‬ הן לא גואלות אותה בעזרת הצורה הספרותית.

בגוף שלישי מספרת הנובלה 'שוקולד במילוי ליקר' על נישואיהם הנוראים של לְ יוֹ ליה התמה וניקיטה המפלצתי. הטקסט מציג התעמרות בלתי פוסקת, שבשיאה ניסיון לרצח של ילדי בני הזוג. למי שמשוכנע כבר מראש שאלימות כלפי נשים היא עניין פסול, מי שהגיע בכוחות עצמו למסקנה שרצח ילדים אינו דבר ראוי - אין הרבה מה ללמוד מהנובלה הזו. לעומת זאת, למי שלא גמר בדעתו באשר לנושאים הללו, הנובלה תעזור לעצב עמדה מוסרית ראויה. וברצינות: הנובלה הזו נוגעת בקיטש מהכיוון האחר, בהציגה עולם חד-משמעי מבחינה מוסרית, בהציגה את המובן מאליו המוסרי. הנובלה 'בחברה טובה' - שמספרת גם היא על נישואים שהתפרקו, אם כי בנסיבות יותר יומיומיות, וגם היא עוסקת במציאות מנוונת, אם כי לא נוראית - סובלת מבעיה אחרת: כאוטיות. הסיפור מציג חבורה של אינטלקטואלים ואינטלקטואלים-למחצה שמתכנסים מדי שבוע לליל שתייה ארוך. הוא מדלג בתזזיתיות מדמות לדמות בחבורה, אבל חוסר המיקוד מונע ממנו להצטבר ליצירה משמעותית. יש רגעי הומור ושנינויות בנובלה, אבל היא מבולגנת מדי. כשם שסיפור על שעמום לא יכול להיות משעמם, כפי שטען צ'כוב, כך סיפור על כאוס לא יכול להיות כאוטי. בשביל זה ישנם החיים עצמם.

שני הסיפורים הקצרים שסוגרים את הקובץ טובים, אולי מפני שהם ממוקדים בעיקר בדמות אחת. 'הילד של תמרה' מזכיר ז'אנר שהיה מקובל בספרות העברית של תחילת המאה ‭ ,20-ה‬ שבעצמה הושפעה אז מהספרות הרוסית: סיפור קצר שהוא בעצם דיוקן של אדם. במיטבם (כמו בכמה מסיפורי ברדיצ'בסקי, או אף בסיפור הזה כאן‭,(‬ הסיפורים האלה כמו מפריכים את קביעתו של אריסטו, שעל הספרות להימנע מהצגת ביוגרפיות ולהתמקד בסיפור עלילה הדוק. לא את כל מה שקרה לאודיסאוס בחייו, גרס אריסטו, צריך הסופר להציג. הסיפור שכתבה פטרושבסקיה מצייר דיוקן של חצי-אינטלקטואל מזדקן, ראשו שקוע בשרעפים ובחרמנות, בחיפוש אחר סיגריה וארוחה חמה. בבית הבראה הוא מוצא מאהבת בת 75 שמכירה בערכו. סוף-סוף יוכל גם הנווד הנצחי העלוב להתעמר במישהי, ולא רק לסבול התעמרויות מאחרים. כאן, בסיפור הזה, מתגלה שמץ מאותו הומניזם עמוק, המעלה ניצוצות מהמאפליה אבל לא נעדר נימה קומית, שהיה נוכח במלוא תפארתו ב'השעה ‭ .'לילה‬ גם 'סיפורה של ‭ ,'קלריסה‬ שסוגר את הקובץ, הוא סיפור דיוקן. מתוארות בו עלייתה ונפילתה ושוב עלייתה של ברווזונת מכוערת שהפכה ליפהפייה, נקלעה לנישואים אומללים (הגברים המכים, וזו כנראה מכת מדינה ברוסיה, רבים כאן‭,(‬ ולבסוף מוצאת את זיווגה. סופו של הסיפור מסביר את מעלותיו: "כל זה הסתיים בכך ששלושה חודשים אחרי החופשה עברה קלריסה לגור עם בעלה החדש, וָ אלֵ ר ִ יי פֶ טרֹ‭,'וביץ‬ בדירת שלושת החדרים שלו, והתחיל פרק חדש בחיי הגיבורה שלנו. בבוא העת הלך הבן לבית הספר, גם בת נולדה. אפשר להניח שהכל התייצב והחל לשוט לקראת תקופת הבשלות הטבעית והבריאה, אל חילופי חופשות וחורפים, אל קניות ורכישות ואל התחושה של מלאּ ות החיים, אם מתעלמים מהעובדה שבימיּ הטיסות, כשקלריסה נשארת בגפּ ה, היא מסוגלת לצלצל במשך שעות לשדה התעופה כדי לדלות מידע על הטיסה, וואלֵ ר ִ יי פֶ טרֹוביץ' נאלץ לשמוע עם שובו הערות על הצלצולים של אשתו. עננה זו בלבד מעיבה על האופק הבהיר בחייהם של ואלריי פטרוביץ' וקלריסה, זו בלבד‭."‬ זה סיפור מוצלח בדיוק משום שהוא חותר להציג אומללות יומיומית, או קיום בינוני, כפי שניכר בתמצות בסיום האירוני המעולה הזה שלו. בשונה מקיטש, שצבעיו זוהרים, העננה שמציג 'סיפורה של קלריסה' צבועה באפור.

עוד 3 ספרים על נישואים אומללים:
חיי נישואים > דוד פוגל
סונטת קרויצר > ל.נ. טולסטוי
עושה כרצונו > אסתי וינשטיין
אריק גלסנר 7 לילות 24/03/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"בחברה טובה" חושף את הילדותיות הסובייטית סיון בסקין הארץ 12/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
בחברה טובה וסיפורים לודמילה פטרושבסקיה
פרק 1
 
שאלת הדיור
 
ניקיטָה עזב את אשתו לְיוֹליָה והשאיר לה בינתיים את הדירה. הוא היה יכול להחליף אותה בדירה קטנה יותר ולקחת בה חדר אחד לעצמו, אבל התמהמה משום מה.
 
עם זאת, הוא לא בא בשום הצעות ולא התגרש, כלומר, לְיוֹליָה נשארה אישה נשואה וניקיטה - גבר נשוי.
 
ואם לא די בכך, הוא בא כל ערב כאילו ביקש ללעוג לה, התמקם בחדר שלו (הוא הדגיש זאת, אני בחדר שלי), כלומר בחדר הגדול, וישב שם שלוש שעות בלי לצאת, הדליק את הטלוויזיה בעוצמת קול כרצונו ועם הרעש הזה ברקע דיבר בטלפון, ובכלל כל הזמן התעסק במשהו.
 
הילדים נאלצו לישון בתנאים האלה, מה אפשר לעשות.
 
הם התרגלו, והתרגלו גם לכך שאסור להפריע לאבא.
 
אבל על פי ההסדר ביניהם, הוא לא בא לפני שבע בערב. משבע עד תשע - אלה השעות שלו.
 
לפעמים עלה בידה לקחת את הילדים לשכנים לשעתיים.
 
ניקיטה היה מופיע בדיוק בשעה הייעודה, פרט לשבתות וימי ראשון, יש לציין. בימי המנוחה לקח כעין חופשה מהמשפחה ("אבא עובד," הסבירה לְיוֹליָה לילדים).
 
לא היה טעם להסביר להם, לא הייתה סיבה לשמור על מראית העין - אבל לְיוֹליָה שמרה עליה בכל כוחותיה. הילדים לא צריכים לסבול. יש להם אבא.
 
לְיוֹליָה לא התעקשה על שום דבר, לא הרימה את הראש, כפשוטו - כן, לא, שום דרישות.
 
אפילו כשחלתה ושכבה עם חום, אדומה כולה ומשתעלת בצרידות, גם אז לא התרגזה, לא צעקה שאין לילדים מה לאכול כשבא והדליק את הטלוויזיה בקול רם במיוחד.
 
נדמָה שאיזו מחשבה נסתרת מדריכה אותה, מין הסכם בינה לבין עצמה (קורה שבמצבים קיצוניים בני אדם נרגעים למראית עין, מפני שהם יודעים שכבר אין שום תקווה).
 
והמצב היה כזה שבאמת לא היה להם ממה לחיות. ניקיטה שילם על הדירה, על חשמל, על גז ועל טלפון, ואת הנורות שנשרפו החליף בנורות חדשות בפרוטה.
 
העוני כבר הגיע לקצה הגבול. לְיוֹליָה, אחות בעֲבָרה, לא יכלה לעבוד - הבת הקטנה הייתה חולה כל הזמן.
 
לְיוֹליָה עצמה הייתה ממשפחה משכילה, אבל אחרי מות אביה התחילה אִמהּ להשתגע לאט ובהיחבא. מכרה את הדירה וקנתה לעת עתה - "באופן זמני" - חדר גדול בדירה קומונלית,1 כדי לבחור בלי אילוצים משהו טוב יותר מזה, אבל הן נתקעו שם.
 
הכסף נגמר מהר.
 
אימא של לְיוֹליָה הספיקה איכשהו, במהלך השבועיים שלְיוֹליָה יצאה בהם למחנה נופש, להתחתן עם מוכר ירקות מהשוק ששכר חדר בדירה שלהן, ותכף ומיד רשמה את כל הילדים שלו, את אמו והמון קרובי משפחה מהמערה שנולד בה, כמתגוררים בכתובת שלה, ואחר כך - הכול קרה די מהר - הלכה לעולמה.
 
כשחזרה הנערה כבר התגורר בחדרה שבט שלם, ועל כל השאלות שלה הם ענו "לא להבין".
 
ומה שנוגע למוכר הירקות, הוא הקפיד מאוד לספר את הכול, ולקח את לְיוֹליָה לבית הקברות, כל המסמכים שלו היו מסודרים.
 
לְיוֹליָה נסעה לסבהּ שגר מחוץ לעיר, והסב הזקן ניסה לסייע, הלך למשטרה, לבית המשפט, אבל כולם היו אובדי עצות: אִמהּ של לְיוֹליָה הייתה אלכוהוליסטית.
 
אמרו: אתם צריכים לפנות לעורך דין, אבל מנין יימצא הכסף?
 
אז הסב אמר נואש ורשם את לְיוֹליָה כמתגוררת אצלו בסֶרְגִייֶב פּוֹסאד, ששם היה לו חצי בית עם גינת ירק ושירותים ומקלחת בחצר.
 
לְיוֹליָה עזבה את בית הספר התיכון והתקבלה לבית ספר למקצועות הרפואה, כדי שתוכל להשתכר למחייתה מהר ככל האפשר.
 
הסב מת בדיוק כשקיבלה לְיוֹליָה את הדיפלומה ומצאה עבודה בבית חולים: התברר שהוא סבל מהתקף לב חריף.
 
האחיינית של הסב, דודתה של לְיוֹליָה לא בקרבת דם (אשת אחיינו, שמת משִׁכרוּת), שהמחצית השנייה של הבית הייתה שייכת לה, הגישה תביעה לבית המשפט כדי לפרוס לטובתה פיסה מגינת הירק, ואם זה יצליח, גם מהבית, אבל הסב לא היה תמים, הוא דאג להשאיר צוואה.
 
משום כך, אף על פי שלְיוֹליָה דמתה למלאך, היא הכירה את החיים לא מהצד הטוב ביותר - כל עוד טחנו טחנות הצדק, הדודה בכל זאת חפרה והציבה מחדש את העמודים, והזיזה את הגדר בחצי מטר.
 
אלה היו החיים של לְיוֹליָה.
 
לא היה ממי לתבוע דין וחשבון. שיחי הדומדמניות וענבי השועל ששתל הסב כגדר חיה ואף דוקרנית, כדי שהאחיינית לא תגיע בשיטוטיה למחצית הבית השייכת לו כנכנסת אל ביתה־שלה - בחיפושים אחר תרנגולת שברחה, כביכול - השיחים האלה נקלעו אל צִדהּ האחר של הגדר החדשה של הדודה.
 
כדי להגיש תביעה לבית המשפט היה צורך במסמכים שיעידו על בעלותה של לְיוֹליָה על הבית, והם נעלמו באורח פלא כשבאו הקרובים ללוויה (ובהם גם הדודה, שהביאה גיגית של ויניגרט). כשישבו לסעודה המשותפת, היא הזכירה כל הזמן:
 
"תטעמו את הוויניגְרֶד, את הוויניגרד."
 
זה היה סיפורם של סֶרְגִייֶב פּוֹסאד ושל הנערה לְיוֹליָה.
 
פעם אחת אמרה לְיוֹליָה לבעלה, שכבר התלבש בחדר הכניסה:
 
"ניקיטָה, אני יכולה לבקש ממך משהו?"
 
"לא יודע," אמר מיד ניקיטה הרעב, בעליזות ובכעס. החל בתקופה מסוימת הוא לא אכל אצלם בבית שום דבר.
 
"אתה יכול לא לבוא בשלושת החודשים הקרובים?"
 
"וזה למה?"
 
"הייתי משכירה חדר לשתי סטודנטיות עד יוני."
 
"ואולי אני אשכיר את החדר שלי? לאנשים מהשוק?"
 
"לא."
 
"ואולי אשכיר באמת? לא, תראו אותה, תפסה בעלות על החיים, מסלקת אותי סתם ככה מהדירה שלי."
 
"אז זאת התשובה שלך?"
 
"זאת התשובה, כן."
 
"נו טוב."
 
"תביני, בשביל מה אני צריך אותך אם אני יכול לקבל את הכסף בעצמי, זאת הדירה שלי, טוב?"
 
"טוב."
 
הכול כבר נאמר בין בני הזוג, כל הנימוקים כבר הובאו. אחרי לידת הבת לְיוֹליָה לא חזרה לעבודה, הקטנטונת הייתה חולה כל הזמן, וניקיטָה הקים פעם שערורייה איומה ונוראה שבסופה צעק שהוא עוזב ואל תצפי לראות ממני גרוש! אשלם בעצמי על הדירה ועל הטלפון, וזהו!
 
אף על פי כן, לְיוֹליָה המשיכה בעיקשות את הקו שלה:
 
"אבל תגיד, ניקיטה, ומה אם בכלל נשכיר את הדירה?"
 
"אז אני זה שישכיר אותה," אמר ניקיטה בחיוך לא טוב. "זאת הדירה שלי. ואת תסתלקי בכלל, סיכמנו?"
 
"עכשיו המצב שונה."
 
"איך בדיוק?"
 
"זאת הדירה המשותפת שלנו. לכל אחד מגיעים שמונה מטרים רבועים."
 
"אהה, עשית חשבון, אבל אין פה שום דבר ששייך לך."
 
הוא כבר עמד זקוף מלוא קומתו וחייך.
 
"טוב, אז בוא נחליף את הדירה בשתיים."
 
(גם על כך כבר דובר לא פעם. ניקיטה חזר ואמר בכל פעם שאין מה לנסות לנגוס בשטח מגורים שלא שייך לָךְ).
 
"אה, לי דירה של שמונה מטרים, ולכם עשרים וארבעה, לא יהיה. מי את בכלל? (מזמור נושן של אמו ואחותו).
 
"הגשתי מסמכים לגירושים ולהחלפת הדירה."
 
"זין! זין הגשת! אני אגיד שהנישואים שלך אתי היו פיקטיביים."
 
"הממ."
 
"כדי להירשם כתושבת מוסקבה, ברור?"
 
"אז כבר תגיד להם הכול שם. בבית המשפט."
 
"מתי בכלל הגשת תביעה לבית המשפט? את ממציאה או מה?"
 
היה אפשר לראות שזה הדבר שהוא מפחד ממנו - אבל מקווה שלְיוֹליָה לא תעשה שום דבר מהסוג הזה, כתמיד. הוא הכיר מצוין את האופי שלה, וידע שהיא נכנעה תמיד לנסיבות.
 
לְיוֹליָה שתקה. היא באמת לא הגישה תביעה לבית המשפט.
 
ניקיטה פלט קללה מטונפת, טרק את הדלת לפרידה והלך. לְיוֹליָה התיישבה לרגע במטבח.
 
משהו מוכרח לבוא בעקבות זאת. ניקיטה נראה נורא.
 
אם יעז לעשות משהו, אלוהים ישמור. ישלם לרוצחים? אין לו כסף. אחותו לא תלווה לו בשום מצב, וגם אמו לא.
 
שאלה אחרת היא למה הוא לא אוכל ולא שותה אצלם בבית? לא מדובר בכך שהוא לא רוצה לגזול אוכל מילדיו, עד לא מכבר הוא גזל בלי היסוס.
 
שניקיטה חולה בנפשו - בכך לְיוֹליָה הבחינה כבר מזמן. פרצי הזעם, אפילו הטירוף בלי סיבה, החשדות המגוחכים והניסיונות המוזרים לא פחות לקשור בין מאורעות שאין ביניהם שום קשר (לְיוֹליָה קנתה מספרי מניקור - סימן שיש לה כסף, סימן שהיא "מקבלת אורחים מהרחוב"... ולכן הוא ישב בבית בערבים, כנראה כדי לעמוד על המשמר. או שפשוט רצה להציק לה בנוכחותו, לגרום לה לעזוב את הבית).
 
עם זאת, הוא לא ידע שכבר חודשיים יש ללְיוֹליָה הכנסה. היא כמעט מתה מביישנות, אבל הדביקה בלילה מודעה על קבוצת טיול, "מחנכת בעלת השכלה רפואית לוקחת לביתה קבוצת ילדים, כולל טיול וארוחת צהריים, בכל יום מעשר עד חמש."
 
לפעמים הביאו לה שבעה ילדים, ובנוסף היו שניים משלה, די הרבה.
 
שעתיים בכל מזג אוויר הסתובבה עם גן הילדים שלה בפארק הסמוך. אחר כך הביאה את כל הגוזלים הביתה, חיממה את האוכל שלהם בלי להוציא אותו מהצנצנות, הניחה את הכלים בסיר עם מים, והילדים אכלו מהצנצנות שלהם בכפות שהביאו אתם. אחרי כן לְיוֹליָה ציירה אתם ולימדה אותם קצת אנגלית, ובחמש באו לקחת אותם.
 
הילדים שלה הרגישו מצוין בקבוצת הילדים.
 
לְיוֹליָה אפילו ארגנה ימי הולדת שכללו שירים, מתנות וסוכריות. לעניין זה הועיל הפסנתר הישן, שהיה שייך לסבתו של ניקיטה. כמו כל ילדה במשפחה משכילה, לימדו את לְיוֹליָה נגינה.
 
הדבר היחיד שלְיוֹליָה לא הרשתה להורים - להשאיר את הילדים אחרי חמש, ושום תירוץ לא הועיל.
 
את הילד שנשאר הביאה מיד לביתו.
 
והזהירה מראש שזה עולה כמו יום שלם של השתתפות בקבוצה, זה היה התנאי שהציבה, וכולם כאיש אחד לקחו את הילדים.
 
ניקיטה לא היה צריך לדעת על הקבוצה. לך תדע איזה רעיון יעלה בראשו של מטורף.
 
הילדים שלה התרגלו מהר לסדרי החיים החדשים, במקרר אפילו הייתה קופסה מיוחדת תחת השם "מתוק לקינוח", ושם הניחה לְיוֹליָה כעכים וסוכריות קרמל שנועדו לשתיית התה המשותפת. הילדים שלה ידעו שאסור לקחת משם שום דבר.
 
כך או אחרת, אף על פי שלְיוֹליָה חייתה במתח מתמיד, החיים נכנסו לתלם מסוים.
 
מדי יום ביומו - בין שיורד גשם ובין ששלג - שורה של ילדים חוצה את הרחוב במעבר התת־קרקעי, מגיחה החוצה מהצד השני והולכת לאט למגרש המשחקים שבפארק. יש שם מגלשות וסחרחרות, הילדים משחקים שם ורצים, יש שם סככה שאפשר להסתתר תחתיה מהגשם. אילְיוּשְׁקָה מרביץ תמיד, כל הזמן נוזל לו מהאף, מֵטוֹדיי - מלאך עם תלתלי פשתן - מתייפח לעתים קרובות, את קיריוּשָה מביאים באיחור של שעה ישר אל הפארק, מצויד בתיק קטן ובו ארוחת צהריים כמתנה ללְיוֹליָה, והיא נאלצת להיסחב בפארק עם הכבודה הזאת. למנה ראשונה נותנים לו מרק משקיות, למנה שנייה - שימורי דגים ואבקת פירה (תמיד), לקינוח - תפוח, ואת הלחם שוכחים לשים. כשתחבו לקיריוּשָה קציצה, היה חג של ממש. הילד שמח תמיד לתה פשוט עם סוכר וכעכים.
 
לְיוֹליָה מארגנת שתיית תה בארבע וחצי עם הדברים שארזו ההורים, וגם מוסיפה כעכים פשוטים עם פרג מהקופסה "מתוק לקינוח". הילדים אוהבים להתכבד בכיבוד של אחרים.
 
גְלֶבּ ואַניֶצ'קָה, הילדים שלה, עזרו ללְיוֹליָה, וגם ילדי הקבוצה עד האחרון שבהם היו סוגרים בקפידה אחרי ארוחת הצהריים את מכסי הצנצנות שהתרוקנו, וכל אחד הניח אותן ואת הכף בשקית שלו.
 
לפני חג השנה החדשה הם אפילו למדו מחזה אנגלי קצרצר ("Little mouse, little mouse") והציגו אותו לפני האבות־האימהות־והסבתות.
 
באותו בוקר הייתה חגיגה אמיתית, ההורים באו, פינו את השולחן מהחדר הגדול והילדים הופיעו בגרבונים לבנים, בנעלי בלט ובמסכות.
 
הוענקו לכולם מתנות (ההורים הביאו מתנות ארוזות והאריזות האלה הוענקו לזאטוטים, לכל אחת הוצמד כרטיס עם השם).
 
רק אימא של קיריל שכחה את המתנה, גררה את הילד ברגע האחרון ממש והסתלקה בריצה. האומלל לא היה מחופש והתברר שאין לו גרבונים לבנים, אולם על פי ההוראה של לְיוֹליָה בעלת התושייה נתן לו גְלֶבּוּשקָה מהר את הגרבונים להחלפה שלו, וקיריל שיחק בצורה מזהירה את תפקיד העכבר (במשפחות משכילות, הרבה פעמים גדֵלים מילדים חצי עזובים כאלה כישרונות אמיתיים).
 
דָשֶנקָה וקְלַוודיָה שרו שירים, ואיליוּשָה, מֵטוֹדיי, אַניָה וגְלֶבּ רקדו במעגל.
 
סימה, ילד שהיה תמיד שטוף דמעות, ותמרוֹצ’קה, פעוטה בת שלוש בקושי, דקלמו יחד שיר קצר באנגלית.
 
ההורים היו נרגשים, אחדים בכו, סבתא של סימה, למשל (שהילד היה העתק מדויק שלה).
 
היא נאלצה להכין בדחיפות מתנה לקיריוּשָה מהחומרים שנמצאו תחת ידה, כעכי הפרג הנצחיים, שתי מנדרינות וחופן סוכריות קרמל. קיריוּשָה הלא־מפונק השתגע משמחה. לעס במצמוץ שפתיים והביט לתוך אריזת המתנה שלו בעיניו הקטנות והכנות. גלֶבּ ואַניֶצ’קָה קיבלו אריזות כאלה בדיוק.
 
אחר כך שיחקו כולם במשחקי תנועה.
 
בחמש בדיוק הלכו הילדים הביתה, את קיריל בא לקחת אחיו הבכור הקשוח, בן שבע בערך (היו שם אצלם עוד שלושה).
 
תודה לאימהות ולסבתות, הן עזרו להחזיר את השולחן למקומו לפני שהלכו.
 
היא נאלצה לשטוף בבהילות את הרצפה.
 
בשבע וחצי פרץ ניקיטה פנימה. היה לו מראה די מוזר - עיניו כמעט התגלגלו לעפעפיים התחתונים, והוא לטש אותן כאילו נאבק בתנומה.
 
הילדים, ששכבו על הספה מול הטלוויזיה, קפצו ממנה מהר והלכו לחדר השינה. אבל ניקיטה נעמד בדרכם והוציא מהילקוט המרופט שלו קופסת שוקולד:
 
“גלבּ, אניה, הנה לכם שי קטן.”
 
הפנים שלו היו אדומים (למטה מן המצח).
 
אנייצ’קה לקחה את המתנה בהיסוס ובנימוס, והניחה אותה על השולחן.
 
“תאכלו,” אמר ניקיטה, “תתכבדו.”
 
גלב פתח את הקופסה, שָלָה משם סוכרייה אחת.
 
“עכשיו את, אַנקָה,” אמר ניקיטה בקול צווחני. נדמָה שקולו בוגד בו.
 
גם אניה ניגשה, קיבלה סוכרייה מידיו של גְלֶבּוּשקָה והכניסה אותה לפה.
 
“גם את, מדאם,” נענע ניקיטה בראשו. “תזללי. הסוכריות האהובות שלך, במילוי ליקר!”
 
“אוי, למה נתת לילדים עם ליקר...”
 
“שיתרגלו, סבתא שלהם הייתה אלכוהוליסטית!”
 
נשאר מרוצה והוסיף:
 
“ואימא שלהם זונה. אז תבלסי, אל תתביישי.”
 
“תודה על המילים הטובות, אין לי חשק.”
 
“טוב, אני אלך ואת תגמרי הכול, אני יודע,” אמר ניקיטה בקול רם מדי. קולו שוב צנח. מה מתרחש!
 
“זה בדיוק מה שאעשה, אבל רק אחרי שתלך.”
 
“תראו תראו, היא עוד מריצה בדיחות! משמיעה קול!”
 
מוזר ככל שזה יישמע, ניקיטה הסתלק די מהר, ולפני כן הזמין את הילדים לאכול עוד סוכרייה. הילדים הביטו באִמם והיססו.
 
ניקיטה אמר:
 
“אחרת לא תקבלו ממני מתנה לשנה החדשה! לגלֶבּ אופניים, ומה לאַניה? נו, אניה, מה תרצי?”
 
הפעוטה אמרה:
 
“לא יוד’ת.”
 
“אז קחו.”
 
כל אחד מהם לקח עוד סוכרייה. בקופסה נשארו שמונה יחידות.
 
מוזר ככל שזה יישמע, ניקיטה לא התעכב. הביט באשתו במבט חודר, לבש מהר את המעיל והיה כלא היה.
 
ברגע שנטרקה הדלת מאחוריו, גררה לְיוֹליָה את הילדים לחדר האמבטיה ונתנה לכל אחד מהם לשתות ליטר של מים מצנצנת. אחר כך אילצה אותם להקיא ונתנה להם עוד חצי ליטר. שוב אילצה אותם להקיא. אחר כך בא תורו של חלב חם.
 
אחרי העונש הגופני שכבו הילדים לישון ונרדמו. הם היו חיוורים מאוד. הדופק הואט.
 
היה רצוי לחבר את שניהם לאינפוזיה. דחוף לבית חולים.
 
מהר־מהר שפכה לְיוֹליָה את כל הסוכריות לשקית נייר והניחה אותה רחוק ככל האפשר, מתחת לאמבט. ואת הקופסה תחבה לפח. התחילה לאסוף מסמכים בשביל הנסיעה לבית החולים.
 
בדיוק אז חזר בעלה.
 
נכנס לחדר הגדול בלי להסיר את המגפיים. לְיוֹליָה הספיקה לשכב על הספה.
 
“היי, דודה!” קרא.
 
היא לא ענתה.
 
הוא התגנב אליה והתחיל למשש לה את הצוואר באצבעות קרות כקרח. לְיוֹליָה פרכסה והתרוממה.
 
ניקיטה ממש קפץ:
 
"מה את מבהילה אנשים!"
 
"אוי," גנחה, "נדמה לי שתפסתי וירוס במעיים, כל הגוף שלי כואב ויש לי בחילה."
 
"והילדים?"
 
"הילדים ישנים מזמן."
 
הוא התגנב גם לשם, חזר אליה ושאל:
 
"למה הם הלכו לישון כל כך מוקדם?"
 
"התארחו אצלנו ילדים, ארגַנו חגיגה סביב האשוח. הם זללו סוכריות וכל מיני דברים טעימים, התרגשו יותר מדי והתעייפו."
 
הוא לא יכול להתאפק, השחיל הערה ארסית:
 
"זללו? קיבה מלאה? זה לא טוב. וממתי יש לך כסף לחגיגות? את מארגנת מסיבות?"
 
שתקה.
 
הלך, פשפש במטבח. אה, הוא מחפש את הקופסה שלו. כנראה מצא אותה ריקה בפח האשפה, חזר ונעמד מפויס בפתח הדלת.
 
"אז מה, הסוכריות מצאו חן בעיניכם? בדלי יש מלא עטיפות!"
 
"אפילו יותר מדי," ענתה לְיוֹליָה בקול שבקושי נשמע.
 
"נו, את פּילה אמיתית! טרפת הכול!"
 
"היו שם שמונה בסך הכול."
 
"טוב, אני אבוא עוד פעם," מיהר ניקיטה. "אני כאן לא רחוק."
 
"איפה?" שאלה לְיוֹליָה בקול של אדם נוטה למות.
 
"מה אכפת לך."
 
הוא הלך, לְיוֹליָה קמה, הרימה את שפופרת הטלפון, צליל החיוג לא נשמע. הוא עשה משהו, חתך איפשהו את חוט הטלפון, לא רוצה שהיא תצלצל למישהו.
 
הילדים היו בחיים.
 
בכל זאת עשתה להם שטיפת קיבה מהר וביסודיות רבה, וגם חלב הם שתו. אז מה לעשות? לקרוא לאמבולנס, אבל הטלפון לא פועל. אולי הוא רוצה לחכות שהם ימותו, רוצה לקרוא בשקט למשטרה ולאמבולנס, להעביר את הגופות לחדר המתים וכן הלאה?
 
ניקיטה נראה כמשוגע גמור. המצח לבן והפנים למטה אדומים לגמרי, כאילו שרטטו קו ביניהם.
 
לְיוֹליָה סגרה מהר את הווילונות, הדליקה מנורת שולחן שעמדה על הרצפה, אספה את כל המסמכים, את הכסף - ההורים שילמו לה זה עתה על חודש שלם - זרקה כמה דברים לתרמיל ישן שהתגלגל באינטרסול, העירה את הילדים. הם היו תשושים, חולים. לְיוֹליָה הוציאה את הסוכריות מתחת לאמבט, הן כבר התחילו להימס, הייתה סכנה שהרעל יזלוג החוצה. אספה מפח האשפה את עטיפות הסוכריות הראשונות שהזדמנו תחת ידה, לבשה כפפות מנתחים, עטפה מהר כל סוכרייה בעטיפה נוצצת, שמונה יחידות, הכניסה אותן למכל הריק שנכתב עליו "מתוק לקינוח" ושמה במקפיא כדי שיצטננו מהר, ואת הקופסה של ניקיטה לא הוציאה מפח האשפה.
 
בלית ברירה יש לִצפות הכול מראש - שהוא שוב ינבור בפח האשפה כדי לבדוק...
 
הילדים התלבשו ועמדו רועדים. היה אחרי שתים־עשרה בלילה.
 
פתאום חרק המפתח בדלת וניקיטה פרץ פנימה. תפס אותם!
 
"מה אתם עושים?" התפלא בכנות.
 
"אנחנו מרגישים רע מאוד והטלפון לא פועל, לא יכולים להזמין אמבולנס..." השיבה לְיוֹליָה בקושי רב. היא רעדה מאימה.
 
"אה, תכף נארגן את זה, מיד. בואו."
 
הם ירדו אל החצר, הוא עצר ברחוב מכונית שעברה שם במקרה. הושיב אותם, תחב כסף לנהג, אמר:
 
"קח אותם לבית החולים מספר שלושים ושלוש."
 
לְיוֹליָה הביטה בו בעיניים פעורות - הוא הלך סביב המכונית ובלי ספק שינן את מספרה.
 
הם יצאו לדרך. בית החולים מספר שלושים ושלוש היה מיועד למבוגרים ונודע לשמצה בכל מוסקבה ביחסו האכזרי לחסרי בית. לשם הביאו את השלדים, המתים המהלכים משלוש תחנות הרכבת.
 
ליד בית החולים הם ירדו, לְיוֹליָה אמרה לבחור תודה.
 
תכף ומיד אחרי שנסע מצאה מכונית אחרת והורתה לנסוע לבית חולים לילדים. לְיוֹליָה אמרה שם שהיא מביאה את הילדים מהבית שהתארחו בו, הם קיבלו הרעלה מהסוכריות שאכלו. רצתה להציג את אריזת הסוכריות - אבל רק אז גילתה ששכחה אותה במקרר. נקבה בשמות משפחה אחרים לילדים. את המסמכים הבטיחה להביא מחר בבוקר. אמרה שהיא עצמה רופאה ונקבה בשמו של מנהל המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שעבדה בו. הילדים היו במצב כזה שכמעט לא יכלו לדבר.
 
לְיוֹליָה ישבה כל הלילה בחדר מיון, ממילא לא היה לה לאן ללכת.
 
בבוקר אמרו לה שמדובר ללא ספק ברעל חזק מאוד, אבל הם לא הצליחו לקבוע את טיבו של החומר, שום דבר מעין זה לא נמצא כביכול בתוכן הקיבה.
 
אי־ספיקת לב, זאת הייתה האבחנה בנוגע לשני הילדים.
 
הילדים היו מאושפזים במחלקה לטיפול נמרץ, מחוברים לעירוי. לְיוֹליָה הלכה מיד למדור כוח אדם, לא קיבלו אותה כאחות, והיא הסכימה לעבוד כסניטרית בכל מקום שיאמרו לה, בחדר מיון. לשטוף שלוש מאות מטר מרובע של רצפה בתורנות אחת, פלוס שירותים. לא היו קופצים על העבודה הזאת תמורת השכר שהוצע.
 
אבל הניחו לה לראות את הילדים.
 
שניהם היו כמעט בלתי מורגשים מתחת לסדינים, נראו רע, לא ענו כשפנו אליהם, אבל בינתיים היו בחיים.
 
היא הספיקה.
 
בערב קפצה לבדוק מה קורה בדירה. מהחצר היה אפשר לראות שהאור דולק, היא התגנבה בשקט במדרגות, הצמידה את אוזנה אל הדלת. ניקיטה אמר משהו, קולו הלך והתקרב. לְיוֹליָה נרתעה בקפיצה, התעופפה למישורת שמעל, עצרה את הנשימה. ניקיטה יצא מהדירה. הוא פנה למישהי ואמר: "שיפוצים, את מתארת לך בכמה זה יסתכם, כמה זה יעלה?" לְיוֹליָה לא הציצה החוצה, לא ניסתה לראות עם מי הוא מדבר. קול אישה ענה: "אבל דירה כזאת לא תשכיר בלי שיפוצים." שוב ניקיטה: "מאורה מזוויעה, רק עכשיו ראיתי הכול, התקרות, הקירות, זוועה, איזו מחראה." "כן, חלל לא מתאים למגורים," אישרה האישה בבדיחות דעת. הקול שמנוני, מלא ביטחון עצמי. הם עמדו ליד המעלית. "איך את יכולה לקרוא לעצמך אֵם, אם הדירה במצב כזה?" אמר שוב קולה של האישה.
 
"אבל זה נגמר, הכול כבר נגמר," אמר ניקיטה. "צריך לנסוע לבית החולים."
 
1 כך כונו בברית־המועצות דירות שחלקו ביניהם כמה דיירים או כמה משפחות.