היום בתוך הבלגן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היום בתוך הבלגן
הוספה למועדפים

היום בתוך הבלגן

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
לואיז חשבה "להרחיב את עולמה" (אלה המילים שלה) ולאחים שלה לא ממש הייתה ברירה. אנסלם ממילא כבר לא גר פה. אז מה אכפת לו? היא לא נוסעת לטייל יותר, בגלל החנות, וחושבת שבתור בחורה בת שלושים היא "לא מכירה בכלל את העולם"... אז היא רשמה את הדירה המרווחת בת שבעת החדרים וחצי שבשדרות ויליאם-פאוור 23 באתר שיתופי למטיילים, ומאז היא מצפה ל"מפגשים מעניינים".
 
לואיז בת השלושים רוצה לראות את העולם, אך עבודתה אינה מאפשרת לה לצאת למסעות ארוכים הרחק מז'נבה בה היא חיה. לכן היא מחליטה להביא את העולם אליה: לואיז רושמת את הדירה הגדולה בה היא מתגוררת עם אחיה באתר שיתופי למטיילים, ומציעה להם להתארח בביתה ללא תשלום. יפה ההמצאה הזו של האתר השיתופי – באים מטיילים מרחוק ומקרוב, מתארחים, משוחחים אתך בשפה שלך ובשפות אחרות, וכשיעזבו ישוגרו אליך התודות על האירוח החינמי על גבי גלויות ידידותיות. אין ביטוי מוצלח מזה לכוחה ההרמוני של התקשורת הגלובלית.
 
אלא שמהר מאוד מוצאים את עצמם לואיז ושני אחיה דחוקים בדירה עם חמישה-עשר אורחים קרואים יותר ופחות, כשבחוץ סערת שלגים שכמוה לא נראתה מאז ימי המבול. ובשעה שחלונות ותריסים נעקרים ממקומם ואמצעי קיום חיוניים מפסיקים לפעול, מתגלים החיים בתיבת הנוח המודרנית הרבה פחות נוחים והרמוניים מכפי שמי מהם ציפה. 
 
"היום בתוך הבלגן" הוא רומן ביכורים עוקצני ומשעשע על חיים משותפים בתקופה שמנסה ליצור קשרים בין יחידים בכל דרך אפשרית:  אתרי מטיילים, טיסות מוזלות, אביזרים טכנולוגיים ואנגלית כשפה בינלאומית. בספר הביכורים שלו מעלה גיוס ריס שאלות בנוגע לתקשורת והיעדרה בעולם של ימינו ובנוגע למקום שממלא העבר בבניית ההווה.
 
גיום ריס, נולד ב-1984 בז'נבה וכיום הוא מלמד שם אנגלית והיסטוריה. "היום בתוך הבלגן" זיכה אותו בפרס ז'נבה לרומן הביכורים הטוב ביותר לשנת 2016.
 
"גיום ריס מנצח על שלל הקולות השונים והמשונים פרי דמיונו ביד רמה ובהומור בלתי נדלה"  Le Courier

פרק ראשון

השולחן שסביבו מחכים אַנְסֶלְם, לוּאִיז ואוּד פֶבְר נחטף במכירת יד שנייה ב־16 באוקטובר 1983, בשעה ארבע אחר הצהריים בערך בשוק הפשפשים. הוא בן מאה שנים, דוגמה נאה לרהיט ואלֶזי מקומי* (שָבָה לואיז ומזכירה), וצפויות לו עוד שנים רבות וטובות — מאחר שרק ב־17 באפריל 2067 בעשר בבוקר הוא ינוסר על ידי בנה של לואיז, שיימאסו עליו כל אותם קילוגרמים של עץ מת שחונקים את המטבח. שלוש שנים לאחר שנרכש באחת השבתות של 1986 הוא הוצב בשדרות ויליאם־פַאוְור 23, בקומה הרביעית, בדירה 41, על ידי שני מובילים איטלקים ובהוראתה של זֶ׳רַלדין פֶבּר, אז אימא צעירה. לא בחדר האוכל, במטבח: חיי משפחה מתנהלים במטבח. עוד באותה שנה הוא ספג את הפליטות הראשונות של אנסלם, ועד מהרה גם את אלה של לואיז ושל אוּד, ובשלב מאוחר יותר גם את הפליטות של חבריהם של אנסלם, לואיז ואוד במסיבות יום ההולדת. ב־1988 הוא שויף ונצבע, ושוב ב־1998, הפעם מתוך מחשבה למכור אותו, אך אנסלם, בן שתים־עשרה, ולואיז, בת אחת־עשרה, התנגדו בתוקף (אוד, בן שלוש, נמנע). כך נשאר השולחן במטבח. סובבו אותו, הפכו אותו, לכלכו וניקו אותו, שייפו, חתכו, וגם משכו ודחפו. משכו ודחפו בלי סוף גם את שמונת הכיסאות הישנים שלו, שדמויות המלאכים החרוטות על מושביהם נמחקו כמעט לגמרי מרבבות של ישבנים שנחו עליהן.
סביב השולחן הזה מחכים האחים והאחות פֶבּר לאורחת הראשונה שלהם, ויקטוריה, מאנגליה. לואיז מתרגשת מאוד. היא קמה ממקומה ושוב מתיישבת; היא משלבת ידיים ומרפה. אנסלם חושב על משהו אחר; כל זה לא מעניינו. הוא מבקש לדעת שוב ושוב באיזו שעה מגיעה הוויקטוריה הזאת. באיזו שעה, אמרתם? כי דקה איחור ו... מספיק שהיא לא משלמת כלום. אוד מפצח חופן פיסטוקים ובונה מגדל של קליפות, מסלק אותו הצִדה בגב כף היד ובונה מחדש. מנורת התקרה החסכונית מאירה באור רך את הקירות הצהובים. משטחי המטבח ללא רבב, וריח של סבון כלים בניחוח אשכוליות מרחף באוויר.
ויקטוריה, האנגלייה, מצלצלת. לואיז נחפזת אל הדלת. היא פותחת, ואוויר קר מתפשט במבואה.
"היי!" אומרת ויקטוריה.
"היי!" אומרת לואיז.
"היי!" אומר אוד (מן המטבח).
"שלום," אומר אנסלם (גם הוא מן המטבח). הוא מהסס רגע ואחר כך קם. הוא מגיע למבואה, מציץ באורחת ולוקח את מעילו.
״טוב. היא בסדר."
הוא יוצא מהבית.
אנסלם הולך, ולואיז מוסיפה: ״Welcome! Welcome!״
ויקטוריה זורחת: ״Thank you so much!״
״You’re welcome, really, you’re so, really, you’re so welcome!״
״Thank you so much!״
לואיז כבר לא יודעת מה לומר, היא מתבלבלת. היא לוחצת את ידה של האורחת ובידה השנייה מצביעה על מתלה למעילים ועל ארונית נעליים מעץ מהגוני (פריטים יפים, בעיני לואיז), ואחר כך מובילה אותה אל המטבח.
במטבח הם עורכים היכרות.
לואיז חשבה ״להרחיב את עולמה״ (אלה המילים שלה) ולאחים שלה לא ממש הייתה ברירה. אנסלם ממילא כבר לא גר פה. אז מה אכפת לו? היא לא נוסעת לטייל יותר, בגלל החנות, וחושבת שבתור בחורה בת שלושים היא ״לא מכירה בכלל את העולם״. אם כי זו נקודת מבט יחסית, שכן ב־2010 היא למדה בלונדון סמסטר בתולדות האמנות ובחודשי הקיץ טיילה באנגליה ובאירלנד, ב־2012 ביקרה בהודו עם בן זוג הודי, ואחר כך בהונגריה וברומניה בתקופה שבין סיום לימודיה לפתיחת העסק ב־2016. יש שיאמרו שזה לא רע בכלל, אבל בעיני לואיז זה עלוב למדי. אז היא רשמה את הדירה המרווחת בת שבעת החדרים וחצי שבשדרות ויליאם־פאוְור 23 באתר שיתופי למטיילים, ומאז היא מצפה ל״מפגשים מעניינים״.
ויקטוריה, האנגלייה, היא בחורה חייכנית. היא נראית בת עשרים וחמש או שש, מטר ושמונים לפחות, מתאמנת בקביעות בכל מיני סוגים של ספורט באוויר הפתוח. היא פורקת מכתפה תרמיל בד ומיד מציעים לה לשתות, היא בטח צמאה. בתגובה היא מוציאה מהתרמיל שלה שש פחיות בירה קרה ומוסרת לאוד, שמודה לה ומחלק פחית אחת לכל אחד, אבל ויקטוריה מסרבת, היא מעדיפה מים. בלִיוֹן היא התיידדה עם בחור אחד שקנה לה כמה משקאות, וגם ההוא שהסיע אותה אחר כך במכונית הזמין אותה לשתות כשהגיעו לז׳נבה, והם שתו הרבה ליד התחנה. בקיצור, היא שתתה מספיק להיום ומעדיפה בלי אלכוהול. היא באמת מריחה קצת מבירה, חושב אוד, ויש גם ריח די חזק של זיעה, אבל זה לא בלתי נעים.
ויקטוריה, שניכר בה שהיא רגילה להגיע לבד, לוקחת את העניינים לידיים. היא אומרת הרבה תודה ומנהלת שיחת חולין. איך קוראים לך ומה את עושה בחיים? זה מיוחד! ואיך קוראים לך ומה אתה עושה בחיים? זה יוצא מן הכלל! היא עונה על אותן השאלות ועל רבות נוספות, וכך למדים אוד ולואיז שבדיוק עכשיו מלאו לה עשרים וארבע, ויש לה בן זוג שמחכה לה בברלין, אין לה עבודה כרגע, אין כסף, אבל החבר שלה מכיר מישהו בברלין שמחפש אנשים ויש עוד מישהו בפראג שמחפש עובדים, ואף על פי שלוויקטוריה אין תואר כי היא לא בנויה ללימודים, היא מסתדרת יופי, ולאותו אחד שהחבר שלה מכיר בברלין יש בית קפה, היא תשמח מאוד לעשות את זה, למַלצר, לא משנה שהיא לא מדברת גרמנית, כי החבר שלה, שנמצא שם בקושי חודשיים, מבטיח שבחודשיים אפשר ללמוד את השפה מספיק כדי לעבוד במלצרות, וחודשיים היא יכולה להחזיק מעמד, עם קצת עזרה מהחבר בברלין, שיש לו סכום קטן בצד, לא משהו גדול כי גם הוא מטייל וכי הוא נסע לכמה שבועות להולנד, והחיים בהולנד יקרים, אולי לא כמו בשווייץ, זה ברור, אבל כמעט.
ויקטוריה לא הסתפקה בשישיית בירה מהמכולת השכונתית: יש לה מתנה, היא מכריזה. לואיז אומרת שלא היה צריך בכלל, באמת.
המתנה נמצאת בתחתית התרמיל, ולכן צריך לרוקן ממנו את כל תכולתו. על אריחי רצפת המטבח הצהובים־לבנים נפרשים צרורות של בגדים נקיים: חולצות מקופלות בתוך חולצות, סוודרים מקופלים בתוך סוודרים, תחתונים מקופלים בתוך חזיות שיוצרות צורות של כדור. הצבע הדומיננטי שלהם הוא חום־ירוק דהוי. מיד אחריהם מפציע תיק רחצה בדוגמת משבצות, ואחריו קופסת פח מלופפת בגומייה, עוד אחת ועוד אחת, ולבסוף עטיפת מתנה אדומה שוויקטוריה מניחה ברוֹב טקס על השולחן.
״Voila!" היא מכריזה (כמעט בצרפתית).
לואיז מחלצת מן הנייר בובת גִינְיוֹל** מפלסטיק, על גבה כתוב באותיות גדולות "מזכרת מלִיוֹן". את המתנות האנגליות הטיפוסיות, ויקטוריה כבר הספיקה לחסל במהלך חמישה־עשר הימים האחרונים שבהם בילתה אצל מארחים ומארחות צרפתים, והיא הייתה מוכרחה לחדש את המלאי בדרך. אוד ולואיז מודים לה.
"מה היו המתנות מאנגליה?"
"תה. בקופסאות תה."
"מהֶרוֹדְס״?
"אתה בטח צוחק (You’ve got to be kidding). מהסוּפֶּר."
"אה, בסדר."
"הוא טעים בדיוק באותה מידה."
"בכל אופן, תודה על הבובה."
"בבקשה."
"כן, תודה."
"העונג כולו שלי."

עוד על הספר

היום בתוך הבלגן גיום ריס
השולחן שסביבו מחכים אַנְסֶלְם, לוּאִיז ואוּד פֶבְר נחטף במכירת יד שנייה ב־16 באוקטובר 1983, בשעה ארבע אחר הצהריים בערך בשוק הפשפשים. הוא בן מאה שנים, דוגמה נאה לרהיט ואלֶזי מקומי* (שָבָה לואיז ומזכירה), וצפויות לו עוד שנים רבות וטובות — מאחר שרק ב־17 באפריל 2067 בעשר בבוקר הוא ינוסר על ידי בנה של לואיז, שיימאסו עליו כל אותם קילוגרמים של עץ מת שחונקים את המטבח. שלוש שנים לאחר שנרכש באחת השבתות של 1986 הוא הוצב בשדרות ויליאם־פַאוְור 23, בקומה הרביעית, בדירה 41, על ידי שני מובילים איטלקים ובהוראתה של זֶ׳רַלדין פֶבּר, אז אימא צעירה. לא בחדר האוכל, במטבח: חיי משפחה מתנהלים במטבח. עוד באותה שנה הוא ספג את הפליטות הראשונות של אנסלם, ועד מהרה גם את אלה של לואיז ושל אוּד, ובשלב מאוחר יותר גם את הפליטות של חבריהם של אנסלם, לואיז ואוד במסיבות יום ההולדת. ב־1988 הוא שויף ונצבע, ושוב ב־1998, הפעם מתוך מחשבה למכור אותו, אך אנסלם, בן שתים־עשרה, ולואיז, בת אחת־עשרה, התנגדו בתוקף (אוד, בן שלוש, נמנע). כך נשאר השולחן במטבח. סובבו אותו, הפכו אותו, לכלכו וניקו אותו, שייפו, חתכו, וגם משכו ודחפו. משכו ודחפו בלי סוף גם את שמונת הכיסאות הישנים שלו, שדמויות המלאכים החרוטות על מושביהם נמחקו כמעט לגמרי מרבבות של ישבנים שנחו עליהן.
סביב השולחן הזה מחכים האחים והאחות פֶבּר לאורחת הראשונה שלהם, ויקטוריה, מאנגליה. לואיז מתרגשת מאוד. היא קמה ממקומה ושוב מתיישבת; היא משלבת ידיים ומרפה. אנסלם חושב על משהו אחר; כל זה לא מעניינו. הוא מבקש לדעת שוב ושוב באיזו שעה מגיעה הוויקטוריה הזאת. באיזו שעה, אמרתם? כי דקה איחור ו... מספיק שהיא לא משלמת כלום. אוד מפצח חופן פיסטוקים ובונה מגדל של קליפות, מסלק אותו הצִדה בגב כף היד ובונה מחדש. מנורת התקרה החסכונית מאירה באור רך את הקירות הצהובים. משטחי המטבח ללא רבב, וריח של סבון כלים בניחוח אשכוליות מרחף באוויר.
ויקטוריה, האנגלייה, מצלצלת. לואיז נחפזת אל הדלת. היא פותחת, ואוויר קר מתפשט במבואה.
"היי!" אומרת ויקטוריה.
"היי!" אומרת לואיז.
"היי!" אומר אוד (מן המטבח).
"שלום," אומר אנסלם (גם הוא מן המטבח). הוא מהסס רגע ואחר כך קם. הוא מגיע למבואה, מציץ באורחת ולוקח את מעילו.
״טוב. היא בסדר."
הוא יוצא מהבית.
אנסלם הולך, ולואיז מוסיפה: ״Welcome! Welcome!״
ויקטוריה זורחת: ״Thank you so much!״
״You’re welcome, really, you’re so, really, you’re so welcome!״
״Thank you so much!״
לואיז כבר לא יודעת מה לומר, היא מתבלבלת. היא לוחצת את ידה של האורחת ובידה השנייה מצביעה על מתלה למעילים ועל ארונית נעליים מעץ מהגוני (פריטים יפים, בעיני לואיז), ואחר כך מובילה אותה אל המטבח.
במטבח הם עורכים היכרות.
לואיז חשבה ״להרחיב את עולמה״ (אלה המילים שלה) ולאחים שלה לא ממש הייתה ברירה. אנסלם ממילא כבר לא גר פה. אז מה אכפת לו? היא לא נוסעת לטייל יותר, בגלל החנות, וחושבת שבתור בחורה בת שלושים היא ״לא מכירה בכלל את העולם״. אם כי זו נקודת מבט יחסית, שכן ב־2010 היא למדה בלונדון סמסטר בתולדות האמנות ובחודשי הקיץ טיילה באנגליה ובאירלנד, ב־2012 ביקרה בהודו עם בן זוג הודי, ואחר כך בהונגריה וברומניה בתקופה שבין סיום לימודיה לפתיחת העסק ב־2016. יש שיאמרו שזה לא רע בכלל, אבל בעיני לואיז זה עלוב למדי. אז היא רשמה את הדירה המרווחת בת שבעת החדרים וחצי שבשדרות ויליאם־פאוְור 23 באתר שיתופי למטיילים, ומאז היא מצפה ל״מפגשים מעניינים״.
ויקטוריה, האנגלייה, היא בחורה חייכנית. היא נראית בת עשרים וחמש או שש, מטר ושמונים לפחות, מתאמנת בקביעות בכל מיני סוגים של ספורט באוויר הפתוח. היא פורקת מכתפה תרמיל בד ומיד מציעים לה לשתות, היא בטח צמאה. בתגובה היא מוציאה מהתרמיל שלה שש פחיות בירה קרה ומוסרת לאוד, שמודה לה ומחלק פחית אחת לכל אחד, אבל ויקטוריה מסרבת, היא מעדיפה מים. בלִיוֹן היא התיידדה עם בחור אחד שקנה לה כמה משקאות, וגם ההוא שהסיע אותה אחר כך במכונית הזמין אותה לשתות כשהגיעו לז׳נבה, והם שתו הרבה ליד התחנה. בקיצור, היא שתתה מספיק להיום ומעדיפה בלי אלכוהול. היא באמת מריחה קצת מבירה, חושב אוד, ויש גם ריח די חזק של זיעה, אבל זה לא בלתי נעים.
ויקטוריה, שניכר בה שהיא רגילה להגיע לבד, לוקחת את העניינים לידיים. היא אומרת הרבה תודה ומנהלת שיחת חולין. איך קוראים לך ומה את עושה בחיים? זה מיוחד! ואיך קוראים לך ומה אתה עושה בחיים? זה יוצא מן הכלל! היא עונה על אותן השאלות ועל רבות נוספות, וכך למדים אוד ולואיז שבדיוק עכשיו מלאו לה עשרים וארבע, ויש לה בן זוג שמחכה לה בברלין, אין לה עבודה כרגע, אין כסף, אבל החבר שלה מכיר מישהו בברלין שמחפש אנשים ויש עוד מישהו בפראג שמחפש עובדים, ואף על פי שלוויקטוריה אין תואר כי היא לא בנויה ללימודים, היא מסתדרת יופי, ולאותו אחד שהחבר שלה מכיר בברלין יש בית קפה, היא תשמח מאוד לעשות את זה, למַלצר, לא משנה שהיא לא מדברת גרמנית, כי החבר שלה, שנמצא שם בקושי חודשיים, מבטיח שבחודשיים אפשר ללמוד את השפה מספיק כדי לעבוד במלצרות, וחודשיים היא יכולה להחזיק מעמד, עם קצת עזרה מהחבר בברלין, שיש לו סכום קטן בצד, לא משהו גדול כי גם הוא מטייל וכי הוא נסע לכמה שבועות להולנד, והחיים בהולנד יקרים, אולי לא כמו בשווייץ, זה ברור, אבל כמעט.
ויקטוריה לא הסתפקה בשישיית בירה מהמכולת השכונתית: יש לה מתנה, היא מכריזה. לואיז אומרת שלא היה צריך בכלל, באמת.
המתנה נמצאת בתחתית התרמיל, ולכן צריך לרוקן ממנו את כל תכולתו. על אריחי רצפת המטבח הצהובים־לבנים נפרשים צרורות של בגדים נקיים: חולצות מקופלות בתוך חולצות, סוודרים מקופלים בתוך סוודרים, תחתונים מקופלים בתוך חזיות שיוצרות צורות של כדור. הצבע הדומיננטי שלהם הוא חום־ירוק דהוי. מיד אחריהם מפציע תיק רחצה בדוגמת משבצות, ואחריו קופסת פח מלופפת בגומייה, עוד אחת ועוד אחת, ולבסוף עטיפת מתנה אדומה שוויקטוריה מניחה ברוֹב טקס על השולחן.
״Voila!" היא מכריזה (כמעט בצרפתית).
לואיז מחלצת מן הנייר בובת גִינְיוֹל** מפלסטיק, על גבה כתוב באותיות גדולות "מזכרת מלִיוֹן". את המתנות האנגליות הטיפוסיות, ויקטוריה כבר הספיקה לחסל במהלך חמישה־עשר הימים האחרונים שבהם בילתה אצל מארחים ומארחות צרפתים, והיא הייתה מוכרחה לחדש את המלאי בדרך. אוד ולואיז מודים לה.
"מה היו המתנות מאנגליה?"
"תה. בקופסאות תה."
"מהֶרוֹדְס״?
"אתה בטח צוחק (You’ve got to be kidding). מהסוּפֶּר."
"אה, בסדר."
"הוא טעים בדיוק באותה מידה."
"בכל אופן, תודה על הבובה."
"בבקשה."
"כן, תודה."
"העונג כולו שלי."