מבוא
בסוף שנות השמונים הסתיימה המלחמה הקרה. היא איפיינה את תולדות העולם החל מתום מלחמת העולם השנייה. הגורם העיקרי והמכריע לסיום המלחמה הקרה היה מיכאיל גורבצ'וב. הוא שינה מן היסוד את ההשקפה הסובייטית המסורתית במגוון רחב של נושאים, המתייחסים לענייני פנים. לשינויים אלו הייתה השלכה ישירה על מדיניות החוץ הסובייטית.
גורבצ'וב מצא ברונלד רייגן, הנשיא האנטי-סובייטי המובהק, פרטנר אמיץ ונאמן ליוזמתו לסיום המלחמה הקרה. רייגן, שהגדיר בזמנו את ברית-המועצות כאימפריית הרשע, התגייס, בניגוד לדעת יועציו, למאמץ המשותף.
שני המנהיגים שיתפו פעולה. הם שילבו ידיים על מנת להסכים על הגבלה מהותית של ייצור ותפוצת הנשק הגרעיני. הם הצליחו ליצור מערכת יחסים משופרת בין שתי המעצמות היריבות. המערכת החדשה אמורה הייתה לשים דגש על צמצום החימוש, הקטנת הכוח הצבאי, וסיומם של מלחמות מקומיות וסכסוכים אזוריים.
זמן קצר מאוד לאחר סיום המלחמה הקרה התפרקה ברית-המועצות. הקומוניזם חדל לאיים על מדינות המערב. פירוקה של המעצמה הסובייטית סיים אחת ולתמיד את המאבק האידאולוגי. תם המאבק בין המעצמות על ההגמוניה העולמית.
ברור היה לכל, כי ארצות-הברית הפכה להיות המעצמה העולמית היחידה, בלא כל מתחרה הנראית באופק. עם זאת, לימים נחלשה ארצות-הברית, והשפעתה ברחבי העולם קטנה, כתוצאה מבעיות כלכליות, ובעיקר בגלל שגיאות שעשו מנהיגיה.
פירוקה של ברית-המועצות יצר סדרה של משברים אזוריים. מקצתם מצאו את פתרונם, ואולם רבים אחרים הוקפאו ולא נמצא להם פתרון מלא. הם מכונים "משברים קפואים" אשר יכולים להתפרץ בכל רגע, לצאת מקיפאונם ולהפוך למשברים בינלאומיים פעילים.
בספר זה אנסה להסביר את התפתחותם של המשברים הללו וכיצד הם משתלבים במערך הבינלאומי, ובעיקר כיצד הם משפעים על מערכת היחסים שבין רוסיה לארצות-הברית.
כיום רוסיה אינה מסוגלת להתחרות בארצות-הברית בכל הרמות. פוטין, מנהיגה של רוסיה כיום, מודע לעליונותה של ארצות-הברית. עם זה, הוא שואף להגיע למצב שבו ארצות-הברית תתייחס לרוסיה בכבוד, ומה שחשוב יותר בעיניו של פוטין, שהיא תכבד ותתחשב באינטרסים של רוסיה במדינות שקמו על גבולה עם התפרקות ברית-המועצות.
כמה מן המדינות החדשות רואות ברוסיה גורם עוין ומסוכן, ממשיכתה של המדיניות הסובייטית. לכן, הן פועלות להגברת המעורבות של ארצות-הברית ושל חברות נאט"ו בסמוך לגבול הרוסי. מבחינתן, זוהי מדיניות הרתעתית כנגד תוקפנות רוסית פוטנציאלית.
התפשטותה המהירה של נאט"ו מזרחה, על-ידי צירופן של מדינות מברית ורשה לשעבר, ואפילו של מדינות שהיו רפובליקות סובייטיות, נתפסת ברוסיה כיוזמה אמריקאית לאיום ממשי על ביטחונה.
הטענה האמריקאית, הלא מבוססת, שארצות-הברית ניצחה במלחמה הקרה, גובשה על-ידי הנשיא בוש, יורשו של רייגן. עמדה זו התגבשה במהלך החלק השני של כהונתו של בוש. השלכותיה הפוליטיות כונו על-ידי הממשל האמריקאי "דוקטרינת בוש". עמדה זו חיזקה מאוד את הגורמים השמרנים בארצות-הברית. הם ראו בדוקטרינת בוש את הקו המנחה והמוביל של מדיניות החוץ האמריקאית.
הדוקטרינה קבעה, בעיקרה, שעל ארצות-הברית לנצל את ניצחונה במלחמה הקרה להפקת מקסימום רווחים מן המפלה של היריב. למעשה, במדיניות זו יש מעין המשך למלחמה הקרה, בוודאי מבחינת המלל. גישה זו מוסיפה, מן הסתם, למתח הבינלאומי.
ארצות-הברית יכלה להשפיע רבות על כל ענייניה של רוסיה בזמן כהונתו של הנשיא בוריס ילצין. רוסיה, בזמנו, הייתה אובדת עצות. ילצין ועוזריו לא השכילו לנהל כיאות את המעבר מארץ קומוניסטית למדינה דמוקרטית, מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק. רוסיה הייתה במשבר עמוק. ילצין פנה לארצות-הברית בבקשה לסיוע ולהכוונה כלכלית, חברתית ופוליטית. ארצות-הברית החמיצה את ההזדמנות שהייתה לה כאן. במחקר זה אנתח ואסביר את ההזדמנות הזו ואת נסיבות החמצתה.
ערב בחירתו של ביל קלינטון לתפקיד הנשיא, הוא טען כי יש צורך ב"תוכנית מרשל" מיוחדת לרוסיה. הוא סבר כי יש לפתח תוכנית סיוע והצלה מקיפה מאוד לרוסיה, על מנת לבסס בה משטר דמוקרטי יציב. תוכנית זו לא התממשה. הסיוע הכלכלי שניתן לרוסיה, ביוזמה אמריקאית, נכשל כישלון חרוץ.
כישלון הרפורמה הכלכלית של ילצין, המכונה "רפורמת ההלם", וההפרטה הנאיבית והמושחתת, סייעו לצמיחתם של בעלי יוזמה פרטית. אלה הפכו בתוך זמן קצר לטייקונים כלכליים – אוליגרכים אשר השתלטו על אוצרות הטבע ועל הכלכלה הרוסית. האוליגרכים הלכו והתעשרו בצעדי ענק בעוד המוני העם הרוסי התרוששו. באופן טבעי החלו האוליגרכים להתערב ולהשפיע גם על המערכת הפוליטית. זהו פרק מאלף ביחסי הון ושלטון ברוסיה ומחוצה לה.
לחומרי הגלם ולאוצרות הטבע הרוסיים היה ביקוש רב בארצות המערב. בהיעדר פיקוח יעיל והנהגה מתאימה, נשדדו אוצרות הטבע הללו ונמכרו בחו"ל. רוב ההכנסות ממכירתם נשארו מחוץ לרוסיה. הברחות הכספים מרוסיה למדינות המערב עלו כל ההקצבות והמענקים שהעניק המערב לרוסיה. מענקים, שהיו מיועדים להציל את הכלכלה הרוסית ולייצב את משטרה, מצאו את דרכם לידיים פרטיות.
ילצין, הנשיא הראשון של רוסיה העצמאית, האמין כי רוסיה צריכה להתקרב לארצות-הברית מבחינה פוליטית, ועל אחת כמה וכמה מבחינה כלכלית. הוא תלה תקוות רבות ופיתח ציפיות גדולות מן ההתקרבות לארצות-הברית. לצערו הרב, הן לא התממשו.
יורשו של ילצין, ולדימיר פוטין, הצליח לייצב את המשטר ואת הכלכלה ברוסיה. הוא השכיל להחזיר את התקווה לעם הרוסי ואת הציפייה לעתיד טוב יותר. רמת החיים של האוכלוסייה עלתה, התעסוקה השתפרה וההכנסה גדלה. הוא גם הצליח לקבוע הסדרים נוחים עם האוליגרכים. בהמשך הוא הרחיק אותם מן השלטון ומתהליך קבלת ההחלטות.
רוסיה של פוטין אינה מדינה דמוקרטית לפי המודל המערבי; זוהי דמוקרטיה רוסית המנוהלת באופן אנכי, מלמעלה למטה. היא כנראה גם תישאר כזאת בעתיד הנראה לעין. על ארצות-הברית להסתגל למציאות שבה רוסיה היא מדינה אוטוריטטיבית, השומרת על דפוסי דמוקרטיה בסיסיים בלבד.
רוסיה לא תגלה סובלנות כלפי האופוזיציה הפעילה והנתמכת על-ידי המערב. היא תמנע פעילות של עמותות בעלות סדר-יום פוליטי דמוקרטי, פרו-מערבי. רוסיה גם תמשיך לגלות "פתיל קצר" כלפי תקשורת ביקורתית. בנוסף, רוסיה רואה עצמה מחויבת לגורלם ולביטחונם של כעשרים וחמישה מיליון רוסים, החיים במדינות העצמאיות, אשר קמו על חורבות של ברית-המועצות. התחייבות זו גורמת למתחים רבים עם "מדינות החוץ-לארץ הקרוב".
האופטימיזם של תחילת שנות התשעים, שהשתרר ברחבי העולם עם התפרקותה של ברית-המועצות, פג מהר מאוד. התחושה שהנה נוצר עולם חדש, שבו כל מערכת היחסים הבינלאומית תשתנה מן היסוד, הייתה מוגזמת מאוד ולא ריאלית. ועם זאת, התחוללו שינויים גדולים ומהותיים בכל רחבי העולם.
התפיסה הסקפטית, הטוענת "שמה שהיה הוא גם מה שיהיה", וש"אין חדש תחת השמש", אומרת, כי המלחמה הקרה ממשיכה. ליתר דיוק, היא גורסת כי כל מתח אזורי או מתח בין רוסיה לבין ארצות-הברית הוא ביטוי של המלחמה הקרה. תפיסה זו מוגזמת מאוד.
קיימים חילוקי דעות רבים בין רוסיה לבין ארצות-הברית. חלק נכבד מהם מתרכז סביב מערכת היחסים שבין רוסיה לבין המדינות שקמו לאחר התפרקותה של ברית-המועצות. עם זאת, קיים שיתוף פעולה גלוי וסמוי בין שתי המדינות, כמו בחתימת הסכם הגרעין עם איראן, המלחמה בטרור הבינלאומי, ועוד. פוטין רואה באיסלם הקיצוני טרור, המאיים ישירות על רוסיה ועל שלטונו.
רוסיה אינה בעלת אידאולוגיה אנטי-אמריקאית. היא אינה מעצמה עולמית, ולכל היותר היא מעצמה אזורית. היא סובלת מבעיות רבות, האופייניות לחברות מתפתחות, כמו מערכת בריאות כושלת, תוחלת חיים קצרה, מעמד ביניים קטן וחלש, וכדומה. התעשייה והחקלאות הרוסיות, שהוזנחו במשך שנים, זקוקות להשקעות כספיות מסיביות. עם זאת, מצב הכלכלה כאמור השתפר מעט, בעיקר בגלל מה שהוגדר כ"מזלו של פוטין", כלומר, הנסיקה הגדולה במחירי האנרגיה, שהתרחשה בשנות התשעים.
ירידת מחירי הנפט והגז בעולם, בתוספת העיצומים המערביים שהוטלו על רוסיה בעקבות המשבר האוקראיני, פגעו קשות בכלכלה הרוסית. עם זאת, הרושם הכללי הוא, שרוסיה תצליח להתמודד ולהתגבר על המשבר הנוכחי. היא מפתחת באינטנסיביות רבה את הקשרים הכלכליים עם סין ומדינות אחרות במזרח ובאמריקה הלטינית. מדינות מערב אירופה, אשר נהגו לפתח קשרי כלכלה הדוקים עם רוסיה ופיתחו תלות במקורות האנרגיה שלה, משלמות כיום מחיר גבוה על כך שנטלו חלק בהטלת העיצומים הללו.
במהלך התקופה הנידונה במחקר זה, נעשו לפחות ארבעה ניסיונות בולטים לשיפור ממשי במערכת היחסים שבין רוסיה לבין ארצות-הברית.
עם נפילת ברית-המועצות האמין הנשיא בוש, כי זהו הזמן המתאים לפתח מערכת יחסים חדשה עם רוסיה ועם נשיאה ילצין. במהלך הבחירות לקונגרס האמריקאי ב-1992 הופעלו לחצים פוליטיים כבדים על בוש. המחנה השמרני במפלגה הרפובליקנית, שאליו הנשיא השתייך, דרש להעדיף את יחסי ארצות-הברית עם המדינות העצמאיות החדשות על פני טיפוח היחסים עם רוסיה. בוש עצמו היה מרכיב חשוב במחנה השמרני. לפיכך, הוא נעתר לבסוף ללחץ ופנה לעצב את הדוקטרינה, שנקראת על שמו.
הנשיא ביל קלינטון, לעומת זאת, ביקש לפתח ולהעמיק את הקשרים עם רוסיה. הוא ייחס חשיבות רבה לשיתוף פעולה עמה, במטרה לפרק את הנשק הגרעיני של המדינות העצמאיות החדשות אוקראינה, ביילורוס וקזחסטן. ואולם, ההתפתחויות ביוגוסלביה הביאו להזנחת מאמציו לשיפור היחסים עם רוסיה. עם זאת, הוא הצליח להגשים את תוכניתו לפירוק הנשק עוד לפני שהמשבר היוגוסלבי הגיע לשיאו.
מיד לאחר אירועי ה-11.9.2001, קרא הנשיא פוטין להקים ברית משותפת בין רוסיה לארצות-הברית למלחמה נגד הטרור הבינלאומי, שהוא בעיקרו הזרוע של האיסלם הקיצוני. יוזמתו נכשלה בגלל שתי סיבות עיקריות: פלישת ארצות-הברית לעיראק, בניגוד לעמדתה של רוסיה ובלא אישור של מועצת הביטחון, והודעתו החד-צדדית של הנשיא בוש על ביטול הסכם ABM להגבלת תפוצתם של טילים בליסטיים.
הנשיא הנוכחי אובמה הצהיר ב-2009 על מדיניות של אתחול מחדש – RESET – ביחסים שבין ארצו לבין רוסיה. שרי החוץ קלינטון ולברוב לחצו במשותף באופן סמלי על הכפתור המתאים במחשב. ואולם, כל היוזמות הללו ואחרות לא התממשו בסופו של דבר.
בספר זה אשתדל לבדוק ולנתח את הסיבות לכך, ויותר מכך, לתאר ולנתח את המערכת המקיפה של משברים ופיוסים ביחסים שבין ארצות-הברית לבין רוסיה.
חשוב לציין כי אובמה, המצוי בעת כתיבת שורות אלה בסוף כהונתו, ופוטין, שצפויות לו, כפי הנראה, עוד שנים רבות בשלטון, טוענים כי יש לשנות את המציאות הנוכחית ולשפר את הדיאלוג שבין שתי המדינות; לתפיסתם, יש לעבור למערכת יחסים חדשה שבה הפיוס יגבר על המשבר. אם יצליחו בכך – ימים יגידו.
