אגדה ישראלית

דר וונדר מענטש

 

הרשי ישב במקום האהוב עליו, פינת השולחן הסמוכה לחלון הגדול המשקיף אל הרחוב. לשמאלו היה מונח כרך פתוח של התלמוד הבבלי ומולו בלוק כתיבה צהוב ועט. השבת יצאה לפני שעה קלה והוא הזדרז לעשות הבדלה והתיישב אל השולחן. בבלוק הצהוב הוא החל לרשום את כל הרעיונות שעלו בראשו במהלך השבת, רעיונות לכתבה שיפרסם בגיליון הקרוב של השבועון.

הרשי אהב את הפינה הזו. מכאן היה יכול לצפות אל הרחוב הסואן, אל האנשים שחולפים בו, אל הדופק של השכונה. אלו האנשים שבעבורם הוא כותב, הוא חייב לראות ולחוש אותם בזמן הכתיבה, איך אפשר בכלל אחרת.

הנה גיטי היפה יוצאת עם אחיותיה אל הרחוב. הרשי עקב אחריה במבטו, דקה ותמירה, אוחזת בידיהן של שתי אחיותיה הצעירות. הן נעמדו בתחנת האוטובוס וניסו לעצור מונית. השיער הבהיר ותווי הפנים שהאחיות ירשו מאמן ההולנדית בלטו בשונותם. אילו רק לא היתה בת של גיורת, חשב לעצמו הרשי בצער. אבא לעולם לא ייתן ידו לשידוך שכזה. הוא ידע שההורים שלו מחפשים במרץ שידוך הולם בשבילו, הוא עוד מעט בן תשע עשרה אחרי הכול. חבל שאף אחד לא מתעניין בדעתו. הרשי החזיר את מבטו אל הבלוק הצהוב והמשיך לכתוב.

יד רכה הונחה על כתפו.

“הכנתי לך קפה כמו שאתה אוהב,״ אמרה אמו והגישה לו ספל קפה גדול. “שתוכל להתרכז בכתיבה. על מה אתה כותב השבוע?״

“על דיני צניעות ועד כמה חשוב שנקפיד בהם על קלה כחמורה, במיוחד עם כל הפריצות הגואה מסביב.״

האם נאנחה. “מי היה מאמין שנגיע לכך? פריצות שכזו בעיר הקודש.״ היא נאנחה שוב וחזרה למטבח, שם טרחה על מרק לארוחת הערב.

הרשי שב אל בלוק הכתיבה והמשיך לכתוב. הוא היה באמצע העמוד השלישי כאשר לפתע שמע רעש שהגיע לאוזניו ממרחק רב, אולי ממרכז העיר. רק הוא מכל האנשים בהר נוף היה יכול לשמוע. זה היה רעש של חריקת בלמים ולאחריה פגיעה של מתכת במתכת וזעקות כאב. הוא קם מיד ממקומו ופסע במהירות לעבר הדלת.

“אמא, אני הולך לשליימה לכמה דקות.״

“אבל המרק תכף מוכן.״

“רק לכמה דקות, אל תדאגי.״

הרשי סגר את הדלת מאחוריו ורץ בחדר המדרגות החשוך לעבר היציאה לגג. הוא הגיע אל הדלת המובילה לגג, נשם עמוק ופתח אותה. כשסגר אותה מאחוריו כבר הפך למישהו אחר. המכנסיים השחורים והחולצה הלבנה התחלפו בבגד כהה והדוק, חושף כתפיים רחבות וגוף שרירי. אות ו׳ גדולה, מעוטרת בפיתוחים בחלקה העליון, היתה רקומה על הבגד. המגבעת נעלמה ונותרה רק כיפה שחורה גדולה, מהודקת בסיכות לשערו הבהיר המשוח לאחור בג׳ל. על צווארו היתה תלויה גלימה אדומה ששוליה התרוממו ברוח הירושלמית הקלה.

הרשי התרומם במהירות גבוה באוויר, גלימתו ופאותיו מתנופפות ברוח. מבטו סרק את מרכז העיר ואוזניו כרויות לשמוע זעקות כאב או קריאות לעזרה. עד מהרה זיהה את מקום התאונה. מונית פגעה בגדר הפח שהקיפה אתר בנייה ברחוב הנביאים ושברה אותה. היא המשיכה הלאה ונפלה לתוך בור גדול ועמוק במרכז אתר הבנייה שאליו היו אמורים לצקת את יסודות הבניין. על שפת הבור כבר ניצבו רבים מתושבי השכונה.

הרשי עף לשם, צלל לעבר המונית ונחת לצדה. הוא בחן לרגע קט את המצב לפני שיחלץ את הנוסעים.

“היי, דאס איסט דר וונדר מענטש,״ נשמעה לפתע קריאה משפת הבור. “השם שלח לנו את הוונדר מענטש.״

“דר וונדר מענטש, דר וונדר מענטש,״ נשמעו קריאות שמחה נוספות מלמעלה, מלוות בברכות לבורא עולם.

הרשי פתח את דלת הנהג והביט פנימה. הנהג היה בהכרה, נאנק מכאבים. במושב לצדו נחרד הרשי לראות את גיטי היפה. עיניה היו עצומות והיא נשמה בכבדות. רעד קל של כאב חלף על פניה. מאחור הוא זיהה את שתי אחיותיה, גם הן ללא הכרה.

“תודה לאל ששלח לנו אותך, וונדר מענטש,״ אמר הנהג ונישק את עדיליון מגן הדוד שעל צווארו.

הרשי הבחין בטלפון זרוק לרגלי הנהג. הצג היה דלוק ובו הודעה כתובה למחצה.

“השם ציווה עלינו לשמור על נפשנו,״ הוא אמר לנהג בקול חמור. “לעולם אל תכתוב שוב הודעות בזמן נהיגה.״

“סליחה, וונדר מענטש, סליחה,״ מלמל הנהג ופרץ בבכי.

הרשי פתח את חגורת הבטיחות של הנהג, משך אותו החוצה והתעופף עמו אל שפת הבור. הוא הניח אותו שם לקול תרועות הקהל וחזר אל המונית. הוא חילץ במהירות את האחיות, הניח אותן סמוך לנהג ושב אל קרקעית הבור, אל גיטי היפה. הדלת שלה התעקמה בנפילה וסירבה להיפתח. הרשי צעד לאחור ומיקד את מבטו החד בדלת. שתי קרניים אדומות בקעו מעיניו ופילחו את המתכת סביב ציר הדלת. הוא חתך עיגול שלם סביב הציר וניגש שוב אל המונית. הדלת נכנעה בקלות והוא שחרר את חגורת הבטיחות של גיטי. היא פקחה עיניים וחייכה אליו.

“לפני שאיבדתי את ההכרה אמרתי לאחיות שלי שלא ידאגו כי הקדוש ברוך הוא ישלח לנו את הוונדר מענטש,״ היא אמרה בקול חלוש. עווית נוספת של כאב חלפה על פניה.

“את בסדר, גיטי?״ שאל הרשי בקול מודאג.

“קצת כואב לי אבל עכשיו אתה כאן אז הכול בסדר,״ השיבה גיטי וחייכה שוב. היא הביטה בו בריכוז. “אתה נראה לי כל כך מוכר.״

“ששש, נוחי לך עכשיו,״ הוא אמר ומשך אותה החוצה מן המונית. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו. הרשי עצם את עיניו לרגע, אוצר בזיכרונו את מגע ידיה, ואז פקח אותן ונשא אותה מעלה.

למקום כבר הגיעו שני אמבולנסים והפאראמדיקים נחפזו אליו בשעה שהוא הניח את גיטי בזהירות על אלונקה.

“אין כמוך, וונדר מענטש,״ אמר לו אחד הפאראמדיקים. “שוב הצלת את המצב.״

“השבח לבורא עולם, היו שלום,״ אמר הרשי והמריא לקול תרועות רמות אל השמיים האפלים, נעלם בן רגע מעיני האנשים על הקרקע. הוא היה יכול לחוש עדיין במגע ידיה של גיטי. הוא חייב לשכנע את אביו להסכים לשידוך עמה. הרי נאמר שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו.

הוא פנה לשוב הביתה כפי שהבטיח לאמו כאשר לפתע קלטו אוזניו בליל של קריאות וקללות בעברית מתובלת ביידיש ובערבית. הוא הפנה מבטו לכיוון שממנו נשמעו הקריאות ועד מהרה זיהה את מקורן. שתי קבוצות צעירים ניצבו זו מול זו בתחנת הרכבת שבטי ישראל. מצד אחד חבורת חרדים צעירים ממאה שערים ומן העבר השני צעירים ערבים משכונת באב א-זהרה.

הרשי נחת בשקט ובחסות החשכה על גג של בניין סמוך מצדו המערבי של הכביש והשקיף על המתרחש. שתי החבורות שמרו על מרחק מה ביניהן. העימותים האלו לא היו נדירים. הם תודלקו בין היתר בתחושות תסכול, קיפוח ורגשות לאומיים אבל נבעו לא פחות משעמום ומעודף טסטוסטרון שלא מצא את פורקנו בדרכים אחרות. המריבות האלו הסתכמו בדרך כלל בחילופי דברים בלבד, אבל פה ושם הגיעו הדברים לידי אלימות. הרשי החליט להישאר על הגג ולראות לאן נושבת הרוח. בתחילה נראה היה שהעניינים עומדים להירגע, אבל אז שרק אחד הצעירים מבאב א-זהרה לבחורה חרדית צעירה שעברה בסמוך עם עגלת תינוק והרוחות התלהטו מחדש. שתי החבורות החלו להתקרב זו לעברה של זו והמפגש נראה בלתי נמנע.

זה הזמן לעשות מעשה, חשב לעצמו הרשי ועמד לזנק אל האוויר כאשר חש ביד חזקה אוחזת בזרועו הימנית ובולמת אותו.

“לא כל כך מהר יא וונדר מענטש,״ אמר קול נשי תקיף מימינו.

השמועות נכונות, חשב הרשי. הוא שמע עליה אבל לא ידע אם היא אמיתית. היא לבשה מכנסיים שחורים הדוקים וחולצה בצבעי דגל פלסטין שאות S גדולה היתה רקומה עליה בזהב. שערה השחור והחלק היה אסוף בקוקו. כמובן שראיית העל שלו אפשרה לו לראות דרך בגדים והוא לא היה יכול להימנע מלהבחין בחזה המוצק ובפטמות הזקורות שלה. הוא קיווה שלה אין יכולת כזו, דבר שיאפשר לה לשים לב להתעוררות שבין רגליו. הוא שחרר במהירות את ידו מאחיזתה בשל איסור נגיעה, קל וחומר כשמדובר בגויה גמורה, אולם בסתר לבו הודה שהמגע נעם לו מאוד.

“תהיתי מתי ניפגש, סופר פאטמה,״ אמר הרשי והישיר אליה מבט.

“גם אני שאלתי את עצמי,״ היא ענתה והישירה מבט בחזרה. “באמת תהיתי אם אתה אמיתי או שזו עוד המצאה של היאהוד.״

הם ניצבו ובחנו זה את זה, מנסים לאמוד איש את כוחו של רעהו. הרשי חשב שיש בה משהו מאוד אצילי בגוף הדק והתמיר, בעמידה הזקופה שלה ובמבטה הנעוץ בעיניו. הוא ניסה לדמיין אותה בחצאית ובשביס, אבל התוצאה לא מצאה חן בעיניו.

פאטמה היתה הראשונה לשבור את השתיקה.

“אתה יודע שאני לא ארשה לך לפגוע בשבאב,״ היא אמרה.

“ואני לא אתן לך להרים יד על החרדים.״

“אז מה נעשה, יעני?״

הרשי ידע מה הוא היה רוצה לעשות. בתור הרשי הוא היה ביישן וגמלוני במגעיו עם נשים, אבל החליפה והכוחות של הוונדר מענטש העניקו לו אומץ.

“הייתי אומר שניתן לילדים האלה להסתדר בעצמם ונלך אלי לשתות קפה. הבעיה היא שאני גר עדיין אצל ההורים.״

“וואללה?״ התפלאה פאטמה.

“ככה נהוג אצלנו בחברה, עד החתונה. ואת?״

“אני גרה עם שותפה בגבעה הצרפתית, אבל היא נסעה לירדן עד יום שלישי. אז כוס קפה אצלי?״

הוא היסס לרגע. “יש את עניין הכשרות...״

“הכול אצלי זה חלאל. יאללה אל תהיה כבד, אתה בא?״

הוא הנהן והם המריאו לעבר השמיים, חלפו במהירות מעל המושבה האמריקאית ושיח ג׳ראח והנמיכו לעבר בניין שקט ברחוב אצ״ל. הרחק מאחוריהם החלו הצעירים החרדים והערבים להכות אלו את אלו. הרשי שמע את קולה של ניידת משטרה יוצאת מהתחנה במגרש הרוסים. הוא קיווה מאוד שהיא בדרכה להפריד בין הנצים.

חצי שעה מאוחר יותר

הרשי הצית לעצמו סיגריה, שאף ממנה והעביר אותה לפאטמה. ראשה היה מונח על כתפו ושערה, הפזור כעת, היה נעים למגע על חזהו.

“אם אבא שלי היה רואה אותי ערומה פה איתך הוא היה הורג אותי במקום, גיבורת על או לא גיבורת על.״ היא שאפה מן הסיגריה, נשפה את העשן והחזירה אותה להרשי.

“אותי אבא שלי היה מגרש מהבית,״ הוא אמר מהורהר. “ואז הוא היה יושב עלי שבעה. מזל שאין לו דרך לדעת.״

“כן, אין כרגע מה לדאוג,״ אמרה פאטמה ולקחה ממנו בחזרה את הסיגריה. “אבל עוד שלושה ארבעה חודשים נצטרך לחשוב מה עושים כי אי אפשר יהיה להסתיר עוד את הבטן. שלא לדבר מה יקרה כשייוולד התינוק.״

“איזה תינוק?״

“שלנו, יא חביבי,״ היא השיבה ונשקה לכתפו. “זה מה שקורה כשלא משתמשים באמצעי מניעה, אתה יודע.״

“מה? תינוק? אוי, לא ידעתי על הקטע הזה של אמצעי מניעה, זו פעם ראשונה שאני עושה את זה.״ הוא קם במהירות מהמיטה והחל לחפש את התחתונים שלו. “אהה... הבטחתי לשליימה שאני אבוא לעזור לו במשהו, נזכרתי פתאום, אני ממש מאחר. טוב, אני חייב לרוץ, מצטער, אני אתקשר אלייך מחר, בסדר? יאללה, ביי.״ הוא לבש את התחתונים, אחז בידו את יתר הבגדים והתעופף דרך החלון אל שמי הליל.

אללה יסתור, גבר בתול, חשבה לעצמה פאטמה. טוב שהצלחתי להיפטר ממנו, הוא עוד היה נשאר לישון. יאללה, נראה איזה סרט דוקומנטרי. היא קמה מהמיטה, הסיגריה הבוערת עדיין בין שפתיה, הדליקה את המחשב והתחילה לחפש את איירון מן 2 בצפייה ישירה.