1
אמי סיפרה לי על הימים הראשונים שלה בכפר של אבי בהיותה ילדה. היא סיפרה לי איך נורא רצתה לעזור, לעשות רושם טוב, אז התבוננה בשקט מסביבה וראתה איך חמותה מכינה אִנְגֶ'רָה, איך היא משאירה את בלילת הבצק על המחבת עד שתתמלא בחורים זעירים ורק אז מרימה אותה, לפני שתישרף מלמטה. בפעם הראשונה שהעזה לעשות זאת בעצמה נזפה בה חמותה בכעס, עוד תשרפי את כולנו! וציוותה עליה ללכת לשחק עם הילדים האחרים.
ולא בכית? שאלתי, מתענגת על הרגע הנדיר הזה שהיא משתפת אותי בעולם הילדות שלה.
הבטן הייתה מלאה בדמעות, ענתה בשקט, בפנים חתומות.
דמיינתי את אמא כילדה קטנה בכפר זר, נועצת בקנאה מבט בילדות שהתרוצצו בין הבקתות עד שאלה באו ומשכו בידה, מצרפות אותה למשחקיהן.
רק אחרי שקיבלה את פרח החודש הותרה לבעלה, שבינתיים בנה להם בקתה קטנה משלהם בין בתי הכפר. על הנושאים האלה לא מדברים אצלנו כלל, ואין לי דרך לדעת מה עבר עליה; אני זוכרת מעצמי שידעתי כי עליי להיכנס לבית הנידה ולשהות בו עד שאהיה נקייה, לטבול בנהר ולהיטהר לפני החזרה אל הכפר, כי כך עשו אחיותיי. איש לא הסביר לי זאת במפורש.
תינוקה הראשון של אמי לא זכה לשם, הוא לא שרד את ארבעים היום שהיה עליה לשהות אתו בבקתת היולדת. בדמיוני היא בכתה המון על הילד הזה, פרץ של בכי שהכיל בתוכו את כל הגעגוע של ילדה קטנה אל הוריה ואחיה הרחוקים. סבתא ניגבה לה את הדמעות ואמרה שיהיו לה תינוקות אחרים.
צֶהַיי נולדה שש שנים לפניי, בת בכורה לאמי הצעירה. רק אלוהים שמע את תפילותיה בלילות, את התחינה השקטה שהפעם יהיה התינוק בריא; איש לא היה שותף לפחדים שלה לקראת הלידה ולחרדות שהדירו שינה מעיניה. בתום מלחמת האזרחים באתיופיה, ביום בהיר ושטוף שמש, נולדה צהיי כמו תקווה חדשה. וכמשמעות שמה, שמש באמהרית, מרגע היוולדה הקרינה אור סביבה.
אמא סיפרה שפניה של צהיי היו ברורות ובהירות, לא מקומטות ומכוערות כמו של רוב התינוקות מיד אחרי הלידה. היא ערסלה אותה בידיה ולא הסירה ממנה את מבטה. תנועת שפתיים זעירה הספיקה לאמא להבין שהתינוקת רעבה, ולפני שהספיקה לבכות — קירבה את פיה הפעור אל השד. התחושה שהיא מקור החיים ליצור הקטן וחסר האונים הציפה אותה בתחושת התעלות. ממקום מושבה בפאתי הכפר על הגבעה, באוויר הצח, יכלה לצפות על השדות הירוקים של הכפר, על העצים שהילדים טיפסו עליהם ועל הנחל שממנו שאבו מים ובתוכו כיבסו בגדים. למשמע קולות זרים נהגה למהר ולכסות את גופה ברדיד לבן, מסתירה בתוך קיפוליו את התינוקת היונקת.
בין אורחיה היה אביה של התינוקת, שבא לדרוש בשלומה. לימים יגיד לי אבא שלא התאכזב בפעם הראשונה שלא נולד לו בן, גם לא בפעם השנייה, אבל בתינוקת החמישית כבר נשא תפילה שקטה, בקשה צנועה לאל שייתן לו לפחות בן אחד. אומרים שכאשר נולד מְלָקוּ צהל אבי משמחה, הודה לאל ששמע את בקשתו והתפלל יום ולילה לשלום הילד במהלך כל ארבעים הימים עד שיצא עם אמו מבקתת הטומאה. הוא לא ידע שאחריו יגיעו עוד שני בנים...
כילדה בכורה ונכדה ראשונה זכתה אחותי צהיי למלוא תשומת הלב מהרגע הראשון. פעמים רבות התערסלה באַנְקֶלְבָה, מנשא לתינוקות, שעל גבה של סבתא — שלא חדלה לרגע מלהתעסק בעבודות משק הבית. וכשסבתא התעייפה, או התינוקת בכתה, חזרה צהיי לחיקה של אמה, נצמדה לשדיה וינקה עד שובע.
בהיותה בת חודשים אחדים, כשכבר ישבה בכוחות עצמה, נקטפה צהיי בידי בנות דודותיה. רוכבת על ירכיהן, או אוחזת בהן בחוזקה בידיה הקטנות, השתתפה במשחקיהן. הן היו מקפצות אתה בחצר, רודפות אחרי תרנגולות, ומחקות בדרך המשחק את חיי המבוגרים. הילדות טיפלו בה במסירות, התחרו מי תוכל להצחיק את התינוקת, להלביש ולהאכיל אותה — וכל אלה תחת עינם הפקוחה של המבוגרים.
עם הזמן גדלה צהיי, ותינוקת חדשה נוספה למשפחה. אָדיסֶה הקטנה לקחה את מקומה, צמוד לחזה אמן, ואילו צהיי לקחה על עצמה את תפקיד האם במשחקי הילדות, נוזפת בילדיה כשלא נתנו כבוד, רוחצת את רגלי בעלה כשחזר מהשדה, מסתגרת בבקתת נידה דמיונית מאחורי שורה של אבנים, טובלת את גופה בנהר דמיוני וחוזרת לכפר לארח את קרובי המשפחה שהגיעו מרחוק.
כשאדיסה גדלה והצטרפה אל משחקיהן, הוענק לה תפקיד האב. סמכותית ורצינית המטירה אדיסה פקודות על ילדיה הדמיוניים, איימה עליהם בענף עץ זית דקיק כדי שיצייתו לה מיד, יצאה בהפגנתיות ממתחם הכפר הדמיוני אל העולם הגדול והלא נודע שהפחיד והקסים אותה גם יחד.
אמא צפתה בנחת בבנותיה הגדלות והופכות לעצמאיות יותר ויותר. היא עודדה אותן לצפות בה כשחלבה את הפרות בשעת בוקר מוקדמת, כשחבצה חמאה והכינה שמנת או כשקלעה סלים. היא ידעה שהלימוד בא בדרך הצפייה והחיקוי.
מאז ומעולם אהבה צהיי לקום מוקדם בבוקר ולהצטרף לעשייה של הכפר המתעורר לאטו, צמודה לאמא, לסבתא ועם הזמן לבנות דודות שפרשו עליה את חסותן. היא רצתה להיות חלק מהעשייה, ידיה הקטנות ממהרות ללוש את הבצק או לנפות את החיטה, רגליה המתחזקות מקפצות בקלילות לצד הכבשים הממהרות למרעה עם ילדה בוגרת ממנה. רק אחרי שנפלה שן החלב הראשונה שלה הורשתה צהיי ללוות את עדר הצאן למרעה לבדה. היא טיפסה בהתרגשות אל הגבעה, הביטה בבתי הכפר המתגמדים במרחק ומצאה מקום מוצל מתחת לענפי האיקליפטוס.
לא היה צורך לבקש מצהיי שתעזור; המבט של אמא הניע אותה לעשייה הנדרשת. מאור הפנים של אביה והנחת בעיני אמה היו שכר מספק לילדה הקטנה. הרבה מילים לא נאמרו, אבל צהיי ידעה שאוהבים אותה.
בתור ילדים כמהנו לברכה של ההורים. הברכה הבטיחה למי שהוענקה לו חיים טובים. כדי לקבל את הברכה היינו צריכים להיות ילדים טובים, להתנהג כמו שציפו מאתנו ולעזור בלי שיגידו לנו מה לעשות... זה הכול. מילה של אבא הייתה קדושה, אבל רוב הזמן לא היה צורך שידבר בכלל, הבנו מה הוא מצפה מאתנו רק ממבט עיניו.
פעם שלח אותי אבא להשגיח על התבואה מפני הציפורים. התחלתי לשחק על הגבעה, התרחקתי מהתבואה, ולא שמתי לב לציפורים המתקרבות. אבא צפה בי מרחוק; יכולתי לחוש על עורפי את מבטו. ידעתי שעליי לחזור לתפקידי, שאבא מצפה ממני לגרש את הציפורים לפני שיגיעו לתבואה היקרה, אבל התעכבתי. פתאום שמעתי שהוא קורא בשמי. התחלתי לבכות מרוב בושה, שבגללי הפר את שתיקתו השלווה וקרא בקול בשמי שהדהד בכל העמק.
