יוצאות לדרך
כשהתבוננתי בעיניים של איש מת ראיתי שאין שם כלום.
הדבר שהיה שם כשהוא היה חי נעלם.
העיניים, אף שהיו פקוחות, לא דיברו אלי יותר. הדבר הזה שאני קוראת לו נשמה – לא היה שם.
זה היה ברור. לגמרי ברור.
כשהתבוננתי בעיניים של האיש המת חשתי כל כך חזק את היעדרה של הנשמה, עד שחסרונה הוכיח לי את קיומה.
אני מזמינה אתכן לשחק איתי במשחק הנשמות, משחק החיים.
לדמות זמן עתיק-עתיק, שבו הייתן רחוקות מאוד, היכן שהוא רחוק באטמוספירה.
כוכבים-כוכבים מנצנצים המונים, אורות מהבהבים, וביניהם השחור האפל ביותר שיש.
ואז אתן מתחילות להתקרב,
דרך מערכות של שמשות, דרך המוני ירחים, דרך שבילים של אורות.
עד שאתן מתקרבות אל כדור כחול, כדור ירוק, כדור הארץ.
כדור של מים רבים.
כדור של אנשים. כדור האדמה.
אתן בוחרות יבשת, ובוחרות עם, ובוחרות להיוולד לדת ושפה, ובוחרות להיוולד להורים המסוימים שלכן, ההורים היחידים שהייתן יכולות ללמוד במחיצתם את החשוב מכול.
את הסיבה והטעם לקיומכן. את משמעות הקיום.
בוחרות מקום שבו כאבים רבים
יכולים להתאסף לריפוי גדול.
המקום שבו לפעמים, כנגד כל הסיכויים, תוכלו לגדול להיות הנשים המפוארות שאתן. הנשים העמוקות והיודעות, אלו שמסכימות להסתכל וללמוד וליפול ולקום, ויותר מהכול – לשאול ולהקשיב לתשובה, לשאול את שאלת השאלות, את הדבר הזה שכאשר הוא מתקיים הכול שווה, ובלעדיו – כלום לא שווה.
לפעמים אני נמצאת בתוך בור שחור ואפל. הבור של בדידותי.
בבור הזה הקולות מסביב צועקים “הצילו! הצילו!“ הם חוזרים מהקירות ומסתברים כקולי שלי, שצועק או לוחש “הצילו“.
בבור הזה אני מרגישה שהכול אבוד. שזה גדול עלי. שאני לא מבינה מה הסיבה ומה הטעם לקיומי. שבעצם אני כבר לא רוצה להתאמץ.
כשאני בבור אני מרגישה שנגמר לי הכוח. שאין לי כוח אפילו לנשימה אחת נוספת.
אני מרגישה שהבדידות צורבת ושורפת ושאיש לעולם לא יבין. פוחדת שאף אחד, אף פעם, לא יוכל להיות איתי בבדידותי.
כל זה מוזר מאוד, כי למתבונן מבחוץ אני בכלל לא נראית בודדה.
הרי יש לי כל כך הרבה סיבות לשמוח. להרגיש מובנת, להרגיש מוערכת ורצויה.
יש לי שלוש בנות נפלאות, ואהוב שהוא חברי לחיים, ותלמידות רבות ומטופלים. אני משמעותית להמון אנשים, וכבר אמרתי וכתבתי כמה דברים שהשפיעו והוכיחו את עצמם.
איך זה יכול להיות?
נדמה לי שככל שאני גדלה, אני מעזה לאפשר לפערים גדולים יותר להתקיים בתוכי. ככל שאני מושפעת פחות מהדעות של החוץ, אני מסכימה להגדיל את המנעד.
בקצהו האחד יש אהבה גדולה ונדיבות גדולה, ובקצה השני קורבנות ומסכנות ובדידות גדולה.
והחברים הטובים שלי, שהם רגשות, במיוחד רגשות קשים – הם אבני הדרך שלי, המקומות שמזינים אותי.
אני לא מתעלה מעליהם, לא מבטלת, לא מזהה, לא מתגברת, לא מעודדת, לא מנחמת, לא מתעלמת, לא שופטת; אני קופצת ראש לבריכה הזאת, שלפעמים היא מכאיבה בצורה בלתי נסבלת. אני שוחה באזורי הכאב או האושר האלה – כי משם מגיעות התשובות, שם מתחולל השינוי.
כי כל פרפר בוקע מן הגולם שבו הוא נעלם
לתוך אור או חושך אינסוף.
אני חושבת (ומתנצלת מראש על ההכללה, שכדרכן של הכללות בוודאי תפספס אי אלו מביניכן) שההסכמה הזאת להכיל פערים היא תכונה נשית. ההסכמה לזוז, לפעמים במהירות האור, מתחושת בדידות גדולה לתחושה של סיבה וטעם ומשמעות בעולם. ההסכמה “להתאבד“ לתוך כאב. לאפשר לתינוק (חומר, רגש ורוח) לעבור דרך תעלה צרה (עצמות זזות, גידים ורצועות נמתחות, עור נקרע, שריפה וכאב) ולצאת בצד השני – הוא ואני בחיים.
אולי אתן מזהות את עצמכן במילותיי.
אולי גם אתן מרגישות הקלה כשכל הקצוות נפרשים ומקבלים מקום רחב כאוקיינוס, שבו הכול מותר והכול אפשרי, ובעיקר הכול רצוי ומבורך.
אולי תרצו להשתמש בספר הזה כדי למלא ולהזין את הרווח, את האזורים הצמאים שמתקיימים בכל מיני מקומות חשוכים, בתוך המנעד העצום של הנשים הגדולות שאתן. הנשים הגדולות שאנחנו. הנשים היודעות, המבולבלות, המאבדות והמוצאות בכל פעם מחדש. שוב ושוב ושוב.
