ג'ונתן פֶּיישֶנְט, שהיה בדרך כלל רגוע ובטוח בעצמו כמו האחים ברוקס, שאותם חיבב מאוד, חש שחוק במקצת בשעה שיצא מפגישת עסקים רוויית מתח. כשג'ונתן הגיע ללימוזינה שלו הוא ראה את הנהג דוחף לפיו את הנגיסה האחרונה של המבורגר עם קטשופ.
ג'ונתן נזף בו, "ארתור, אתה שוב אוכל את המרשמלו!"
"מרשמלו?" ארתור חש נבוך ואובד עצות הן בשל הנימה הקשה שבה נאמרו דבריו של איל ההון בעולם המו"לות והן בשל תוכן דבריו (ג'ונתן פיישנט היה ידוע בשימוש במילים נסתרות). "זה היה המבורגר, באמת. אני לא מצליח אפילו להיזכר בפעם האחרונה שבה אכלתי מרשמלו. לא היה שום דבר כזה אפילו בסלסילה שקיבלתי בחג ההודיה השנה, ולא אכלתי כריך ממרח חמאת בוטנים ומרשמלו מאז -"
"תירגע, ארתור. אני יודע שלא אכלת מרשמלו אמיתי. פשוט ביליתי את שעות הבוקר מוקף באוכלי-מרשמלו, והרגשתי מתוסכל כשראיתי אותך עושה בדיוק אותו הדבר."
"מר פ' (פיישנט), אני מרגיש שמיד אשמע סיפור. אתה רוצה שנתחיל לנסוע בזמן שאתה מדבר?"
"כן, בבקשה, ארתור. אספרנזה מכינה את הפאייה המפורסמת שלה, המאכל האהוב עליך למיטב זכרוני, וביקשתי ממנה שתגיש את הארוחה בעוד עשרים דקות, בשעה אחת. זה מתקשר בדיוק לסיפור שלי, כמו שתבין מיד."
"איך מרשמלו קשור בכלל למשהו, מר פ'?"
"סבלנות, ארתור. את זה תגלה במהרה."
ארתור תמרן את מכונית הלינקולן בצורה חלקה והשתלב בתנועה שבמרכז העיר. הוא השחיל את התשבץ של הניו יורק טיימס, שכמעט סיים לפתור, מאחורי מגן השמש מול מושב הנוסע, בו-בזמן שג'ונתן פיישנט התיישב בנוחות מאחור על המושב העשוי עור רך, ופתח:
* * *
"כשהייתי בן ארבע השתתפתי בניסוי שברבות הימים זכה בפרסום עצום. במקרה הייתי בגיל המתאים בזמן המתאים. אבי למד בסטנפורד, ועבד שם על התואר השני. אחד המורים שלו חיפש מועמדים בגיל גן טרום-חובה או גן חובה, שבעזרתם יוכל לערוך ניסוי בנושא השפעותיה של דחיית סיפוקים אצל ילדים.
"העיקרון היה שהכניסו לחדר ילדים, כמוני, כל אחד בנפרד. אישה נכנסה לחדר והניחה לפני מרשמלו אחד. היא אמרה שהיא חייבת לעזוב את החדר למשך רבע שעה. היא אמרה לי שאם לא אוכל את המרשמלו עד שתחזור, היא תיתן לי פרס כשתחזור - מרשמלו נוסף."
"עסקת 1+1. רווח של מאה אחוזים על ההשקעה! זה נשמע מעניין ומושך אפילו לבן ארבע," הרהר ארתור בקול.
"בהחלט. אבל בגיל ארבע, פרק זמן של רבע שעה נראה ארוך מאוד. ומכיוון שלא היה איש בסביבה שיאמר 'לא', היה קשה מאוד לעמוד בפיתוי המרשמלו," אמר ג'ונתן.
"אז אכלת את המרשמלו?"
"לא, אבל כמעט אכלתי אותו לפחות עשר פעמים. אפילו ליקקתי אותו פעם אחת. זה ממש הרג אותי לא לאכול את המרשמלו הזה. ניסיתי לשיר, לרקוד - כל דבר שיכולתי לחשוב עליו כדי להסיח את דעתי מהמרשמלו. אחרי זמן שנראה כמו שעות ארוכות, האישה הנחמדה חזרה סוף-סוף."
"והיא נתנה לך... מרשמלו נוסף?"
"בהחלט. אלה היו שני המרשמלו הטעימים ביותר שאכלתי אי-פעם בחיי."
"אבל מה היתה מטרת הניסוי? אמרו לך?"
"לא בשלב הזה. גיליתי אותה רק אחרי שנים. אותם חוקרים קיבצו מספר גדול ככל האפשר מתוך אותם 'ילדי מרשמלו', את כל אלה שהצליחו לאתר - במחקר הראשון היו כשש-מאות ילדים - וביקשו מההורים לדרג את ילדיהם בשורה של כישורים ותכונות."
"ומה הוריך אמרו עליך?"
"כלום. הם מעולם לא קיבלו את השאלון. באותם ימים הייתי בן 14, ועברנו דירה כמה פעמים ממקום למקום. אך החוקרים איתרו כמעט מאה מאותן 'משפחות מרשמלו', והתוצאות היו מרשימות למדי."
"הסתבר, שילדים שלא אכלו את המרשמלו, ואפילו אלה שהתאפקו זמן ארוך יותר, הצליחו יותר בלימודים בבית הספר, הסתדרו עם אחרים והתמודדו עם מתחים בהצלחה רבה בהשוואה לילדים שאכלו את המרשמלו הראשון זמן קצר אחרי שהמבוגר יצא מהחדר. הסתבר שאלה שעמדו בפיתוי המרשמלו הפכו ברבות הימים לאנשים מצליחים הרבה יותר מאלה שאכלו את המרשמלו."
"בלי שום ספק זה תיאור שמתאים לך," אמר ארתור, "אבל אני לא מבין. איך ייתכן שהעובדה שלא אכלת את המרשמלו בגיל ארבע הפכה אותך למו"ל אינטרנט מיליארדר בגיל ארבעים?"
"ברור שלא באופן ישיר. אך מסתבר שהיכולת לדחות סיפוקים מתוך רצונך החופשי היא גורם ניבוי ברור להישגים".
"אבל למה?"
"בוא נחזור לרגע למה שאמרתי כשראיתי אותך אוכל את ההמבורגר. נכון שאתה בעצמך אמרת לי הבוקר שאספרנזה הבטיחה לשמור לך מנה נאה של פאייה לארוחת הצהריים?"
"האמת היא שאספרנזה הבטיחה לי את המנה המעולה ביותר, את זאת עם הכמות הגדולה ביותר של סרטני לנגוסטה - אבל לא הייתי אמור לגלות לך את זה."
"ומה עשית חצי שעה לפני הזמן שבו היא היתה אמורה להגיש לך את הפאייה המעולה ביותר בעיר?"
"אכלתי המבורגר - אכלתי את המרשמלו! אני מבין. לא הייתי מסוגל לחכות עד שעת הארוחה, וסתמתי את התיאבון שלי במשהו שאני יכול לאכול בכל זמן אחר."
"בדיוק. בחרת בסיפוק מיידי, במקום להתאפק בשביל משהו שבאמת רצית."
"בחיי, מר פ', אתה צודק. אך אני עדיין לא מבין את התמונה כולה. האם העובדה שאוכלים או לא אוכלים את המרשמלו באמת קשורה בצורה כלשהי לעובדה שאתה מתרווח לך בשלווה במושב האחורי של המכונית ואילו אני יושב כאן ונוהג?"
"כן, ארתור, זה בדיוק מה שעושה את כל ההבדל. אך אסביר לך על כך עוד מחר בבוקר, כשתסיע אותי שוב העירה, בשעה תשע. הגענו הביתה, ומיד איהנה מארוחת צהריים מעולה. מה התוכניות שלך, ארתור?"
"להתחמק ממפגש עם אספרנזה עד שאהיה שוב רעב."
* * *
ארתור הוריד את ג'ונתן פיישנט. הוא פתח את דלת המכונית וגם את דלת הבית לאיש שנותן לו זה חמש שנים הן שכר חודשי קבוע והן שיעורים ולקחים שערכם לא יסולא בפז. הוא עדיין לא ידע מדוע, אך היתה לו הרגשה שלקח המרשמלו יוכיח את עצמו כחשוב מכולם. ארתור לא המשיך להרהר עוד בנושא, הוא התיישב שוב במכונית ויצא מהאחוזה. הוא נסע לחנות מכולת קרובה וקנה שקית גדולה של מרשמלו.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
