גוף ראשון שני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גוף ראשון שני

גוף ראשון שני

3.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: סוניה ברשילון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ינואר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 88 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 28 דק'

סילביה מולוי

סילביה מולוי (1938) למדה בבואנוס איירס בבית הספר האנגלי הדו-לשוני, שבו התבקשו התלמידות לדבר חצי יום רק באנגלית, ועונשים כבדים הוטלו על העוברות על החוק. גם ביתה של מולוי התנהל בפיצול לשוני: אנגלית עם אביה, ספרדית עם אִמה ושפה מעורבת עם אחותה.
בתום נעוריה נסעה מולוי ללמוד בסורבון שבפריז, בצרפתית, וניסתה להחיות את השפה שאִמה ירשה מהוריה. כל שפה תפסה מרחבים שונים וחיוניים בחייה של הסופרת, דבר שמשתקף בספרה "לחיות בים לשונות" (2016), ספר שבו הקורא מגלה מהו מקור קסמה של הפרוזה שלה: לכתוב בתרגום, לשמוע הדים של שפות אחרות. והשפה, תמיד, בסימן שאלה, או כדמות ספרותית מרכזית.
יותר מארבעים שנה התגוררה מולוי בארצות-הברית, ושם למדה ולימדה באוניברסיטאות פרינסטון, ייל וכן באוניברסיטת ניו יורק, שבה ייסדה תוכנית MFA בכתיבה יוצרת בספרדית.
מולוי עסקה שנים רבות בחקר כתיבה אוטוביוגרפית, והיתה סופרת חלוצית בעיסוק בנושא האהבה בין נשים, למשל בספריה "בקרוב, כלא" (1981), "דמיון משתנה" (2003), "גוף ראשון שני" (2010), בספר העיון "פוזות מסוף המאה" (2012) וכן, במסות נוקבות שונות, שבהן היא עוסקת בנושאי גיוון מיני, ובפרט בנושא ההומוסקסואליות בספרות הלטינו-אמריקאית. "גוף ראשון שני" הוא ספרה הראשון של סילביה מולוי שיוצא לאור בתרגום עברי.

תקציר

"גוף ראשון שני" של סילביה מולוי הוא סיפור על אהבה וחברות ארוכות שנים בין שתי נשים. טבילת אש ספרותית, הנוצרת הודות לפרדוקס: טקסט מופתי נולד, מילותיו המהודקות כאילו "נושרות" ממנו, בעוד אחת הדמויות – מושא הכתיבה בספר – מאבדת בהדרגה את זיכרונה בגלל מחלת האלצהיימר. המילים האינטימיות פועלות ביצירה כשעון חול הלוכד בתוכו זמן יקר וקצוב: המילים ככלי למתן עדות. המילים כנשק האחרון בקרב נגד השכחה. המילים כמפת הדרכים האולטימטיבית לשימור הזיכרון האישי בכל מחיר.
 
כמעט מדי יום המחברת מבקרת אצל חברתה, ורוקמת פרגמנטים כתובים – "אומאופטיים", מיקרו-קוסמיים – הנצמדים זה לזה בפרקים קטנטנים, ולאחר מכן מתאחדים לכדי יצירה שלמה ואורגנית. עם זאת, "גוף ראשון שני" הוא מסוג היצירות שקשה לקטלגן: גוונים, מחשבות מצולבות, זמנים משתנים לצד פשטות מקסימלית. לפתע הספר נקרא כיומן אישי, ואז כנובלה, ואז כמסה בנושא זמן ושפה, או כשיר הלל לחברות – ובכן, זהו פריט ספרותי יחיד במינו, מלא ברק, מרגש מאד, עקב היותו נטול רגשנות לחלוטין.
 
"אין מילים לתאר כמה היצירה הזאת יפה, קצרה אך אינטנסיבית. טקסט חיי במלוא מובן המילה 'חיים'." סילבינה פריירה
 
"הנובלה הזאת היא יומן המתעקש לשמר את מה שהולך לאיבוד. מולוי ממציאה מילים ומשפטים כדי למנוע את מותה של חברתה. ובמאמץ הזה היא יוצרת ספרות גדולה." חואן ריברה
 
"במצבים שבהם הכול הוא שכחה אחת גדולה, הכתיבה הזו, הכוללת את זיכרון האהבה, היא הזדמנות לברוא מחדש את הזיכרון." לאורה פורד

פרק ראשון

אני צריכה לכתוב את הטקסטים האלה כל עוד היא בחיים, כל עוד אין מוות או סגירה, כדי לנסות להבין את פשר הלהיות/לא להיות הזה של אדם שמתפרק לנגד עיני. אני צריכה לעשות את זה כך כדי להמשיך הלאה, כדי להתמיד בקשר שנמשך למרות ההרס, ומתקיים גם כשבקושי נותרו עוד מילים.

 

ניתוק
 
הלכנו לבקר אותה יום אחד אחר הצהריים, ובזמן שאני בדקתי שהכול בסדר, אֵ׳ נשארה לשוחח אִתה בחדר השינה שלה, שבו העבירה חלק נכבד מהיום, מביטה מבעד לחלון בריבוע השמים המצומצם שבין הבניינים. היא סיפרה לי משהו שאני לא יודעת אם היא ידעה שהיא מספרת, אמרה לי אֵ׳ בדרך הביתה, היא סיפרה שכשהיתה ילדה היא הלכה עם אחת הדודות שלה לבקר קרובת משפחה זקנה שהיתה מאושפזת במצב קשה מאוד, מחוברת למכונה, וברגע כלשהו, כשהיו לבדן עם החולה, החוותה הדודה תנועה בראשה, כאילו היא מסכימה – והיא הראתה לי את התנועה, אומרת אֵ׳, חוזרת על התנועה בתורה – והיא התכופפה וניתקה את המכונה שנשמה במקום החולה. ואחר כך הן הלכו.
אֵ׳ אומרת שהיא לא יודעת מה עורר את הסיפור הזה, וגם אם היא הבינה בכלל מה היא מספרת, אבל נראה שהיא היתה צריכה לספר לי את זה, היא אומרת, או לספר את זה למישהו, אולי היא מעולם לא סיפרה את זה לאף אחד. או שאולי היא המציאה את זה, אני חושבת, ושואלת את עצמי אם בכלל חיברו אנשים למכונות מאריכות חיים בשנות העשרים, או אולי כל זה קרה במועד מאוחר יותר והיא מספרת את זה כאילו זה קרה כשהיתה קטנה, כדי לדלל את האחריות שבהריגת מישהו. לעולם לא נדע, זה ברור, כי היא כבר שכחה את הסיפור הזה. וזה לא באמת משנה.
אני קוראת שוב את מה שכתוב ועולה בי עוד מחשבה, מובנת מאליה אולי: יכול להיות שהיא מבקשת מאתנו משהו?

סילביה מולוי

סילביה מולוי (1938) למדה בבואנוס איירס בבית הספר האנגלי הדו-לשוני, שבו התבקשו התלמידות לדבר חצי יום רק באנגלית, ועונשים כבדים הוטלו על העוברות על החוק. גם ביתה של מולוי התנהל בפיצול לשוני: אנגלית עם אביה, ספרדית עם אִמה ושפה מעורבת עם אחותה.
בתום נעוריה נסעה מולוי ללמוד בסורבון שבפריז, בצרפתית, וניסתה להחיות את השפה שאִמה ירשה מהוריה. כל שפה תפסה מרחבים שונים וחיוניים בחייה של הסופרת, דבר שמשתקף בספרה "לחיות בים לשונות" (2016), ספר שבו הקורא מגלה מהו מקור קסמה של הפרוזה שלה: לכתוב בתרגום, לשמוע הדים של שפות אחרות. והשפה, תמיד, בסימן שאלה, או כדמות ספרותית מרכזית.
יותר מארבעים שנה התגוררה מולוי בארצות-הברית, ושם למדה ולימדה באוניברסיטאות פרינסטון, ייל וכן באוניברסיטת ניו יורק, שבה ייסדה תוכנית MFA בכתיבה יוצרת בספרדית.
מולוי עסקה שנים רבות בחקר כתיבה אוטוביוגרפית, והיתה סופרת חלוצית בעיסוק בנושא האהבה בין נשים, למשל בספריה "בקרוב, כלא" (1981), "דמיון משתנה" (2003), "גוף ראשון שני" (2010), בספר העיון "פוזות מסוף המאה" (2012) וכן, במסות נוקבות שונות, שבהן היא עוסקת בנושאי גיוון מיני, ובפרט בנושא ההומוסקסואליות בספרות הלטינו-אמריקאית. "גוף ראשון שני" הוא ספרה הראשון של סילביה מולוי שיוצא לאור בתרגום עברי.

סקירות וביקורות

עושים סדר כותבי המדור תובעים את כבודם של כמה מהספרים שפסחנו עליהם השנה

בתמונה: עבודה של גרהרד ריכטר, 1964

לכאורה, עוסק 'גוף ראשון שני' בתיעוד הידרדרות מחלת האלצהיימר אצל בת זוג לשעבר של המספרת. למעשה זהו ספר על כתיבה, על הסיפור שאנחנו מספרים לאחרים וגם לעצמנו.

"אני מספרת דברים משעשעים, ואני ממציאה‭,"‬ מעידה סילביה מולוי - סופרת ארגנטינאית ילידת 1938
- על הדיאלוגים שלה עם חברתה. המפגש עם היעדר הזיכרון מזכיר את החירות השמורה לסופר מול קוראיו, ומולוי פותחת מחדש את מערך התנאים וההסכמות של הקריאה: "אולי אני ממציאה את כל מה שאני כותבת. אחרי הכל, איש לא יוכל לסתור אותי‭."‬ האם יש כאן חדווה ילדית סיפורית, או שזו בדידותו של העד היחיד, שאין איש שיסתור אותו?

גם בהידרדרות עצמה, כידוע לכל מי שליווה כזו, יש משהו מתעתע. עליות ומורדות, נסיגה והתקדמות, ששרירותן האיומה עשויה לשאת גוון כמעט הומוריסטי. מולוי אינה מסתירה את השימוש שהיא עושה, כסופרת, בתעתועיה של המחלה. על סירובה ליפייף את רגשותיה שלה ניתן ללמוד מהמשפט הבא: "המקוריות הנוראה של המחלה הופכת, בעבורי, לשגרתית, דרך אחרת, כעת צפויה, לתקשר‭."‬ כעת, היא מעירה בסרקזם - ובכנות - אולי כבר לא יהיה לה על מה לכתוב.

הדמויות בספר מופיעות לרוב כאותיות התחיליות של שמן בלבד, מה שמעיד, מן הסתם,
כי מדובר בבני אדם אמיתיים. אבל הופעתן של תחיליות בלבד, היעלמותן של שאר האותיות מכל
שם, מהדהדת גם את זדוניותה של המחלה הפוערת חורים בשפה. מולוי כמו שואלת מה נותר מכל
מה שהיו חייו של אדם. מה נותר משמו.

מולוי נלחמת על השאריות. זה מרוץ דו-כיווני, שבו הטקסט מנסה להשיג את המחלה בעודו מתקדם לכיוון ההפוך, המילים הנכתבות רודפות אחר אלו הנעלמות; רצות תחת אדמה נשמטת. האם ניתן בכלל לתעד היעלמות? מולוי נאבקת על ההבדל המתמעט, לכאורה, בין מה שהיה למה שלא היה: "תני לי לפחות לתת לה נשיקה. את תעירי אותה, לא כדאי, אני אגיד לה שהיית פה, היא גם ככה שוכחת את זה מיד. אבל זה לא אותו דבר, אני מוחה. לא, זה לא אותו דבר‭."‬

לא מעט ביקורת מושמעת על הכותרים הצנומים של הוצאת 'תשע נשמות' - האם הם ראויים להיקרא רומנים? או ספרים בכלל? ב'גוף ראשון שני' הרזון והצמצום הם הנושא: הלא-מסופר, החורים בעלילה, הזיכרון הנשמט - נוכחים ברומן כמו עוד מאות דפים שלא נכתבו.

שרון קנטור
בתמונה: עבודה של גרהרד ריכטר, 1964

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 14/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
מה קורה כשהמילים מתפוגגות מעין גולדמן הארץ 16/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: סוניה ברשילון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ינואר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 88 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 28 דק'

סקירות וביקורות

עושים סדר כותבי המדור תובעים את כבודם של כמה מהספרים שפסחנו עליהם השנה

בתמונה: עבודה של גרהרד ריכטר, 1964

לכאורה, עוסק 'גוף ראשון שני' בתיעוד הידרדרות מחלת האלצהיימר אצל בת זוג לשעבר של המספרת. למעשה זהו ספר על כתיבה, על הסיפור שאנחנו מספרים לאחרים וגם לעצמנו.

"אני מספרת דברים משעשעים, ואני ממציאה‭,"‬ מעידה סילביה מולוי - סופרת ארגנטינאית ילידת 1938
- על הדיאלוגים שלה עם חברתה. המפגש עם היעדר הזיכרון מזכיר את החירות השמורה לסופר מול קוראיו, ומולוי פותחת מחדש את מערך התנאים וההסכמות של הקריאה: "אולי אני ממציאה את כל מה שאני כותבת. אחרי הכל, איש לא יוכל לסתור אותי‭."‬ האם יש כאן חדווה ילדית סיפורית, או שזו בדידותו של העד היחיד, שאין איש שיסתור אותו?

גם בהידרדרות עצמה, כידוע לכל מי שליווה כזו, יש משהו מתעתע. עליות ומורדות, נסיגה והתקדמות, ששרירותן האיומה עשויה לשאת גוון כמעט הומוריסטי. מולוי אינה מסתירה את השימוש שהיא עושה, כסופרת, בתעתועיה של המחלה. על סירובה ליפייף את רגשותיה שלה ניתן ללמוד מהמשפט הבא: "המקוריות הנוראה של המחלה הופכת, בעבורי, לשגרתית, דרך אחרת, כעת צפויה, לתקשר‭."‬ כעת, היא מעירה בסרקזם - ובכנות - אולי כבר לא יהיה לה על מה לכתוב.

הדמויות בספר מופיעות לרוב כאותיות התחיליות של שמן בלבד, מה שמעיד, מן הסתם,
כי מדובר בבני אדם אמיתיים. אבל הופעתן של תחיליות בלבד, היעלמותן של שאר האותיות מכל
שם, מהדהדת גם את זדוניותה של המחלה הפוערת חורים בשפה. מולוי כמו שואלת מה נותר מכל
מה שהיו חייו של אדם. מה נותר משמו.

מולוי נלחמת על השאריות. זה מרוץ דו-כיווני, שבו הטקסט מנסה להשיג את המחלה בעודו מתקדם לכיוון ההפוך, המילים הנכתבות רודפות אחר אלו הנעלמות; רצות תחת אדמה נשמטת. האם ניתן בכלל לתעד היעלמות? מולוי נאבקת על ההבדל המתמעט, לכאורה, בין מה שהיה למה שלא היה: "תני לי לפחות לתת לה נשיקה. את תעירי אותה, לא כדאי, אני אגיד לה שהיית פה, היא גם ככה שוכחת את זה מיד. אבל זה לא אותו דבר, אני מוחה. לא, זה לא אותו דבר‭."‬

לא מעט ביקורת מושמעת על הכותרים הצנומים של הוצאת 'תשע נשמות' - האם הם ראויים להיקרא רומנים? או ספרים בכלל? ב'גוף ראשון שני' הרזון והצמצום הם הנושא: הלא-מסופר, החורים בעלילה, הזיכרון הנשמט - נוכחים ברומן כמו עוד מאות דפים שלא נכתבו.

שרון קנטור
בתמונה: עבודה של גרהרד ריכטר, 1964

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 14/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
מה קורה כשהמילים מתפוגגות מעין גולדמן הארץ 16/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
גוף ראשון שני סילביה מולוי

אני צריכה לכתוב את הטקסטים האלה כל עוד היא בחיים, כל עוד אין מוות או סגירה, כדי לנסות להבין את פשר הלהיות/לא להיות הזה של אדם שמתפרק לנגד עיני. אני צריכה לעשות את זה כך כדי להמשיך הלאה, כדי להתמיד בקשר שנמשך למרות ההרס, ומתקיים גם כשבקושי נותרו עוד מילים.

 

ניתוק
 
הלכנו לבקר אותה יום אחד אחר הצהריים, ובזמן שאני בדקתי שהכול בסדר, אֵ׳ נשארה לשוחח אִתה בחדר השינה שלה, שבו העבירה חלק נכבד מהיום, מביטה מבעד לחלון בריבוע השמים המצומצם שבין הבניינים. היא סיפרה לי משהו שאני לא יודעת אם היא ידעה שהיא מספרת, אמרה לי אֵ׳ בדרך הביתה, היא סיפרה שכשהיתה ילדה היא הלכה עם אחת הדודות שלה לבקר קרובת משפחה זקנה שהיתה מאושפזת במצב קשה מאוד, מחוברת למכונה, וברגע כלשהו, כשהיו לבדן עם החולה, החוותה הדודה תנועה בראשה, כאילו היא מסכימה – והיא הראתה לי את התנועה, אומרת אֵ׳, חוזרת על התנועה בתורה – והיא התכופפה וניתקה את המכונה שנשמה במקום החולה. ואחר כך הן הלכו.
אֵ׳ אומרת שהיא לא יודעת מה עורר את הסיפור הזה, וגם אם היא הבינה בכלל מה היא מספרת, אבל נראה שהיא היתה צריכה לספר לי את זה, היא אומרת, או לספר את זה למישהו, אולי היא מעולם לא סיפרה את זה לאף אחד. או שאולי היא המציאה את זה, אני חושבת, ושואלת את עצמי אם בכלל חיברו אנשים למכונות מאריכות חיים בשנות העשרים, או אולי כל זה קרה במועד מאוחר יותר והיא מספרת את זה כאילו זה קרה כשהיתה קטנה, כדי לדלל את האחריות שבהריגת מישהו. לעולם לא נדע, זה ברור, כי היא כבר שכחה את הסיפור הזה. וזה לא באמת משנה.
אני קוראת שוב את מה שכתוב ועולה בי עוד מחשבה, מובנת מאליה אולי: יכול להיות שהיא מבקשת מאתנו משהו?