הנה אני מתחילה

מחברת ראשונה - הנה אני מתחילה

אחרי שהכל נגמר ירדתי בשביל העפר מבית-העלמין החדש אל בית-העלמין הישן, משאירה מאחורי גבי את ההר, שבתיו הלבנים הנמוכים של הכפר כַּבַּבִּיר נטועים בראשו, מסתופפים בצל מסגד האבן עם כיפת הגיר ושני הצריחים התאומים. קודם, כשהאלונקה נטתה על צידה, וגופךְ העטוף לבן החליק אל הבור, קרעתי את עיני והכרחתי אותן לראות. אחר-כך נדד מבטי אל קו הרכס, שֶׂרָטַט על רקע שמי חרסינה כסופים של תחילת הסתיו. כן, חזרת הביתה, אל הכרמל ואל הים שאהבת, זה יהיה הנוף שלך מעכשיו.
מבנך נפרדתי אחרון, נוגעת בחטף בכף-ידו הלחה, נטולת-החיים, נמנעת להביט בעיניו, והוא הינהן בראשו במין ניקור אוטומטי, ושתי החיפושיות הכחולות שלו אטומות כתמיד. מה הוא מרגיש. מה הוא מבין. רק בן עשרים-ושתיים, וכבר שערו הבהיר מקליש, וגוו כפוף כאילו הוא נושא על גבו חיים שלמים. בחור עם קווים אוטיסטיים, ילד זר ומוזר, תינוק מעוכב שאמו נבזזה ממנו, שראה הרבה יותר ממה שמותר; עובּר שגופו הקטן נמעך תחת כובד המשקל ורגליו בעטו בעלבון, זרע שפגש ביצית במלון קטן בפאריס, רעיון עִוועים.
כף-יד קלה ככנף הונחה על כתפי. הפניתי את ראשי אל האשה הגבוהה, ששער השיבה שלה קצוץ בתספורת נערית, ולנגד עיני בקעה ממנה הבחורה הדקה והמתולתלת מפעם, עם עצמות-הלחיים הגבוהות והאף הציפורי, שהאדים עכשיו, ושתי פיסות השמיים הזכות. בידה אחזה זר של פרחי-בר. ״הרגע הגעתי, אני נורא מצטערת שאיחרתי״, התנשפה אסנת, מוחטת את אפה בטישיו לבן.
״זה היה כמו שזה תמיד״. המלים הידרדרו מפי כבדות.
״אבל היא לא היתה דומה לאף-אחד אחר״, ננעצו בי עיניה בפליאה.
״לא. היא היתה לגמרי היא״.
״דיברת?״ התעניינה לדעת, ״ביקשו ממך להגיד משהו?״
״לא ביקשו. קראתי שיר״.
״הוא אמר קדיש?״
״גימגם איכשהו, במבטא אמריקאי, יואל עזר לו״.
״אני אגש להגיד להם שלום ולתת לה את הפרחים״.
״יפים. היא היתה אוהבת אותם״, אמרתי, וזכרתי זר אחר, שנתת את לאסנת, החברה הכי טובה שלך, ליומולדת חמש-עשרה, אחרי ברוגז של חודשים, ושתי פיסות השמיים נפתחו אז אלייך בשמחה עצומה.
״את עם רכב כאן?״ שאלה. ״את יכולה לחזור אתי לתל-אביב. את גרה בתל-אביב עכשיו, נכון?״
״כן, אבל אני נשארת כאן. יש לי כמה קצוות לסגור״.
״לבקר קרובי-משפחה?״
״גם״, הינהנתי, נזכרת בחלקה המשפחתית שלנו בבית-הקברות הישן, סבתא וסבא תחת אבן אחת, ואמא לבדה, ביניהם לבין השביל.
״קראתי באיזה מקום שנולדה לך בת״, אמרה אסנת.
״בינתיים נולדה לי עוד אחת. כרמל תהיה בת אחת-עשרה, ונוגה בת שנתיים. ואת?״
״הילדים שלי כבר גדולים״, חייכה, ״תמר לומדת אמנות בניו- יורק, ורועי בצבא״.
בפעם היחידה שראיתי אותה עוד לא תיכננה להתחתן. מתי זה היה. בקיץ שבעים-ותשע, לפני עשרים-ושתיים שנה.
״את כותבת לנו משהו חדש?״ התעניינה, ״קראתי את כל הספרים שלך, הם תמיד מחזירים אלי את הכרמל, עם הרוח והרקפות והאצטרובלים״.
״בזמן האחרון אני בעיקר מוחקת״, התנצלתי. פעם, כשהייתי צעירה, היו מלותי זריזות ונבונות ממני. עם השנים בגרתי והחכמתי, והמלים, תשושות ונבוכות, משתרכות להן מאחור.
פתאום חיבקה אותי, ״את צריכה לכתוב עליה״, לחשה באוזני, ״על שתיכן״.
״כן״, היססתי, ״הזיכרון שלי מכוסה כתמים לבנים. אני צריכה למצוא את היומן שכתבתי אז. הוא קבור באיזה מקום״.
כן, לשם אני אלך, אל אזור האסון, אל המקום שנולד בו פרח האש ובו גם נקבר בעודו חי. ארד לוואדי, אל האורן הגוץ שלנו, ואחפש את המחבוא מתחת לסלע השטוח, ואחפור אחר המחברות, אף-על-פי שכמעט אין סיכוי שאמצא אותן אחרי עשרים חורפים גשומים, אבל עכשיו, כשגופך נח באדמה, כבר מותר לי להקים מקברן את השנים ההן, שמעולם לא כתבתי עליהן, ולא סיפרתי עליהן כמעט לאיש, ובעצמי התקשיתי להאמין שכך הן היו, שכך היינו שתינו, וטמנתי אותן עמוק בתוכי וידעתי שאסור לי לעוררן.
״תתקשרי אלי פעם, ריבי? אני בספר-הטלפונים. ניפגש לנו לאיזה קפה?״ ידיה של אסנת אחזו בכתפי, ופיסות השמיים, שהזמן לא עכר אותן, סקרו את פני בצער. ״בפעם ההיא שנפגשנו עוד היית ממש ילדה. איך שהחיים עושים מאיתנו צחוק, אני לא מאמינה שאני כבר בת חמישים״.
״אני אתקשר״, אמרתי, וידעתי שגם היא יודעת שלא.
אסנת ליטפה את זרועי כמנחמת ופנתה ממני, ואני הבטתי בדמותה הגמלונית, יורדת בשביל וכורעת ליד תלולית העפר המכוסה אבנים ופרחים ובראשה לוח עץ קטן, עם שמך.

השער לבית-העלמין הישן פתוח. אני עוברת תחת הכתובת המקושתת. ׳צדק לפניו יהלך׳. אותיות הברזל לא מתירות שום ויכוח. לוח-ההלוויות השחור ריק, עם סימני גיר, כאילו נמחק ביד יגעה של מורה בסוף היום. אני מטפסת בשביל האספלט, שבשנים האחרונות נהיה לי הדרך הביתה, והנה הם, שלושתם, נחים בצל הברוש; סבא וסבתא תחת לוח שיש אחד, מעליהם המצבה הגבוהה והרחבה מאבן בעיבוד כמו-טבעי, עם הכתובת באותיות מוארכות, קצת גנדרניות, ׳ליפקין׳, ולמטה ממנה השמות עמנואל מימין, ורבקה, שחיכתה לו כמעט שלושים שנה לבדה תחת האבץ, משמאל. אמא לידם בקבר יחיד, שנוטה מעט אל קברם, כילדה שחלמה חלום-ביעותים והזדחלה אל מיטת ההורים, והם זזו מעט לפנות לה מקום.
האבן שלה זהה לשלהם, וגם האותיות; בראש המצבה רק השם הפרטי, כרמלה, כמו השלט על דלת חדרה של בתי, ׳החדר של כרמל׳, ותחתיו, באותיות יותר קטנות, ׳שנהר, לבית ליפקין׳.
אחת-עשרה שנים אנחנו באים לכאן בכל כ״ד בניסן - אורן, נועם ואני. אני מגיעה ראשונה ומתיישבת על האבן הקרה שלה, משעינה את גבי אל המצבה ומניחה לרוח לצנן את פני הבוערות מן החמסין. נעים לי כאן, בצל. בשום מקום אחר לא שמעתי את הציפורים שרות כך, בחדווה אמיתית. לנגד עיני גב המצבה של הזוג שְׁוַרצבֶּרג, שיש שחור מלוטש, שבכל שנה אני רואה בו את דמותי המשתנה; שיער ארוך, שיער קצר, חום, בלונדיני, גוונים, משקפי-שמש, משקפי-ראייה, עדשות-מגע, מרזה, משמינה, פעמיים בטן של היריון, כתמי גיל על הזרועות ועל הפנים. רק כך, כשגופי קרוב-קרוב אל מה שנותר מגופה, אני נרגעת ויורדת עלי שלווה. בלי מלים אני מדווחת לה מה קרה לי מאז האביב שעבר, רק את הדברים החשובים, לא להטריד את מנוחתה; את יודעת, אמא, התחתנתי, נולדה לך נכדה, כתבתי ספר ועוד ספר, נולדה לך עוד נכדה.
פעם החיים היו נדבקים אלי, אנשים היו מתאהבים בי, אני הייתי מתאהבת, לבי דהר אל פי התהום והתרסק שוב ושוב, כמו מכונית המרוץ האדומה של ג׳יימס דין. בשנים האחרונות כלום לא נדבק אלי, הכל אני עושה במו-ידי, המשפחה, הספרים. היום החיים כבר לא מצליחים להפתיע אותי, רק המוות. הוא מגיע במועדים לא-צפויים ואוסף אליו את האנשים שאהבתי; סבא עמנואל, אמא, דודה תחייה, ועכשיו גם אותך.
כשאורן ונועם מגיעים - שני גברים גבוהים ורציניים שפעם היו האחים הקטנים שלי - אני קמה, מסירה את נייר הצלופן מהזר שקניתי בתל-אביב וסחבתי אתי ברכבת, ומניחה את הפרחים על מיטת היחיד שלה. כמה מהם אני מפזרת על שמיכת השיש הזוגית של סבא וסבתא. דקות ארוכות אנחנו עומדים סביבה בדממה, רק שלושתנו, אין לנו צורך באיש מלבדנו, כל אחד והחשבון שלו, חשבון הכעס והחמלה, העלבון והסליחה, האשם והכפרה. כל אחד והאהבה שלו. כשתם הטקס, אנחנו זזים משם ונוסעים לשפת הים, מתיישבים באחת ממסעדות החוף לנגב חומוס ולשתות בירה, ולדבר על הילדים ועל העבודה, ולפעמים גם עליה.
אבל היום ט״ז באלול, ארבעה בספטמבר אלפיים-ואחת, ראשית הסתיו. לבדי באתי לכאן, לבשר לה על מותך; את יודעת, אמא, גם זו שתיעבת כל-כך כבר שוכבת באדמה, רק אני נותרתי מעליה, סוף-סוף חופשייה משתיכן.
אבל מה אעשה בחופש הזה, אני נבהלת, מה אעשה כאן לבד, ופתאום אני משתוקקת להתכרבל לצד אמא, ברווח הצר בינה לבין השביל. אני מתבוננת סביבי; רוב הקברים שליד השביל כפולים, נדחקים אל אבן השפה, ואפשר שגם כאן יש מקום לחלקת קבר נוספת, ואם היא פנויה אולי ארכוש לי אותה. לכרמל ולנוגה יהיה נעים לבוא לכאן, לשבת מעל גופי המתכלה בצל הברושים ולהקשיב לזמרת הציפורים.
החלטית אני פוסעת אל הביתן הקטן, המסויד לבן, של השומר ודופקת בדלת. פותח לי יהודי מבוגר, כותונת לבנה, כיפה שחורה, זְקן שיבה מדובלל.
״כן גיברתי״
״אני רוצה לברר לגבי קניית חלקה״.
״בשביל מי?״
״בשבילי״.
״בשבילך?״ הוא סוקר אותי בחשד, ״בת כמה את, אם מותר לי לשאול״.
״בת שלושים-ושמונה״.
״שלושים-ושמונה?״ הוא חוזר אחרי בתדהמה, ״חולה, חס וחלילה?״
״לא, עוד לא, פשוט המשפחה שלי קבורה כאן, וחשבתי לקנות לידם... שיהיה, אתה יודע, לכל מקרה״.
״אה״, פניו מתבהרים בחיוך, ״בואי, תיכנסי, מה הגוּשחֶלקה?״
אני נדחקת למשרד הזעיר, שעומדת בו דחיסות חמצמצה של זיעה, ומדקלמת את הגוש והחלקה.
השומר פותח מחברת מוארכת בכריכה שחורה, שמזכירה יומן-כיתה, ומדפדף.
״כן, אני רואה, יש כאן מקום אחד, ליד המנוחה שנהר, מקום שמור לאשה״.
״למה לאשה?״ אני תוהה.
״לא קוברים גבר זר על-יד אשה, רק לבעל שלה מותר״. הוא משלח בי מבט נוזף.
״כן, זה הגיוני״, אני מנסה לרצות אותו. גבר זר קבור ליד אשה זאת באמת פריצות גמורה. וכיוון ששני בעליה של אמא נשואים לנשים אחרות, קשה לשער שמישהו מהם ירצה לרכוש את החלקה ולנוח לצידה לנצח. לא, זאת חייבת להיות החלקה שלי.
״כרמלה שנהר זאת אמי, זכרונה-לברכה״, אני מתוודה לרכך את לבו, ״כמה יעלה לי לקנות את החלקה שלידה?״
״כמו שכתוב פה״, מורה השומר באצבעו על שלט קרטון צנוע שתלוי על הקיר מאחוריו, ״חלקה בישן שתים-עשרה אלף, חלקה בפנתאון - עשרים״. אני מקרבת את עיני אל השלט, אותיות עקומות בכתב-יד, כמו בדוכן לגלידה, גביע קטן - שנים-עשר שקל, גדול - עשרים.
״איפה זה הפנתאון?״
״איפה שהאמא זכרונה-לברכה״, הוא מסביר ואצבעותיו הארוכות ממוללות את זקנו, ״החלקות שקרובות לכניסה. ראש-העיר אבא חושי קבור שמה, אלמוגי, כל הגדוילים מפעם״.
שנים אני מבקרת כאן, ולא ידעתי שסבא, סבתא ואמא קבורים בפנתאון. משפחה של אלים. זאוס, דְיוֹנֶה ואפרודיטה. עשרים-אלף שקל תמורת הזכות להיקבר במרחק יריקה מאבא חושי.
״יקר״, אני אומרת כבמגרש של מכוניות משומשות.
״ככה זה, אין כאן כמעט חלקות פנויות. היום קוברים רק בחדש״.
אבל בחדש אין עצים, אני מתחננת אליו בלבי, הכל חשוף ובוהק בשמש, ואני רוצה כאן, בישן, להתכרבל ליד אמא בצל הברושים. ומה יהיה על המחשב החדש שתיכננתי לקנות, וניתוח הלייזר לתיקון הראייה, והמיטה החדשה לכרמל?
״את יודעת מה״, מתרכך השומר, ״אני אכתוב כאן את המספר-טלפון שלך, ואם מישהו ירצה לקנות את החלקה על-יד המנוחה זכרונה-לברכה, אני אתקשר אלייך קודם״.
״תודה״, אני מחייכת אליו בהקלה, ״עזרת לי מאוד״.
אני יורדת בשביל, עוברת ליד הברזייה ויוצאת אל הכביש, כמעט מתפתה להרים את היד ולעצור טרמפ, כמו לפני שנים, כשרחלי ואני היינו חוזרות מהים בשער ליפה מלוח, מדלגות יחפות מצל פח-הזבל אל צל תחנת-האוטובוס, בעוד הסנדלים מתנדנדים מתיקי הג׳ינס והמדרכה בוערת לנו תחת כפות-הרגליים כמו החיים.
מונית עוצרת לידי, ואני פותחת את הדלת ונכנסת לחלל הממוזג.
״למרכז הכרמל, בבקשה, לרחוב פנורמה״.

הנוף כאן לא השתנה; כמו בציור של ילד, עץ ואדמה, שמש ושמיים, אבל איפה הבית עם הגג האדום והדלת הכחולה ושני החלונות הפקוחים כמו עיניים, והארובה עם תלתלי העשן? במקומו נותר בדף חלל ריק ולבן.
את בית ילדותנו בן שתי הקומות, בחורשת האורנים ברחוב ג׳ורג׳ אליוט פינת פנורמה, מכרנו לפני שנים ליזם שמחק אותו מעל פני האדמה יחד עם החורשה, ובנה במקומם בית דירות יוקרתי, צופה אל נוף המפרץ. בכסף שקיבלנו הקמנו לנו שלושה בתים אחרים, לעשות לנו בהם חיים חדשים. בביתי החדש אני תופרת ומטליאה, מכליבה אמא לאבא, אבא לכרמל, כרמל לנוגה, נוגה לאמא, וחוזר חלילה, יום אחרי יום, לילה אחרי לילה, שעה ועוד שעה, בשקידה, בעיניים טרוטות, באצבעות מנוקבות של שתי ידיים שמאליות, שרק לא ייפָּרם.
המפרץ משרבב לעומתי לשון ים ענקית, מנוקבת עגילים דמויי אוניות, ואני מפנה אליו את גבי וחוצה את הכביש, וממשיכה בעלייה לבית-הספר, מתנשפת, לבי הולם. שער הברזל הכחול פעור, וכמה בנים בתספורות קוצים מחומצנות פורצים דרכו החוצה. גופיות הטריקו הצבעוניות חושפות זרועות מקועקעות. חבורה של נערים ונערות, שמיניסטים מן-הסתם, מתגודדת ליד אופנוע גנדרני, מעשנים וצוחקים. והנה שתיים בנות ארבע-עשרה או חמש-עשרה, האחת דקה ובהירה עם פנים סלאביים, והאחרת נמוכה ושזופה, גופייה בצבע תפוז הדוקה לשדיה הקטנים המכמירים את הלב, חושפת בטן שוקולד שטוחה וחלקה. כמה שהן ילדות, אני נדהמת בלבי, עוד מעט כרמל תיראה כמותן, איך אפשר שככה הייתי אז, כל-כך כל-כך צעירה.
אני ממתינה עוד קצת, אולי תצא מן השער ילדה בחולצת תכלת של תלבושת-אחידה, עם שתי צמות ומשקפיים במסגרת פלסטיק מרובעת, ואיתה חברתה כחולת העיניים, ששער החיטה שלה עד מתחת לאוזניים, והן פונות זו אל זו בלשון זכר; ואולי תעבור כאן גליה המורה לטבע, או גברת חַרדוֹנָה המורה להיסטוריה, ואולי חוּרְגי המנהל, שלפני שנתיים ראיתי בעיתון מודעת-אבל עם שמו; ואולי תבוא מולי מורה צעירה ומנומשת עם זנב-סוס בגון הברונזה, ותחייך אלי בעיניים חומות בוערות, ותטפס במעלה הרחוב אל מיני מיינור בצבע חציל. אבל כבר מאוחר, אחרי שתיים בצהריים, ויום-הלימודים נגמר.
אני עוקרת משם את רגלי הכבדות וממשיכה בעלייה של רחוב וֶדג׳ווּד, עוברת ליד סניף הדואר ששופץ באדום ובלבן, לא מתפתה לטפס במדרגות ולבדוק אם תא-הטלפון שלי, ביתי-הקטן-בדואר במשך שנתיים, עוד שם. לכולם יש היום טלפונים סלולאריים. אני עוברת ליד חנות מכשירי-הכתיבה של מקס, שפעם קניתי בה את מחברת היומן השנייה, זו עם התצלום של מייק בראנט על הכריכה. בימים האלה, של תחילת שנת הלימודים, היו הילדים צובאים על פתחה, אבל החנות איננה, ובמקומה יש עכשיו חנות לנעליים אופנתיות. קונדיטוריה קסטלר עוד כאן, בפינת שדרות הנשיא, וכאז היא נושפת באפי ניחוחות שוקולד וקינמון. אני מציצה בפתח בית-המרקחת הוותיק הסמוך, מצפה לראות את ארונות העץ הגבוהים עם דלתות הזכוכית, שספונים בהם בקבוקי אבקות צהבהבים וכרסתניים, עם כתובות שחורות בלטינית, אבל בית-המרקחת חידש את פניו ואת ריחו, וכעת הוא דומה לרבים אחרים. אני חוצה את הכביש ומשקיפה מעבר לגדר אל הוואדי שהייתי גולשת בו לשבט הצופים, ילדה במדי חאקי ועניבה כחולה, ידיה נאחזות בשיחים ואצבעותיה ממוללות בלי-משים פרח אחירותם צהוב, או עלה של אלת המסטיק.
במעבר-החצייה מול תחנת-הדלק אני נעצרת וממתינה לאור הירוק ברמזור. אף שהכביש ריק ממכוניות עומדים האנשים וממתינים שיתחלף האור, לא כמו בתל-אביב, שם אני בדרך-כלל עומדת יחידה, מסגירה את חיפאיותי. אחר-כך אני חולפת ליד בניין האודיטוריום האפור והאטום, שעל המדרגות שלו ישבנו יחפות, רחלי ואני, נסערות מ״פרסונה״ של ברגמן, או מ״400 המלקות״ של טריפו, שראינו בסינמטק המרתפי.
עצי האורן במורד שדרות הצבי, עדים אילמים, עדיין נוטים זה אל זה משני עברי המדרכה, וצמרותיהם הגבוהות מתקמרות יחד מעל לכביש לתקרה ירוקה וחיה של קתדרלה. אני נזכרת שפעם אמרתי לך, הם בטח מתלחשים עלינו, ואת שתקת רגע ואמרת, עצים לא מתלחשים וגלים לא מתלחשים, רק אנשים מתלחשים, והלחישה שלהם פוצעת כמו צעקה. בימים ההם האדישות של העצים הרגיעה אותי. עכשיו אני רוצה לטלטל אותם עד שינשרו כל אצטרובליהם במטר שחור של צנוברים, לענות אותם עד שיסכימו לדבר. פצו פה וספרו לי איך היינו, כשהלכנו כך תחתיכם בצהרי היום, אשה צעירה וילדה, ולפניהן, שועטת במורד, כלבה אדומה כלהבה. תזכירו לי מה לבשנו, מה אמרנו, האם צחקנו, האם דמענו, האם הניחה האשה את ידה על הכתף של הילדה, מתחת לצמה. ספרו לי איך היה הזמן ואיך היתה האהבה.
בביתך, בפינת רחוב כלניות, הכל כשהיה; שיח היערה משתרג על עמודי השער, והאורן מרכין את עלוותו הכהה אל מרפסתך. הנה אפתח את השער הנמוך בתנועה מורגלת, אטפס במדרגות עם המעקה הכחול ואדניות הגרניום, אצלצל בפעמון, וכבר אני בין זרועותייך, פני בשקע צווארך ורגליה הקדמיות של דולצינאה חופרות בגבי בחולצת התכלת. גם משפחת גרמן עדיין כאן, על תיבת-הדואר הירקרקת. רק המדבקה עם שמותיכם על התיבה הכחולה, ׳מיכאלה בֶּרג, וד״ר יואל רוזן׳, התחלפה לה באחרת, ׳ד׳׳ר משה וניצה תבור׳. ומה אעשה, אשה כבדת גוף ושנים, בין זרועותיה של גברת ד״ר משה תבור?
אני פונה ברחוב ניצנים ויורדת בשביל העפר אל שפת הוואדי, אבנים מידרדרות תחת נעלי שמתכסות אבק, והלב מזנק לגרון. הנה האורן שלנו, גזעו קצר ועבה וצמרתו פחוסה ושופעת לצדדים, כבלוריתו של גוץ. מתחתיו הסלע השטוח, שמכסה על המחבוא. אני נאחזת בידי בגזע ומתיישבת על הסלע. בסמוך, מתחת לשיח אלת המסטיק, הניח מישהו מזרן ישן עם שמיכת צמר מלוכלכת ומזוודה בלויה, כרוכה בחבל. מן-הסתם חסר-בית שעשה לו כאן מעון. לרגע אני נתקפת קנאה - עכשיו כל זה שלו.
יופיו של המקום מכאיב לי - המשולש הכסוף המרצד בין קימורי ההר; ריח האורנים שמתעצם בשעות אחר-הצהריים, כשהשמש ניתכת עליהם בכוח אחרון ויונקת את השמן מן המחטים; הרוח, שמערבלת את אד הים עם הבל הצמחייה והשרף ומטלטלת אותם מול אפי.
כל אלה היו פעם שלי, והיום הם זרים, לא זוכרים, כאילו לא הייתי.
כל אלה היו פעם שלך, ולא תשובי עוד לראותם.
ידי מגששת בתיק אחר בקבוק המים, ואני שולפת אותו ושותה. כל השעות האלה בשמש לא חשתי בצמא, אבל עכשיו אני שופכת אל גרוני עוד ועוד מים פושרים, ומוזגת בכף-היד ומרטיבה את פני היוקדים. אני תרה אחרי ענף אורן יבש וחזק כדי להתחיל לחפור; כאן, מתחת לזיז הבולט, היה פתח המחבוא, מין מאורה של שפני-סלע או איזה מכרסם אחר, שדולצינאה אהבה לתחוב בה את אפה הלח. אבנים קטנות ועפר יידרדרו במדרון, ואני אנעץ שוב ושוב את המקל, אשפוך מדי פעם מבקבוק המים, לרכך את האדמה, אקרע שורשים ישנים ואבהל פתאום, רק שלא יצוץ כאן איזה עקרב, ואמשיך במאמץ עיקש, בידיים, והספק מסתנן אל הלב כמו העפר אל מתחת לציפורניים, כי איך אפשר שתמצאי את המחברות שהפקדת כאן לפני חיים שלמים, וגם אם תמצאי, ואף-על-פי שעטפת אותן בחמש או שש שקיות ניילון והידקת כל אחת מהן בגומייה - קרוב לוודאי שהושחתו לחלוטין בגלל הגשם והחרקים והמכרסמים, כי אם הגוף מרקיב ומתפורר באדמה, איך לא יתפוררו המלים.
היד תגשש, וכבר יש פתיחה של שלוש אצבעות, מתנועעות בחלל שנבקע כדי להרחיבו, ועוד רגע כל היד בפנים, תועה בעיוורון בין הכתלים, נחבטת שוב ושוב בקרקעית ובתקרה, אבל הרחם ריק, היד לא תעלה דבר. לבי יקפא בי, המחברות אינן, אדם זר מצא אותן בהיסח-הדעת, לפני עשרים שנה ואולי רק אתמול, ועיניו בזזו מתוכן את הילדה ההיא ואת פרח האש. השער ננעל, ולהט החרב המתהפכת.
״איבדת איזה דבר?״ אסתובב בבהלה ואראה אדם, ספק חיה, מתרומם מאחורי השיח, דבלולי שיער אפור וזקן פרא מסתירים את פניו. כמה זמן הוא כבר צופה בי כך. הוא יתקרב אלי בהליכה קופית מתנדנדת, לבוש סוודר גולף שחור ומעליו מעיל צמר כבשים ארוך, ועיניו החומות הצרות יציצו בי מסבך השיער, ופיו יימתח בחיוך זאבי צהוב-שיניים. מאיפה אני מכירה את האיש הזה.
״כן, איבדתי״.
״מה איבדת, אהבה?״ קולו מאומץ כאילו לא השתמש בו ימים רבים.
״כן, ובעיקר את עצמי״.
״את עצמך...״ יחזור אחרי, מגרד את אפו בציפורן שחורה. האם הוא מלגלג עלי. ופתאום אדע מיהו, זה ג׳ו איש הזאב, ג׳ו-עשר-לירות, שהיה מסתובב ברחבה של בית-רוטשילד, עובר ליד הפריקים שהתגודדו על מדרגות האודיטוריום, ושואל כל אחד, אולי יש׳ך עשר לירות. תמיד תהיתי איפה הוא גר. אז היה שערו הארוך שחור, וגם הזקן. מסתבר שגם עליו לא פסח הזמן.
״בואי״, ילחש וניצוץ ערמומי בעיניו, ״אני רוצה להראות לך משהו״.
תלכי אחריו, מה יש להפסיד. הוא ייגש למזוודה שמוטלת ליד המזרן, יפרום את החבל ויפתח אותה. אחר ימשוך אחת משקיות הניילון התפוחות ויגיש לי אותה, ״את בטח מחפשת את זה״.
אני אטול מידו את השקית המאובקת, עם הכתובת ׳גלנטריה רָאוּך׳, משתדלת לא להסגיר להיטות, וכשאציץ אל תוכה יזנק הדם בעורקי; הן שם, כל הארבע, והן נראות שלמות, הקלסר עם אירופה הקלאסית, וזו עם מייק בראנט על הכריכה, והמחברת מאנגליה בכריכת העור, ומחברת וירג׳יניה ווּלף. אצבעותי יתאוו למשש, אפי ישתוקק להריח, אבל אני אתאפק, עכשיו כבר יש לי כל הזמן שבעולם.
״מתי מצאת אותן?״
״לא יודע, מזמן״.
״מתי, לפני חודש, שנה, עשר שנים?״
״לא יודע, לא מבין בזמן, חיכיתי לך״.
״אתה מכיר אותי?״ לא יכול להיות שגם הוא זוכר, שהוא זיהה בי את בת החמש-עשרה היחפה וארוכת-השיער, שישבה בין הפריקים על המדרגות.
״בטח, את אנה״.
״למה אתה חושב שאני אנה?״
״המכתבים הם לאנה, שמרתי עליהם בשבילך, ידעתי שתבואי״.
״קראת את המכתבים?״ אלחש בבהלה.
״לא יפה לקרוא מכתבים של אחרים״, הוא ישגר אלי את החיוך הזאבי המתחטא שלו, ואני אוותר. ואם הוא קרא, מה אכפת.
״אולי יש׳ך עשר שקל?״ ייזכר פתאום.
״בטח״. היד תחטט בבהילות בתיק, תמשוך את הארנק ותושיט לו שטר של חמישים. בכל-זאת התעדכנו אצלו המחירים.
״אה...״ יהסס, ״אין לי עודף״.
״לא צריך עודף״, בשמחה אתן לו גם אלף שקל, שכר שמירה, גם שנים-עשר אלף. עשרים-אלף.
״תודה, אנה״, השטר ייבלע בכיס מעיל הכבשים, והוא ימשוך משם קופסת מלבורו מעוכה, ויציע גם לי אחת, בעיניים מצומצמות, ״מעשנת?״
״לא, תודה, ואני לא אנה״.
״את לא?״ יתאכזב, ״אז מי את?״
״אני השנייה, אני כתבתי לאנה את המכתבים״.
״ואיפה אנה?״
״אנה מתה. מזמן״.
״חבל״, ירכין את ראשו בצער. כבר שנים שהוא מחכה לה כאן. ״אז היא לא קראה את המכתבים שלך?״
״לא״.
״ממה היא מתה?״
״הנאצים הרגו אותה״.
״אה״, מבטו יתבהר, ״איפה, בשואהובגבורה?״
״כן, בשואה-ובגבורה״.

אני חוזרת בשביל העפר לרחוב ניצנים, הידיות השחורות של שקית הניילון חורכות את כף-ידי. בעוד רגע אתיישב על הספסל הירוק מול ביתך, אניח ללבי להאט את דהרתו ואמשוך את המחברות מן השקית. תחילה אנשום את הנייר הישן בריח אדמה טחובה ואדפדף בהן בבהילות, באצבעות מסתרבלות, לבדוק שכולן שלמות. אחר אפתח את המחברת הראשונה, קלסר בצבע הספסל, והנה כתב-ידי מאז, אותיות כחולות מאומצות, נמעכות זו אל זו, שורות מתערסלות מעלה-מטה במרווחים לא-אחידים, ובאור אחר-הצהריים שמחלחל מבעד לכילת האורנים, בניחוח שיח היערה, אשיב את הזמן לאחור, אל ההתחלה.