שירת המקהלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שירת המקהלה
מכר
מאות
עותקים
שירת המקהלה
מכר
מאות
עותקים

שירת המקהלה

4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 159 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 39 דק'

יהושע קנז

יהושע קנז (2 במרץ 1937 – 12 באוקטובר 2020) היה סופר, עורך ומתרגם ישראלי. זוכה פרס ביאליק לשנת 1997.
קנז ידוע בעיקר בזכות הרומנים והסיפורים הקצרים שפרסם, ביניהם "התגנבות יחידים", "בדרך אל החתולים" ו-"מומנט מוסיקלי", אך הרבה מהשפעתו נזקפת גם לעבודתו כעורך: בשנות השישים והשבעים היה מעורכי הרבעון הספרותי "קשת" ובשנות השמונים ערך עם יורם ברונובסקי את הירחון "מחברות לספרות". כמו כן ערך את מוסף הספרות של העיתון "הארץ", עמו היה קשור שנים רבות.
 
קנז גם תרגם מצרפתית שירים וסיפורים, ומתחילת המאה ה-21 עבד על פרויקט תרגום ספריו של הסופר הבלגי ז'ורז' סימנון. פורסמו (בהוצאת "עם עובד") תרגומיו לספרים: "האיש שצפה ברכבות", "מדרגות הברזל", "שעת הפעמונים", "מכתב לשופט", "מותה של בל", "מכת ירח".

תקציר

אורחת מחו"ל, ילד, אדם מבוגר, איש זקן, כלב – כל אלה ואחרים נחשפים לפני הקורא באירועים הבלתי שגרתיים המתוארים בסיפוריו של יהושע קנז. עשרה סיפורים שונים מאוד זה מזה - באופיים, בגיבוריהם, בנפשות הפועלות בהם ובאווירתם. 
רוב הסיפורים חדשים, ומקצתם סיפורים שנדפסו בשעתם בכתבי עת שונים ולא כונסו בספר. 
הדיוק הרב בלשונו של קנז והאיפוק בתיאור ההתרחשויות ובשרטוט הדמויות והמצבים מעניקים לקובץ זה את ייחודו. 

פרק ראשון

האורחת
 
"אם לא ינקו את השטח הזה מהקוצים, תהיה פה שֵרֵפה שתגיע מהר אל הצריפים שלהם," אמר דויטש.
בצדי הדרך עבדו פועלים שהזיעה ניגרת על גוום הכהה,  הבוהק בשמש.  הם עבדו בסיקול,  כנראה יסללו שם כביש. כמה מהם ליוו את המכונית במבט חשדני.
האורחת שאלה בגרמנית: "ערבים"?
מן המושב האחורי השיב לה דויטש שאלה יהודים.
הדרי, היושב ליד ההגה, הסביר לה ביתר הרחבה מי האנשים האלה ומַנַין באו, אך היא לא הראתה עניין רב בזה. חם היה במכונית. דויטש, שבמשך הנסיעה היתה המגבעת שלו מונחת על ברכיו )כיפה היתה על ראשו(, החל להשיב בה רוח עליו ועל בנו ,ומשהו ממשב המגבעת הגיע גם אל הילד של הדרי ,היושב במושב האחורי ליד החלון הימני. הילד ראה לפניו את כתפיה של האורחת, את שערה השחור המבריק, המחליק בגל על עורפה, ואת אוזנה עם העגיל בצורת כפתור גדול, צבעוני. רק כשהסבה את ראשה אל אביו, יכול הילד לראות את צדודית פניה ,את הלחי הלבנה, את קצה שפתיה המשוחות באדום לוהט, את האף הקטן ואת העין השחורה המלוכסנת ,כעין הסינית,  מתחת לקו הדקיק של הגּבּה .כשהרכינה את ראשה והניחה את כף ידה כמשענת ללְחְייה, ראה את ציפורניה הארוכות, המשוחות אף הן בלכה אדומה כדם.
בנו של דויטש, שישב לידו, לא החליף אתו עד כה אף מילה אחת, אולי לא היה נאה לו מפני שהוא גדול ממנו וכבר יש לו פצעונים על פניו; ואולי גם הוא ביישן כמוהו? אף שאבותיהם עובדים באותה מחלקה, מעולם לא נפגשו שתי המשפחות הגרות בשכונות רחוקות זו מזו וילדיהן לומדים בבתי ספר שונים.  הנער בברט השחור למד בבית ספר דתי.
דויטש הנרגש קרא פתאום: "פּוִּּפּ,  פּוִּּפּ! "ובתנועת יד האיץ באורחת שתביט בחלון שלימינה .כנראה ציפה שתתפעל מן הנוף עם רצועת הכינרת הנשקפת באופק. היא הסבה לשם את פניה וחזרה ופנתה מיד אל הדרי, להמשיך את שיחתם.
"זה לא מעניין אותה," אמר דויטש.
"באוסטריה," אמר לו הדרי, "יש להם מקומות יפים פי אלף יותר, ובווינה לבדה"...
"אבל הכינרת..." אמר דויטש בעצב.
הילד של הדרי אזר לבסוף אומץ לפנות בדברים אל שכנו השותק:
"תגיד, מה, זה השם שלה פּוּפּיק"?
הנער בברט פרץ בצחוק.  זו הפעם הראשונה שנשמע קולו הצרוד במכונית. "פופיק זה השם שלה ,פופיק, כן! ככה קוראים לה," אמר והמשיך לצחוק.
"זה לא פופיק,  זה פופי,"  הסביר אבי הנער ,היושב ליד החלון השמאלי, "זה שם חיבה שלה. רק אשתי, בת דודה שלה, ממשיכה לקרוא לה פופיק כמו בימים שהיו ילדות".
בנו לא הפסיק את צחוקו, הוא התלהב והכריז פתאום: "גם לי יש פופיק! אני רוצה להראות לה את הפופיק שלי!"
"שמואל!" אמר אביו בקול כבוש, "אתה זוכר מה דיברנו בבית? הבטחת משהו, לא נכון"?
שמואל הרכין את ראשו ושתק.
פופיק אמרה משהו להדרי, מן הסתם שאלה אותו משהו כמו: "מה הוא צועק שם? מה מצחיק אותם"?
ממעט הגרמנית שהבין הילד, יכול לנחש שאביועונה לה משהו כמו: "את יודעת איך זה — ילדים".

יהושע קנז

יהושע קנז (2 במרץ 1937 – 12 באוקטובר 2020) היה סופר, עורך ומתרגם ישראלי. זוכה פרס ביאליק לשנת 1997.
קנז ידוע בעיקר בזכות הרומנים והסיפורים הקצרים שפרסם, ביניהם "התגנבות יחידים", "בדרך אל החתולים" ו-"מומנט מוסיקלי", אך הרבה מהשפעתו נזקפת גם לעבודתו כעורך: בשנות השישים והשבעים היה מעורכי הרבעון הספרותי "קשת" ובשנות השמונים ערך עם יורם ברונובסקי את הירחון "מחברות לספרות". כמו כן ערך את מוסף הספרות של העיתון "הארץ", עמו היה קשור שנים רבות.
 
קנז גם תרגם מצרפתית שירים וסיפורים, ומתחילת המאה ה-21 עבד על פרויקט תרגום ספריו של הסופר הבלגי ז'ורז' סימנון. פורסמו (בהוצאת "עם עובד") תרגומיו לספרים: "האיש שצפה ברכבות", "מדרגות הברזל", "שעת הפעמונים", "מכתב לשופט", "מותה של בל", "מכת ירח".

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 159 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 39 דק'
שירת המקהלה יהושע קנז
האורחת
 
"אם לא ינקו את השטח הזה מהקוצים, תהיה פה שֵרֵפה שתגיע מהר אל הצריפים שלהם," אמר דויטש.
בצדי הדרך עבדו פועלים שהזיעה ניגרת על גוום הכהה,  הבוהק בשמש.  הם עבדו בסיקול,  כנראה יסללו שם כביש. כמה מהם ליוו את המכונית במבט חשדני.
האורחת שאלה בגרמנית: "ערבים"?
מן המושב האחורי השיב לה דויטש שאלה יהודים.
הדרי, היושב ליד ההגה, הסביר לה ביתר הרחבה מי האנשים האלה ומַנַין באו, אך היא לא הראתה עניין רב בזה. חם היה במכונית. דויטש, שבמשך הנסיעה היתה המגבעת שלו מונחת על ברכיו )כיפה היתה על ראשו(, החל להשיב בה רוח עליו ועל בנו ,ומשהו ממשב המגבעת הגיע גם אל הילד של הדרי ,היושב במושב האחורי ליד החלון הימני. הילד ראה לפניו את כתפיה של האורחת, את שערה השחור המבריק, המחליק בגל על עורפה, ואת אוזנה עם העגיל בצורת כפתור גדול, צבעוני. רק כשהסבה את ראשה אל אביו, יכול הילד לראות את צדודית פניה ,את הלחי הלבנה, את קצה שפתיה המשוחות באדום לוהט, את האף הקטן ואת העין השחורה המלוכסנת ,כעין הסינית,  מתחת לקו הדקיק של הגּבּה .כשהרכינה את ראשה והניחה את כף ידה כמשענת ללְחְייה, ראה את ציפורניה הארוכות, המשוחות אף הן בלכה אדומה כדם.
בנו של דויטש, שישב לידו, לא החליף אתו עד כה אף מילה אחת, אולי לא היה נאה לו מפני שהוא גדול ממנו וכבר יש לו פצעונים על פניו; ואולי גם הוא ביישן כמוהו? אף שאבותיהם עובדים באותה מחלקה, מעולם לא נפגשו שתי המשפחות הגרות בשכונות רחוקות זו מזו וילדיהן לומדים בבתי ספר שונים.  הנער בברט השחור למד בבית ספר דתי.
דויטש הנרגש קרא פתאום: "פּוִּּפּ,  פּוִּּפּ! "ובתנועת יד האיץ באורחת שתביט בחלון שלימינה .כנראה ציפה שתתפעל מן הנוף עם רצועת הכינרת הנשקפת באופק. היא הסבה לשם את פניה וחזרה ופנתה מיד אל הדרי, להמשיך את שיחתם.
"זה לא מעניין אותה," אמר דויטש.
"באוסטריה," אמר לו הדרי, "יש להם מקומות יפים פי אלף יותר, ובווינה לבדה"...
"אבל הכינרת..." אמר דויטש בעצב.
הילד של הדרי אזר לבסוף אומץ לפנות בדברים אל שכנו השותק:
"תגיד, מה, זה השם שלה פּוּפּיק"?
הנער בברט פרץ בצחוק.  זו הפעם הראשונה שנשמע קולו הצרוד במכונית. "פופיק זה השם שלה ,פופיק, כן! ככה קוראים לה," אמר והמשיך לצחוק.
"זה לא פופיק,  זה פופי,"  הסביר אבי הנער ,היושב ליד החלון השמאלי, "זה שם חיבה שלה. רק אשתי, בת דודה שלה, ממשיכה לקרוא לה פופיק כמו בימים שהיו ילדות".
בנו לא הפסיק את צחוקו, הוא התלהב והכריז פתאום: "גם לי יש פופיק! אני רוצה להראות לה את הפופיק שלי!"
"שמואל!" אמר אביו בקול כבוש, "אתה זוכר מה דיברנו בבית? הבטחת משהו, לא נכון"?
שמואל הרכין את ראשו ושתק.
פופיק אמרה משהו להדרי, מן הסתם שאלה אותו משהו כמו: "מה הוא צועק שם? מה מצחיק אותם"?
ממעט הגרמנית שהבין הילד, יכול לנחש שאביועונה לה משהו כמו: "את יודעת איך זה — ילדים".