האורחת
"אם לא ינקו את השטח הזה מהקוצים, תהיה פה שֵרֵפה שתגיע מהר אל הצריפים שלהם," אמר דויטש.
בצדי הדרך עבדו פועלים שהזיעה ניגרת על גוום הכהה, הבוהק בשמש. הם עבדו בסיקול, כנראה יסללו שם כביש. כמה מהם ליוו את המכונית במבט חשדני.
האורחת שאלה בגרמנית: "ערבים"?
מן המושב האחורי השיב לה דויטש שאלה יהודים.
הדרי, היושב ליד ההגה, הסביר לה ביתר הרחבה מי האנשים האלה ומַנַין באו, אך היא לא הראתה עניין רב בזה. חם היה במכונית. דויטש, שבמשך הנסיעה היתה המגבעת שלו מונחת על ברכיו )כיפה היתה על ראשו(, החל להשיב בה רוח עליו ועל בנו ,ומשהו ממשב המגבעת הגיע גם אל הילד של הדרי ,היושב במושב האחורי ליד החלון הימני. הילד ראה לפניו את כתפיה של האורחת, את שערה השחור המבריק, המחליק בגל על עורפה, ואת אוזנה עם העגיל בצורת כפתור גדול, צבעוני. רק כשהסבה את ראשה אל אביו, יכול הילד לראות את צדודית פניה ,את הלחי הלבנה, את קצה שפתיה המשוחות באדום לוהט, את האף הקטן ואת העין השחורה המלוכסנת ,כעין הסינית, מתחת לקו הדקיק של הגּבּה .כשהרכינה את ראשה והניחה את כף ידה כמשענת ללְחְייה, ראה את ציפורניה הארוכות, המשוחות אף הן בלכה אדומה כדם.
בנו של דויטש, שישב לידו, לא החליף אתו עד כה אף מילה אחת, אולי לא היה נאה לו מפני שהוא גדול ממנו וכבר יש לו פצעונים על פניו; ואולי גם הוא ביישן כמוהו? אף שאבותיהם עובדים באותה מחלקה, מעולם לא נפגשו שתי המשפחות הגרות בשכונות רחוקות זו מזו וילדיהן לומדים בבתי ספר שונים. הנער בברט השחור למד בבית ספר דתי.
דויטש הנרגש קרא פתאום: "פּוִּּפּ, פּוִּּפּ! "ובתנועת יד האיץ באורחת שתביט בחלון שלימינה .כנראה ציפה שתתפעל מן הנוף עם רצועת הכינרת הנשקפת באופק. היא הסבה לשם את פניה וחזרה ופנתה מיד אל הדרי, להמשיך את שיחתם.
"זה לא מעניין אותה," אמר דויטש.
"באוסטריה," אמר לו הדרי, "יש להם מקומות יפים פי אלף יותר, ובווינה לבדה"...
"אבל הכינרת..." אמר דויטש בעצב.
הילד של הדרי אזר לבסוף אומץ לפנות בדברים אל שכנו השותק:
"תגיד, מה, זה השם שלה פּוּפּיק"?
הנער בברט פרץ בצחוק. זו הפעם הראשונה שנשמע קולו הצרוד במכונית. "פופיק זה השם שלה ,פופיק, כן! ככה קוראים לה," אמר והמשיך לצחוק.
"זה לא פופיק, זה פופי," הסביר אבי הנער ,היושב ליד החלון השמאלי, "זה שם חיבה שלה. רק אשתי, בת דודה שלה, ממשיכה לקרוא לה פופיק כמו בימים שהיו ילדות".
בנו לא הפסיק את צחוקו, הוא התלהב והכריז פתאום: "גם לי יש פופיק! אני רוצה להראות לה את הפופיק שלי!"
"שמואל!" אמר אביו בקול כבוש, "אתה זוכר מה דיברנו בבית? הבטחת משהו, לא נכון"?
שמואל הרכין את ראשו ושתק.
פופיק אמרה משהו להדרי, מן הסתם שאלה אותו משהו כמו: "מה הוא צועק שם? מה מצחיק אותם"?
ממעט הגרמנית שהבין הילד, יכול לנחש שאביועונה לה משהו כמו: "את יודעת איך זה — ילדים".
