וזה הסוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
וזה הסוף
הוספה למועדפים

וזה הסוף

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דלית אורבך (נולדה ב-1964 ברמת גן) היא קופירייטרית וסופרת ישראלית.

למדה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. עובדת כיום במשרד פרסום.

תקציר

קמיליה מתה. ולאחר חצי שעה היא קמה לתחייה וממשיכה לחיות את חייה. אך בעוד העולם ממשיך להתקדם, כמו תמיד, קדימה,– חייה של קמיליה מתקדמים בכיוון ההפוך..לתדהמתה, היא הולכת ונהפכת צעירה מיום ליום. העולם, שממנו נפרדה כאישה זקנה, מתפתח, משתנה ומזדקן אל מול עיניה, הרואות את גופה מזדקף, את איבריה מתגמשים ואת עורה נמתח. גופה חוזר לאחור, לימים טובים יותר, ואילו נפשה... מה קורה לנפשה? כולם רוצים למתוח את החיים עד לקצה. אך היכן הוא הקצה הזה? ומה נמצא מאחוריו? אילו יכולנו לחיות את החיים מהסוף להתחלה, האם היינו מתרפקים על מה שהיה ועל מי שהיינו? האם היינו מתכחשים לעצמנו, מנסים לשנות? ואולי לא ניתן לתקן את שעשה הזמן?

פרק ראשון

1

מוות. הקו הירוק, הנמתח מקצה לקצה, מנגן רק תו אחד. נדמה לי שזה ״מי״. הוא מעצבן אותי. אחרי כל כך הרבה חודשים כבר התרגלתי לקפיצות הירקרקות של קו החיים במוניטור שלשמאלי ועכשיו הטון הירוק החד־משמעי הזה מחורר לי את האוזניים.
מצחיק. אני שומעת את עצמי צוחקת כמו ילדה קטנה, צחוק פעמונים שאין לו התחלה ואין לו סוף, בחצאית ורודה ובגרביים מקופלים. אוי, זה נורא מצחיק. אני מרגישה איך הגוף שלי נרעד מצחוק שמנסה לכבוש את עצמו ולא מצליח. הנה אני יושבת עם טוטי, חברתי הטובה, ואנחנו אוחזות ידיים ומדברות. מה מדברות - מתפוצצות מצחוק. נמלים נמלים מגעגעות לי בגרון, עולות ויורדות בבלוטות הצחוק. אין לי אוויר מרוב צחוק. אני נחנקת.
נעלי הלכָּה שלי מנצנצות בשמש ומסנוורות ציפור שנעמדת דהומה לנוכח המראה המתוק. ריח של עוגיות מרשרש בין העצים ומגיע לאף הכפתור שלי ולאף השמנמן של טוטי. הריח חמים ומזמין. זאת קלרה, השכנה. היא שוב אופה עוגיות. אם נלך לבקר את קטיה, הבת המאוסה שלה, יש סיכוי שנקבל כמה ממטבעות בצק הווניל הפריכות שלה. יש לה, לקטיה, נזלת בצבע הכי ירוק שראיתי אי־פעם, ואמא שלה, ככה אמא שלי אמרה לי, מאוד אוהבת שבאות אליה חברות והיא משחדת אותן בעוגיות. ״כי אמהות יעשו הכול בשביל הילדות שלהן. גם לאפות עוגיות מגעילות כאלה,׳׳ אומרת אמא שלי ומביטה על הריח של העוגיות שיש לו צבע כתמתם והוא יוצא מחלון המטבח ומגיע עד לברכיים שלה. ״בטח, אמא,״ אני מסכימה איתה כאילו אני אמא בעצמי. ״בטח, אמא.״
״אז אולי נלך, טוטי, מה את אומרת?״ אני אומרת ושומעת את הקול שלי מגיל עשר. מוזר. אני שומעת את עצמי מדברת. ילדותית. ריקה מעומס חיים. נקייה. נטולת משקל סגולי. יש לי קול כמו לשרה הקטנה. מי זו שרה? אני מכירה אותה? היא חברה שלי? אולי היא הילדה שלי? מה פתאום, אני בעצמי ילדה.
מטוס עובר בשמים הכחולים של הקיץ ההוא. תכלת בלי כל ענן, ומטוס שעובר בו. מה עושה מטוס נוסעים בשמים של המאה הקודמת? אני רואה את עצמי מרימה את עיני למעלה, מחפשת את המטוס. רעש המנוע שלו מפריע לנו. עכשיו אנחנו בכלל לא מתפלאות מה עושה שם מטוס. הוא שם וזהו. למה אני אומרת אנחנו, אני. טוטי בכלל לא מוטרדת מהרעש של המטוס. אולי היא לא שומעת אותו. היא ממשיכה לצחקק צחוק שהולך ונעלם בתוך הצליל החזק של המטוס עד שאין יותר טוטי. אני לבד. מאוחר. אני יודעת לפי השמש. כי אין שמש.
המטוס נשמע ממש קרוב. פתאום אני פוחדת. הוא תכף ייפול לי על הראש ואמא תכעס שלכלכתי את החצאית הוורודה. ״אני עובדת קשה במסעדה הארורה, לא בשביל שתטנפי את הבגד החגיגי היחיד שיש לך.״ סליחה, אמא. פשוט המטוס הזה עומד לתת לי מכה. אבל לאן הוא נעלם? הציפור שהיתה על העץ התעופפה לה, וכל הנוף המחשיך נעלם איתה. עכשיו נותר רק רעש המטוס ומישהו כיבה את התמונה היפה, סגר את הווילון על קטיה ועל העוגיות. רק רעש המטוס וריח הווניל. רגע, לא וניל, זה ריח ספירט. ולא רעש של מטוס. זה הרעש של קו המוות. קו המוניטור הירוק. הקו שנכנס לתוך האוזן וקודם מנקה אותה, אחר כך פוצע אותה ולבסוף קורע אותה מבפנים. ״זה מאוד מסוכן לנקות ככה אוזניים,״ אמא אומרת, ״אלף פעמים אמרתי לך לא לנקות אוזניים לבד. רק אמא מנקה אוזניים בגפרורים, לא ילדה. את בוכה? יופי שאת בוכה. אני מעדיפה ילדה שבוכה מילדה חירשת שקרעה לעצמה את עור התוף.״ ״איזה תוף, אמא? לי? לי יש תוף בתוך האוזן? וגם מצלתיים?״ ״לא, ילדה טיפשה, אין לך מצלתיים. רק תוף. תצאי כבר מהאמבטיה. אין לי זמן, אני צריכה לחזור למסעדה. מי את חושבת שיבשל את הצלי הזה, אבא שלך?״
המגבת המחוספסת מנגבת לי את הגוף. קר לי. המים החמימים התקררו ואבא שוב נעלם. הוא תמיד נעלם כשאני צריכה אותו.
עכשיו קר לי מאוד. התנור לא פועל והמגבת מגרדת. היא עוברת לי על הגוף וכל מקום שהיא נוגעת בו מתייבש ונרדם. לאט לאט כל הגוף ישן. רק הפנים ערות. אמא משפשפת אותם במרץ. הנה, גם הפנים נרדמו והמים צועקים בברז. ״אמא, למה את לא סוגרת את המים בברז? כבר גמרנו לעשות אמבטיה.״ ״הברז סגור, ילדה. הברז סגור.״ ״לא, אמא, אני שומעת את המים זורמים.״ ״עכשיו את שומעת, קמיליה. לא היה חסר הרבה ולא היית שומעת כלום. לכל החיים.״ ״אבל הברז, אמא, עוד יהיה לנו שיטפון. והכול יתרטב.״ ״הברז סגור, ילדה. הברז סגור.״ ״אבל הרעש, מה זה הרעש של המים הזורמים? אולי זה מהכיור הגדול שבמסעדה?״ ״לא, לא יכול להיות שננה תשאיר ברז פתוח.״ הנה ננה, היא מסתכלת עלי בעיניים השחורות שלה, המוקפות בהרבה לבן ושוב בשחור של הגוף שלה. אני מרגישה שהיא מבוהלת. אולי בכל זאת היא שכחה את המים זורמים בכיור של המסעדה.
״לא, הברז סגור. והרעש, אמא? מאיפה הרעש הזה?״ ״הרעש, טיפשונת, קוקיונת שלי, הוא מהמוניטור שלשמאלך. הקו הירוק הזה מראה שאת מתה. כבר חודשים שאת גוססת ועכשיו סוף סוף את מתה. את יכולה להירגע. לא יהיה כאן שיטפון. הברז סגור. את פשוט מתה, זה הכול.״

*

למעט הקול החרישי הרציף של המוניטור היה החדר הלבן־אפור, שבו שכבה הזקנה, שקט לגמרי. מרחוק, מעבר לדלת, היו חיים. היו אחיות והיו קשישים תשושים. רחוק יותר היה גם דשא והיו ספסלים מתפוקקי שמש. אחיות דחפו כיסאות גלגלים ממולאים בזקנים מכורבלים. חלקם בהו בעצים הנעים ברוח הקלה. חלקם רעדו ללא שליטה. הרוב שתקו וחיכו לסוף.
האחיות פטפטו ביניהן וצחקקו, מותחות בלי משים את חלוקיהן הלבנים, הקצרים מדי, כלפי מטה. זבוב התיישב על פניו של זקן בוהה והחל לטייל בלי הפרעה על שאריות ארוחת בוקר קרושות בזוויות הפה המשורבב. ציפור זמררה לה על אחד הענפים, מכריזה בעליזות לכל דיירי העצים השכנים על עונת הרבייה הממשמשת ובאה. לחיים יש חיים משל עצמם. למתים אין כלום. ולאלה שביניהם, ובכן, להם ישנה הציפייה. החיכיון המתיש להגיע לקצה הצוק וליפול ממנו בחוסר אחריות טוטאלי.
במעלה השביל השטוף שמש בוקר עליזה של חודש יולי 1950 התנהלה לאטה אישה צעירה, שחורה ושמנה. היא זמזמה לעצמה פזמון ישן, ראשה נע בקצב פנימי משלו. נעליה הלבנות השמיעו אוושה חורקנית רטובה, כאילו היא מתגלשת בתוך נעליה, בהונותיה נתקלות בחרטום הנעל והודפות את כל כף הרגל בחזרה עד לעקב. ושוב. ושוב. לא נראה שזה מפריע לה. משקרבה לחבורת האחיות המצחקקות יכלה לשמוע את הערותיהן המרושעות על מדיה הלבנים הענקיים. הלווייתן השחור־לבן של המחלקה הגיע. ואכן היא הרגישה שונה מכל האחיות והסניטרים של בית האבות הזה, בית סוף העולם, כמו שכינתה אותו בלבה.
כאן יש לה הזכות והכבוד להיות האדם האחרון שיפגוש את החיים לפני שהם מתים. היא תהיה הדמות האחרונה שאותה הם ייקחו למעלה. היא, קיזי השחורה משחור, תשלח עם הלבנים הגוססים האלה מסר של אהבה לבורא עולם. היא תשלח את החיים אל מותם כשהם מפויסים ומרוככים יותר בנפשם, זאת משימתה. עליה להכין את נשמותיהם למעבר הגדול שבקצה המסדרון, זה שקירותיו הולכים וצרים עד לנקודה אחת קטנה. היא מאמינה בכך בכל לבה, ואמונה זו מטלטלת את כתפיה בכל בוקר ופוקדת עליה לצאת מהמיטה. בסוף כל הסופים, ידעה, אלוהים ירחם על נשמתה ועל נשמת בתה הקטנה, שמאז מותו של אנטואן, בעלה האהוב, היא מגדלת אותה לבדה.
כשהגיעה לסף דלת הכניסה הגדולה של בית האבות נעצרה לרגע, פסקה מלזמזם, הוציאה מתיקה המרוט מטפחת לבנה גדולה, כרכה אותה במיומנות סביב ראשה וכלאה את שערותיה הזיפיות תחת הבד המתוח. אחר הכניסה את קצה המטפחת במהירות מאחורי אוזנה הימנית, יישרה את מדיה ובדקה את חוזק תפירת הכפתורים בין שני שדיה העצומים. היא נשמה נשימה עמוקה והדפה את הדלת. גופה הענקי נעלם באפלולית חדר הכניסה של בית האבות. ריח חזק של שתן הכה בה ובישר על תחילתו של יום עבודה נוסף.
״בוקר אור, גברת סטורה,״ חייכה לזקנה שקופה שהידסה במסדרון בעזרת מקל הליכה מעוקם מניקל, ידה השנייה נתמכת בקיר, ״מה שלומנו הבוקר? היתה לך כבר יציאה?״
מריה סטורה הרימה עיניים מטולאות עמילנים לכיוון הקול. הזמן שנדרש לה כדי להעביר את המידע מאוזניה, לתרגמו במוחה, לזהות את הדובר, לחשוב על תשובה, להזחיל אותה דרך גרונה ולהוציאה מפיה המצובע אדום ליצני, היה יכול להוציא כל אחד מדעתו, אבל קיזי המתינה בסבלנות וחייכה בעידוד לעברה.
״הו, בוקר טוב, קיזי, היה קצת קשה הבוקר. קצת קשה...״ מלמלה מריה באטיות, עזבה את היד שאחזה בקיר ולרגע התנודדה רק על מקלה, מרשה לשלל צמידיה לפטפט ברעדה אלה עם אלה. אחר הניחה את ידה על זרועה הגדולה של האישה השחורה ולחצה אותה בחיבה כמחכה לתשובה. קיזי ענתה בליטוף ידה מרושתת הוורידים של הזקנה, ומלמלה מילות ניחומים חסרות פשר. לאחר פרק זמן לא קצר החזירה את ידה של הזקנה לקיר, וזו המשיכה בדרכה המכונה בפי המטפלות ״טיול בוקר עד קצה המסדרון ובחזרה״.
גם קיזי המשיכה בדרכה, מברכת לשלום את הזקנים שליוו אותה במבטם. חלקם חייכו בתקווה ילדותית, חלקם ירו בה שרידי מבט מתנשא, נתלים, בשארית כוחם האחרונה, בהבדלי המעמדות שעליהם גדלו. קיזי הרכינה ראשה כשחלפה על פני צוות העובדים שהביט דרכה, מתכופפת להרים נייר טואלט שעופף מדלת השירותים הפתוחה ונחת לרגליה, והמשיכה לכיוון חדר המטאטאים.
״היי, קיזי, אין לך עיניים בראש הגדול שלך? תסגרי את הדלת המחורבנת של השירותים. כל הריח הזוועתי שלהם יוצא החוצה,״ קראה לעברה פטוניה, האחות הראשית עם החטטים, וקיזי חזרה על עקבותיה וסגרה את דלת חדר השירותים. היא רגילה להערות כאלה. אחרי הכול, היא השחורה היחידה שעובדת בתוך המבנה של בית האבות הזה. היא וסמואל, גבר שחור מבוגר שאסף את הצואה ממצעי הזקנים והשליכה לבור מרכזי.
שאר אנשי הצוות שעבדו במבנה היו תערובת של אנשים פשוטים, קשי יום, לבנים או כמעט לבנים, שנזרקו מחלון מגדל חלומותיהם היישר למציאות הקשה של הקרקע. ״חולדות לבנות״, קראה להם בילדותה שרלין, אחותה הקטנה.
העובדים השחורים עבדו מחוץ למבנה ולא הורשו להיכנס פנימה. כפופים מעל לאדמה, מרוכזים באיסוף עלים ובגירוף, שותלים פרחים מלבלבים שיאירו את השביל למבקרים המעטים שיגיעו בטפטוף גשם קיצי לבקר את מתיהם החיים. למעשה, בזכות עובדים אלה נשמרה, באפקט פלצבו מושלם, חזות מלאת תקווה ויפעה, שנגלתה לנגד עיניו של בן משפחה עטוף רגשות אשמה. המדשאות המוריקות סייעו לנדידת המחשבה עד למחוזות רבים ומלאי קסם. ברור כי לכאן באים אנשים מבוגרים להנעים את זמנם, להקשיב לציפורים ולנוח על זרי הדפנה ששזרו במהלך חייהם.
מנהלי המקום בירכו על רגישותם הרבה של ילדי הגוססים, שהיו מוכנים לשלם הרבה כסף כדי להרחיק מעליהם את עולמם המרקיב של אבותיהם, ובה בעת להותיר את מצפונם צח כקולו של הזמיר המשורר בין עפאי העץ ומטיל חריוניו על פדחתם. לכן, המנהלים וכל הצוות הרפואי והמסייע עשו הכול כדי שביקור החיים בעולמם של המתים יהיה קצר, מלבב ומלא אופטימיות. ״כל אחד יכול להיות שחקן, אם הוא רק צריך,״ אמרה אחת האחיות הוותיקות לאחות סופיה. זו הגיעה רק לפני כשבוע מבית הספר לאחיות וכבר נשלחה להסביר פנים למשפחה המתעניינת באשפוז האב הממוטט. ״תחייכי, תני הסבר מפורט על התפריט העשיר,״ שנזרק ברובו לפח, ״תטיילי איתם במדשאות,״ כשאת עוקפת את המריירים ואת המחרבנים בחיתולים, ״ותושיבי אותם ליד הזקנים האינטליגנטים שלנו, כמו מרת שווייצר, שהיתה מנהלת בית ספר לבנות, או המנצח ההוא, אקמן, שיסביר להם על האוקטבות. הם יאהבו את זה. והכי חשוב, אל תראי להם את המחלקה הסופנית.״ הם לא רוצים לראות. גם אם יבקשו - הם לא באמת רוצים.
קיזי נכנסה לקיטונה החשוך, שאותו חלקה עם סחבות הרצפה, והטילה את תיקה הגדול על הארץ, שם יישאר עד רדת החשכה, כאשר תסיים את יום עבודתה המתיש. אז היא תיטול אותו באותה מיומנות אגבית, תשליכו על כתפה הענקית ותניח אותו על השולחן הקטן בביתה, בקצה הדרומי של העיר.
קו המוניטור הרציף פגש את קיזי בכניסה לחדרה של הגברת קמיליה ג׳ובאני. היא חיבבה את הזקנה הזו במיוחד. חדרה היה החדר היחיד שבו הרגישה קיזי נוח בצבע עורה. בימים טובים יותר, כשהחליפה את מצעיה המלוכלכים, היתה הזקנה מתבוננת בה מהכורסה הסמוכה, מתנצלת על כי זקנתה מביישת את צעירותה. ״זה בסדר, גברת קמיליה,״ היתה לוחשת לה בקולה הרם, ״העיקר שמערכת העיכול שלך עובדת יפה.״ וקמיליה היתה מוותרת על כבודה, נשענת אחורנית על הכורסה ומחליפה עם קיזי מילים טובות של ניסיון ותבונה.
כך זכתה קיזי לשמוע רסיסים מחייה הארוכים של גברת קמיליה ואף מצאה עצמה מספרת לה על בעלה, אנטואן האהוב, ועל מותו שחתך את לבה בפס חד ומדויק לשני חצאים שווים. חצי אחד הלך עמו לשמים והחצי השני נותר לגידול רבקה שלה ולניחום האבלים החיים כאן.
כעת, לקול המוניטור הרציף קפאה קיזי על מקומה. ערמת המצעים המגוהצים שבהם אחזה נשמטה מידיה והיא ניסתה להיאבק בנשימתה כשהיא מצטלבת וממהרת למיטתה של הזקנה. כל פרדה מהעולם מאפשרת את תחילתו של גן העדן וזכאית לדפיקות לבה המואצות. זה לא מקרי שזאת היתה העבודה היחידה שמצאה. לא מקרי כמו ששום דבר אינו מקרי. יש הסבר. לכל דבר. כך גם חינכה את רבקה שלה, ששאלה אין־ספור שאלות על אביה המת ואיך קרה ששתיהן לבדן בעולם. קיזי ענתה תשובה מלאה לכל שאלה כדי שהכול יהיה ברור. שתדע ילדתה הקטנה מה תפקידה של אמה בעולם הזה. על עבודתה הקשה יש רק לברך. פצעי לחץ, קטטרים, חיטוי והחלפת מצעים, כל אלה הם רק מבחנים, כדי שהיא, קיזי, תעשה ככל יכולתה לפייס, להרגיע ולהנעים את ימיהם האחרונים. כל זקן שנפרד מהחיים לוקח עמו פיסת שלום לאנטואן שלה, מעט מהאהבה הגדולה שעדיין חיה בה. כל תיקון מרגיע את הנפש ומקנה לה עוד נקודת זכות אצל אלוהים. יגיע היום שבו תוכל לנצלן. אבל עוד לא. לא עכשיו.
הפעם קשתה עליה הפרדה במיוחד. הזקנה החביבה, גברת קמיליה, היתה קרובה ללבה, והשבועות האחרונים בחייה, כשהיתה מחוסרת הכרה ופניה מרושתות סבל צפוף, עשו את שלהם. קיזי מצאה עצמה מתפללת לגאולתה. והנה, שמע אלוהים את תפילתה ואסף אליו את כבודה של הזקנה ואת נשמתה הטהורה. אלוהים שומע את קיזי שלו וכל יום שעובר הוא הוכחה לכך. מותה הצפוי של הישישה, כמו נשימותיה מלאות החיות של קיזי עצמה, שיכלה למות אלף מיתות משונות בשלושים וכמה שנות חייה, העידו על תבונתו ועל טוב לבו של הבורא. הוא רצה שתחיה ושתשגיח על בתה, שתעמוד בשער החיים ותחלק פרחים של אהבה למתים שלה.
״כמה פעמים אמרתי לךָ לא להשאיר את הקעריות על המיטה!״ נשמעה גערתה של מלצרית חדר האוכל מן החדר השני. היא הגיעה לאסוף את קעריות הדייסה מחדריהם של אלה שאינם יכולים להגיע לחדר האוכל בכוחות עצמם. ״אתה רואה, הכול נשפך על הסדינים. כמו תינוקות, לא מבינים כלום.״ היא שוב מביישת את אדון פורטנוי הסקלרוטי, חשבה קיזי, ״הוא לא זוכר שהוא לא זוכר,״ מלמלה תוך אמירת לחשי התפילה השמורים עמה למתים. היא עמדה דוממת דקות ארוכות, אחר קרבה אל המיטה ובדקה את הדופק בקרסול ידה הדק, השקוף, זרוע הוורידים של הזקנה. הדופק היחיד שהחציף מול אצבעה היה הדופק שלה עצמה והוא פעם במהירות גבוהה.
היא הביטה במתה ויישרה אוטומטית את השמיכות, נאבקת באצבעות חסרות החיים. לבסוף שילבה את כפות ידיה זו בזו, מסמנת לאל שבמרומים כי אישה זו מקבלת את הדין בשלמותו ומפקידה את נשמתה בידיו. היא החזירה למקומה שערה לבנה סוררת של המתה, סגרה את עינה הימנית בכריות אצבעותיה והתיישבה על קצה כורסת המבקרים, בוהה בסדין הדומם, כשהמוניטור החל לנתר שוב.
קיזי קפצה ממקומה ולטשה עיניים במוניטור המקפץ. אלוהים שיעזור לי, התחננה בלבה, הצטלבה שוב והביטה בזקנה. זו לא נעה. היא התיישבה לאטה על קצה המיטה ובהתה באוויר, בלי לדעת איך להתייחס למה שהיא רואה. המוניטור עלה לגבהים וירד לעמקים, והזקנה מתה. קיזי בהתה בבטנה המכוסה של הזקנה המתה. עכשיו נדמה היה לה שהיא זזה. היא מצמצה והביטה שוב על הגבעה הקטנה שמתחת לחזה המצומק. כן, עכשיו נראתה בבירור הגבהה קלה והתנמכות קלה. הזקנה נשמה. הגבהה והתנמכות. קיזי מצאה עצמה ממלמלת בקול רם לחשים שאמה היתה מלחשת לה כשהיתה קטנה. לחשים שלא ידעה כי ידעה אותם. לחשים פראיים שהכניסו את גופה לטרנס של נדנוד קטן ומונוטוני על מיטת המתה. החיה. הנדנוד הזיז את המיטה וקפיציה חרקו בצרימה לא נעימה, אך קיזי לא שמעה כלום. מערסלת היתה את נפשה כדי שתוכל להמשיך ולעכל את מה שחוותה. הזיעה הקרה החליקה מעליה ונספגה בבד החלוק המעומלן לשני כתמים כהים תחת בתי שחייה.
״היי, קיזי, הר אדם שכמותך, אני רואה שיש לך מצב רוח טוב היום אם את רוקדת לך ככה על המיטה של קמיליה הפגר. מה קרה, רבקה שלך שוב העירה אותך הבוקר עם טוסט שרוף וקפה למיטה?״ דוקטור ארווין זימרמן, מנהל בית האבות החדש, דחק את ראשו בפתח הדלת. הוא היה הגבר הלבן היחיד שאי־פעם התייחס לקיזי כבן אדם שווה ערך. בעצמו היה הר אדם, כבן ארבעים, עם זקן רוסי שניסה לכסות לשווא על פימותיו, ומכנסיים שנסגרו מתחת לבטנו העצומה. דוקטור זימרמן היה לץ גדול וחייכני. כשהסתובב במסדרונות בית האבות קולו התגלגל מאות מטרים לפניו. הוא פיזר בדיחות בקולי קולות בזמן שעיניו החודרות חיפשו פתרונות יצירתיים.
תפקידו היה להפוך את בית האבות לעסק כלכלי רווחי. המנהל הקודם, רופא ישיש וקצר רוח, הצליח לדרדר את המקום מגירעון לגירעון, עד שהדירקטוריון החליט על שינוי קיצוני ושלף את ארווין מ״חור התחת שהייתי בו״ היישר למשרד המפואר. ״אין ברירה,״ שמעה אותו קיזי צוחק פעם בטלפון, ״בן אדם צריך להוציא את הידיים מהחרא בשביל לחתום על צ׳קים.״ ארווין הודה על מזלו הטוב ונשבע לא להכזיב את האמון שניתן בו. אין לו הרבה זמן להוכיח את עצמו. שנה־שנתיים מקסימום. ואם גרף הגירעון לא יתהפך, הוא יחזור לאותו חור תחת שממנו נשלף.
עם מינויו לתפקיד, לאחר שניתח את ספרי החשבונות לעומק, החליט לבדוק מה רווחי יותר למוסד: תחלופה גדולה של מתים או קביעות זמנית של אלה החיים. אשפוז כמה שיותר קשישים שימותו לאחר זמן מה ויפנו את מיטותיהם למתים הבאים, או שאלה החיים ימשיכו לחיות כמה שיותר זמן. התשובה לשאלה זו היתה עקרונית עבור ארווין זימרמן, כי על גבה הוא יבנה את המערך העסקי החדש של המוסד.
לכאורה, תחלופה מהירה של קשישים היתה רווחית יותר, אך חישוביו של ארווין כללו פרמטרים אחרים. ההשקעה שנדרשה מבית האבות לצורך קבלת הקשיש, התאקלמותו בחודשים הראשונים, הפגת חרדותיו הראשוניות, שדרשו מטפלת לילה צמודה - הצריכה משאבים רבים יותר. לעומתו, הגוסס הוותיק, ששהה בסביבה מוכרת ובטוחה, למד לספק לעצמו חלק מצרכיו והפך לנטל שצורך פחות כוח אדם וכסף. התשלומים החודשיים הקבועים עבור דיירי המקום הם אלה שנתנו את אורך הנשימה הכלכלי הדרוש למוסד ואת האפשרות לצמיחה ולהרחבת המקום. ארווין מצא כי בין שאר הקטגוריות שילדי המאושפזים בודקים בבואם לאשפז את הוריהם הקמלים, נכלל גם ממוצע תוחלת החיים. המוסדות המתגאים בחיים ארוכים יותר של יושביהם, נהנים מנרשמים רבים יותר.
רגשות אשם של הילדים הם פרמטר רציני בתחשיב הכללי, הבין ארווין. ההחלטה לבחור בבית אבות זה או אחר קשורה ליחס הילדים להוריהם במהופך. ילדים שלא הרגישו אהבה מספקת להוריהם בשלבים מוקדמים יותר בחייהם וסבלו מרגשות אשם מפותחים, נטו לבחור בבית אבות יקר יותר, עם סטטיסטיקת תוחלת חיים ארוכה יותר וצוות מקצועי יותר. אלה לא מצמצו כאשר ארווין נקב בסכום החודשי שהיה עליהם לשלם. ילדים שמערכת היחסים שלהם עם הוריהם היתה תקינה, פחות או יותר, ביררו את גובה התשלום החודשי לפני שביררו פרטים אחרים, ולא חששו להביע את דעתם על המחיר הגבוה. ארווין לא היה זקוק ליותר מחצי שעה כדי לברר בשיחה המקדימה את גודל רגשות האשם ומה תהיה התועלת הכלכלית שלו ממידע זה.
״אלה החיים זמן ארוך רווחיים למקום יותר מאשר המתים המתחלפים,״ שיתף ארווין בממצאיו את חברי הדריקטוריון.
״ועכשיו מה?״ שאל יושב הראש, מנסה לעקוב אחר מחשבותיו המהפכניות של הרופא הנלהב.
״עכשיו צריך לחפש דרכים להאריך חיים,״ אמר ארווין בפשטות וזכה בתמורה לדממה מעיקה. אבל הוא לא נבהל. כאיש שמח ואופטימי מטבעו, האמין בכל לבו שהטוב מעכב את המוות, שאדם המוצא עניין כלשהו בחיים, דוחה את מותו. אנשים, בבסיסם, לא רוצים למות והם מחפשים נתחי סיבות כדי לנעוץ בבשרן את ציפורניהם ולשרוד עוד יום, עוד שבוע. ״אם מישהו ירצה לחיות יותר, הוא יחיה יותר. אני רק צריך לעזור לו למצוא סיבה,״ הסביר ארווין לחברי הדריקטוריון, שמבטיהם מרפקו אותו במותניו ודחקו בו להפוך את גרף הגירעון על פיו ומהר. ״אני לא יכול להציל את העולם מעצמו,״ גיחך, ״אבל אני אראה למוות מה זה לגעת לנו במשכורות.״
אלא שתחושות בטן של אופטימיסט מושבע אינן מספיקות. לא לו ובוודאי לא לממונים עליו. הוכחות. תלושים חודשיים. הקטנת תמותה. הגדלת הכנסה. על זה הוא ייבחן. בשביל זה הביאו אותו. ואם ירצה להצליח בתפקידו, יהיה עליו לנפח את ארנקיהם. הוא עמד מול משוואה פשוטה: אם יצליח להאריך את ימי חייהם של דיירי בית האבות, יאריכו גם ימיו במקום. אם לאו, ימות במהרה יחד עמם.
מה לעזאזל גורם לבן אדם לרצות לחיות? שאל את עצמו. מיטה רכה יותר, פרחים רעננים בצנצנת, הכמיהה לאושר, הימצאותו של אתגר, קיומן של תקווה ואהבה? ואולי גוססים מסוימים רצים לקראת סופם או בורחים מחרמשו הקהה של המוות, על פי נוסחה גנטית? איך חושב איש זקן? מה מצהיל את יומו? האם הפירה המומלח מפעים את הלב עוד פעימה אחת או שנדרשת כאן רקדנית בטן עירומה, שתעורר שדים רדומים ותפיח חיים בעיניים העיוורות כמעט?
ארווין ניהל שיחות מרתוניות עם פסיכולוגים, פילוסופים ולוחשי לחשים. הוא ערם בחדרו ספרי הגות, ספרי קבלה, מאמרים על בודהיזם ומניפסטים של כתות קטנות שחולקו ברחובות. הוא איבק את בגדיו במרתפי ספריות ענקיות, חיטט במכתבים ישנים וביומנים אכולי עש של ישישים שזכו להגיע לגיל מופלג, וניסה למצוא מכנה משותף באורח חייהם. מה מנע מהם מלקפוץ לתהום? מה לכל הרוחות יחזיק את חבורת המתאבדים שלו בחיים? אך מאמציו לא נשאו פרי. הוא לא הצליח למצוא מכנה משותף לשלל התשובות שקיבל. ואולי אין תשובה אחת? מה שנותר, אם כך, הוא לנסות ולטעות.
הצוות הרפואי הוכפל, וציוד מתקדם, כמו מסכות חמצן, חדר ניתוח קטן ומלאי גדול של תרופות, נקנה ואוחסן. הוא התחיל בחיפוש אחר צוות עובדים צעיר ומלא חיים, כזה שימלא את המקום המדכא שלו בצבעים של נעורים. מהר מאוד התברר לו שהיחידים המעוניינים לעבוד במקום שכזה הם אנשים קשי יום, עגמומיים ברובם ומרי נפש בכללם, המוכנים לעשות הכול כדי לפרנס את משפחתם.
אם לא הצוות אז לפחות עיצוב הפנים, חשב ורכש גלונים של צבעים עליזים, שכר צבעים וצבע את המסדרונות ואת חדרי ההסבה. לא חלף זמן רב עד שהזקנים החלו להתלונן על מיגרנות קשות שגרמו להם הצבעים העזים והוא נאלץ להלבין בחזרה את פני הקירות ולהשיב את השיממון הבהיר לאופק בהיותיהם הארוכות.
במקביל, ארגן ארווין ערבי שירה ודחף בעצמו את הפסנתר הישן מחדר המוזיקה המרוקם קורי עכביש, דרך המסדרון הארוך ועד לאולם הגדול. הוא שידל את הקשישים הניידים להתכנס באולם המרכזי, היחיד שנשאר צבוע בתכלת בהיר וילדותי. אחר התיישב על כיסא הפסנתר המסתובב הזערורי, ישבנו בולע אותו לחלוטין תחתיו, ופצח במנגינת ברים מפוקפקת כשהוא מודה לאמו העקשנית שהכריחה אותו ללמוד נגינה.
הזקנים בהו בו דרך ערפילי הזקנה ווילונות הקטרקט. חלקם נרדמו בכיסאותיהם. זקנה אחת תופפה במזלג על המפה, וזקן אחד מחא כפיים אחת לכמה דקות. היתה גברת שקמה ממקומה ורקדה, מניפה ידיה לכל עבר. כל השאר היו מנותקים לחלוטין מהמתרחש. ארווין המשיך בערבי השירה עוד כמה פעמים, החליף מקצבים, הוסיף מפוחית פה ואף שכר זמרת.
החודשים נקפו וארווין התחיל לפקפק בחזונו. ערבי השירה הופסקו, והפסנתר הישן נותר בודד בפינת האולם הגדול, אנדרטה לניצחון המוות. הרישומים האחרונים העידו כי כל מאמציו היצירתיים לא הקטינו את ממוצע התמותה כהוא זה. ואם להיות כן עם עצמו, היתה לו תחושה שאפילו הגדילו אותו.
אך הוא לא ויתר. הוא היה חייב להוכיח למנהלים המלגלגים, כי החיים מנצחים את המתים ואפילו על חודו של יום. הוא לא ייתן לאף אחד להזיז אותו מהמקום שאליו הגיע. כעת עבר לגירוי אינטלקטואלי תרבותי. הוא הרחיב את החוגים, שיבץ מקלטי רדיו בחדרים, ואחת לשבוע הזמין סטודנטים צעירים להסתובב במחלקה ולהקריא ספרים לכל דורש. הקריינים, מבחינתם, נהנו לבוא, להקשיב לעצמם, להרוויח כמה פרוטות ולצאת בתחושת שליחות, כאילו הצליחו ״לעשות משהו״, ולו הקטן ביותר, כדי להצדיק את עוולותיהם העתידיים. ארווין נהנה מבואם, כי הם הזכירו לו את עצמו ואת להט החיים שלו, והגברת הנכבדה, שטופפה על רצפת העץ בנעלי העקב שהתעקשה לנעול למרות אצבעותיה המעוקלות ומשקלה הרב, ועוד כמה זקנים, ישבו והקשיבו רוב קשב לקולם הצלול של הסטודנטים הצעירים.
״הסוף, במקרה שלא מתים קודם, לא נראה מפתה,״ אמרה לארווין צעירה אסופת שיער ופתוחת פנים, שנהגה להגיע עם ספרים עבי כרס וחיוך מוגדר בסוגריים של גומות. היו לה סימניות שונות בצבעים שונים, וכל זקן בחר צבע. זקן שנפטר באמצע הקריאה הותיר אחריו את הסימנייה בדיוק במקום שבו הפסיק לחיות, כמו מצבה צבעונית מקרטון. ובעלת הגומות היתה פותחת את הספר מחדש, בעמוד הראשון, עם זקן חדש וסימנייה חדשה בצבע חדש. ״אין להם אינטרס לחיות. גם לא את הרגע הבא. ואני לא יכולה לשטות בהם, לגנוב מהם ימים איומים של ציפייה שזה ייגמר כבר. זה לא הוגן,״ אמרה לו, כשישבה עם שאר הסטודנטים לעדכון שבועי. ״מילים יכולות לשטות בך ולמשוך אותך למקום רחוק לרגע קל. הן לא יכולות לקחת את החולי, את האין־עתיד, את העייפות. קשה לרתק אותם בסיפורים כשמוות אמיתי מחכה להם מעבר לדף הבא, או הבא. כשאני מגיעה עם ספר עבה, הם מביטים עליו בייאוש. כמו נידון למוות שמביט על לוח שנה, אבל הפוך.״
ארווין היה מושך בכתפיו ומניד, מובס, בראשו. מה הוא חשב לעצמו, לקחת את המוות ולהגמיש אותו כמו מסטיק? האם זו לא היומרה הגדולה ביותר בעולם והוא לא השוטה הנאיבי של הכפר האנושי? וחוץ מזה, הרי לעולם לא יוכל להוכיח כי זקן זה או אחר אכן נשאר בגללו בחיים חודש נוסף.
״הקרב נגמר, ארווין, הרבה לפני שהם הכירו אותך. הרבה לפני שנכנסת לחייהם,״ אמרה אשתו בקול השקט שלה וכל ישותה סובלת מהעובדה שהיא נאלצת להתבטא כך, אלא שאין ברירה אחרת, ארווין לא מבין דקויות. ״אני לא מבינה על מה אתה נלחם. הם מתים מזמן. מה שנותר לך זה רק לקבור אותם. לקבור אותם ולארגן את המספרים ככה שיועילו לך במותם.״ היא נענעה את ראשה לצדדים, שערה הבלונדי הדק התעופף סביבה בעצלתיים. ״אולי תפתח מחלקה לארונות קבורה ומשם תהפוך את קערת הגירעון על פיה? אתה לא יכול ללכת נגד הזרם. קנה סירה ותן לנהר לקחת אותך בדרכו,״ אמרה בעייפות.
״אבל אני לא רוצה להגיע לסוף הנהר, אני רוצה להיות בתחילתו,״ מלמל מיואש, והיא הפנתה אליו את גבה, כתפיה משוכות לאחור בחוסר עניין.
כמו שהופיע, כך נעלם פרצופו של ארווין מפתח הדלת. בסיור הבוקר הקבוע שלו הוא יעבור מחדר לחדר וידביק את אלה ששרדו את הלילה, במצב רוחו הטוב. ״זה עובד, בחיי שזה עובד,״ היה אומר לאחיות המצחקקות לקראתו. קיזי נותרה עם קמיליה ועם המוניטור. הזמן שעמד לרשותה היה מדוד. יש עוד הרבה מיטות להציע, הרבה זקנים לקנח, וזה עוד לפני שהעבירה סמרטוט רטוב לאורך המסדרון.
היא התרוממה לאטה, נוצרת בלבה את הרגע, עיניה נשואות לתקרה הלבנה שמעליה. ברור לה שהיא נבחנת, שהיא עדה לקיומו המוצק של אלוהים, אשר בחר בה להיות נוכחת בתחיית המת. היא העיפה מבט אחרון במוניטור הקופצני, בנשימות המתחדשות של קמיליה, משכה בכתפיה והחלה בשגרת יומה.

*

בימים שלאחר מכן נכנסה קיזי לחדרה של קמיליה מדי שעה ובדקה את המוניטור. הוא המשיך לקפצץ וקיזי הבחינה בתנועות קלות מתחת לשמיכה. בוקר אחד, לאחר שגלגלה אותה למיטה נוספת שהצמידה למיטתה, החליפה את מצעיה וניקתה בזהירות את גופה, קמיליה התעוררה. היא הביטה בשתיקה בקיזי הטורחת סביבה, ופלטה בקול משונה, ״בוקר טוב, קיזי.״
קיזי הביטה בה כלא־מאמינה ומלמלה תפילה שקטה. ידיה, שאחזו ברגליה הרפויות של קמיליה, רעדו ללא שליטה. הישישה היתה פעורת עיניים ושפתיה התעקמו לחיוך קטן. היא גלגלה אותה בחזרה למיטה המוצעת, לחצה ידיה זו לזו והעניקה לה את חיוכה החם ביותר.
״בוקר טוב, קמיליה. איך את מרגישה?״
״ככה ככה,״ ענתה קמיליה עמומות מתחת למסכת החמצן, ״איזה יום היום?״
קיזי אחזה בידה ולחשה, ״היום יום שני, עשרה בחודש. את ישנת המון זמן, קמיליה. המון המון זמן. אבל אני רואה שעכשיו חזרת אלינו, ואני שמחה שאת פה. אני באמת שמחה,״ אמרה וטפחה בעדינות על ידה, מניחה לדמעה גדולה לנטוף על סנטרה.
כשסיימה את מלאכת מירוק החדר הישישה כבר חזרה לשנתה, אולם קיזי הבחינה כי היא רק נמנמה קלות ונחיריה רטטו עם כל נשימה. אלוהים שבשמים, הניפה קיזי את זרועותיה מעלה־מטה בחדר המטאטאים שלה, נזהרת לא לחבוט את כפות ידיה בתקרה הנמוכה, איזה נס.
אילו רק היה לה למי לספר על הפלא שאירע, לפרוק את אימתה ויראתה מפני האלוהות שנתגלתה בפניה סתם כך, בלי הכנה מוקדמת, בלי שעשתה דבר... אלא שחברות לא היו לה, ולבתה הקטנה, רבקה, ודאי שלא היה טעם לספר. חוש ההישרדות שלה הורה לה להימנע מלהתחלק ברגע הבריאה המחודשת. זה הסוד שלה. שלה ושל אלוהים. אך הגודש בלבה כמעט כפה עליה להניח את הכבודה בידיו הבטוחות של הדורש היחיד בשלומה.
היא המתינה לו במסדרון, מחכה ללהגו הרועם המקניט בחיבה את משקלה ואת לבה ״הגדול כמו התוחעס שלה״, מדקלמת בלי קול את השתלשלות העניינים: המוניטור שפסק ולפתע התעורר מחדש, הידיים הצפודות שנתרככו. אולם בכל פעם שארווין חלף על פניה, הוא היה מלווה בילדי קשישים, שהציצו מבוהלים בחדרים והנהנו בצייתנות להסבריו, או באחיות שהצטרפו בהידוס להילוכו הפילי ודרשו בשלומו בקול צייצני. קיזי לא מצאה את הרגע הנכון לפנות אליו ודחתה את שיחתם מיום ליום. לבסוף הבינה שהוא, עם החיוּת המתגלגלת שלו, חוש ההומור הבריא וראיית המציאות העירומה, יעשה ממנה צחוק. הוא ילגלג על אמונתה התפלה ויזמזם בעליזות חמשיר טיפשי על שפיותה המוטלת בספק. לא, ארווין הוא לא הכתובת. אין כתובת.
בערבים, כשהיתה נוסעת באוטובוס חזרה לביתה, היא היתה מתבוננת בפרצופים העייפים המיטלטלים מולה ושואלת את עצמה מה יאמר איש זה או גברת זו, אם תפנה אליהם סתם כך ותספר להם על המקרה. יש הרבה תמהונים בשעות הערב, וסביר להניח שהיא תיתפס כאחת מהם. אבל ככל שנקפו הימים ומצבה של קמיליה הלך והשתפר, הרגישה קיזי שהיא הולכת להתפקע מגודש הסוד. בלילות היתה מחבקת את רבקה שלה, מצמידה אותה לחזה ומתפללת לבורא עולם. בבקרים מיהרה לעבודתה כדי לחזות שוב ושוב בנס שלה.
בכל בוקר קיבלה קמיליה את פניה בחיוך, כשהיא שכובה על הכריות הרבות שקיזי טרחה לפזר תחתיה בערב הקודם ומנותקת ממסכת החמצן. קיזי היתה מנקה את גופה הרזה והמצומק, מחליפה את כותנתה החמצמצה משנת הלילה, ובתמורה, קמיליה היתה מספרת לקיזי על שני ילדיה שבגרו והתרחקו ממנה, ועל בעלה הזקן והטוב שנפטר לפני שבע שנים בהתקף אסטמה קשה. ״בן שבעים ושש היה,״ אמרה בגעגועים, וקיזי היתה גוהרת מעליה, מציפה את נחיריה של הזקנה בריח הזיעה החריף שלה ומצודדת עצמה שלא למעוך את גופה הקטן.
בצהריים היתה קיזי חוזרת מחדר האוכל של צוות עובדי החוץ השחורים, ריח הטיגון הכבד דבוק לחלוקה, כמעט מביס את ריח זיעתה, ונכנסת לחדרה של קמיליה עם מגש, כורכת סינר על צווארה ומאכילה את הנס שלה בכפית. היא הקפידה להפשיל את הווילונות ולפתוח את החלונות לרווחה, מניחה לקמיליה להקשיב לציפורים, לספוג קרני שמש ותבליני חיים. אולי ישסו אלה את המוות בניבי החיים החזקים שלהן, אולי הן יצליחו לגרור את קמיליה לחיות עוד יום ועוד יום עד למוות הנכון לה. כי היה לה, לקיזי, ברור לגמרי, שהגברת הזקנה קיבלה דחייה ממלאך המוות, דחייה שאין לזלזל בה. ועד להודעה חדשה היא כאן ועל קיזי מוטלת המשימה להשאיר את הנס שלה בחיים. זה כרטיס הכניסה שלה ושל ילדתה לעולם שכולו טוב ברבות הימים. זה ישמור עליהן מכל רע.

קמיליה הביטה בקיזי מטאטאה את הרצפה יום אחר יום, ונאנחה. מה היא עושה פה? הלא כבר גססה לאטה את דרכה החוצה, כבר חלפה תחת משקוף הדלת האחרונה והתרפקה על דלת ״האלוהים של קיזי״. ומה עכשיו? כל זיכרונותיה צרורים בממחטה ממורטת, גופה עייף מלשאת את עצמו כל כך הרבה שנים ונשמתה פרומה חוטים חוטים. והוא, האלוהים, לבו קשוח ואצבעו מראה לה את הדרך למקום שממנו באה, חזרה אל החיים. לשם מה? מה ייתנו לה עוד כמה ימים מיותרים בעולם הזה? ומי בכלל מאמין באלוהים ובבדותות? חייכה לעצמה והפנתה את אותו חיוך עצמו לקיזי. זו הגניבה אליה מבטי הערצה בכל פעם ששינתה תנוחה או הזיזה שריר בפניה. מה היא רוצה ממני? חשבה קמיליה, היא אף פעם לא ראתה אדם גוסס? ועצמה את עיניה כדי להימנע ממבטה הסקרני. היא לא רוצה שום מגע עם העולם. עיכוב המוות הזה לא נראה לה, ואין לה מושג איך להעביר את הזמן עד שתחודש אשרת המעבר שלה.
״גברת קמיליה,״ אמרה קיזי בלחש, ״לסדר לך את הכרית? אולי את צמאה? אני ארוץ ואביא לך מים קרים מהמקרר? אולי השמש מסנוורת אותך, גברת קמיליה?״ קמיליה פקחה את עיניה.
״זה בסדר, קיזי, הכול בסדר. הייתי רוצה אולי...״
״כן, גברת קמיליה, מה שתרצי...״
״לרדת מהמיטה, ללכת מעט, אם תוכלי לעזור לי.״ קיזי הצטלבה במהירות והעלתה על פניה חיוך רחב. עכשיו היא רוצה ללכת. ללכת היא רוצה.
״בוודאי, גברת קמיליה, איזו שאלה. הנה, בואי, תישעני עלי עם כל הגוף שלך, זה בסדר, אני חזקה כמו עשרה פילים.״ רוח פרחונית חדרה דרך החלון ומילאה את החדר. אין טעם לשקוע במדמנת מועקה על כך שאני חיה, חשבה קמיליה. המוות בוא יבוא, ואם הוא משתעשע בי כהשתעשע חתול בעכבר, הרי שעלי לתת לו לתפוס בעורפי ולשמוט אותי שוב, עד שרעבונו ינצח והוא יטרוף אותי.
היא נשענה על קיזי, שהתנשמה בכבדות, פלבלה בעיניה כדי לוודא כי אכן קורה מה שקורה, ונעמדה מסוחררת על רגליה, בפעם הראשונה אחרי חודשים רבים. כעת כמעט יכלה לשמוע את מחשבותיה של קיזי הנרגשת.
״את מרגישה טוב, גברת קמיליה? אולי תנוחי קצת?״
״זה בסדר, אני רוצה ללכת לבד עד לכורסה שבפינת החדר.״
היא שמטה את זרועה של קיזי וגררה את רגליה הזקנות לאט לאט, עד לכורסה. היא הסתובבה בזהירות, התיישבה עליה והביטה בניצחון שובבי על קיזי הרועדת. היא לא פיללה לחזור כך לחיים. היא לא פיללה לחזור לחיים בכלל. כל מה שרצתה היה לנוח לצמיתות, לתת לתולעים לאכול את זיכרונותיה, להרקיב את גופה באדמה ולהיעלם לתמיד. אבל, כמו שאומר הפתגם, אנשים מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק.
מה לעזאזל קורה לי? היתה מלחשת לעצמה. אולי אני כבר לא קיימת ומה שאני מרגישה עכשיו זו העלאת גירה מזיכרון החיים למטה? ומהם הזרמים התחושתיים שאני מרגישה? מאין הצטיירו הצבעים הבהירים שחלפו כמו משיכות מכחול מאחורי העיניים? האם זה חלק חדש בתהליך הגסיסה? ומתי כל זה יסתיים? מה מחכה לי מעבר לשעה הבאה? מוות עלוב יותר מזה? עלוב יותר מזה?
אך ככל שנקפו הימים גופה התחזק, מוחה התחדד וראייתה הצטללה. והיא כבר מהלכת לה ללא עזרה, בין המיטה לכורסה. כעת החלה להתוודע אל הפחד הקמאי מהלא־נודע, והפחד הרגיש כמו החיים עצמם.

דלית אורבך (נולדה ב-1964 ברמת גן) היא קופירייטרית וסופרת ישראלית.

למדה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. עובדת כיום במשרד פרסום.

עוד על הספר

וזה הסוף דלית אורבך

1

מוות. הקו הירוק, הנמתח מקצה לקצה, מנגן רק תו אחד. נדמה לי שזה ״מי״. הוא מעצבן אותי. אחרי כל כך הרבה חודשים כבר התרגלתי לקפיצות הירקרקות של קו החיים במוניטור שלשמאלי ועכשיו הטון הירוק החד־משמעי הזה מחורר לי את האוזניים.
מצחיק. אני שומעת את עצמי צוחקת כמו ילדה קטנה, צחוק פעמונים שאין לו התחלה ואין לו סוף, בחצאית ורודה ובגרביים מקופלים. אוי, זה נורא מצחיק. אני מרגישה איך הגוף שלי נרעד מצחוק שמנסה לכבוש את עצמו ולא מצליח. הנה אני יושבת עם טוטי, חברתי הטובה, ואנחנו אוחזות ידיים ומדברות. מה מדברות - מתפוצצות מצחוק. נמלים נמלים מגעגעות לי בגרון, עולות ויורדות בבלוטות הצחוק. אין לי אוויר מרוב צחוק. אני נחנקת.
נעלי הלכָּה שלי מנצנצות בשמש ומסנוורות ציפור שנעמדת דהומה לנוכח המראה המתוק. ריח של עוגיות מרשרש בין העצים ומגיע לאף הכפתור שלי ולאף השמנמן של טוטי. הריח חמים ומזמין. זאת קלרה, השכנה. היא שוב אופה עוגיות. אם נלך לבקר את קטיה, הבת המאוסה שלה, יש סיכוי שנקבל כמה ממטבעות בצק הווניל הפריכות שלה. יש לה, לקטיה, נזלת בצבע הכי ירוק שראיתי אי־פעם, ואמא שלה, ככה אמא שלי אמרה לי, מאוד אוהבת שבאות אליה חברות והיא משחדת אותן בעוגיות. ״כי אמהות יעשו הכול בשביל הילדות שלהן. גם לאפות עוגיות מגעילות כאלה,׳׳ אומרת אמא שלי ומביטה על הריח של העוגיות שיש לו צבע כתמתם והוא יוצא מחלון המטבח ומגיע עד לברכיים שלה. ״בטח, אמא,״ אני מסכימה איתה כאילו אני אמא בעצמי. ״בטח, אמא.״
״אז אולי נלך, טוטי, מה את אומרת?״ אני אומרת ושומעת את הקול שלי מגיל עשר. מוזר. אני שומעת את עצמי מדברת. ילדותית. ריקה מעומס חיים. נקייה. נטולת משקל סגולי. יש לי קול כמו לשרה הקטנה. מי זו שרה? אני מכירה אותה? היא חברה שלי? אולי היא הילדה שלי? מה פתאום, אני בעצמי ילדה.
מטוס עובר בשמים הכחולים של הקיץ ההוא. תכלת בלי כל ענן, ומטוס שעובר בו. מה עושה מטוס נוסעים בשמים של המאה הקודמת? אני רואה את עצמי מרימה את עיני למעלה, מחפשת את המטוס. רעש המנוע שלו מפריע לנו. עכשיו אנחנו בכלל לא מתפלאות מה עושה שם מטוס. הוא שם וזהו. למה אני אומרת אנחנו, אני. טוטי בכלל לא מוטרדת מהרעש של המטוס. אולי היא לא שומעת אותו. היא ממשיכה לצחקק צחוק שהולך ונעלם בתוך הצליל החזק של המטוס עד שאין יותר טוטי. אני לבד. מאוחר. אני יודעת לפי השמש. כי אין שמש.
המטוס נשמע ממש קרוב. פתאום אני פוחדת. הוא תכף ייפול לי על הראש ואמא תכעס שלכלכתי את החצאית הוורודה. ״אני עובדת קשה במסעדה הארורה, לא בשביל שתטנפי את הבגד החגיגי היחיד שיש לך.״ סליחה, אמא. פשוט המטוס הזה עומד לתת לי מכה. אבל לאן הוא נעלם? הציפור שהיתה על העץ התעופפה לה, וכל הנוף המחשיך נעלם איתה. עכשיו נותר רק רעש המטוס ומישהו כיבה את התמונה היפה, סגר את הווילון על קטיה ועל העוגיות. רק רעש המטוס וריח הווניל. רגע, לא וניל, זה ריח ספירט. ולא רעש של מטוס. זה הרעש של קו המוות. קו המוניטור הירוק. הקו שנכנס לתוך האוזן וקודם מנקה אותה, אחר כך פוצע אותה ולבסוף קורע אותה מבפנים. ״זה מאוד מסוכן לנקות ככה אוזניים,״ אמא אומרת, ״אלף פעמים אמרתי לך לא לנקות אוזניים לבד. רק אמא מנקה אוזניים בגפרורים, לא ילדה. את בוכה? יופי שאת בוכה. אני מעדיפה ילדה שבוכה מילדה חירשת שקרעה לעצמה את עור התוף.״ ״איזה תוף, אמא? לי? לי יש תוף בתוך האוזן? וגם מצלתיים?״ ״לא, ילדה טיפשה, אין לך מצלתיים. רק תוף. תצאי כבר מהאמבטיה. אין לי זמן, אני צריכה לחזור למסעדה. מי את חושבת שיבשל את הצלי הזה, אבא שלך?״
המגבת המחוספסת מנגבת לי את הגוף. קר לי. המים החמימים התקררו ואבא שוב נעלם. הוא תמיד נעלם כשאני צריכה אותו.
עכשיו קר לי מאוד. התנור לא פועל והמגבת מגרדת. היא עוברת לי על הגוף וכל מקום שהיא נוגעת בו מתייבש ונרדם. לאט לאט כל הגוף ישן. רק הפנים ערות. אמא משפשפת אותם במרץ. הנה, גם הפנים נרדמו והמים צועקים בברז. ״אמא, למה את לא סוגרת את המים בברז? כבר גמרנו לעשות אמבטיה.״ ״הברז סגור, ילדה. הברז סגור.״ ״לא, אמא, אני שומעת את המים זורמים.״ ״עכשיו את שומעת, קמיליה. לא היה חסר הרבה ולא היית שומעת כלום. לכל החיים.״ ״אבל הברז, אמא, עוד יהיה לנו שיטפון. והכול יתרטב.״ ״הברז סגור, ילדה. הברז סגור.״ ״אבל הרעש, מה זה הרעש של המים הזורמים? אולי זה מהכיור הגדול שבמסעדה?״ ״לא, לא יכול להיות שננה תשאיר ברז פתוח.״ הנה ננה, היא מסתכלת עלי בעיניים השחורות שלה, המוקפות בהרבה לבן ושוב בשחור של הגוף שלה. אני מרגישה שהיא מבוהלת. אולי בכל זאת היא שכחה את המים זורמים בכיור של המסעדה.
״לא, הברז סגור. והרעש, אמא? מאיפה הרעש הזה?״ ״הרעש, טיפשונת, קוקיונת שלי, הוא מהמוניטור שלשמאלך. הקו הירוק הזה מראה שאת מתה. כבר חודשים שאת גוססת ועכשיו סוף סוף את מתה. את יכולה להירגע. לא יהיה כאן שיטפון. הברז סגור. את פשוט מתה, זה הכול.״

*

למעט הקול החרישי הרציף של המוניטור היה החדר הלבן־אפור, שבו שכבה הזקנה, שקט לגמרי. מרחוק, מעבר לדלת, היו חיים. היו אחיות והיו קשישים תשושים. רחוק יותר היה גם דשא והיו ספסלים מתפוקקי שמש. אחיות דחפו כיסאות גלגלים ממולאים בזקנים מכורבלים. חלקם בהו בעצים הנעים ברוח הקלה. חלקם רעדו ללא שליטה. הרוב שתקו וחיכו לסוף.
האחיות פטפטו ביניהן וצחקקו, מותחות בלי משים את חלוקיהן הלבנים, הקצרים מדי, כלפי מטה. זבוב התיישב על פניו של זקן בוהה והחל לטייל בלי הפרעה על שאריות ארוחת בוקר קרושות בזוויות הפה המשורבב. ציפור זמררה לה על אחד הענפים, מכריזה בעליזות לכל דיירי העצים השכנים על עונת הרבייה הממשמשת ובאה. לחיים יש חיים משל עצמם. למתים אין כלום. ולאלה שביניהם, ובכן, להם ישנה הציפייה. החיכיון המתיש להגיע לקצה הצוק וליפול ממנו בחוסר אחריות טוטאלי.
במעלה השביל השטוף שמש בוקר עליזה של חודש יולי 1950 התנהלה לאטה אישה צעירה, שחורה ושמנה. היא זמזמה לעצמה פזמון ישן, ראשה נע בקצב פנימי משלו. נעליה הלבנות השמיעו אוושה חורקנית רטובה, כאילו היא מתגלשת בתוך נעליה, בהונותיה נתקלות בחרטום הנעל והודפות את כל כף הרגל בחזרה עד לעקב. ושוב. ושוב. לא נראה שזה מפריע לה. משקרבה לחבורת האחיות המצחקקות יכלה לשמוע את הערותיהן המרושעות על מדיה הלבנים הענקיים. הלווייתן השחור־לבן של המחלקה הגיע. ואכן היא הרגישה שונה מכל האחיות והסניטרים של בית האבות הזה, בית סוף העולם, כמו שכינתה אותו בלבה.
כאן יש לה הזכות והכבוד להיות האדם האחרון שיפגוש את החיים לפני שהם מתים. היא תהיה הדמות האחרונה שאותה הם ייקחו למעלה. היא, קיזי השחורה משחור, תשלח עם הלבנים הגוססים האלה מסר של אהבה לבורא עולם. היא תשלח את החיים אל מותם כשהם מפויסים ומרוככים יותר בנפשם, זאת משימתה. עליה להכין את נשמותיהם למעבר הגדול שבקצה המסדרון, זה שקירותיו הולכים וצרים עד לנקודה אחת קטנה. היא מאמינה בכך בכל לבה, ואמונה זו מטלטלת את כתפיה בכל בוקר ופוקדת עליה לצאת מהמיטה. בסוף כל הסופים, ידעה, אלוהים ירחם על נשמתה ועל נשמת בתה הקטנה, שמאז מותו של אנטואן, בעלה האהוב, היא מגדלת אותה לבדה.
כשהגיעה לסף דלת הכניסה הגדולה של בית האבות נעצרה לרגע, פסקה מלזמזם, הוציאה מתיקה המרוט מטפחת לבנה גדולה, כרכה אותה במיומנות סביב ראשה וכלאה את שערותיה הזיפיות תחת הבד המתוח. אחר הכניסה את קצה המטפחת במהירות מאחורי אוזנה הימנית, יישרה את מדיה ובדקה את חוזק תפירת הכפתורים בין שני שדיה העצומים. היא נשמה נשימה עמוקה והדפה את הדלת. גופה הענקי נעלם באפלולית חדר הכניסה של בית האבות. ריח חזק של שתן הכה בה ובישר על תחילתו של יום עבודה נוסף.
״בוקר אור, גברת סטורה,״ חייכה לזקנה שקופה שהידסה במסדרון בעזרת מקל הליכה מעוקם מניקל, ידה השנייה נתמכת בקיר, ״מה שלומנו הבוקר? היתה לך כבר יציאה?״
מריה סטורה הרימה עיניים מטולאות עמילנים לכיוון הקול. הזמן שנדרש לה כדי להעביר את המידע מאוזניה, לתרגמו במוחה, לזהות את הדובר, לחשוב על תשובה, להזחיל אותה דרך גרונה ולהוציאה מפיה המצובע אדום ליצני, היה יכול להוציא כל אחד מדעתו, אבל קיזי המתינה בסבלנות וחייכה בעידוד לעברה.
״הו, בוקר טוב, קיזי, היה קצת קשה הבוקר. קצת קשה...״ מלמלה מריה באטיות, עזבה את היד שאחזה בקיר ולרגע התנודדה רק על מקלה, מרשה לשלל צמידיה לפטפט ברעדה אלה עם אלה. אחר הניחה את ידה על זרועה הגדולה של האישה השחורה ולחצה אותה בחיבה כמחכה לתשובה. קיזי ענתה בליטוף ידה מרושתת הוורידים של הזקנה, ומלמלה מילות ניחומים חסרות פשר. לאחר פרק זמן לא קצר החזירה את ידה של הזקנה לקיר, וזו המשיכה בדרכה המכונה בפי המטפלות ״טיול בוקר עד קצה המסדרון ובחזרה״.
גם קיזי המשיכה בדרכה, מברכת לשלום את הזקנים שליוו אותה במבטם. חלקם חייכו בתקווה ילדותית, חלקם ירו בה שרידי מבט מתנשא, נתלים, בשארית כוחם האחרונה, בהבדלי המעמדות שעליהם גדלו. קיזי הרכינה ראשה כשחלפה על פני צוות העובדים שהביט דרכה, מתכופפת להרים נייר טואלט שעופף מדלת השירותים הפתוחה ונחת לרגליה, והמשיכה לכיוון חדר המטאטאים.
״היי, קיזי, אין לך עיניים בראש הגדול שלך? תסגרי את הדלת המחורבנת של השירותים. כל הריח הזוועתי שלהם יוצא החוצה,״ קראה לעברה פטוניה, האחות הראשית עם החטטים, וקיזי חזרה על עקבותיה וסגרה את דלת חדר השירותים. היא רגילה להערות כאלה. אחרי הכול, היא השחורה היחידה שעובדת בתוך המבנה של בית האבות הזה. היא וסמואל, גבר שחור מבוגר שאסף את הצואה ממצעי הזקנים והשליכה לבור מרכזי.
שאר אנשי הצוות שעבדו במבנה היו תערובת של אנשים פשוטים, קשי יום, לבנים או כמעט לבנים, שנזרקו מחלון מגדל חלומותיהם היישר למציאות הקשה של הקרקע. ״חולדות לבנות״, קראה להם בילדותה שרלין, אחותה הקטנה.
העובדים השחורים עבדו מחוץ למבנה ולא הורשו להיכנס פנימה. כפופים מעל לאדמה, מרוכזים באיסוף עלים ובגירוף, שותלים פרחים מלבלבים שיאירו את השביל למבקרים המעטים שיגיעו בטפטוף גשם קיצי לבקר את מתיהם החיים. למעשה, בזכות עובדים אלה נשמרה, באפקט פלצבו מושלם, חזות מלאת תקווה ויפעה, שנגלתה לנגד עיניו של בן משפחה עטוף רגשות אשמה. המדשאות המוריקות סייעו לנדידת המחשבה עד למחוזות רבים ומלאי קסם. ברור כי לכאן באים אנשים מבוגרים להנעים את זמנם, להקשיב לציפורים ולנוח על זרי הדפנה ששזרו במהלך חייהם.
מנהלי המקום בירכו על רגישותם הרבה של ילדי הגוססים, שהיו מוכנים לשלם הרבה כסף כדי להרחיק מעליהם את עולמם המרקיב של אבותיהם, ובה בעת להותיר את מצפונם צח כקולו של הזמיר המשורר בין עפאי העץ ומטיל חריוניו על פדחתם. לכן, המנהלים וכל הצוות הרפואי והמסייע עשו הכול כדי שביקור החיים בעולמם של המתים יהיה קצר, מלבב ומלא אופטימיות. ״כל אחד יכול להיות שחקן, אם הוא רק צריך,״ אמרה אחת האחיות הוותיקות לאחות סופיה. זו הגיעה רק לפני כשבוע מבית הספר לאחיות וכבר נשלחה להסביר פנים למשפחה המתעניינת באשפוז האב הממוטט. ״תחייכי, תני הסבר מפורט על התפריט העשיר,״ שנזרק ברובו לפח, ״תטיילי איתם במדשאות,״ כשאת עוקפת את המריירים ואת המחרבנים בחיתולים, ״ותושיבי אותם ליד הזקנים האינטליגנטים שלנו, כמו מרת שווייצר, שהיתה מנהלת בית ספר לבנות, או המנצח ההוא, אקמן, שיסביר להם על האוקטבות. הם יאהבו את זה. והכי חשוב, אל תראי להם את המחלקה הסופנית.״ הם לא רוצים לראות. גם אם יבקשו - הם לא באמת רוצים.
קיזי נכנסה לקיטונה החשוך, שאותו חלקה עם סחבות הרצפה, והטילה את תיקה הגדול על הארץ, שם יישאר עד רדת החשכה, כאשר תסיים את יום עבודתה המתיש. אז היא תיטול אותו באותה מיומנות אגבית, תשליכו על כתפה הענקית ותניח אותו על השולחן הקטן בביתה, בקצה הדרומי של העיר.
קו המוניטור הרציף פגש את קיזי בכניסה לחדרה של הגברת קמיליה ג׳ובאני. היא חיבבה את הזקנה הזו במיוחד. חדרה היה החדר היחיד שבו הרגישה קיזי נוח בצבע עורה. בימים טובים יותר, כשהחליפה את מצעיה המלוכלכים, היתה הזקנה מתבוננת בה מהכורסה הסמוכה, מתנצלת על כי זקנתה מביישת את צעירותה. ״זה בסדר, גברת קמיליה,״ היתה לוחשת לה בקולה הרם, ״העיקר שמערכת העיכול שלך עובדת יפה.״ וקמיליה היתה מוותרת על כבודה, נשענת אחורנית על הכורסה ומחליפה עם קיזי מילים טובות של ניסיון ותבונה.
כך זכתה קיזי לשמוע רסיסים מחייה הארוכים של גברת קמיליה ואף מצאה עצמה מספרת לה על בעלה, אנטואן האהוב, ועל מותו שחתך את לבה בפס חד ומדויק לשני חצאים שווים. חצי אחד הלך עמו לשמים והחצי השני נותר לגידול רבקה שלה ולניחום האבלים החיים כאן.
כעת, לקול המוניטור הרציף קפאה קיזי על מקומה. ערמת המצעים המגוהצים שבהם אחזה נשמטה מידיה והיא ניסתה להיאבק בנשימתה כשהיא מצטלבת וממהרת למיטתה של הזקנה. כל פרדה מהעולם מאפשרת את תחילתו של גן העדן וזכאית לדפיקות לבה המואצות. זה לא מקרי שזאת היתה העבודה היחידה שמצאה. לא מקרי כמו ששום דבר אינו מקרי. יש הסבר. לכל דבר. כך גם חינכה את רבקה שלה, ששאלה אין־ספור שאלות על אביה המת ואיך קרה ששתיהן לבדן בעולם. קיזי ענתה תשובה מלאה לכל שאלה כדי שהכול יהיה ברור. שתדע ילדתה הקטנה מה תפקידה של אמה בעולם הזה. על עבודתה הקשה יש רק לברך. פצעי לחץ, קטטרים, חיטוי והחלפת מצעים, כל אלה הם רק מבחנים, כדי שהיא, קיזי, תעשה ככל יכולתה לפייס, להרגיע ולהנעים את ימיהם האחרונים. כל זקן שנפרד מהחיים לוקח עמו פיסת שלום לאנטואן שלה, מעט מהאהבה הגדולה שעדיין חיה בה. כל תיקון מרגיע את הנפש ומקנה לה עוד נקודת זכות אצל אלוהים. יגיע היום שבו תוכל לנצלן. אבל עוד לא. לא עכשיו.
הפעם קשתה עליה הפרדה במיוחד. הזקנה החביבה, גברת קמיליה, היתה קרובה ללבה, והשבועות האחרונים בחייה, כשהיתה מחוסרת הכרה ופניה מרושתות סבל צפוף, עשו את שלהם. קיזי מצאה עצמה מתפללת לגאולתה. והנה, שמע אלוהים את תפילתה ואסף אליו את כבודה של הזקנה ואת נשמתה הטהורה. אלוהים שומע את קיזי שלו וכל יום שעובר הוא הוכחה לכך. מותה הצפוי של הישישה, כמו נשימותיה מלאות החיות של קיזי עצמה, שיכלה למות אלף מיתות משונות בשלושים וכמה שנות חייה, העידו על תבונתו ועל טוב לבו של הבורא. הוא רצה שתחיה ושתשגיח על בתה, שתעמוד בשער החיים ותחלק פרחים של אהבה למתים שלה.
״כמה פעמים אמרתי לךָ לא להשאיר את הקעריות על המיטה!״ נשמעה גערתה של מלצרית חדר האוכל מן החדר השני. היא הגיעה לאסוף את קעריות הדייסה מחדריהם של אלה שאינם יכולים להגיע לחדר האוכל בכוחות עצמם. ״אתה רואה, הכול נשפך על הסדינים. כמו תינוקות, לא מבינים כלום.״ היא שוב מביישת את אדון פורטנוי הסקלרוטי, חשבה קיזי, ״הוא לא זוכר שהוא לא זוכר,״ מלמלה תוך אמירת לחשי התפילה השמורים עמה למתים. היא עמדה דוממת דקות ארוכות, אחר קרבה אל המיטה ובדקה את הדופק בקרסול ידה הדק, השקוף, זרוע הוורידים של הזקנה. הדופק היחיד שהחציף מול אצבעה היה הדופק שלה עצמה והוא פעם במהירות גבוהה.
היא הביטה במתה ויישרה אוטומטית את השמיכות, נאבקת באצבעות חסרות החיים. לבסוף שילבה את כפות ידיה זו בזו, מסמנת לאל שבמרומים כי אישה זו מקבלת את הדין בשלמותו ומפקידה את נשמתה בידיו. היא החזירה למקומה שערה לבנה סוררת של המתה, סגרה את עינה הימנית בכריות אצבעותיה והתיישבה על קצה כורסת המבקרים, בוהה בסדין הדומם, כשהמוניטור החל לנתר שוב.
קיזי קפצה ממקומה ולטשה עיניים במוניטור המקפץ. אלוהים שיעזור לי, התחננה בלבה, הצטלבה שוב והביטה בזקנה. זו לא נעה. היא התיישבה לאטה על קצה המיטה ובהתה באוויר, בלי לדעת איך להתייחס למה שהיא רואה. המוניטור עלה לגבהים וירד לעמקים, והזקנה מתה. קיזי בהתה בבטנה המכוסה של הזקנה המתה. עכשיו נדמה היה לה שהיא זזה. היא מצמצה והביטה שוב על הגבעה הקטנה שמתחת לחזה המצומק. כן, עכשיו נראתה בבירור הגבהה קלה והתנמכות קלה. הזקנה נשמה. הגבהה והתנמכות. קיזי מצאה עצמה ממלמלת בקול רם לחשים שאמה היתה מלחשת לה כשהיתה קטנה. לחשים שלא ידעה כי ידעה אותם. לחשים פראיים שהכניסו את גופה לטרנס של נדנוד קטן ומונוטוני על מיטת המתה. החיה. הנדנוד הזיז את המיטה וקפיציה חרקו בצרימה לא נעימה, אך קיזי לא שמעה כלום. מערסלת היתה את נפשה כדי שתוכל להמשיך ולעכל את מה שחוותה. הזיעה הקרה החליקה מעליה ונספגה בבד החלוק המעומלן לשני כתמים כהים תחת בתי שחייה.
״היי, קיזי, הר אדם שכמותך, אני רואה שיש לך מצב רוח טוב היום אם את רוקדת לך ככה על המיטה של קמיליה הפגר. מה קרה, רבקה שלך שוב העירה אותך הבוקר עם טוסט שרוף וקפה למיטה?״ דוקטור ארווין זימרמן, מנהל בית האבות החדש, דחק את ראשו בפתח הדלת. הוא היה הגבר הלבן היחיד שאי־פעם התייחס לקיזי כבן אדם שווה ערך. בעצמו היה הר אדם, כבן ארבעים, עם זקן רוסי שניסה לכסות לשווא על פימותיו, ומכנסיים שנסגרו מתחת לבטנו העצומה. דוקטור זימרמן היה לץ גדול וחייכני. כשהסתובב במסדרונות בית האבות קולו התגלגל מאות מטרים לפניו. הוא פיזר בדיחות בקולי קולות בזמן שעיניו החודרות חיפשו פתרונות יצירתיים.
תפקידו היה להפוך את בית האבות לעסק כלכלי רווחי. המנהל הקודם, רופא ישיש וקצר רוח, הצליח לדרדר את המקום מגירעון לגירעון, עד שהדירקטוריון החליט על שינוי קיצוני ושלף את ארווין מ״חור התחת שהייתי בו״ היישר למשרד המפואר. ״אין ברירה,״ שמעה אותו קיזי צוחק פעם בטלפון, ״בן אדם צריך להוציא את הידיים מהחרא בשביל לחתום על צ׳קים.״ ארווין הודה על מזלו הטוב ונשבע לא להכזיב את האמון שניתן בו. אין לו הרבה זמן להוכיח את עצמו. שנה־שנתיים מקסימום. ואם גרף הגירעון לא יתהפך, הוא יחזור לאותו חור תחת שממנו נשלף.
עם מינויו לתפקיד, לאחר שניתח את ספרי החשבונות לעומק, החליט לבדוק מה רווחי יותר למוסד: תחלופה גדולה של מתים או קביעות זמנית של אלה החיים. אשפוז כמה שיותר קשישים שימותו לאחר זמן מה ויפנו את מיטותיהם למתים הבאים, או שאלה החיים ימשיכו לחיות כמה שיותר זמן. התשובה לשאלה זו היתה עקרונית עבור ארווין זימרמן, כי על גבה הוא יבנה את המערך העסקי החדש של המוסד.
לכאורה, תחלופה מהירה של קשישים היתה רווחית יותר, אך חישוביו של ארווין כללו פרמטרים אחרים. ההשקעה שנדרשה מבית האבות לצורך קבלת הקשיש, התאקלמותו בחודשים הראשונים, הפגת חרדותיו הראשוניות, שדרשו מטפלת לילה צמודה - הצריכה משאבים רבים יותר. לעומתו, הגוסס הוותיק, ששהה בסביבה מוכרת ובטוחה, למד לספק לעצמו חלק מצרכיו והפך לנטל שצורך פחות כוח אדם וכסף. התשלומים החודשיים הקבועים עבור דיירי המקום הם אלה שנתנו את אורך הנשימה הכלכלי הדרוש למוסד ואת האפשרות לצמיחה ולהרחבת המקום. ארווין מצא כי בין שאר הקטגוריות שילדי המאושפזים בודקים בבואם לאשפז את הוריהם הקמלים, נכלל גם ממוצע תוחלת החיים. המוסדות המתגאים בחיים ארוכים יותר של יושביהם, נהנים מנרשמים רבים יותר.
רגשות אשם של הילדים הם פרמטר רציני בתחשיב הכללי, הבין ארווין. ההחלטה לבחור בבית אבות זה או אחר קשורה ליחס הילדים להוריהם במהופך. ילדים שלא הרגישו אהבה מספקת להוריהם בשלבים מוקדמים יותר בחייהם וסבלו מרגשות אשם מפותחים, נטו לבחור בבית אבות יקר יותר, עם סטטיסטיקת תוחלת חיים ארוכה יותר וצוות מקצועי יותר. אלה לא מצמצו כאשר ארווין נקב בסכום החודשי שהיה עליהם לשלם. ילדים שמערכת היחסים שלהם עם הוריהם היתה תקינה, פחות או יותר, ביררו את גובה התשלום החודשי לפני שביררו פרטים אחרים, ולא חששו להביע את דעתם על המחיר הגבוה. ארווין לא היה זקוק ליותר מחצי שעה כדי לברר בשיחה המקדימה את גודל רגשות האשם ומה תהיה התועלת הכלכלית שלו ממידע זה.
״אלה החיים זמן ארוך רווחיים למקום יותר מאשר המתים המתחלפים,״ שיתף ארווין בממצאיו את חברי הדריקטוריון.
״ועכשיו מה?״ שאל יושב הראש, מנסה לעקוב אחר מחשבותיו המהפכניות של הרופא הנלהב.
״עכשיו צריך לחפש דרכים להאריך חיים,״ אמר ארווין בפשטות וזכה בתמורה לדממה מעיקה. אבל הוא לא נבהל. כאיש שמח ואופטימי מטבעו, האמין בכל לבו שהטוב מעכב את המוות, שאדם המוצא עניין כלשהו בחיים, דוחה את מותו. אנשים, בבסיסם, לא רוצים למות והם מחפשים נתחי סיבות כדי לנעוץ בבשרן את ציפורניהם ולשרוד עוד יום, עוד שבוע. ״אם מישהו ירצה לחיות יותר, הוא יחיה יותר. אני רק צריך לעזור לו למצוא סיבה,״ הסביר ארווין לחברי הדריקטוריון, שמבטיהם מרפקו אותו במותניו ודחקו בו להפוך את גרף הגירעון על פיו ומהר. ״אני לא יכול להציל את העולם מעצמו,״ גיחך, ״אבל אני אראה למוות מה זה לגעת לנו במשכורות.״
אלא שתחושות בטן של אופטימיסט מושבע אינן מספיקות. לא לו ובוודאי לא לממונים עליו. הוכחות. תלושים חודשיים. הקטנת תמותה. הגדלת הכנסה. על זה הוא ייבחן. בשביל זה הביאו אותו. ואם ירצה להצליח בתפקידו, יהיה עליו לנפח את ארנקיהם. הוא עמד מול משוואה פשוטה: אם יצליח להאריך את ימי חייהם של דיירי בית האבות, יאריכו גם ימיו במקום. אם לאו, ימות במהרה יחד עמם.
מה לעזאזל גורם לבן אדם לרצות לחיות? שאל את עצמו. מיטה רכה יותר, פרחים רעננים בצנצנת, הכמיהה לאושר, הימצאותו של אתגר, קיומן של תקווה ואהבה? ואולי גוססים מסוימים רצים לקראת סופם או בורחים מחרמשו הקהה של המוות, על פי נוסחה גנטית? איך חושב איש זקן? מה מצהיל את יומו? האם הפירה המומלח מפעים את הלב עוד פעימה אחת או שנדרשת כאן רקדנית בטן עירומה, שתעורר שדים רדומים ותפיח חיים בעיניים העיוורות כמעט?
ארווין ניהל שיחות מרתוניות עם פסיכולוגים, פילוסופים ולוחשי לחשים. הוא ערם בחדרו ספרי הגות, ספרי קבלה, מאמרים על בודהיזם ומניפסטים של כתות קטנות שחולקו ברחובות. הוא איבק את בגדיו במרתפי ספריות ענקיות, חיטט במכתבים ישנים וביומנים אכולי עש של ישישים שזכו להגיע לגיל מופלג, וניסה למצוא מכנה משותף באורח חייהם. מה מנע מהם מלקפוץ לתהום? מה לכל הרוחות יחזיק את חבורת המתאבדים שלו בחיים? אך מאמציו לא נשאו פרי. הוא לא הצליח למצוא מכנה משותף לשלל התשובות שקיבל. ואולי אין תשובה אחת? מה שנותר, אם כך, הוא לנסות ולטעות.
הצוות הרפואי הוכפל, וציוד מתקדם, כמו מסכות חמצן, חדר ניתוח קטן ומלאי גדול של תרופות, נקנה ואוחסן. הוא התחיל בחיפוש אחר צוות עובדים צעיר ומלא חיים, כזה שימלא את המקום המדכא שלו בצבעים של נעורים. מהר מאוד התברר לו שהיחידים המעוניינים לעבוד במקום שכזה הם אנשים קשי יום, עגמומיים ברובם ומרי נפש בכללם, המוכנים לעשות הכול כדי לפרנס את משפחתם.
אם לא הצוות אז לפחות עיצוב הפנים, חשב ורכש גלונים של צבעים עליזים, שכר צבעים וצבע את המסדרונות ואת חדרי ההסבה. לא חלף זמן רב עד שהזקנים החלו להתלונן על מיגרנות קשות שגרמו להם הצבעים העזים והוא נאלץ להלבין בחזרה את פני הקירות ולהשיב את השיממון הבהיר לאופק בהיותיהם הארוכות.
במקביל, ארגן ארווין ערבי שירה ודחף בעצמו את הפסנתר הישן מחדר המוזיקה המרוקם קורי עכביש, דרך המסדרון הארוך ועד לאולם הגדול. הוא שידל את הקשישים הניידים להתכנס באולם המרכזי, היחיד שנשאר צבוע בתכלת בהיר וילדותי. אחר התיישב על כיסא הפסנתר המסתובב הזערורי, ישבנו בולע אותו לחלוטין תחתיו, ופצח במנגינת ברים מפוקפקת כשהוא מודה לאמו העקשנית שהכריחה אותו ללמוד נגינה.
הזקנים בהו בו דרך ערפילי הזקנה ווילונות הקטרקט. חלקם נרדמו בכיסאותיהם. זקנה אחת תופפה במזלג על המפה, וזקן אחד מחא כפיים אחת לכמה דקות. היתה גברת שקמה ממקומה ורקדה, מניפה ידיה לכל עבר. כל השאר היו מנותקים לחלוטין מהמתרחש. ארווין המשיך בערבי השירה עוד כמה פעמים, החליף מקצבים, הוסיף מפוחית פה ואף שכר זמרת.
החודשים נקפו וארווין התחיל לפקפק בחזונו. ערבי השירה הופסקו, והפסנתר הישן נותר בודד בפינת האולם הגדול, אנדרטה לניצחון המוות. הרישומים האחרונים העידו כי כל מאמציו היצירתיים לא הקטינו את ממוצע התמותה כהוא זה. ואם להיות כן עם עצמו, היתה לו תחושה שאפילו הגדילו אותו.
אך הוא לא ויתר. הוא היה חייב להוכיח למנהלים המלגלגים, כי החיים מנצחים את המתים ואפילו על חודו של יום. הוא לא ייתן לאף אחד להזיז אותו מהמקום שאליו הגיע. כעת עבר לגירוי אינטלקטואלי תרבותי. הוא הרחיב את החוגים, שיבץ מקלטי רדיו בחדרים, ואחת לשבוע הזמין סטודנטים צעירים להסתובב במחלקה ולהקריא ספרים לכל דורש. הקריינים, מבחינתם, נהנו לבוא, להקשיב לעצמם, להרוויח כמה פרוטות ולצאת בתחושת שליחות, כאילו הצליחו ״לעשות משהו״, ולו הקטן ביותר, כדי להצדיק את עוולותיהם העתידיים. ארווין נהנה מבואם, כי הם הזכירו לו את עצמו ואת להט החיים שלו, והגברת הנכבדה, שטופפה על רצפת העץ בנעלי העקב שהתעקשה לנעול למרות אצבעותיה המעוקלות ומשקלה הרב, ועוד כמה זקנים, ישבו והקשיבו רוב קשב לקולם הצלול של הסטודנטים הצעירים.
״הסוף, במקרה שלא מתים קודם, לא נראה מפתה,״ אמרה לארווין צעירה אסופת שיער ופתוחת פנים, שנהגה להגיע עם ספרים עבי כרס וחיוך מוגדר בסוגריים של גומות. היו לה סימניות שונות בצבעים שונים, וכל זקן בחר צבע. זקן שנפטר באמצע הקריאה הותיר אחריו את הסימנייה בדיוק במקום שבו הפסיק לחיות, כמו מצבה צבעונית מקרטון. ובעלת הגומות היתה פותחת את הספר מחדש, בעמוד הראשון, עם זקן חדש וסימנייה חדשה בצבע חדש. ״אין להם אינטרס לחיות. גם לא את הרגע הבא. ואני לא יכולה לשטות בהם, לגנוב מהם ימים איומים של ציפייה שזה ייגמר כבר. זה לא הוגן,״ אמרה לו, כשישבה עם שאר הסטודנטים לעדכון שבועי. ״מילים יכולות לשטות בך ולמשוך אותך למקום רחוק לרגע קל. הן לא יכולות לקחת את החולי, את האין־עתיד, את העייפות. קשה לרתק אותם בסיפורים כשמוות אמיתי מחכה להם מעבר לדף הבא, או הבא. כשאני מגיעה עם ספר עבה, הם מביטים עליו בייאוש. כמו נידון למוות שמביט על לוח שנה, אבל הפוך.״
ארווין היה מושך בכתפיו ומניד, מובס, בראשו. מה הוא חשב לעצמו, לקחת את המוות ולהגמיש אותו כמו מסטיק? האם זו לא היומרה הגדולה ביותר בעולם והוא לא השוטה הנאיבי של הכפר האנושי? וחוץ מזה, הרי לעולם לא יוכל להוכיח כי זקן זה או אחר אכן נשאר בגללו בחיים חודש נוסף.
״הקרב נגמר, ארווין, הרבה לפני שהם הכירו אותך. הרבה לפני שנכנסת לחייהם,״ אמרה אשתו בקול השקט שלה וכל ישותה סובלת מהעובדה שהיא נאלצת להתבטא כך, אלא שאין ברירה אחרת, ארווין לא מבין דקויות. ״אני לא מבינה על מה אתה נלחם. הם מתים מזמן. מה שנותר לך זה רק לקבור אותם. לקבור אותם ולארגן את המספרים ככה שיועילו לך במותם.״ היא נענעה את ראשה לצדדים, שערה הבלונדי הדק התעופף סביבה בעצלתיים. ״אולי תפתח מחלקה לארונות קבורה ומשם תהפוך את קערת הגירעון על פיה? אתה לא יכול ללכת נגד הזרם. קנה סירה ותן לנהר לקחת אותך בדרכו,״ אמרה בעייפות.
״אבל אני לא רוצה להגיע לסוף הנהר, אני רוצה להיות בתחילתו,״ מלמל מיואש, והיא הפנתה אליו את גבה, כתפיה משוכות לאחור בחוסר עניין.
כמו שהופיע, כך נעלם פרצופו של ארווין מפתח הדלת. בסיור הבוקר הקבוע שלו הוא יעבור מחדר לחדר וידביק את אלה ששרדו את הלילה, במצב רוחו הטוב. ״זה עובד, בחיי שזה עובד,״ היה אומר לאחיות המצחקקות לקראתו. קיזי נותרה עם קמיליה ועם המוניטור. הזמן שעמד לרשותה היה מדוד. יש עוד הרבה מיטות להציע, הרבה זקנים לקנח, וזה עוד לפני שהעבירה סמרטוט רטוב לאורך המסדרון.
היא התרוממה לאטה, נוצרת בלבה את הרגע, עיניה נשואות לתקרה הלבנה שמעליה. ברור לה שהיא נבחנת, שהיא עדה לקיומו המוצק של אלוהים, אשר בחר בה להיות נוכחת בתחיית המת. היא העיפה מבט אחרון במוניטור הקופצני, בנשימות המתחדשות של קמיליה, משכה בכתפיה והחלה בשגרת יומה.

*

בימים שלאחר מכן נכנסה קיזי לחדרה של קמיליה מדי שעה ובדקה את המוניטור. הוא המשיך לקפצץ וקיזי הבחינה בתנועות קלות מתחת לשמיכה. בוקר אחד, לאחר שגלגלה אותה למיטה נוספת שהצמידה למיטתה, החליפה את מצעיה וניקתה בזהירות את גופה, קמיליה התעוררה. היא הביטה בשתיקה בקיזי הטורחת סביבה, ופלטה בקול משונה, ״בוקר טוב, קיזי.״
קיזי הביטה בה כלא־מאמינה ומלמלה תפילה שקטה. ידיה, שאחזו ברגליה הרפויות של קמיליה, רעדו ללא שליטה. הישישה היתה פעורת עיניים ושפתיה התעקמו לחיוך קטן. היא גלגלה אותה בחזרה למיטה המוצעת, לחצה ידיה זו לזו והעניקה לה את חיוכה החם ביותר.
״בוקר טוב, קמיליה. איך את מרגישה?״
״ככה ככה,״ ענתה קמיליה עמומות מתחת למסכת החמצן, ״איזה יום היום?״
קיזי אחזה בידה ולחשה, ״היום יום שני, עשרה בחודש. את ישנת המון זמן, קמיליה. המון המון זמן. אבל אני רואה שעכשיו חזרת אלינו, ואני שמחה שאת פה. אני באמת שמחה,״ אמרה וטפחה בעדינות על ידה, מניחה לדמעה גדולה לנטוף על סנטרה.
כשסיימה את מלאכת מירוק החדר הישישה כבר חזרה לשנתה, אולם קיזי הבחינה כי היא רק נמנמה קלות ונחיריה רטטו עם כל נשימה. אלוהים שבשמים, הניפה קיזי את זרועותיה מעלה־מטה בחדר המטאטאים שלה, נזהרת לא לחבוט את כפות ידיה בתקרה הנמוכה, איזה נס.
אילו רק היה לה למי לספר על הפלא שאירע, לפרוק את אימתה ויראתה מפני האלוהות שנתגלתה בפניה סתם כך, בלי הכנה מוקדמת, בלי שעשתה דבר... אלא שחברות לא היו לה, ולבתה הקטנה, רבקה, ודאי שלא היה טעם לספר. חוש ההישרדות שלה הורה לה להימנע מלהתחלק ברגע הבריאה המחודשת. זה הסוד שלה. שלה ושל אלוהים. אך הגודש בלבה כמעט כפה עליה להניח את הכבודה בידיו הבטוחות של הדורש היחיד בשלומה.
היא המתינה לו במסדרון, מחכה ללהגו הרועם המקניט בחיבה את משקלה ואת לבה ״הגדול כמו התוחעס שלה״, מדקלמת בלי קול את השתלשלות העניינים: המוניטור שפסק ולפתע התעורר מחדש, הידיים הצפודות שנתרככו. אולם בכל פעם שארווין חלף על פניה, הוא היה מלווה בילדי קשישים, שהציצו מבוהלים בחדרים והנהנו בצייתנות להסבריו, או באחיות שהצטרפו בהידוס להילוכו הפילי ודרשו בשלומו בקול צייצני. קיזי לא מצאה את הרגע הנכון לפנות אליו ודחתה את שיחתם מיום ליום. לבסוף הבינה שהוא, עם החיוּת המתגלגלת שלו, חוש ההומור הבריא וראיית המציאות העירומה, יעשה ממנה צחוק. הוא ילגלג על אמונתה התפלה ויזמזם בעליזות חמשיר טיפשי על שפיותה המוטלת בספק. לא, ארווין הוא לא הכתובת. אין כתובת.
בערבים, כשהיתה נוסעת באוטובוס חזרה לביתה, היא היתה מתבוננת בפרצופים העייפים המיטלטלים מולה ושואלת את עצמה מה יאמר איש זה או גברת זו, אם תפנה אליהם סתם כך ותספר להם על המקרה. יש הרבה תמהונים בשעות הערב, וסביר להניח שהיא תיתפס כאחת מהם. אבל ככל שנקפו הימים ומצבה של קמיליה הלך והשתפר, הרגישה קיזי שהיא הולכת להתפקע מגודש הסוד. בלילות היתה מחבקת את רבקה שלה, מצמידה אותה לחזה ומתפללת לבורא עולם. בבקרים מיהרה לעבודתה כדי לחזות שוב ושוב בנס שלה.
בכל בוקר קיבלה קמיליה את פניה בחיוך, כשהיא שכובה על הכריות הרבות שקיזי טרחה לפזר תחתיה בערב הקודם ומנותקת ממסכת החמצן. קיזי היתה מנקה את גופה הרזה והמצומק, מחליפה את כותנתה החמצמצה משנת הלילה, ובתמורה, קמיליה היתה מספרת לקיזי על שני ילדיה שבגרו והתרחקו ממנה, ועל בעלה הזקן והטוב שנפטר לפני שבע שנים בהתקף אסטמה קשה. ״בן שבעים ושש היה,״ אמרה בגעגועים, וקיזי היתה גוהרת מעליה, מציפה את נחיריה של הזקנה בריח הזיעה החריף שלה ומצודדת עצמה שלא למעוך את גופה הקטן.
בצהריים היתה קיזי חוזרת מחדר האוכל של צוות עובדי החוץ השחורים, ריח הטיגון הכבד דבוק לחלוקה, כמעט מביס את ריח זיעתה, ונכנסת לחדרה של קמיליה עם מגש, כורכת סינר על צווארה ומאכילה את הנס שלה בכפית. היא הקפידה להפשיל את הווילונות ולפתוח את החלונות לרווחה, מניחה לקמיליה להקשיב לציפורים, לספוג קרני שמש ותבליני חיים. אולי ישסו אלה את המוות בניבי החיים החזקים שלהן, אולי הן יצליחו לגרור את קמיליה לחיות עוד יום ועוד יום עד למוות הנכון לה. כי היה לה, לקיזי, ברור לגמרי, שהגברת הזקנה קיבלה דחייה ממלאך המוות, דחייה שאין לזלזל בה. ועד להודעה חדשה היא כאן ועל קיזי מוטלת המשימה להשאיר את הנס שלה בחיים. זה כרטיס הכניסה שלה ושל ילדתה לעולם שכולו טוב ברבות הימים. זה ישמור עליהן מכל רע.

קמיליה הביטה בקיזי מטאטאה את הרצפה יום אחר יום, ונאנחה. מה היא עושה פה? הלא כבר גססה לאטה את דרכה החוצה, כבר חלפה תחת משקוף הדלת האחרונה והתרפקה על דלת ״האלוהים של קיזי״. ומה עכשיו? כל זיכרונותיה צרורים בממחטה ממורטת, גופה עייף מלשאת את עצמו כל כך הרבה שנים ונשמתה פרומה חוטים חוטים. והוא, האלוהים, לבו קשוח ואצבעו מראה לה את הדרך למקום שממנו באה, חזרה אל החיים. לשם מה? מה ייתנו לה עוד כמה ימים מיותרים בעולם הזה? ומי בכלל מאמין באלוהים ובבדותות? חייכה לעצמה והפנתה את אותו חיוך עצמו לקיזי. זו הגניבה אליה מבטי הערצה בכל פעם ששינתה תנוחה או הזיזה שריר בפניה. מה היא רוצה ממני? חשבה קמיליה, היא אף פעם לא ראתה אדם גוסס? ועצמה את עיניה כדי להימנע ממבטה הסקרני. היא לא רוצה שום מגע עם העולם. עיכוב המוות הזה לא נראה לה, ואין לה מושג איך להעביר את הזמן עד שתחודש אשרת המעבר שלה.
״גברת קמיליה,״ אמרה קיזי בלחש, ״לסדר לך את הכרית? אולי את צמאה? אני ארוץ ואביא לך מים קרים מהמקרר? אולי השמש מסנוורת אותך, גברת קמיליה?״ קמיליה פקחה את עיניה.
״זה בסדר, קיזי, הכול בסדר. הייתי רוצה אולי...״
״כן, גברת קמיליה, מה שתרצי...״
״לרדת מהמיטה, ללכת מעט, אם תוכלי לעזור לי.״ קיזי הצטלבה במהירות והעלתה על פניה חיוך רחב. עכשיו היא רוצה ללכת. ללכת היא רוצה.
״בוודאי, גברת קמיליה, איזו שאלה. הנה, בואי, תישעני עלי עם כל הגוף שלך, זה בסדר, אני חזקה כמו עשרה פילים.״ רוח פרחונית חדרה דרך החלון ומילאה את החדר. אין טעם לשקוע במדמנת מועקה על כך שאני חיה, חשבה קמיליה. המוות בוא יבוא, ואם הוא משתעשע בי כהשתעשע חתול בעכבר, הרי שעלי לתת לו לתפוס בעורפי ולשמוט אותי שוב, עד שרעבונו ינצח והוא יטרוף אותי.
היא נשענה על קיזי, שהתנשמה בכבדות, פלבלה בעיניה כדי לוודא כי אכן קורה מה שקורה, ונעמדה מסוחררת על רגליה, בפעם הראשונה אחרי חודשים רבים. כעת כמעט יכלה לשמוע את מחשבותיה של קיזי הנרגשת.
״את מרגישה טוב, גברת קמיליה? אולי תנוחי קצת?״
״זה בסדר, אני רוצה ללכת לבד עד לכורסה שבפינת החדר.״
היא שמטה את זרועה של קיזי וגררה את רגליה הזקנות לאט לאט, עד לכורסה. היא הסתובבה בזהירות, התיישבה עליה והביטה בניצחון שובבי על קיזי הרועדת. היא לא פיללה לחזור כך לחיים. היא לא פיללה לחזור לחיים בכלל. כל מה שרצתה היה לנוח לצמיתות, לתת לתולעים לאכול את זיכרונותיה, להרקיב את גופה באדמה ולהיעלם לתמיד. אבל, כמו שאומר הפתגם, אנשים מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק.
מה לעזאזל קורה לי? היתה מלחשת לעצמה. אולי אני כבר לא קיימת ומה שאני מרגישה עכשיו זו העלאת גירה מזיכרון החיים למטה? ומהם הזרמים התחושתיים שאני מרגישה? מאין הצטיירו הצבעים הבהירים שחלפו כמו משיכות מכחול מאחורי העיניים? האם זה חלק חדש בתהליך הגסיסה? ומתי כל זה יסתיים? מה מחכה לי מעבר לשעה הבאה? מוות עלוב יותר מזה? עלוב יותר מזה?
אך ככל שנקפו הימים גופה התחזק, מוחה התחדד וראייתה הצטללה. והיא כבר מהלכת לה ללא עזרה, בין המיטה לכורסה. כעת החלה להתוודע אל הפחד הקמאי מהלא־נודע, והפחד הרגיש כמו החיים עצמם.