סעודת כריסמס
עכשיו, שאחותי הגדולה מַיישָה הייתה כבר בת שתים עשרה, אף אחד מאתנו לא ידע יותר איך להתייחס אליה. היא מעולם לא סלחה להורים שלנו על שלא היו עשירים מספיק לשלוח אותה לבית ספר. היא התנהגה כמו חתולה שהפכה לחיית בר: הגיעה הביתה לעתים רחוקות יותר ויותר, נשארה רק בשביל להחליף בגדים ולתת לי קצת כסף שאעביר להורים שלנו. כשהייתה בבית, השתמטה מהם ככל שיכלה, כאילו הנוכחות שלהם הזכירה לה יותר מדי דברים בחיים שלנו שדרשו כסף. אף על פי שמדי פעם בפעם הייתה נובחת על בּאבּא, היא מעולם לא אמרה כלום למאמא. לפעמים מאמא הייתה יוצאת מעורה בשביל להרגיז אותה. ״מָלָאיָה! מופקרת! אפילו עוד אין לך שדיים!״ היא הייתה אומרת. מיישה הייתה מתעלמת ממנה.
מיישה שיתפה במחשבות שלה את נָאימָה, אחותנו בת העשר, יותר מאשר את כולנו יחד, דיברה בעיקר על כל העֲשֵׂה והאַל־תעשה של נערת רחוב. מיישה נתנה לנאימה למדוד את הנעליים שלה עם העקבים הגבוהים, הראתה לך איך לייפות את הפנים, איך להשתמש במשחת שיניים ובמברשת. היא אמרה לה לברוח מכל גבר שמכה אותה, לא חשוב כמה כסף הוא הציע לה, ושהיא תתייחס אל נאימה כמו אל מאמא אם יהיו לה יותר מדי ילדים כשתגדל. היא סיפרה לנאימה שעדיף למות ברעב ולא ללכת עם שום גבר בלי קונדום.
אבל כשהייתה בעבודה היא התעלמה מנאימה, אולי כי נאימה הזכירה לה את הבית או כי לא רצתה שנאימה תראה שאחותה הגדולה לא קוּלית ושִיקית כמו שטענה שהיא. אליי הייתה לה סבלנות בחוץ יותר מאשר בבית. יכולתי לפטפט אתה על המדרכה ולא חשוב אילו סמרטוטים לבשתי. ילד בן שמונה לא מפריע כשהיא מחכה ללקוח. ידענו להעמיד פנים שאנחנו זרים — סתם ילד רחוב וזונה מדברים.
ובכל זאת המשפחה המָצ'וֹקוֹש שלנו הייתה בת מזל. להבדיל מהרוב, משפחת הרחוב שלנו נשארה יחד — לפחות עד אותה עונת כריסמס.
השמש ירדה על ערב הכריסמס. מזג אוויר סוער פרע את סדר העונות, וניירובי נעטפה מין שיטפון מתון. הגשם הקל של דצמבר המה על גג הברזנט שלנו. ישבתי על רצפת הבקתה שלנו, שניצבה על משטח בטון בקצה הסמטה, שעוּנה על גב של חנות לבֵנים ישנה. רוחות מזדמנות התפיחו את קירות הפּוֹליתן החומים. הרצפה רופדה כמו קן בכריות שמצאתי כשחיטטתי במזבלה ברחוב בּיאשָרָה. בלילה הפשלנו את שולי הברזנט, שייכנס הזוהר של תאורת הביטחון של החנות. קרש ששימש לנו דלת נח בצד על קיר החנות.
מפץ רעם העיר את מאמא. היא קמה בתנועה מגושמת, משכה את הידיים מארגז החפצים של מיישה, שנאחזה בו כשישנה. הוא היה כחול כהה, מצופה בציפוי פנימי ועם גלגלים מפליז, ותפס חלק גדול ממרחב המחיה שלנו. מאמא גיששה בבהלה את דרכה מקיר אל קיר ובדקה אצל אחי ואחותי התאומים בני השנתיים אוֹטיינוֹ ואַטיינוֹ ואצל באבא; כל השלושה ישנו, סבוכים זה בזה כמו גורים. היא חיפשה את בֵּייבּי. בחזית חולצת הטי הלבנה של מאמא, שאותה קיבלה שלושה חודשים לפני כן, כשילדה את בייבי, היה זוג כתמי חלב. אז נזכרה, כנראה, שהוא עם מיישה ונאימה. היא נרגעה והתמתחה בפיהוק, ופגעה בקורת שעם אלכסונית. אחת האבנים ששימשה משקולת לגג שלנו נפלה פנימה.
עכשיו תחבה מאמא את הידיים מתחת לשוּקָה שלה וקשרה מחדש את ארנק הכסף סביב המותניים; השינה והאלכוהול הסיטו אותו ממקומו. היא חפרה בארגז הקרטון של המשפחה, גרפה החוצה בגדים, נעליים ואת תלבושת בית הספר החדשה שלי, עטופה במסמכים חסרי תועלת שבאבא היה מלקט מכיסי אנשים. מאמא המשיכה לחפור, ותכולת הקרטון נערמה והלכה על באבא והתאומים. אז היא הגיעה אל פחית של דבק סנדלרים ניוּ סַנטֶן. הדבק היה מתנת כריסמס מילדים של מָצ'וֹקוֹש שגרו ליד.
מאמא חייכה אל הדבק וקרצה אליי, ותחבה את הלשון מבעד לחורי השיניים שחסרו לה. היא הקפיצה במומחיות את מכסה הפחית, והבקתה התמלאה ריח של דוכן סנדלרים. צפיתי בה כשיצקה את הקַבּיר אל תוך ״בקבוק ההנקה״ שלי העשוי פלסטיק. הוא הבריק באור העמום, חמים וצהוב. אף על פי שעוד נראתה שתויה מהמסיבה בלילה, ידיה היו יציבות כל כך עד שצמידי הכריסמס הצעקניים הגדולים שלה, מתנה ממסיבת כריסמס בכנסייה, אפילו לא נעו. כשמזגה מספיק, הטתה מעלה את הפחית וקטעה את זרימת הדבק. זרזיף השרף האחרון שנכנס לבקבוק נחלש ונכרך סביב עצמו עד שנתלה באוויר כמו נטיף קרח דקיק. היא כיסתה את בקבוק הפלסטיק בכף היד, לשמר את עצמת הדבק. הסנפה שלו תהרוג לי את הרעב במקרה שמיישה לא תחזור עם סעודת כריסמס בשבילנו.
מאמא פנתה אל באבא, הדפה ברגלה את גופו הגדול. ״תתעורר, אתה לא עובד כבר ימים!״ באבא הסתובב ונאנק. כפות רגליו בצבצו אל מחוץ לבקתה, מתחת לקיר האטום למים. האצבעות פרצו לחופשי מתוך נעלי הטניס הרטובות שלו. מאמא הדפה אותו שוב, והוא התחיל לנענע את רגליו כאילו הוא מהלך בשנתו.
הכלבה שלנו נהמה בחוץ. מאמא נקשה באצבעות והכלבה נכנסה, הריונה הבשל מתנודד כמו כביסה כבדה ברוח. מאמא, שהיטיבה לזהות הריונות של כלבות, פיתתה אותה בעדינות ובאוכל במשך חודש וחצי עד שנעשתה שלנו; היא קיוותה למכור את הגורים בשביל לאסוף כסף לספרי הלימוד שלי. עכשיו הכלבה ליקקה את הפנים של אטיינו. מאמא דקרה קלות את בטן הכלבה באצבעות מעוקמות, כמו מיילדת מלידה. ״אה, סימְבָּה, הלידה נושפת בעורפך״, היא לחשה לה באוזניים. ״כמו שהבית ספר נושף בעורפו של הבן שלי״. היא דחפה את הכלבה החוצה. סימבה נשכבה וכיסתה בחמימותה את כפות הרגליים של באבא. מפעם לפעם נבחה בשביל להרחיק כלבים אחרים, שלא יתעסקו במטבח הנייד שלנו, שנשען על קיר החנות.
״ג'יגָנָה, הלך לךָ עם בייבי בלילה?״ מאמא פתאום שאלה אותי.
״קצת״, אישרתי והעברתי לה חופן מטבעות ושטרות. היא תחבה את הכסף מתחת לשוּקָה שלה; רוכסן הארנק שחרר שתי נפיחות נחרצות.
אף על פי שבכריסמס אנשים היו נדיבים יותר כלפי קבצנים, הפיתיון האמתי שלנו היה בייבי. היינו תוקעים אותו לפי התור מול הפרצוף של עוברים ושבים.
״איי! בן, בחיים שלך לא ראית כריסמס כמו השנה״. הפנים שלה התרחבו בחיוך מעושה. ״עוד נשלם שכר לימוד לבית ספר גם לשנה הבאה. גמרנו עם הרַנְדָה והסיבובים. גמרנו עם לסתום את המוח שלך בדבק, ילד. אתה חוזר לבית ספר! הגשם הרטיב אותך ואת בייבי?״
״הגשם תפס אותי כאן״, אמרתי.
״ובייבי? מי סוחב אותו?״
״נאימה״, אמרתי.
״ומיישה? מתי היא תיתן את הזמן שלה עם הילד?״
״מאמא, היא כועסת מאוד״.
״הילדה הזאת מכה מכות את הראש שלי. כבר שלושה חודשים היא לא אומרת לי שלום. איזה מין חרקים אוכלים לה את המוח?״ לפעמים המילים של מאמא יצאו כמו פיהוק בגלל החורים הרחבים בין השיניים שלה. ״אה, עכשיו שהיא מנדנדת־נדת את הגוף שלה לאנשים עם כסף, היא חושבת שהיא עברה אותי? תגיד לי, למה היא לא מוכנה להישאר עם בייבי?״
״היא אומרת שזאת התעללות בילדים״.
״התעללות בילדים? היא עובדת עכשיו בארגון לא ממשלתי? היא אוהבת להיות זונה יותר מלקבץ נדבות עם בייבי?״
״אני לא יודע. רק שהיא הלכה עם תיירֵי־מה. היום, לבנים אמתיים, מוּסוּנְגוּ. עם קוף״.
מאמא ירקה מבעד לפתח הדלת. ״פּוּ, אלה לא יוצא מהם כלום. אני מכירה אותם. אף פעם לא משלמים תעריף כריסמס — ואז הם נותנים אפילו לקוף־מה לזיין אותה. ג'יגנה, תדבר עם הילדה הזאת. או שאתה לא רוצה לגמור בית ספר? היא לא יכולה לתת לך רק תלבושת״.
הנהנתי. כבר מדדתי את התלבושת שמונה פעמים בתוך יומיים, להוט להתחיל מחדש את בית הספר. חולצת המשבצות הירוקה־לבנה והמכנסיים הקצרים בצבע ירוק זית כבר התקמטו. עכשיו שלחתי יד אל תוך הקרטון וליטפתי פיסת תלבושת שבצבצה מתוך הערבוביה.
״בשביל מה אתה מציק לתלבושת היפה הזאת?״ אמרה מאמא. ״סבלנות, ילד. בית ספר נמצא ממש פה קרוב״. היא חפרה עד תחתית הקרטון וטמנה את החבילה. ״מיישה אוהבת את הפנים שלך״, לחשה. ״בבקשה, ג'יגנה, תגיד לה שאתה צריך עוד — נעליים, כסף לוועד הורים, כסף לשיעורי הכנה. מוכרחים לחסוך את כל התעריף של כריסמס בשביל לחנך אותך, בן ראשון. תגיד לה שהיא חייבת להפסיק לקנות את הבגדים המעוצבים המוזרים־מוזרים האלה, הבגדים האלה עם הריח של אנשים לבנים מתים, ולתת לנו את הכסף״.
בזמן שדיברה היא התחילה לחבוט בכעס בארגז החפצים. הארגז הזה היה מכשול גדול. זה היה הרהיט היחיד שלנו שהייתה לו צורה יציבה ומוגדרת. מיישה הביאה אותו הביתה לפני שנה ותמיד הורתה לנו לצאת מהבקתה לפני שפתחה אותו. אף אחד מאתנו לא ידע מה התכולה הסודית שלו, חוץ מבושם שהשתהה באוויר. הוא סיפק לנו מתח ונחמה, והרגשות האלה גברו בכל פעם שמיישה חזרה עם דברים חדשים. לפעמים, כשהיא לא חזרה הרבה זמן, הדאגה שלנו הפכה את הארגז הזה להבטחה שתחזור.
״מָלָאיָה! זונה! אם היא לא באה הלילה אני שוברת את הקופסה״, סיננה מאמא, ירקה על מנעול הצופן וטלטלה את הארגז, עד ששמענו את התכולה נחבטת בפנים. כשמיישה לא הייתה, היא תמיד פרקה את הכעס שלה על הארגז. שלחתי יד בשביל לתפוס לה בידיים.
״חתיכת סרסור!״ היא נהמה. ״אתה תומך במָלָאיָה״.
״זאת לא אשמתה. אלה תיירים מוּסוּנְגוּ״.
״עדיף שתתחיל ללמוד בבית ספר לפני שהיא תברח״.
״אני מוכרח להגיד לה עלייך״.
״אני מוכרחה לקבור אותך ואת הפה המטרטר שלך בקופסה הזאת״.
נאבקנו. הציפורניים הארוכות שלה שיספו לי את המצח וטפטף דם. אבל היא עוד טלטלה את הארגז. הסתובבתי והסתערתי עליה ונשכתי את ירכה הימנית. לא הצלחתי להקיז דם כי כבר נפלו לי שיני החלב הקדמיות. היא הרפתה והתנודדה אל תוך הגופים של המשפחה הישֵנה שלנו. אטיינו פלטה צרחה קצרה מפחידה, כמו מתוך סיוט, ואז חזרה לישון. באבא נאנק ואמר שהוא לא אוהב שהמשפחה שלו רבה בכריסמס. ״אתה נושך את אשתי בגלל המופקרת הזאת?״ נאנק. ״המקל ילמד אותך מה זה בבוקר. אני צריך לבקש מהמנהל שלך באופן אישי שיחזיק מקל גדול בשבילך״.
חבּוּרה פרחה על הירך של מאמא. היא הפשילה את השמלה והתחילה לעסות אותה, שפתיה נעות בקללות חרישיות. ואז, בשביל להעניש אותי, היא לקחה את הקַבּיר שמזגה לי ומרחה על הנפיחוּת. היא הצמידה אליה את פי הבקבוק בציפייה שהאֵדים יקלו את הכאב.
כשמאמא גמרה לטפל בעצמה היא החזירה לי את הבקבוק. הקַבּיר עדיין היה חזק, אז לא הסנפתי ישר מהבקבוק אלא הצמדתי את השפתיים לפייה ועישנתי לאט, כאילו זה ג'וינט או בּאנג ענקי. הֵמְפּ הודי. בהתחלה הרגשתי כאילו אין לי רוק בפה, ואז האדים התחילו להרדים לי את הלשון. החוֹם טיפס בהדרגה אל תוך הגרון, דגדג את הנחיריים כמו עיטוש שלא יוצא. נרגעתי קצת ונשפתי את האדים. ואז שוב ינקתי מזה ובלעתי. העיניים שלי דמעו, הראש התחיל להסתחרר, ושמטתי את הבקבוק.
כשהבטתי למעלה מאמא מזגה קצת קַבּיר לעצמה והסניפה אותו. היא ובאבא בקושי השתמשו בקַבּיר. ״קַבּיר זה רק לילדים״, אביו המנוח של באבא היה גוער בהם בכל פעם שתפס אותם לוטשים עיניים בדבק שלנו. בכריסמס הזה לא היינו נואשים מדי לאוכל. נוסף על הכסף שהכניס לנו קיבוץ הנדבות עם בייבי, באבא הצליח לגנוב כמה מתנות ארוזות ממסיבה לכבוד משפחות מָצ'וֹקוֹש שערך ארגון לא ממשלתי, שהפעילים שלו היו קמצנים כל כך עד שהגישו מיץ פֵרות בכוסיות קטנות כמו שוֹטים של משקאות חריפים. הוא שעט אל מסיבת צדקה אחרת והחליף את המתנות חסרות התועלת — סכו״ם פלסטיק, מסגרות לתמונות, משקולות לניירות, קוטל חרקים — תמורת שלוש כוסות אורז ומעי זברה שתרם מלון של תיירים. אכלנו את זה בארוחה בערב כריסמס.
״כריסמס שמֵאח, שמֵאח, טַרְלינג!״ מאמא החוותה אליי בבקבוק אחרי כמה זמן ושפשפה לי את הראש.
״גם לך, מאמא״.
״טוב, איפה הבנות האלה? לא רוצות להגיד תפילה של כריסמס?״ היא הסניפה מהבקבוק עד שעיניה נסוגו, פניה מעוותות כמו פנים של פרה משוגעת. ״והממשלה מחרימה את הדבר המתוק הזה. תגיד תודה לשכנים, ילד. איפה הם מצאו את הורג הרעב הזה?״ לפעמים היא שחררה את הבקבוק מהפה בקול מצמוץ. ככל שהתעבה הלילה, פניה התחילו לתפוח, והיא המשיכה לעווֹת את השפתיים ולנשוך אותן בשביל לבדוק עד כמה נרדמו. הן האדימו — נראו כמו השפתיים של מיישה כשמרחה שפתון — והתנפחו.
״מאמא? אז מה אנחנו יכולים לתת לשכנים לכריסמס?״ שאלתי. נזכרתי שלא קנינו כלום לחברים שלנו.
השאלה הדפה אותה לאחור. ״בנזין... נקנה להם חצי ליטר בנזין״, היא אמרה וגיהקה. הנשימה שלה הדיפה ריח קַרְבּיד, ואז ריח של יין חמוץ. כששוב הביטה למעלה, עינינו נפגשו, ואני הנמכתי את שלי במבוכה. בתרבות המָצ'וֹקוֹש שלנו בנזין לא היה שווה כמו דבק. לכל ילד רחוב שמכבד את עצמו תמיד היה מלאי קַבּיר משלו. ״או־קיי, בן, בשנה הבאה... נשיג דברים יותר טובים. אני לא רוצה ענייני משטרה השנה — אז שלא תתחיל לפתח רעיונות״.
שמענו שני שיכורים כושלים בכיוון הבית שלנו. מאמא החביאה את הבקבוק. הם עמדו בחוץ והכריזו שבאו לאחל לנו כריסמס שמח. ״בעלי לא פה!״ שיקרה מאמא. זיהיתי את הקולות. אלה היו בּוּאָנָה מַרְקוֹס וַאקוֹ ואשתו ססיליה. באבא היה חייב להם כסף כבר ארבע שנים. הם באו בכל פעם שהריחו כסף, ואז באבא היה צריך להיעלם לכמה ימים. כשבייבי נולד, מִשכַּנוּ שלושה רבעים מהבגדים שלו בשביל לכסות את החובות. שבוע לפני כריסמס, הזוג ערך עלינו פשיטה והחרים את בגדי העבודה של באבא כתשלום ריבית על החוב.
מיהרתי לכסות את ארגז החפצים בסמרטוטים ושלחתי יד אל הכיס. הידקתי אותה סביב האולר החלוד שנשאתי אתי.
מאמא ואני עמדנו ליד הדלת. בואנה וַאקו לבש את המכנסיים שלו אחוזים בחגורה סביב המצח; המִכנסִים, שהתנופפו מאחוריו, היו סגורים בקשרים וממולאים בקמח אוּגָלי, שאותו הוא השיג מן הסתם באיזו מסיבת רחוב. ססיליה לבשה רק ז'קט ומגפיים לגשם.
״אה, מאמא ג'יגנה־נִי כריסמס!״ אמר הבעל. ״תשכחי את הכסף! כריסמס שמח!״
״אנחנו שומעים שג'יגנה הולך לבית ספר״, אמרה האישה.
״מי סיפר לכם?״ מאמא אמרה בזהירות. ״אני, אני לא אוהבת שמועות״.
הם פנו אליי. ״שמח להתחיל מחדש ללמוד בבית ספר, ילד?״
״אני לא הולך לבית ספר״, שיקרתי, בשביל לשמור על כספי שכר הלימוד שלי.
״קַי, הבן לא נפל רחוק מהאימא״, אמרה האישה. ״תדע לך שאתה התקווה של המשפחה שלך״.
״מאמא ג'יגנה, תקשיבי״, אמר האיש. ״מיישה באה אלינו בשבוע שעבר. ילדה טובה, אחראית. התחננה לפנינו להשאיר מאחור את מה שהיה בשביל שג'יגנה יוכל ללכת לבית ספר. אנחנו אומרים תשכחי את הכסף — מתנת כריסמס שלנו למשפחה שלך״.
״צריך שתגיע רחוק בלימודים, ג'יגנה״, אמרה האישה והושיטה לי עט ועיפרון חדשים. ״מְפָּקָה אוניברסיטה!״
מאמא צחקה וקפצה אל הסמטה המוצפת. היא חיבקה אותם והרשתה להם להתקרב יותר אל הבקתה שלנו. הם דידו אל הדלת, מתנודדים כמו לצנים מחופשים על קביים.
