אספרסו קצר
זיהיתי את הריח שלו מהמטבח ויצאתי להגיד לו שלום. במשך כמה דקות הוא ניסה לזהות אותי ואז זה הכה בי, אני לא שחקנית ראשית בסרט הזה, בקושי ניצבת.
הוא לקח את האספרסו הקצר שלו ויצא. רציתי לצאת אחריו החוצה, מצִדי ללכת אחריו גם כמה רחובות, אפילו בסינר. רציתי להסתכל לו בעיניים ולשאול באופן חד וחלק:
"תגיד לי, חתיכת חוצפן, אתה לא מזהה אותי? ברצינות? איך אפשר לשכוח את מה שעשינו בין השמיכות בדירה שלך?
"איך אפשר לשכוח את השיחה שלנו במרפסת, כשהשמש עלתה ושאריות של ויסקי עוד טיילו לנו במחזור הדם, לוחשות מעשיות אהבה, איך אפשר?"
לינורי קלטה שאני מאדימה כמו פלפל קלוי בסלט יווני והציעה להחליף אותי. אמרתי שזה בסדר.
אני מכירה את עצמי עשרים וחמש שנה ויודעת שאם אשב לנוח לכמה דקות, אבכה יותר. ניגבתי דמעות, שתיתי מים קפואים מהמגירה של הקרח והתחלתי לסדר כריכים בוויטרינה כמו חיילים, חיילים בצבא האהבה.
אני דרמטית לפעמים וזה בסדר. צביקה, הבעלים, עדיין לא כאן כדי לשאול שאלות, והמקום ריק יחסית. אין הרבה לקוחות.
יש הזוג המוזר ההוא בחוץ שתמיד בא בשלישי בבוקר ומעשן את עצמו לדעת. ויש עוד אחת, זאת ששותה מיץ תפוזים וכותבת משהו על מפית, מחשבות או רשימת מכולת. אי אפשר לראות מכאן.
היא בטח חיה באיזה סרט משל עצמה.
"את צריכה דף?" שאלתי אותה בלחש.
"לא, תודה. טוב לי ככה."
