אחוזה

ההזמנה הפתיעה אותם. כבר היה אמצע דצמבר וריטה כבר בחרה את היעד לקיץ הזה — אם כי עדיין לא הזמינה מקום — אבל הם התקשו לדחות את ההזמנה הפתאומית, במיוחד מַרקוֹס. היו לו חמישה־עשר ימי חופש בינואר, וריטה רצתה לנסוע לים, כבכל שנה. הם התווכחו. הם אפילו רבו. מרקוס צידד במחויבות ולא בבחירה חופשית, וכמו כל אדם חלש, היה צריך שמישהו אחר, ריטה במקרה הזה, תשלהב אותו, או לפחות תתלווה אליו, כי ההחלטה כבר נעשתה. אבל ריטה הציבה מולו משאלה, שהתפרשה כגחמה וחזָרה (ללכת לים, ללכת לים), ולא נראה רמז להסכמה באופק. בסופו של דבר כפה מרקוס את דעתו; הוא כפה את עצמו כמו קורבן, תשוש, ורק משום שהיא הרימה ידיים. הם יבלו את השבוע הראשון של ינואר בכפר.

״שבעה ימים בכפר, יום אחרי יום...״ אמרה ריטה בלבה. נותרו עוד שבועיים עד לנסיעה והיא העבירה אותם במחשבות כאלה: ״שבעה ימים בכפר, ועוד בקיץ!״ היא נולדה וגדלה בעיירה קטנה בפרובינציה, עיירה שנזכרה בה לעתים בצער, ו״לבזבז״ חצי מהחופשה שלהם בכפר נראה לה כל כך מגוחך (כל כך לא ייאמן), כמו לנסוע אלף שנה קדימה ולגלות שדבר לא השתנה.

מצב רוחה הרע של ריטה, כמו זבוב שמתעקש לעבור דרך זגוגית, עלה וירד בפראות בימים שלפני הנסיעה, והתייצב — על רמה גבוהה למדי — רק כשהם יצאו לדרך. מרקוס נהג חמש שעות בלי שֶריטה תוציא הגה. (מדי פעם יָשנה, מדי פעם העמידה פני ישֵנה, מדי פעם הביטה החוצה ופיהקה כאילו היו נטועים במקום ורק חיכו לצאת לדרך, הכול כבר נראה לה היינו הך.) אירינה בת השתים־עשרה, בתה של ריטה מנישואיה הקודמים, ישנה לאורך כל הנסיעה.

הם הגיעו לכפר באמצע הבוקר. ריטה פתחה את שער האחוזה ומרקוס הכניס את המכונית.

— הולך לרדת גשם — אמרה ריטה והתיישבה שוב לצדו. היא אמרה זאת בנימת תוכחה, כאילו אמרה: ״ונוסף לכול הולך לרדת גשם.״

הם נסעו על שביל עפר רך. כעבור קילומטר התפצלה הדרך, מרקוס בלם (שובל האבק שהותירו מאחוריהם השיג אותם וחלף מעליהם, וריטה ניצלה את ההזדמנות להסיר מעינה גרגיר כלשהו בהתמסרות רבה, אף על פי שחלונות המכונית היו סגורים) ובדק במפה שאוֹרַסיוֹ שלח לו באי־מייל. הוא פנה ימינה.

עתה התפתלה הדרך בתוך שטח יבש, צחיח ומחורץ. משמאל ומימין, גם אם במרחק רב מהמכונית, צפו עננים ארוכים עשויים חומר שקוף; אולי היו קליפות של חיטה או כנפי חרקים; האור היה קשה ואפור. לבסוף נכנסו לחורש, ושם השתנה לפתע הכול, כאילו נכנסו למיקרו־אקלים של פעמון זכוכית: הדרך נעשתה נוקשה, העשב חזר להיות ירוק ושחור, הטמפרטורה היתה נמוכה יותר, נעימה יותר, וצמרות העצים רכנו זו אל זו עד לענפים התחתונים. בקצה הדרך עמד הבית.

הם עצרו מטרים ספורים מהמרפסת הקדמית ומיד הרגישו שמשהו לא בסדר. הבית, שתי קומות וגג רעפים בצורת פירמידה, התנשא באמצע גן גדול ששטחו משופע בגבעות. כל החלונות היו סגורים ותריסיהם מוגפים.

ריטה רכנה לפנים, הביטה אל הקומה הראשונה ואמרה בביטחון גמור:

— אין כאן אף אחד.

— הם בטח ישנים — ענה מרקוס.

שום מכונית לא נראתה באזור. במרפסת המקורה שמסביב לבית עמדו שולחן וכיסא בודד; כיסא עשוי ברזל מכופף צבוע לבן, ועליו כרית כחולה.

— הם יודעים שאנחנו מגיעים היום?

— בוודאי — אמר מרקוס וכיבה את המנוע.

אבל הוא לא יצא מיד; הוא נשאר במכונית רגע ארוך, הביט שמאלה ותופף באצבעו על ההגה. בסופו של דבר הגיב:

— בואו — אמר.

הוא יצא מהמכונית, פתח את תא המטען, הוציא את המזוודות והחל לגרור אותן אל המרפסת.

ריטה נשארה במכונית. בעלה, כפי שנראה מאחור, אוחז מזוודה בכל יד, על רקע בית ריק (לריטה לא היה שום ספק שאין שם אף אחד), נראה לה לפתע הרבה יותר צעיר ממנה, הרבה יותר ממה שהיה באמת: מרקוס היה צעיר ממנה בתשע שנים. ריטה היתה בת ארבעים ושבע.

רעש גלגלי המזוודה על רצפת המרפסת הדגיש את הדממה שאפפה את הבית, ולא רק את הבית; ציפורים לא נשמעו, אף לא ענפים, לא בעלי חיים קרובים ולא חרקים. דבר לא נע, לא הורגש ולו משב רוח קל אחד. כמובן, אלה היו השקט וחוסר התנועה שלפני הסערה, אבל מרקוס לא ציפה שגם הבית יהיה כזה: הרי למזג האוויר אין שום קשר להזמנה; הוא דמיין בית פתוח, מבולגן, הבנות של אוֹרַסיוֹ משחקות בגן ואוֹרַסיוֹ מכין את האש לאָסָאדוֹ בשעה שאשתו, לבושה חולצה לבנה ומכנסיים קצרים מלאים כיסים, בדיוק כפי שראה בתמונה לפני שנים, מקדמת את פניהם במשקאות ומניחה את הכוסות והבקבוקים על שולחן בין העצים.

הוא נקש בפרק אצבעו האמצעית שש נקישות קלות על הדלת. הוא חיכה. לא היתה תשובה.

והחל לרדת גשם. גודל הטיפות הראשונות, שהיו דלילות מאוד, העיד על כך שעומד לרדת מבול, ומוטב לחזור מיד למכונית. מה יש לו לעשות שם, לבדו, אם אף אחד לא יורד? הוא רץ, אחז בידית הדלת, החליק על הקרקע, פתח את הדלת, קפץ קפיצת ראש לתוך המכונית, וכשניגב מפניו את המים בידיו, שאל את ריטה:

— מה קרה, למה את לא יוצאת?

זאת היתה שאלה כל כך מגוחכת שריטה לא אמרה דבר.

כעבור רגע ציינה תוך שילוב זרועות:

— ממש חוסר נימוס מצדם לא לקדם את פנינו.

מרקוס כבר חשב על זה, וכדי לסגור את הנושא אמר שהם בטח הלכו לישון מאוחר אתמול; ובדיוק כפי שריטה בטוחה שאין אף אחד בבית, הוא בטוח שהם ישנים.

ריטה הציעה להעיר אותם, אם כך. אבל למרקוס זה נראה חוסר נימוס לא פחות מכך שלא קיבלו את פניהם, והוא הציע לחכות קצת.

— אמרתי להם שנגיע באחת־עשרה, ועכשיו רק עשר וחצי — טען.

— זה נראה לך הבדל כל כך משמעותי ביחס לנסיעה של חמש מאות קילומטר?

— ריטה, היא אוסטרית, והוא גר בווינה כבר עשר שנים. אולי אצלם זה אחרת.

— אל תדבר שטויות, אני מבקשת. חוץ מזה, הוא ארגנטינאי.

— לא, הוא לא ארגנטינאי. הוא גרמני. הוא נולד פה, אבל כשהיה בן חודש הם עברו לגרמניה. אחר כך הוא הגיע הנה כשכבר היה מבוגר, ונשאר פה שלוש שנים. אז בעצם הוא גר יותר מעשרים שנה במינכן ועשור בווינה. אין לו שמץ של מושג מה נהוג פה.

— אתה רוצה לומר שפה אנחנו דייקנים יותר? — אמרה ריטה באירוניה.

— אני רוצה לומר שאולי הם לא יודעים שאנחנו מסוגלים לדייק.

ריטה נרעדה לקול רעם.

השמים החשיכו כאילו היה עשר בלילה. ברקים דקיקים ולבנים הבריקו במרחק, והטילו אור על עצמים מטושטשים פה ושם. ריטה, מבוהלת, נעלה את הדלתות כאילו הסערה מסוגלת לפתוח את הדלת ולקחת אותה.

— אם הם לא מתעוררים מהרעמים האלה... — רטנה.

התריסים נותרו מוגפים.

מרקוס הוציא את הטלפון הנייד והתקשר למספר של אורסיו. איש לא ענה.

— תנסה שוב. — ביקשה ריטה.

הוא התקשר פעם נוספת. הפעם הוא חיכה למענה הקולי; בשיחה הקודמת היה מהוסס יותר, וניתק לפני כן.

— אורסיו, כאן מרקוס, אנחנו כאן בדלת...

רעם אחד הספיק להסתנן להקלטה לפני שמרקוס ניתק.

הוא אמר לריטה:

— או שהם ישנים חזק מאוד, או שהם יצאו לקנות משהו והם עומדים להגיע. אורסיו אמר לי שהם יקבלו את פנינו עם אסאדו. לכן המכונית לא כאן.

הוא רק אמר זאת והבחין שהכיסא, במרפסת הקדמית, פונה אל הקיר, כאילו מעולם לא ישב עליו איש, על כל פנים לא באותו בוקר ולא יום קודם לכן. מי יבחר לשבת במרפסת עם הגב לגן? אין בזה היגיון. הפרט הזה עורר בו אי־שקט, אבל הוא לא אמר דבר.

— אם הם יצאו — אמרה ריטה — יהיה להם קשה לחזור. הדרך בטח בלתי אפשרית עם כל הגשם הזה, ואנחנו נצטרך להישאר כאן בחוץ מי יודע עד מתי. אז בוא נקווה שהם ישנים. תתקשר עוד פעם.

— ריטה, ברור שהם ישנים. אם הם יצאו הם היו עונים לטלפון. או שהיו מתקשרים אלינו. חוץ מזה, מי אמר שהמכונית לא כאן? (״אתה״, חשבה ריטה.) אולי היא מאחורי הבית ואנחנו לא רואים אותה. הם ישנים.

— ובדיוק בגלל זה: תתקשר שוב.

הוא התקשר והשאיר הודעה נוספת.

כעבור כמה דקות כבר היה שיא הסערה מאחוריהם והשמים התבהרו מעט, אבל הגשם רק התחזק. צמרות העצים כרעו תחת משקל המים.

״איזה כיף יהיה אם נטבע לנו בכפר,״ חשבה ריטה. ״אני מקווה שאין שום נחל באזור,״ אמר לעצמו מרקוס, ״שעלול לעלות על גדותיו.״ אלה היו מחשבות משלימות, לכן, כשריטה שלחה פתאום זרוע והחלה לצפור, לא ניסה מרקוס לעצור בעדה. ריטה צפרה צפירה ראשונה בת שלוש שניות, שתי צפירות בנות שנייה כל אחת, וצפירה אחרונה בת חמש שניות, מלאת כעס.

הדבר היחיד שהשיגה היה שאירינה התעוררה.

— הגענו? — שאלה אירינה ונשענה על מרפקיה על שני המושבים הקדמיים.

מרקוס אמר שכן. ריטה הרחיבה קצת יותר ועדכנה אותה במצב. היא עשתה זאת במילים ספורות, אבל מרקוס הצליח לתפוש את כוונתה: מצד אחד רצתה להישמע רגועה כדי לא להדאיג את אירינה, ומצד שני ציפתה לחוות דעתה כאילו היתה אירינה מבוגרת, עד כדי כך היא חשה חסרת אונים. באותה מידה, חשב מרקוס, ריטה היתה מתייעצת אתה גם אם אירינה היתה בת שלוש. מובן שלא השתמעו מכך דברים טובים במיוחד על התפקיד שהוא ממלא, אבל מובן גם שריטה כבר יודעת מה דעתו ומתנגדת לה, ונזקקת לדעה אחרת. מכל מקום, ריטה היתה מבולבלת יותר ממנו; באותו רגע היתה מסוגלת לפרש נביחות של כלב כעצה ולפעול על פיה.

אבל אירינה שתקה, שתקה והרהרה.

ריטה הדליקה סיגריה. מרקוס מחה ופתח את החלון בכמה סנטימטרים. הגשם הרטיב את הצד השמאלי של גופו כאילו השקה אותו. הוא סגר את החלון. המכונית התמלאה מיד בעשן.

— ריטה, באמת... — אמר מרקוס.

— אני מעשנת רק סיגריה אחת ביום — התגוננה היא.

— יופי, כל הכבוד באמת, אבל אנחנו סגורים כאן. את חייבת לעשן אותה דווקא פה?

ריטה חשקה את שיניה. היא מיקדה את מבטה בנקודה כלשהי שהיתה כל הנקודות כולן ושום נקודה, ובאופן מוזר, גם אם בלי להתעכב על זה, חשבה על בורחס, נכון יותר, על ציטוט של בורחס שקראה בקטלוג של צייר סתמי: ״אוף...״. אחר כך תחבה את הסיגריה לפיה, לקחה שתיים או שלוש שאיפות מהירות, כפי שנוהגים לעשות כשמגיע האוטובוס, ומעכה אותה במאפרה.

מרקוס פתח שוב את החלון, הפעם קצת יותר, כמעט עד לחצי, ונפנף את העשן במהירות; הוא נפנף גם את הגשם שחדר פנימה.

פתאום אמרה אירינה:

— ואם הם מתים?

מרקוס חש צמרמורת; ההערה לא היתה אופיינית לאירינה. ריטה פלטה צחוק מתוח. אירינה, מעודדת מהרושם שעוררה שאלתה, חזרה עליה. הם נזפו בה.

ואז נחלש הגשם, נהפך לטפטוף. מרקוס, שכבר היה עצבני, יצא מהמכונית בהחלטיות וניגש לדפוק על הדלת. כדי לא להחליק הלך על הדשא. הוא עלה בשלוש המדרגות הקטנות של המרפסת הקדמית בנעליים ספוגות מים, ודפק על הדלת וגם על חלון אחד.

המרפסת סבבה את הבית בצורת ח׳. מרקוס הלך עד לחלק האחורי וגילה שהמכונית של אורסיו, שכורה בוודאי, לא שם. בדרך חזרה דפק על שני החלונות הצדיים בלי להתעכב על אף אחד מהם.

כשהגיע שוב לחזית נתקל בריטה ובאירינה, שבדיוק התמקמו במרפסת: הן התנשמו והסיטו את שׂערן הרטוב מפניהן כאילו חצו הרגע בשחייה את האמזונס.

— כן, הם לא כאן — הודה מרקוס.

איש לא ענה לו. ריטה סובבה את הכיסא — היא הציבה אותו כך שיפנה אל הגינה — והתיישבה ליד השולחן. היא הביאה סל עם תרמוס, והחלה להכין את המָאטֶה.

מרקוס הביט בה מזווית עינו, ונעלב במקצת: הוא נהג חמש שעות ארוכות בלי לדעת שאשתו הביאה את המאטה. הוא יכול להבין שלא הציעה לו מאטה בנסיעה כי היתה במצב רוח רע, אבל היא אפילו לא אמרה לו שהביאה... באותו רגע הופיעה אירינה מפינת הבית:

— יש פה דולפין, יש פה דולפין! — צעקה.

מרקוס היה שם מאחור לפני רגע ולא ראה שום דולפין, אם כי נכון שאירינה הלכה מהצד השני. ובכל מקרה, מה זאת אומרת ״דולפין״? הם הלכו בעקבותיה. אירינה הושיטה זרוע והצביעה על העצים. ואכן: היה שם דולפין. דולפין נשען על עץ. זה היה דולפין תכלת. הוא עמד על רגליו, כלומר, עמד על זנבו, ובטנו דבוקה לגזע עץ.

— זאת בובה מתנפחת לים — אמר מרקוס.

שלושתם השתתקו והביטו בעצים ובדולפין.

כעבור רגע העירה ריטה בקול נמוך, כמתוך הזיה:

זה נראה כמו ציור של אריאל קוּסניר...

ריטה היתה סוחרת אמנות, ונטתה לראות בכל מקום העתקים ממשיים של יצירות האמנים שלה. מרקוס הביט בה מעבר לכתפו, החזיר את מבטו לדולפין ואמר שמישהו בטח קשר לשם את ה״קוסניר״, כנראה יום קודם לכן, כשצפה שהרוח עלולה להעיף אותו במשך הלילה. אבל הוא לא רואה שום סיבה לכך שמישהו ירצה בובה מתנפחת באמצע הכפר. אולי באמת יש נחל בסביבה?

הם חזרו לחלק הקדמי של המרפסת, ומרקוס התקשר משם עוד פעמיים, וגם לשיחות האלה לא ענה איש. בין שיחה לשיחה הוא שתה מאטה, נכווה בלשון וירק הצדה. הוא אפילו לא רצה לחשוב על האפשרות שאורסיו ומשפחתו מתים, כפי שהציעה אירינה. הוא אמר לעצמו שהם הלכו לעיירה — לקנות את הבשר לאסאדו — ושהיתה להם בעיה במכונית, והם התעכבו במוסך והסערה הפתיעה אותם והם לא הצליחו לחזור מהעיירה כי הדרך נהפכה לביצה. אבל למה אורסיו לא עונה לטלפון? למה אורסיו לא מתקשר לשאול אם הגיעו או להסביר מה קרה? נגמרה לו הסוללה? נרטב לו הטלפון הנייד? חבל שאורסיו לא נתן לו גם את המספר של אשתו... אולי בכלל אין לה טלפון. היא אוסטרית, הם בכפר, בשביל מה היא צריכה טלפון?

— אני רעבה — אמרה אירינה.

וזאת היתה עוד בעיה. בדיוק כפי שאורסיו לא יכול להגיע, הם לא יכולים לצאת. ואין טעם לנסות, הסיכון גבוה מדי; להישאר תקועים באמצע שום מקום זה גרוע יותר מאשר להיות תקועים במרפסת. אבל הם לא הביאו שום דבר לאכול, והשעה כבר היתה שתים־עשרה. מה יעשו אם הגשם ימשיך לרדת? עכשיו קיץ, וחם, ומספיק שהשמש תצא לשעה קלה והדרך כבר תתייבש, אבל מה יקרה אם הגשם ימשיך לרדת כל היום? ואם הגשם ייפסק, אבל השמש לא תצא? ואם ירד גשם כל השבוע? מובן שאין צורך לחשוב על מקרה קיצוני כזה. אורסיו ודאי עומד להתקשר כל רגע מטלפון ציבורי; הם יאמרו לו שהם שם, ואורסיו ישלח מישהו להביא אותם, אולי בטרקטור, או שהוא ואשתו יגיעו במונית עם שרשראות על הצמיגים. צריך לחכות.

ריטה עשתה שתי שיחות לעיר. היא השאירה הודעה בתא הקולי של אריאל קוסניר וסיפרה שבדיוק ראתה את אחד הציורים שלו במציאות, והעבירה את הזמן עם חברה בהערות אירוניות על ההתחלה הנהדרת של החופשה.

ואז יצאה ילדה בגילה של אירינה מבין העצים וצעדה ישר לקראתם.

— אני מנתקת — אמרה ריטה לטלפון — מישהו מגיע.

הילדה נעצרה במרחק מטרים ספורים מהמרפסת. היא לבשה מעיל גשם צהוב וכובע ומגפי גומי; לא נראה שהטפטוף מפריע לה אפילו במעט. היא חייכה אליהם בלי לדבר. הם אמרו לה שלום בלי לחייך.

ריטה שאלה אותה איך קוראים לה.

— סנדרה — אמרה הילדה.

— את מפה?

סנדרה הנהנה בראשה והניפה את זרועה לאחור.

״היא כנראה שכנה, או הבת של האחראי למשק הבית,״ חשב מרקוס. איך זה לא עלה בדעתו? יש אחראים למשק הבית. כמוצא אחרון, יוכלו לפנות אליהם.

הופעת הילדה היתה בשבילם הקלה גדולה. מרקוס הניח לעצמו לצנוח אל הכיסא שֶריטה נטשה זה עתה. לרגע אחד, האפשרות שהמארחים שלהם מתו — אולי הורעלו בגלל בלבול באריזות בזמן הבישול — התפוררה לאבק; לפחות, ידע עכשיו, הם לא לבד. הילדה היתה נחמדה מאוד, גם אם לא זזה ולא דיברה. ריטה הזמינה אותה לתפוס מחסה במרפסת.

סנדרה מיד פתחה בריצה קלה והתמקמה ליד אירינה, שלצווארה השתלשלו אוזניות נגן ה־MP3 שלה.

— הבית שלך נמצא פה בסביבה? — שאל אותה מרקוס.

סנדרה הצביעה שוב על העצים, בלי להביט בו ובלי לציין את המרחק. היא היתה מרוכזת כל־כולה באירינה ובאוזניות שלה.

— מה את שומעת?

בתשובה הציעה לה אירינה את האוזניות. סנדרה הרכיבה אותן והצמידה אותן לאוזניה בכפות ידיה. ציפורניה היו צבועות בוורוד.

— ההורים שלך נמצאים? — התעקש מרקוס.

אבל סנדרה לא שמעה אותו. אירינה נעמדה לצדה, כתף לכתף, והשמיעה לה חלקי שירים; ותוך כדי כך הראתה לה על צג הנגן את רשימת השירים ששמרה בימים האחרונים, כשחשבה שיוכלו לשמש לה נחמה ומפלט אם הבנות של אורסיו, שלא מדברות ספרדית, יתאחדו כנגדה וייעשו טרחניות. נראה שאירינה וסנדרה נעשו חברות בן רגע.

— בוקר טוב!

אישה בגיל העמידה התקדמה לקראתם וראשה מכוסה בעיתון. הטפטוף היה קל אבל לא פסק, ואפילו כך היתה האישה יבשה יותר מאשר רטובה. כשהגיעה למרפסת הציגה את עצמה כאמה של סנדרה.

— היא מפריעה? — שאלה והתכוונה לבתה.

— לא, ממש לא — השיבה ריטה.

שלושת המבוגרים לחצו ידיים.

— אני האחראית למשק הבית.

— נעים מאוד — אמרה מרקוס והטה את ראשו, עדיין בלי להרפות מידה. — אנחנו אורחים של אורסיו. הגענו לא מזמן, אבל נראה ש...

— הם יצאו, יצאו מוקדם — קטעה אותו האישה והחזירה את ידה.

— חשבנו שהם ישנים.

— ישנים? לא, איזה ישנים! — אמרה. — כל אחד שם מתעורר יותר מוקדם מהשני!

— תשתי מאטה? — הציעה ריטה.

— לא, תודה, גברת. כבר שתיתי.

— ומה דעתך, הם יוכלו לחזור בגשם הזה? שאל מרקוס.

— כן, הם יצאו עם הסוס! — אמרה האישה. — המכונית התקלקלה בעיירה, וממש מוקדם בבוקר הם הלכו לשם. הם בטח כבר עומדים להגיע.

למרקוס אלה היו חדשות נפלאות.

— אם תרצו — אמרה האישה — אני יכולה לפתוח לכם ותחכו בפנים.

יותר טוב מזה לא יכול להיות.

הם קיבלו את ההצעה.

גם מרקוס וגם אירינה לא יכלו שלא לשים לב שהאישה נותנת בהם אמון בטבעיות, בלי שהדבר יעיד עליה שהיא פתיה. ״יש אנשים שעושים את הכול קל יותר,״ אמר מרקוס לעצמו ונכנס.

הבית היה חשוך. עמד בו ריח של מקום סגור — וממש ברקע — ריח מלאכותי של אורן.

— כבר יומיים שאין פה חשמל — סיפרה האישה ולחצה על המתג שליד הדלת.

היא פתחה תריס אחד, ואחר כך תריס נוסף, והאור החל להיכנס בהדרגה — אור איטי, עצל, כבד, שהגיע לדרגת אפלוליות כלשהי ושם השתהה, כאילו לא מצא עוד מקום. לפיכך פתחה האישה תריס שלישי, אבל כבר לא חל שינוי באור. ריטה ומרקוס עדיין היו כעיוורים.

המראה שנגלה לעיניהם כשהתרגלו לאפלולית היה מדכדך למדי: המקום היה ריק למחצה; ובכל זאת ניכר חוסר הסדר. היו פחות מקומות ישיבה ממה שאפשר לצפות שיהיו בסלון גדול כל כך; לא מספיק מקומות ישיבה שאפשר יהיה לשבת ולשוחח, הם ומארחיהם. ריטה ספרה ספה אחת בת שלושה מושבים, כורסה אחת וכיסא רעוע אחד.

— טוב, אני כבר הולכת — אמרה האישה. — אם תצטרכו משהו תקראו לי.

— יש לך טלפון? — שאל מרקוס.

— לא, אבל זה ממש פה, אחרי הערבות.

הם ליוו אותה עד לדלת. בדיוק באותו רגע נכנסו אירינה וסנדרה בריצה וכולם כמעט התנגשו. סנדרה הביטה מלמטה בריטה, ואמרה לה בעיניים מתחננות וצוחקות גם יחד:

— אירינה יכולה לבוא אלי?

ריטה פתחה את הפה, הצביעה על אירינה, ויהיה אשר יהיה הדבר שרצתה לומר, היא לא אמרה אותו: היא קפאה במקומה. האם לא מוקדם מדי שבתה תסתובב עם מישהי שרק עכשיו הכירה?

מרקוס תפס פיקוד ואישר לה ללכת. הוא חיפש במבטו דבר מה שאירינה תוכל להתכסות בו מפני הטפטוף. האישה הלכה לפינה כלשהי וחזרה עם מטרייה.

— אבוא לקחת אותך בעוד שעה — אמר מרקוס.

— בעוד שעה? — אמרה אירינה. — שעתיים!

— שלוש — הוסיפה סנדרה.

מרקוס חתם את המשא ומתן:

— בעוד שעה אני שם.

וכך החלו אירינה, סנדרה ואמה להתרחק בגן. באמצע הדרך החלו הבנות לרוץ לפתע. הן דרכו במתכוון ובכוח בתוך השלוליות, השפריצו וצחקו. האימא הסתובבה והביטה לאחור. מרקוס נופף ביד אחת כאומר שאין בעיה, הכול בסדר.

אבל גם הוא וגם ריטה לא זזו מהמרפסת רגעים ארוכים אחרי שהבנות והאישה נבלעו בין עצי הערבה, ולא משום שהיו מודאגים, או משום שלא ידעו אם עשו נכון כשהרשו לאירינה ללכת; הם לא היו בטוחים שירגישו נוח יותר בפנים.

מרקוס התיישב על הכורסה וריטה על הספה. חלפו עשר דקות ארוכות שבהן שתקו: ריטה ביקשה ממנו מפורשות, בקול נמוך ובמחוות יד החלטית, ש״לא ידבר אתה אפילו״. הם השאירו את הדלת פתוחה לרווחה ומדי פעם הביטו החוצה. הגשם המשיך לרדת.