יום הדין של ג'ני מרקוס

1

 

המסע הצלייני

 

אוניית הקיטור שבה הפליגה ז׳אן מרקוס ההולנדית בדרכה מנמל אלכסנדריה שבמצרים לארץ הקודש בשנת 1873, החלה לקרטע ולהתנודד על פני הגלים, כמו היתה אחוזת בהלה נוכח המשוכות הצפויות לנוסעיה בנמל יפו, שאליו היו פניה מועדות, בסיומה של הפלגה ממושכת רבת תלאות. לא היו אלה תלאות במובן הרע של המילה. גם במסעי תענוגות לא חסרות תלאות קטנות, שבמרחק הזמן הופכות להיות חוויות מרתקות. אלה החלו כבר בראשית המסע שעשתה ז׳אן, בגפה, כאשר עלתה על הרכבת שהובילה אותה מאמסטרדם שבהולנד לעיר הנמל מרסיי שבדרום צרפת, שם עלתה על האונייה המפליגה לאלכסנדריה שבמצרים. שום קשר ישיר לא היה קיים בין אירופה לבין עיירת הנמל שכוחת האל הזו, יפו.

בטרם נכנסה האונייה לפתחו של נמל אלכסנדריה, התבקשו הנוסעים לעבור לספינה קטנה יותר, המפליגה מאלכסנדריה ליפו. ההעברה מספינת האם לספינה הבת נעשתה בלב ים. עובדי הנמל המצריים טיפסו על הספינה ובמילות זירוז הדפו את הנוסעים על כל מיטלטליהם לעבר הסירות הממתינות בירכתיה, מוכנות לשייטם לספינה האחרת האמורה להובילם ליעדם.

אף על פי שהיתה זו עונת האביב, חופי הים התיכון של ארץ ישראל סוערים בדרך כלל, והספינה הקטנה והקלה יותר, זו שהשיטה את הנוסעים מאלכסנדריה ליפו, התנודדה על פני הגלים כשיכור אחרי ליל סביאה בבר. היו אלה גלים חוצפניים משלחי לשון, מעלים קצף מפיותיהם הפעורים. טלטוליה של הספינה גרמו לבחילות אצל הנוסעים ופניהם הצהיבו מייסורי הטלטלה שהפכה את קרביהם. ז׳אן עמדה על הסיפון ונשמה עמוק כשכף ידה אוחזת בחזה, מבליגה בנחישות על הבחילה שעלתה בגרונה. בקוצר רוח המתינה לעגינתה של הספינה ולעלייתה אל החוף, אולם למרבה פליאתה, עוד בהיותם רחוקים מן הנמל, הטילה האונייה עוגן במרחק של כקילומטר וחצי מן החוף, ומנועיה דממו. אוניות נוספות, שדגלי מדינותיהן התנופפו ברוח, נראו עוגנות לא הרחק. אוניות תורכיות, גרמניות, יווניות ורוסיות, שהמתינו לתורן באורך רוח, להורדת נוסעיהן וסחורתן אל החוף.

כניסת האוניות עד לרציף הנמל ביפו היתה מסוכנת ואף בלתי אפשרית, בשל רדידות המים שליד החוף, ואוניות גדולות לא יכלו לעגון בו. רק סירות משוטים יכלו לנתב את דרכן בינות לשוניות ולזיזי הסלעים המחודדים, שבצבצו מקרקעית הים. בחודשי החורף, כשהים סער וזעף, התנודדו הספינות על פני הגלים הסוערים, כבדל סיגריה שצף בתוך אסלה בשעת הורדת המים, והן נאלצו להמתין לעתים כמה ימים עד יעבור זעם הסערה על מנת לרדת ליבשה. בימים סוערים במיוחד, נאלצו הספינות להמשיך ולהפליג צפונה לנמלים בסוריה ובלבנון. לא שתמיד היו אלו חופי מבטחים. גם אז היתה בכל הפלגה כזאת משום סכנת נפשות, ולא אחת נטרפו האוניות בלב ים וירדו למצולות לאחר שהתנפצו אל השוניות.

עד מהרה הבינו הנוסעים שהקשר של האונייה אל הרציף נעשה גם כאן באמצעות סירות. הנוסעים המתינו על הסיפון שעה ארוכה עם מטענם לצדם, עד שהחלו להגיע סירות המשוטים החזקות ששייטו לעבר הספינה, ועליהן ספנים ערבים החובשים לראשם תרבושים, מין סוג של כובעים אדומים בצורת קונוס חינני, שמקודקודו מזדקרים אניצי שרוכים שחורים, המתנודדים אנה ואנה עם כל תנועת ראש. סגנון של כובע תורכי, שגם הערבים ואפילו היהודים, באותה תקופה, אימצו לעצמם והכתירו בו את ראשם. הספנים היו לבושים במכנסיים שתחתיתם משתלשלת מטה כמו עטין פרה שהצטמק לאחר חליבתו, והוא מתנודד בין רגליהם אנה ואנה. מאוחר יותר למדה ז׳אן שאלו הם מכנסי שרוואל. מצאו חן בעיניה השרוואלים. את הקרינולינות, עיטורי הפרווה וסלסולי המלמלה שבהם התהדרה בנערותה, היא הסירה מעליה זה מכבר.

הסירות נקשרו לדופנות האונייה מן הצד המוסתר מן הגלים, והספנים טיפסו בסולמות החבלים שהשתלשלו מירכתיה, ועלו לתוכה, ומיד החלו לצעוק לעבר הנוסעים הגברים להיות מוכנים לרדת לסירות! לרדת לסירות? ממרומי גובה ירכתי האונייה, כמו לקפוץ ממרומיו של צוק אלי תהום, נחרדו כולם, אולם הספנים הזריזים המשיכו לזרזם. אל תפחדו, יאללה יאללה, הם צעקו וצהלו. ובפנותם אל הנשים וילדיהן, הם הרגיעו אותן גם כן בצעקות, אל תיבהלו, אתכן נוריד בסלים אל הסירות, כמו מלכות בכיסא המלכות, חה חה חה.

לעבר הגברים הם השמיעו דברי הרגעה: אולי קצת תירטבו, לא נורא, אל תחששו, אתם תרדו לסירות בסולמות החבלים ואת המזוודות והצרורות שלכם אנחנו כבר נטעין. ומיד הם תפסו כל נוסע ונוסע בנפרד, נטלו את המטען שאחז בידו והשליכוהו לסירה הממתינה לתורה, ומיד אחרי המטען הורד כל נוסע בסולם חבלים המתנודד, כמו מרחף באוויר. הספן שנותר בסירה ויתר הנוסעים שכבר נחתו בה אחזו בו לבל ימעד, כשקריאות בהלה פורצות מפיו, קולות מעורבים של צהלת פחד וטרוניה. נוסע אחד אחרי האחר, הורדו-הוקפצו לעבר הסירות, מוחים בתרעומת ובצחקוקים על זרזיפי המים שהרטיבו את בגדיהם.

עכשיו הגיע תור הנשים והילדים. ממרומי ירכתי הספינה, בסל נצרים עשוי שלד מתכתי נישא במנוף, הושמו לתוכו אישה-אישה, כל אחת בנפרד, כמו היתה סחורה כלשהי משתלשלת בסלסילה מקומה גבוהה בבניין, אל תוך ידיו של הממתין למטה לקבלתה. נשים וילדים נחתו מתוך המנופים אל תוך הסירות הממתינות, וכך סירה אחר סירה התמלאו אדם ומטען, ואלה יצאו לדרכן, משייטות אל רציף הנמל.

ז׳אן מרקוס היתה האחרונה מבין הנוסעים שעמדו להיות מורדים לתוך הסירה האחרונה שכבר היתה מלאה בנוסעים. היא עמדה כל העת ההיא על הסיפון ועקבה אחר המהלכים הללו מהופנטת ומזועזעת ומשועשעת כאחת. עוד מעט יגיע תורה. אבל לא. היא לא תיתן לאיזה גבר שהוא לגעת בה, להעמיס אותה בסל המתכת כמו היתה שק קמח מיובא. היא שמטה את ידו של הספן שבא לאחוז בידה, כדי לעזור לה, ובערבית מושלמת אמרה לו בנועם אך בתקיפות שהיא אינה זקוקה לעזרתו.

היא הפשילה את מכנסיה הרחבים אל מעל לקרסוליה, הידקה היטב את התרמיל שעל גבה, שהיה כל המטען שהיה עמה, והתיישבה בחיוך על פניה בתוך הסלסילה, שמיד הונפה באוויר אנה ואנה כמו במנוף הנושא אריזת אריחים לבנייה של מגדל גבוה. נרגשת מחוויית השהות באוויר, תלויה בין שמים למים, כשרסיסי מים מותזים על הנוסעים, היא הונחתה אל תוך הסירה, שעד מהרה החלה לחתור אל החוף.

הספנים הערבים המיומנים שייטו וניווטו את הסירות בזהירות רבה בינות לזיזי הסלעים והשוניות המזדקרים מקרקעית הים, חתרו בנתיבי מים צרים ומאיימים, כמו אודיסאוס שחתר לקראת הסירנות המפתות, נזהר ונמשך ומתעלם כאחת מן הסכנה האורבת לו.

בהגיעם לחוף, הספנים קשרו את הסירות לעמודי המזח, שהותקנו אך זה לא מכבר ליד המדרגות שהובילו אל הרציף. הנוסעים ניסו למצוא ניחומים לשמע דברי הספנים הערבים, שהסבירו להם במהלך השיט בסירות, בצרפתית רצוצה, שיש להם מזל גדול, כי היום הרבה יותר קל ונוח לעלות לרציף. רק זה לא מכבר נבנו פה המדרגות הללו. קודם לכן היו הנוסעים נישאים, כמו היו שקי קמח, על כתפי הסבלים, שבוססו ברגליהם על קרקעית הים הטרשית, עד שהושלכו מעל גבם, כמו כל סחורה מיובאת, אל הרציף. היום הנוסעים כבר עולים על הרציף במדרגות, בכוחות עצמם.

אה, איזו הרגעה. איזה מזל, מלמלו הנוסעים איש לרעהו.

חוף ארץ ישראל הנכסף. היו כמה נוסעים, יהודים ונוצרים כאחד, שנשאו תפילה ורכנו ונישקו את רגבי האדמה הקדושה שהיתה עשויה מחול ואבני גיר וחצץ. איש-איש מטעמו ומטעם דתו ואמונתו. ז׳אן הביטה בהם כמהופנטת. רצון לנישוק האדמה, תהא קדושה ככל שתהא, לא פרץ מתוככי לבה. לגביה יפו היתה עיר נמל זניחה אי שם במזרח התיכון. לבה נמשך ליעד האחר, שבגינו הגיעה לארץ הקודש.

היא עברה עם כל הנוסעים בבניין המכס ולא שכחה להמיר סכום נכבד של פרנקים צרפתיים לכסף תורכי, גרושים ובישליקים. את הגילדנים ההולנדיים שהציעה תחילה, דחו ממירי הכספים בנימוס רב. אין הולנד, תביאי צרפתי. והיא הביאה. כשבידה חופן של מטבעות תורכיים, שלא מצאה להם מקום בארנקה שתפח, היא יצאה לרחבת הנמל.

ערב רב של אנשים ובעלי חיים סבב אותה: שיירת גמלים עמוסי תיבות פרי הדר ששמה פעמיה לעבר הסירות הקשורות ליתדות הרציף, שאמורות לפרוק את ארגזי הפרי מעל דבשותיהם ולהשיטם בסירות לעבר האוניות הממתינות במרחק קילומטר וחצי מהחוף, לצורך העמסתם בבטן האונייה שתישאם לארצות שמעבר לים; חמורים עמוסי סחורה, עקשנים ובלתי ממושמעים, שלא כמו הגמלים, נהוגים בידי חמרים חובשי כאפיות לבנות ואדומות קשורות לראשם בעקאל שחור צמוד לקרקפתם, שניסו להכניס בינה למוחם החמורי, אך לשווא; גבירות מהודרות עם שמשיות צבעוניות; תיירות שזה עתה הגיעו מאירופה עם בני זוגן, כשהן מהוות מיעוט קטן, לצד נשים ערביות לבושות שחורים מכף רגל ועד ראש. את פניהן מסתירה רעלה שמשני צדיה משתלשלות מטבעות כסף תלויות על חוטים, ורק שני חורים פעורים ברעלה ומהם ניבט זוג עיניים שחורות, עצובות, רעלות שתפקידן לשמור על צניעותן, לבל תשזוף את פניהן עינו של גבר זר, רחמנא ליצלן; ילדים לבושי בלואים משוטטים כה וכה, פושטים יד לנדבה; מקבצי נדבות עיוורים ופיסחים מתחננים לכל פרוטה מידיו של עובר אורח זר, מעורבים באנשי עסקים הממהרים לעיסוקם. על כל אלה התווספו הנוסעים שאך זה עתה ירדו מהספינה ומקבלי פניהם הנרגשים.

 

איש לא קיבל את פניה של ז׳אן מרקוס, אישה בת שלושים ושש שנים, ברדתה אל החוף ביפו, באותו יום חם, בשעת צהריים, של חודש מאי, שנת 1873. תלאות המסע באונייה ניכרו בפניה העייפות והמיוזעות, אולם היא התעלמה מקשיי הדרך. הנה הגיעה לארץ הקודש, משאת נפשה. גם אם לא כך תיארה לעצמה את המגע הראשון עמה, אפפה אותה רוח נדיבה של ערגה.

בעודה עומדת ברחבת הנמל, תוהה על סביבותיה, החלו להתקבץ סביבה ילדים זבי חוטם מתחננים לבקשיש. פושטי יד, לבושי סחבות, בעיניים מתחננות, בקשיש, בקשיש. ז׳אן, שלבה נחמץ בה למראה הזאטוטים, החלה מחלקת את הכספים שבידה לכפות ידיהם הקטנות. עד מהרה הם הפכו להיות כעדת יונים מעופפות הנוחתות ומתקבצות ללקט זירעונים ופירורים שמאן דהוא מפזר למענן. תחנוני הבקשיש הלמו באוזניה, והיא חילקה את כספה עד אחרון הבישליקים שבידה ונפרדה מהם בהרמת ידיים. זהו, חילקתי לכם הכול, אמרה להם בערבית מושלמת ופנתה לערוך סיור רגלי בעיירה הקטנה.

 

יפו. אחת הערים העתיקות בעולם, שבאותה שנה היתה בתהליך של הריסת החומות שהקיפו אותה, והרחיבו את שטחה והגדילו את אוכלוסייתה. אוכלוסייה מעורבת, שמאז ומתמיד היתה מורכבת מערבים, יהודים ונוצרים.

ז׳אן שוטטה בין הסמטאות הצרות, בוהה לצדדים כה וכה, כשריחות מעורבים של תבלינים ופרחי פרי ההדר שריחפו באוויר מן הפרדסים שהקיפו את העיירה, מעורבים בסירחון מי הביוב שזרמו פה ושם בצדי הסמטאות, עלו באפה. ערבים, יהודים ונוצרים שגרו בכפיפה אחת, נראו עסוקים איש-איש במלאכתו. רעש עלה מבתי המלאכה הקטנים, שהיו משובצים פה ושם בסמטאות הצרות, מסגריות ונגריות ונפחיות וסנדלריות, בעלי מלאכה עמלים, מי בכוך אפלולי ומי בביתן גדול יותר. בינותיהם נראו גם יושבי הקרנות, ישובים בפתחי חנויותיהם כמו באפיסת כוחות, מביטים בעוברים ושבים בעיניים טרוטות, מנסים ללכוד מבט מתעניין של לקוח מזדמן, מצפים בכיליון נפש להרוויח את מעותיהם לקיום היומיומי של עליבות חייהם.

כמו מאליהן נשאוה רגליה של ז׳אן לעבר הכנסייה האחת שבה רצתה לבקר, כנסיית סן-פטרוס, שנבנתה על ידי הפרנציסקנים ונחרבה בכיבוש הערבי של הארץ במאה השביעית לספירה, ושוב נבנתה ושוב נחרבה ושוב נבנתה. ביסודה, נבנתה הכנסייה במקום שבו שכן בית שמעון הבורסקאי, שבביתו התארח פטרוס, בכיר שליחיו של ישו, כאשר שהה ביפו.

על פי הברית החדשה, באחד מימי שהותו ביפו, כאשר עלה על הגג להתפלל תפילת ערבית, הוא היה רעב והתאווה לדבר מאכל, נפלה עליו תרדמה, ובחלומו ראה שמטפחת בד גדולה יורדת אליו מן השמים "ובתוכה מכל בהמת הארץ וחיה ורמש ועוף השמים". ואז הוא שמע קול קורא אליו, "קום, פטרוס, זבח ואכול. ויאמר פטרוס, חלילה לי אדוני, כי מעולם לא אכלתי כל פיגול וטמא. ויהיה עוד קול אליו פעם שנייה לאמור: את אשר טיהר האלוהים, אתה אל תטמאנו."

ומני אז קיבלו מאמיניו את ההיתר. לא עוד פיגול, לא עוד טמא. כל דבר מאכל – טוהר והוכשר והותר לאכילה.

ז׳אן כמובן מעולם לא נכנסה לעובי הקורה של חוקי האכילה. היא הרי כבר נולדה לתוכם. בהיכנסה לאפלולית ששררה בכנסייה הקטנה, היא רק כרעה על ברכיה, התפללה נוכח פסלו של פטרוס הקדוש ויצאה מהמקום.

ז׳אן לא רצתה לאבד עוד זמן. היא חייבת לשים פעמיה למחוז חפצה – לירושלים הקדושה. הרי לשם כך הגיעה לכאן מארץ רחוקה.

ברחבת הנמל המתינו כמה עגלות רתומות לסוסים, לנוסעים. יאללה יאללה, קראו הרכבים לעברה, דיליז׳אנסים לירושלים, עוד מעט יוצאים, כבר כבר, אולי בעוד שעה, או שעתיים, עד שיתמלאו...

אך ז׳אן לא היססה. מראש היא כבר החליטה שתעלה לירושלים בהליכה רגלית, כמו צליינית אמיתית. בקלות היא מצאה את כיוון ההליכה, וכשתרמילה על גבה, החלה צועדת, בהליכה אמיצה, מדודה ונחושה, לעבר היעד שאליו שמה פעמיה.

מישהו קרא אחריה, תיזהרי, יש שודדי דרכים בדרך העולה אל האל-קודס, אך היא לא שעתה לקריאות. שום שודד או ליסטים לא יפחידוה, היא צליינית נוצרייה העולה ברגל לירושלים, העיר הקדושה.

לעת ערב הגיעה לעיר רמלה, ושם נטתה ללון במלון מהודר ומפואר, שאותו הקימו הפרנציסקנים עוד במאה החמש עשרה, כאכסניה לעולי הרגל העושים דרכם מיפו לירושלים. רמלה התקדשה לנצרות בעקבות יוסף הרמתי, שנולד בה, ושמאוחר יותר זכה להוריד את גופתו של ישו מן הצלב ולהעבירה לקבורה באחוזת הקבר של משפחתו. הפרנציסקנים הקימו ברמלה מנזר שהפך למלון, שבו התאכסן לילה אחד נפוליאון, כשהוא וצבאו בילו במקום בדרכם לכיבוש יפו. נפוליאון ואנשיו שכנו במבנה האבן וכל חייליו נטו את אוהליהם בסמוך.

לאחר שינה עמוקה שהפיגה את עייפותה, המשיכה ז׳אן למחרת בדרכה, תרמילה על גבה, צועדת באון בדרך שנסללה לא מכבר, אינה שועה לעגלות החולפות על פניה, מתעלמת מעוברי אורח צליינים כמותה, העושים דרכם אף הם ברגל לירושלים הקדושה, ונזהרת מאותם עולי רגל העושים דרכם על גבי סוסים, פרדות וחמורים. היא עם עצמה בלבד.

למרבה מזלה, חלק מהדרך לירושלים נסלל שנים אחדות קודם לכן לרגל ביקורו הממלכתי של הקיסר הגרמני וילהלם החמישי בארץ הקודש. לפני ביקור הקיסר היתה הדרך לירושלים שביל תלול וצר העולה במעלה ההר, שרוחבו הותיר מעבר רק לרוחבה של עגלה אחת, והולכי הרגל היו צריכים לכווץ עצמם בצדי השביל על מנת לאפשר לעגלה לעבור עם נוסעיה. אבק הדרכים היה מתפזר לכל עבר עם כל עגלה מקרטעת שסוסיה היו מתנשמים בזעף מרוב מאמץ למשוך אותה בעלייה התלולה בואכה אל העיר. סכנה של ממש היתה מרחפת על הולכי הרגל כאשר רוכבי הסוסים והחמורים היו שועטים בעקבותיהם, רואים בהולכי הרגל מכשול ואבן נגף החוסמים בפניהם את דרכם. כל סוס דוהר עם הפרש המדרבן אותו, היווה סכנה של ממש באותה דרך צרה, וכשהיה חולף דוהר לו, היו שעטותיו מותירות אחריהן ענני אבק שעטפו ודבקו בפניהם ובבגדיהם של ההולכים רגלי.

בימיה של ז׳אן, הדרך, שהיתה סלולה בחלקה, בעיקר במקומות המשופעים, הקלה מאוד על מסעם של העגלות והסוסים והחמורים ועל רגלי ההולכים רגלי. גם נעלי העור הרכות שנעלה, עשויות מעור גדי בצבע חום בהיר, עם עקב קצר יציב ושלושה כפתורים מעטרים אותן מן הצד, הקלו מאוד את הליכתה, והיא השקיעה את מלוא כוחה וריכוז דעתה בדרך שעליה לעשות עד הגעתה למחוז חפצה.

ז׳אן חלפה על פני נוף של גבעות צחיחות ומישור שומם ועברה לא הרחק מחורבותיה של הכנסייה באמאוס, אתר היסטורי, שבטרם הפך לאתר מקודש לנוצרים, נערכו בו, כאלפיים שנה קודם לכן, כמה קרבות בין היוונים לבין היהודים שלחמו אז לעצמאותם ומרדו ביוונים על מנת לסלקם מעל ארצם.

שלושה קרבות התנהלו במקום נגד היוונים. על הקרב הראשון פיקד היווני אפולוניוס, הקרב השני התנהל נגד היוונים, שעליהם פיקד היווני סירון. שני קרבות שהסתיימו ללא הכרעה. רק הקרב השלישי, בפיקודו של יהודה המכבי, הכריע את המערכה. היה זה אחד הקרבות המרים שניהל יהודה המכבי, כשעמד בראש צבא המורדים אל מול צבא יוון בפיקודו של גיאורגיאס, והנחיל לו מפלה כבדה. תכססנות צבאית מבריקה, שנקט יהודה המכבי, גברה על יחסי הכוחות ביניהם והוא הצליח להעלות את מחנהו של גיאורגיאס באש ולהבריח את חייליו מן המקום, למחוזות מרוחקים.

 

ז׳אן המשיכה בדרכה. משני צדי הדרך התנשאו הגבעות הסלעיות שמעט ירק בצבץ מבינותיהן, עד שהגיעה לאכסניה נוספת שבה רצתה לנפוש בלילה השני. היה זה מבנה מרשים של בית מלון עם גן גדול נטוע סביבו שנקרא אז מלון המכבים, ששימש אכסניה לעולי הרגל הנוצרים העושים דרכם מיפו לירושלים. כחמש עשרה שנה לאחר מכן, ב-1887, רכש את המלון המיוחד הזה נזיר טראמפיסטי, לואי וילה, שהפך אותו למנזר, שאחת התקנות החמורות שהונהגה בו היתה איסור מוחלט על דיבורי חולין. פשוט לשתוק. רק מלמולי התפילות היו מותרים בו. לימים כונה המנזר על שם מאפיינו: מנזר השתקנים.

מבחינתה של ז׳אן, גם מלון המכבים היה לגביה מנזר של שתקנים. היא לרגע לא התכוונה לפתוח לא את פיה ולא את סגור לבה בפני אף בן אנוש שנקרה בדרכה.

ז׳אן נדרשה לעוד שנת לילה באכסניית דרכים בין לטרון לעיר, ולמחרת, כשעמדו רגליה בשערי ירושלים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הלם לבה בהתרגשות למראה קרני השמש המרצדות ושופכות אור ורוד ורך על פני אבני החומה המקיפה את העיר סביב לה, חומה יפהפייה בנויה בשכבות של נדבכים, האחד מעל האחר, שקצותיהם מעוטרים באבנים משוננות תואמות, בנויות בסדר מופתי, כמו רקמה המעטרת את קצותיה של מפת שולחן הניצבת במאונך, מעשה ידי אמן. מתוך קרביה של החומה התבלטה כיפה ענקית בצבע אפור-עופרת של כיפת הסלע השייכת ל"חראם א-שריף" – במתחם של אל-אקצא, ומסביבו פזורים צריחים של כנסיות ובתים עם גגות אבן שטוחים. כל אלה התערבלו במוחה לנגד עיניה, מטילים צללים מתחלפים זה על זה, שהתנגנו באוזניה כצלילי מוסיקה, העולים מפריטת אצבעות המרקדות בערגה על מיתרי נבל מוזהב.

רגליה נשאו אותה כמו מאליהן לעבר שער יפו, שער הכניסה לתוככי העיר, שער ענק מימדים שדלתותיו היו ננעלות בשעות הלילה. היא נכנסה אל העיר ועמדה לפנות לעבר מלון מדיטרניאן, הים התיכון, שניצב ברחבת שער יפו, שבו תכננה להתאכסן בתקופת שהותה בעיר. המלון התפרסם מאוחר יותר כמלון שבו התאכסנו מי שיהיה נשיא ארצות הברית, יוליסס סימפסון גרנט, והסופר האמריקני מרק טוויין, ששהה בו שני לילות.

מול המלון ניצב בניין הקונסוליה האמריקנית ולידו סוכנות הנסיעות של תומס קוק ובנו, שמרכזה היה בלונדון וסוכנויות היו לה בארצות רבות אחרות, כולל מצרים, לבנון ואמסטרדם. בכל נסיעותיה הרבות מירושלים לארצות אירופה, נעזרה ז׳אן בסוכנות הנסיעות של תומס קוק ובשירות המצוין שהעניקה לה.

תומס קוק היה נזיר בפטיסטי באנגליה, שהחל את דרכו באמצעות רעיון. יום אחד, במהלך המתנה ממושכת לקו מרכבה שיסיע אותו ליעדו, עלה במוחו רעיון, לארגן חברה שתקל את הנסיעות על אזרחים הממהרים להגיע ליעדם. ב-1841 הוא ארגן מסע לחמש מאות ושבעים מפגינים מלסטר לעיר סמוכה, באמצעות רכבת. קוק הסדיר את התשלום לחברת הרכבות עבור הנסיעה והאוכל, וקיבל עמלה על שירותיו. המסע הזה היה הפעם הראשונה שבה נשכרה רכבת עבור שימוש פרטי. במרוצת השנים הבאות המשיך קוק לארגן נסיעות לבתי ספר ולתיירים וב-1844 חתם על הסכם קבוע עם חברת הרכבות לצורך הסעת קבוצות. הצלחה זו הניעה אותו להקים חברה על שמו. קוק המשיך לארגן נסיעות תיירים מעיר לעיר ומאוחר יותר אף מחוץ לבריטניה. לאחר שנים נוספות כללו המסעות גם טיולים למצרים ולארץ ישראל. ב-1865 נכנס קוק לשותפות עם בנו, ג׳יימס קוק, ובאותה שנה הורחבו פעולות החברה גם לארצות הברית. פעילותו של תומס קוק הגיעה לשיאה כאשר בהיותו בן שישים ושלוש ארגן מסע סביב העולם. הקבוצה שארגן הפליגה מאנגליה לניו יורק, משם ברכבת לסן פרנציסקו, ומשם ליפן באונייה ומשם למלאיה, להודו, למצרים, לארץ ישראל, לטורקיה, ליוון, לאיטליה ולצרפת.

המסע ארך מאתיים עשרים ושניים יום, והפך לאירוע השנתי בבריטניה. בשיא יוקרתו שימש המסע השראה לסופר ז׳ול ורן לכתיבת ספרו המונומנטלי "סביב העולם ב-80 יום".

הסוכנות של תומס קוק בירושלים היתה מיוצגת על ידי שני סוכנים: הרברט קלארק ורולה פלויד, שסיפור דרכם לייצוג סוכנות תומס קוק מצית כל דמיון.

היה זה בשנת 1866, שנה אחת לאחר סיום מלחמת האזרחים בארצות הברית. במדינת מיין, בעיירה שקטה ושלווה, התגבשה קהילת מאמינים קטנה בשם "כנסיית המשיח" סביב מטיף מורמוני כריזמטי ותימהוני בשם ג׳ורג׳ אדאמס, שהיה חובב הטיפה המרה, שהטיף למאמיניו לנסוע לארץ הקודש, להתיישב בה ולעזור לעם הנבחר, ליהודים, לשוב לארץ ישראל, הארץ שהובטחה לאברהם, יצחק ויעקב. בניגוד לקבוצות משיחיות אחרות, שהמאה התשע עשרה היתה משופעת בהן, לקבוצתו של אדאמס לא היתה שום כוונה להמיר את דתם של היהודים. אדאמס ועוד ידיד שלו נסעו לארץ ישראל לתור אותה, והיו מלאי התפעלות ממנה, תוך שהם מתעלמים לחלוטין מהעזובה, מהעוני, משודדי הדרכים, מהמחלות ומהשלטון העות׳מאני המושחת.

באותו סיור הטיל אדאמס על אחד לוונטל, יהודי מומר, ששימש סגן קונסול ארצות הברית בפלשתינה, לרכוש עבורו חלקת אדמה על גבעה עגלגלה בדרומה של יפו.

כך התחיל סיפורה של המושבה האמריקנית ביפו. כשחזרו אדאמס וידידו לארצות הברית, התארגנו מאה חמישים ושבעה איש, בהם שנים עשר ילדים מתחת לגיל שתים עשרה, למסע לארץ הקודש, וקלארק ופלויד היו ביניהם. הנוסעים, המתיישבים החדשים, לקחו עמם להרכבה חלקי בתים שלמים עשויים עץ, קירות, חלונות, דלתות, בתים טרומיים נוסח איקאה של המאה התשע עשרה. כל המטען הזה הועמס על האונייה נלי צ׳יפין, שהפליגה במשך ארבעים ושניים ימים דרך האוקיינוס האטלנטי והים התיכון עד שהגיעה כקילומטר וחצי לפני חופה של יפו. כאן התברר להם שהנמל מימיו רדודים, הוא אינו עמוק דיו כדי להכיל אונייה ליד חופו, וכי הוא מוקף סלעים, ושוניות מבצבצות מתוך קרקעיתו, ורק סירות יכולות להובילם למחוז חפצם. הנוסעים עברו את כל דרך החתחתים של הירידה מהאונייה לסירות המשוטים עד שהגיעו אל החוף ופרקו מהאונייה את כל תכולת המטען שהביאו עמם.

אלא שכאן החלו המכות הראשונות שנחתו עליהם. התברר שסגן הקונסול לא יכול היה לרכוש עבורם את חלקת הקרקע, בשל חוק הקרקעות העות׳מאני, שאסר על מכירת קרקע למי שאינו אזרח עות׳מאני. ולא רק זאת, לקבוצה בכלל לא היה אישור שהייה בארץ. לפתע התברר להם שהתורכים אינם מחבבים את כל הזרים הלוטשים עיניהם על ארץ הקודש. חששות גוברים והולכים מפני זרים, שנבעו מחולשתו של השלטון באותה תקופה של ערוב ימיה של האימפריה העות׳מאנית. אדאמס החל להתרוצץ כמטורף בין כל הגורמים כדי להסדיר את הרכישה, שבסופו של דבר התבצעה באמצעות איש קש מוסלמי, אך מחיר הקרקע עלה וחברי הקהילה היו צריכים להוציא את תוספת המחיר מכיסם.

כשסוף סוף עלו על הקרקע, הם הרכיבו את עשרת הבתים הראשונים מתוך עשרים ושניים הבתים שהביאו עמם, ובהם הקימו את "בית ידידות מיין" שנותר עומד על תילו עד היום. הוקם דרגסטור ובו מצרכים למחייתם, כשאדאמס ואשתו מתגוררים בו עד אשר ייבנה למענם ביתם. חברי הקבוצה החלו לנשום לרווחה ואת יום העצמאות ה-91 של ארצות הברית הם חגגו ברוב עם בשמחה ובשתייה מרובה.

בית האבן הראשון נבנה במקום, בית גדול שיהיה מלון גרנד פאלאס, שיהפוך בגלגול הטמפלרי למלון ירושלים המפואר. בני הנוער של המושבה היו רוכבים על סוסים לאורך החוף עד רמלה, עולים עד לפסגת המגדל הלבן הניצב במרכז העיר, ומשקיפים ממנו על בתי המושבה.

נחת ותקווה שררו בקרבם, אך לא לאורך זמן. המחרשה החדשה שהביאו עמם, מחרשה מודרנית עשויה פלדה, שלא כמו מחרשות העץ של הפלאחים הערבים, פילחה את האדמה בחריש עמוק, נזרעה חיטה, נשתלו ירקות ועצי פרי ועצי דובדבן שיובאו על ידם במיוחד ממיין. אולם דווקא החריש העמוק עורר מהאדמה את כל העשבים השוטים שהיו טמונים בקרבה, ואחרי הגשם הראשון אלה בצבצו וגדלו וכילו את כל יבול החיטה. בלית ברירה נאלצה הקהילה לקנות חיטה ומוצרים אחרים אצל סוחרי יפו, שרימו אותה ללא הפסק. אז החלו סכסוכים פנימיים שהתגלעו ביניהם והפכו את חייהם בלתי נסבלים. אדאמס חדל לתפקד כמעט. בתקציב הדל שנותר בידיו הוא רכש כמות גדולה של משקאות חריפים וניסה לשכנע את אנשי המושבה המזועזעים לשתות מהם בכמויות כדי להתחסן באמצעותם מפני מחלות, אך איש מהם לא התפתה להצעתו ואדאמס כילה את כל הכמות בעצמו.

בתוך פחות משנתיים מאז הגיעו לארץ מלאי ציפיות וחלומות אופטימיים, הגיעה הקבוצה לעברי פי פחת. רבים מחבריה איבדו את יקיריהם שמתו ממחלות ורובם איבדו את כל הונם. אט-אט הם החלו לעזוב את המקום ולחזור לאמריקה בחוסר כול. המושבה התרוקנה מיושביה, בתיה נמכרו בפרוטות לאדם פרטי, שימכור אותם מאוחר יותר לאנשי קהילת ההיכל הטמפלרית, שזה מקרוב הגיעו לארץ הקודש, עם אותם חלומות ותקוות: להחיש את הגאולה על ידי שיבה לארץ ישראל ועיבוד אדמתה.

רק שניים מאנשי המושבה האמריקנית נשארו בארץ: קלארק ופלויד, שהחלו לשמש סוכני הנסיעות של חברת תומס קוק. רולה פלויד ידע מראש במה רצונו לעסוק, בתיירות, הביא עמו באונייה כרכרה קלה, במטרה להסיע בה צליינים ותיירים ברחבי ארץ הקודש. הוא לא ידע שהיתה זו הכרכרה הראשונה שהתגלגלה על אדמת פלשתינה, מאז נסעו בה הכרכרות של הרומאים ששלטו בה כאלפיים שנה קודם לכן. קלארק יתמנה מאוחר יותר לסגן הקונסול האמריקני בארץ, וז׳אן מרקוס תיעזר בשירותיו.

 

ז׳אן המשיכה לצעוד לאטה, מתבוננת על סביבותיה, בדרכה לעבר המלון. מצד ימין לשער יפו היא ראתה לפתע, לא הרחק ממנה, קבוצה של בני נוער וצעירים ערבים גלויי ראש וגם מבוגרים רבים, שראשם היה מכוסה במין מטלית גדולה לבנה הנצמדת לראש בעקאל שחור עגול, כיסוי ראש שראתה אותו לראשונה בחייה, עד שלמדה כי זוהי הכאפייה המסורתית, כיסוי הראש של ערביי המזרח התיכון.

כל אלה היו מנופפים בידיהם ומשמיעים קריאות בפרצי מחאה קולנית, אל מול שני שוטרים לובשי מדים כחולים עם פס אדום מבצבץ בשולי הדשים, שוטרים תורכים, שמנעו מההמון להתקרב לעברם, ובקולי קולות היו קוראים בטונים צרודים וצורמים של איום: קישלה! קישלה! די היה לאלה שצבאו על הקישלה כדי להבין שמוטב להם להתרחק מהמקום, בידיעה שקריאה מעין זו פירושה הגשמת האיום שיצא מפי השוטרים התורכים, שלא יימנעו מלהכניס לקישלה גם את מפירי הסדר הללו.

אט-אט החל האספסוף הנרגש והזועף להתפזר, וג׳ני פילסה דרכה בינותיהם עד שהצליחה להיכנס בחטף אל הלובי של המלון, בתחושה של ניצול סופה שפלט ים סוער אל חוף מבטחים, וצעדה לעבר דוכן הקבלה.

פקיד הקבלה, לבוש חליפה, דובר צרפתית רהוטה, השפה הרשמית המדוברת בפי כול, אחרי השפה הערבית, קיבל את פניה במאור פנים ובהבעת התנצלות על המחזה שחזתה בו וחוותה זה עתה. מה זה הקישלה? היא שאלה עוד בטרם הציגה את עצמה. והפקיד בחיוך מתנצל משיב לה, זהו בית הכלא התורכי. המהומה היתה משום שכולם יודעים שמעטים מאוד מאלה שנכנסים לתוכו, מצליחים גם לצאת ממנו. האנשים ניסו למנוע את כליאתו של אדם ידוע לכולם, והם באו למחות על כליאתו אך ללא הצלחה, מסתמא.

בחיוך ציני הפליטה ז׳אן לעברו, כבדרך אגב: במידה זו או אחרת, כל אחד מאיתנו כלוא בכלא הפרטי של עצמו. כולנו כלואים בתוך הקישלה של עצמנו ומתקשים לצאת ממנה, לא כן? פקיד הקבלה הביט בה בריכוז והשיב לה באותה מטבע:

לא רק בקישלה של עצמנו אנחנו כלואים. גם בקישלה של סביבתנו, של עבודתנו ואפילו של משפחתנו... שניהם פרצו בצחוק עולז, וחזרו על האפשרות האחרונה, בקישלה של משפחתנו, חה חה חה. ומיד הרצינו פניו של הפקיד, וכמו נזכר בדבר מה הוא אמר: רגע רגע, אם אינני טועה, גם הפילוסוף הצרפתי ז׳אן ז׳אק רוסו אמר משהו דומה. רוסו אמר שכל בני האדם נולדו חופשיים אבל כל ימי חייהם הם נתונים בכבלים. ובפנים צוהלות הוא הוסיף לעברה של ג׳ני: את רואה, גבירתי? ניחנת ברמה הפילוסופית של רוסו.

ז׳אן ביטלה את המחמאה ברוב ענווה במחי יד, שטויות, מי אני ליד רוסו, ובעוד הצחוק חוזר אל פניהם, שאל אותה פקיד הקבלה: אז מה גבירתי מבקשת?

מאוחר יותר כבר למדה ז׳אן לדעת שבניין הקישלה הוקם כארבעים שנה קודם בואה לעיר, בשנת 1832, על ידי שליט מצרים מוחמד עלי ובנו איברהים פאשה, באותן עשר שנים שבהן מרדו המצרים בשלטון התורכי, עלו לירושלים וכבשו את הארץ. בניין הקישלה שימש את שלטונו של מוחמד עלי כקסרקטין וכמבצר, שעמד מול אוכלוסייה עות׳מאנית עוינת. עד שפרץ "מרד הפלאחים והבדואים", שקראו תגר על שלטונו של מוחמד עלי ובנו. המרד דוכא על ידם באכזריות, אולם זמן קצר לאחר מכן, בהתערבותן של מדינות באירופה, נאלצו המצרים לסגת והם ויתרו על שלטונם בארץ והחזירוהו לידי השלטון העות׳מאני.

בניין הקישלה, בתקופת השלטון התורכי, שימש למגורי החיילים ששמרו על החומה, שהחלו לעצור ולכלוא בתוככי חומותיו מפירי סדר ומבצעי עבירות למיניהן, והוא נודע לשמצה בשל יחסם האכזרי של התורכים לאלה שאיתרע מזלם להיכלא בין כתליו.

מה שז׳אן עדיין לא גילתה במהלך שהותה בעיר היה, שעל פי מקורות היסטוריים ותגליות ארכיאולוגיות, מבנה הקישלה עמד על חורבותיו של ארמון המלך הורדוס שחי בירושלים בימי בית המקדש השני, כאלפיים שנה קודם לכן.

מבנה מרשים, רבוע, שמקיף חצר גדולה לא מקורה, בנוי על שתי קומות, כשצדו המזרחי פונה לעיר העתיקה וצדו הדרומי פונה לפרבר הרובע הארמני, תקוע בתוך מתחם מצודת מגדל דוד, שמאוחר יותר יתגלו בו ממצאים מכל תקופות השלטונות ששלטו בירושלים במהלך ההיסטוריה, החל בימי הורדוס, עבור בצלבנים וכלה בתורכים ובמצרים ושוב בתורכים.

בעוד ז׳אן מבקשת להזמין את החדר הטוב ביותר שיש במלון, בא לקראתה בעל המלון, אהרון הורנשטיין, שלחץ את ידה בחום ובמאור פנים. הוא היה יהודי שהתנצר, נשוי לאישה נוצרייה, סקוטית במוצאה. היה זה אחד משני מלונות שהיו בבעלותו ובבעלות אחיו משה, שניהל את מלון דמשק, שהיה ממוקם ליד שער שכם. שני אחים, משה ואהרון, כמה סמלי, שאביהם הגיע מאודסה לצפת ב-1855, שם החליט להמיר את דתו. כעבור כמה שנים הוא נסע לירושלים עם אשתו ושני בניו, שהתנצרו אף הם, ורכשו את שני המלונות בעיר העתיקה בירושלים. עכשיו אהרון הורנשטיין הבטיח לז׳אן שהוא יעשה כל שביכולתו להנעים לה את שהותה במלונו.

מה המחיר? יקר, אבל שווה, אמר הורנשטיין. עשרה פרנקים צרפתיים ללילה.

כמה מצחיק המחיר הזה, אמרה ז׳אן לעצמה, והודתה לו בנימוס.

מיד לאחר שנרשמה בקבלה ושילמה מראש עבור תקופה ממושכת, היא עלתה לחדר שהוקצה לה בקומה השנייה, התרחצה, החליפה בגדיה, וצנחה אל תוך הכורסה שעמדה מול החלון, שממנו נשקף מגדל דוד, המתנשא באון מתוך החומה אפופת ההוד, האוגרת בחובה אירועים היסטוריים מהימים שבהם התהלכו על אבני סמטאותיה של העיר מלכים ונביאים, כוהנים ולוויים, והרחוב שבו צעד ישו אל מתחם צליבתו, עטור נזר קוצים, נושא על גבו צלב עץ כבד – הוויה דולורוזה.

העייפות גברה עליה. בדמדומי עייפותה אך בערנות מפתיעה, בעצימת עיניים מצועפות, החלו לצוף לנגד עיניה של ז׳אן מרקוס כל מוצאותיה, כל עברה, כל נסיבות מסעה הארוך, מארמונו של המושל ההולנדי של יאווה שבאיי הודו המזרחית, לימים אינדונזיה, ועד מקום הימצאה בעיר הקדושה ירושלים.