פרק 1
היום מלאו לי עשר. נולדתי ב־20 בפברואר וזה אומר שאני מזל דגים, אבל כל ההתעסקות הזאת באסטרולוגיה טיפשית בעיני. אני בכלל לא מאמין במזלות, וחוץ מזה אני לא סובל מים. אריה! זאת חיה! אריה הוא חזק ואמיץ. ואילו דג? דג, אוכלים אותו בִּן־רגע.
הורי ואני יושבים במכונית בדרך לבית החולים. רציתי להישאר בבית, אבל אבא ואמא התעקשו שאצטרף. האם לא חשוב לי לשמוע את תוצאות הבדיקות? ודאי שחשוב, אבל הייתי מעדיף להישאר בבית ולהמשיך בהכנות למסיבת יום ההולדת שלי. יש עוד כל־כך הרבה מה לעשות לפני שהחברים יתחילו להגיע. לא מתחשק לי לבזבז את הזמן שלי אצל ד״ר הָאנְסֵן. הוא איש משונה עם זוג משקפיים מיושנים. הוא מציץ בך מבין חריצי עיניו כאילו חלית במחלה הכי נוראה בעולם. מזל שהבאתי איתי את נַגן המוזיקה שלי ושהנסיעה לא ארוכה מדי.
אבא ואמא לא הוציאו הגה מאז שיצאנו לדרך, על אף שזה יום ההולדת שלי. הייתם מצפים שהם יהיו קצת יותר עליזים ביום כזה, לא?
״הנה, הגענו. תלבש את המעיל, אדם, קר בחוץ!״
לפני שהיא יוצאת מהמכונית אמא מסתובבת ולוקחת את התיק שלה מהמושב האחורי.
בית החולים נמצא בעיר קרובה לכפר שלנו. הוא די גדול, אבל ישן. אני חושב שהחלונות האלה הם עוד מלפני מלחמת העולם השנייה, ועל הקיר יש אפילו גדר תיל. זה קצת מפחיד אותי. בחזית הבניין יש מדרגות רחבות ולבנות, ולצִדן כֶּבשׁ מיוחד המיועד לחולים בכיסאות גלגלים.
אנחנו מתייצבים בדלפק הקבלה. למזלנו לא מצפה לנו המתנה ארוכה. אנחנו עולים במעלית לקומה הרביעית ומתיישבים בחדר ההמתנה. אוזניות הנַגן עדיין באוזנַי ואני מזמזם עם המוזיקה.
אחר כך מלווה אותנו אחות אל חדר הרופא. ד״ר האנסן, שישב מאחורי שולחן העבודה שלו, קם כדי לקבל את פני הורי וללחוץ את ידם. אני סוגר בזריזות את נגן המוזיקה ומושיט לרופא את היד. איכס, כמו סחבה רטובה. אבא תמיד אומר שלחיצת יד צריכה להיות בוטחת. כדאי לד״ר האנסן למצוא דרך אחרת לקבל את פני חוליו. אני מביט בו ובעיניים האלה שלו, שמציצות בי שוב מבעד למשקפיים העגולים הקטנים.
שלושתנו יושבים בשורה, כמו בבית הספר. למען האמת, הורי נראים כעת כמו התלמידים בכיתה שלי. הם שקטים, מביטים ברופא במבט מרוכז ואפילו נראים מפוחדים. מה יש לפחד? הכול יהיה בסדר, לא?
ד״ר האנסן שולף דפים מתיקייה כתומה, מניח אותם על שולחן העבודה ומכחכח בגרונו. הוא מצמיד שֶׁקֶף שחור־לבן אל קופסת האור ומדליק אותה. שוב כחכוח.
״אדון וגברת פּיטֶרְס, אדם. זה צילום הברך של אדם.״
״אוי, רציני כל־כך,״ אני חושב לעצמי. אני מפנה את מבטי לכיוון השני ומגלגל את עינַי, כך שהרופא אינו יכול לראות. הוא נשמע ממש כמו מנהל בית הספר שלי.
״כפי שאתם רואים, בברך של אדם יש כתם שחור גדול. אני חושש שאין לי חדשות טובות.״
אהה, לא טובות? אני מביט באמא, שהופכת פתאום חיוורת כמו סיד. אבא תופס את ידה של אמא. אם כך, משהו פה לא בסדר.
כחכוח נוסף. זו ודאי תגובה לא רצונית שלו. עכשיו אני כולי אוזן.
״הכתם הכהה הוא גידול ממאיר והוא מסוכן מאוד,״ אומר ד״ר האנסן בפנים חמורות סבר.
״אמא?״ אני מושך בשרוולה. אני צריך לשאול אותה משהו על הגידול הזה.
אמא מביטה בי בעיניים דומעות, מלטפת את לחיי ברוֹךְ ומושכת אותי אליה.
פתאום נורא כואבת לי הבטן, כמו בימים האלה שאין לי שום חשק ללכת לבית הספר.
״לבנכם יש גידול ממאיר. יש להסיר אותו במהירות האפשרית. ראשית נבצע את הניתוח, ואחרי כן הוא יטופל בכימוֹתֵרַפּיה.״
״רגע, אני לא רוצה שינתחו אותי. אמא, אני לא יכול לקחת כמה כדורים וזהו?״
אמא מחבקת אותי קצת יותר חזק.
״דוקטור, הוא יכול לעבור את הניתוח כאן בבית החולים?״ היא שואלת בלחישה.
״בית החולים שלנו מתמחה בטיפולים כאלה, גבירתי. נדאג לכך שאדם יקבל את הטיפול הטוב ביותר.״
״מתי הוא צריך להתאשפז?״ קולה של אמא רועד.
״בהקדם האפשרי. עוד הערב אם אפשר. אני מציע שתיסעו הביתה, תארזו לאדם מזוודה ותחזרו לכאן. בינתיים אדאג שיכינו לו חדר.״
״אמא, מה עם מסיבת היום הולדת שלי?״
״אוי, אדם, המסיבה יכולה לחכות,״ מתייפחת אמא.
אבא ואמא קמים. אמא נשענת על כתפו של אבא. היא בוכה ותוחבת עוד ועוד ניירות טישו רטובים אל תוך תיקה. ד״ר האנסן קם גם הוא.
״צר לי על החדשות הרעות. הגידול בברכו של אדם הוא סרטן אלים, אבל בעזרת טיפול מתאים סיכויי ההחלמה שלו טובים.״
הרופא לוחץ את ידנו ובמבט מלא רחמים מלווה אותנו אל הדלת.
כשאנחנו הולכים במסדרונות בית החולים אל היציאה אני מרגיש שמכל עבר ננעצות בגבי עיניים, כאילו כולם מכירים אותי פתאום.
סרטן? לי? זאת לא מחלה של זקנים? אין סוף שאלות מתרוצצות במוחי.
