1
תאונה בַשלום
הדרך למשרד עורכי הדין 'שוחט גבאי ושות'' היתה מייגעת. מה כבר אפשר לצפות מנסיעה בנתיבי איילון ביום ראשון בבוקר. התנועה עמדה מלכת איפשהו ליד ההלכה, והייאוש והעצבנות שפתחו את הבוקר הגיעו לשיא.
דן סובב את המראה האחורית אל פניו והרים את משקפי השמש אל מצחו.
העיניים הכחולות שלו, שבדרך כלל נראו כמו שני אוקיינוסים, היו כבויות ודהויות מתמיד, והסימנים האפורים תחתם סיפרו את עלילות הלילה הלבן שעבר עליו.
הוא לא עצם עין בלילה החולף. המחשבות המייסרות על הפגישה בבוקר עם לנה ועורכי הדין החרידו ודיכאו אותו.
לפחות הבוקר השיער שלו הסתדר. בניגוד לרוב הימים, שהרעמה השחורה שלו נוטה להפגין אישיות מתמרדת, הבוקר היא גילתה משמעת.
דן נראה מסודר. מסודר וכבוי.
הוא לא היה מרוצה מהגבר שהביט בו מהמראה. נכון שיש לו תווי פנים יפים, יש אומרים של כוכב קולנוע, אבל הוא רק ראה מולו גבר בן שלושים וארבע, עייף, ריק ושבור.
הוא החזיר את המראה למקום וראה את הנהגת ברכב שמאחוריו מורחת אודם וצועקת לתוך חלל הרכב תוך כדי. הוא לא קינא בקורבן מצדו השני של הקו. נשים! הוא אף פעם לא הבין אותן ונמאס לו לנסות. רק המחשבה שהוא עומד לראות עכשיו את לנה במשרד עורכי הדין העבירה בו צמרמורת.
הוא לא ראה אותה חודש וחצי, מאז עזבה את הבית אחרי הריב האחרון שלהם.
מה היה בריב הזה שלא היה במאות הריבים שקדמו לו? זו היתה השתיקה שלו. הוא לא ענה לה ופשוט ישב על הכיסא בפינת האוכל. תקע מבט אטום בקיר שמולו, ונתן לשצף המילים השחוקות, העוקצות, הקשות והנכונות לשטוף אותו.
בסוף היא אמרה שהוא פאסיב־אגרסיב, ושזה העינוי האולטימטיבי. שהיא לא יכולה לסבול את זה יותר.
פלא שהיא החזיקה איתו מעמד חמש שנים, הוא חשב.
זה לא שהוא עשה לה בכוונה. הוא פשוט התעייף מלענות לה, התעייף מהוויכוחים הארוכים וחסרי התכלית, ונמאס לו לנסות לתקן את מה שלא היה שלם מלכתחילה.
ואז היא השתתקה והיה לה מבט של סוף בעיניים, ובזמן שהוא נמס לתוך הכיסא בתחושת הקלה היא עלתה לארוז.
זה לקח רק כמה דקות.
לנה ירדה במדרגות אוחזת תיק קטן עם בגדים. "אלכס יבוא לקחת את השאר", אמרה לו בקול שבור בדרכה החוצה, וטרקה את הדלת מאחוריה.
אחרי זה הוא רק שמע שקט שזימן צפצוף עמום בחלל האוזניים שלו, כמו צפירה רחוקה.
כעת, כשדן עמד בפקק שלא הראה סימנים כעומד להשתחרר, הוא חשב כמה הוא לא רוצה לראות אותה שוב. כמה הוא לא רוצה לפגוש את המבט הביקורתי והמאוכזב שלה.
נמאס לו שאנשים מתאכזבים ממנו.
אבל הכי נמאס לו להתאכזב מעצמו.
הוא קיווה שמעכשיו, כשהוא עוקר אותה מהחיים שלו, הוא סופסוף יוכל להיות עצמו.
ציני, חשוך ומדוכא אם בא לו — בלי שאף אחד יעיר לו שהוא מעכיר את האווירה או מכונס בתוך עצמו.
להיות מכונס בתוך עצמו היה האסקפיזם שלו מהצבתות הביקורתיות של כל אותם אנשים שלכאורה אהבו אותו. אבל רק אם הוא חייך והלך בתלם. תלם שהם יצרו עבורו.
הוא הדליק את הרדיו והתביית על גלגלצ. הדיווחים סיפרו על תאונה קשה בדרך השלום. האירוניה, חשב. חיוך מריר כבש את שפתיו.
דן נכנס למעלית בדרכו לקומה השמונה־עשרה בבניין המשרדים היוקרתי, ונדחס יחד עם עוד קבוצה של אנשים חסרי שקט. הוא תהה לאן מועדות פניהם, מה מחביאות הבעותיהם החתומות, ואם גם להם מחכה בקומות העליונות חוויה מטלטלת, או שמא הם בדרך לעוד יום שגרתי. יום שזהה לאלף קודמיו, וקרוב לוודאי לאלף שיבואו אחריו.
כשהמעלית צלצלה בהגיעה ליעד הוא קיווה שגדעון, עורך הדין שלו, כבר שם. הדבר האחרון שרצה באותם הרגעים היה להיכנס לגוב האריות הזה בלי שריון.
הדלת של המעלית נפתחה והוא צעד במסדרון הקלאוסטרופובי לעבר דלת הזכוכית של 'שוחט גבאי ושות''.
"איך אפשר לעזור לך?" שאלה פקידת הקבלה הייצוגית כשהיא מגישה לו חיוך סינתטי.
"דן גרין, לדיון הגירושים של לנה פלוטקין־גרין", השיב.
"סוף המסדרון, הדלת האחרונה משמאל זה חדר הדיונים. כולם כבר ממתינים לך".
בצעדיו האחרונים לקראת היעד הרגיש דן כמו אסיר המובל לגרדום. הוא שמע את הדופק שלו בכל תא בגוף פועם כמו תופי מלחמה.
"בוקר טוב, דן, חיכינו לך!" זה היה גדעון שוורץ, עורך הדין שלו.
דן שמח כל כך לראות אותו שם. הוא נשם לרווחה והתיישב.
"בוקר טוב, אני מתנצל על האיחור אבל היה פקוק באיילון".
לנה ישבה בקצה הרחוק של השולחן חמושה בעורכי דין, אחד מכל צד כמו שומרי ראש. מצדה האחד ישב שוחט, עורך הדין הבכיר, גבר גדול ושמנוני עם שערות אפורות בודדות שהודבקו לקרקפתו בדייקנות, ופנים ששידרו חוסן והתנשאות. ומצדה השני עורך דין צעיר ארוז בחליפה זולה ומבט עייף בעיניים.
עוד מניאק בשרשרת החיול לעבר עתידו המבטיח כערפד משפטי, חשב דן בלבו.
וגם אלכס, אחיה של לנה, היה שם, בעיניו מבט זעוף ומאיים של מאבטח ברים. אחרי הכול, זה מה שהוא היה, מאבטח ברים. וככזה, אחד מנכסיו מעבר לממדיו העצומים היה לתת מבט זעוף ומאיים.
למרות שזו היתה מומחיות של ממש, חשב לעצמו דן כמה מיותר היה להעיר את האידיוט בבוקר ולהביא אותו רק כדי לתת את המבט הזה שלו, שלא עשה עליו כל רושם.
דן ידע מי הוא אלכס באמת, והיה זה שניקה אחריו בכל פעם שהאח נקלע לחוב הימורים.
שוחט כחכח בגרונו ופתח בדיון:
"בוקר טוב, חברים, התכנסנו כאן היום לדון בהסכם הגירושים של לנה פלוטקין־גרין ודן גרין. אני מבין, גדעון, שאתה מייצג את מר גרין, מה שמבטיח שנסיים עם הסיפור הזה מהר וביעילות". הוא חייך מרוצה מעצמו וחשף שיני כריש.
"אנחנו נסיים כשנסיים! אבל בואו, אולי כדאי שקודם נתחיל", ענה גדעון וזרק לעברו חיוך בחזרה, כזה שאמר באופן נחרץ — אל תתנשא מעלי אם אתה לא רוצה לבזבז חצי שנה על ריצות לבתי משפט.
"זה לא אמור להיות תיק מסובך", המשיך הכריש, "לנה ודן היו נשואים חמש שנים, אין להם ילדים משותפים, שניהם מעוניינים בהליך מהיר וללא עיכובים. אז מה שנותר לנו לסגור זה רק את ענייני הכמה!" שוב שיני הכריש והחיוך המרוצה מעצמו. דן יכול היה לראות את סמלי הדולר בכל אחת מעיניו הקטנות והחמדניות.
"בוא נשמע מה אתם רוצים", אמר גדעון.
"מרשתי דורשת מחצית מהרכוש המשותף שברשות בני הזוג".
"מרשתך לא עבדה בחמש השנים האחרונות ולו יום אחד. היא לא תרמה פרוטה לנכסי המשפחה. היא הגיעה מרוששת לתוך הנישואים, ודן אף שילם את חובותיה מהחיים שלה לפני הנישואים. אני חושב שהדרישה הזו מוגזמת וחסרת פרופורציות. דן מוכן לתת לה מיליון שקל, ואם אתה שואל אותי — זה יותר מנדיב!" פסק גדעון.
החיוך של הכריש התחלף במבט רציני וזעוף. דן התרשם מהכישורים התיאטרליים של כל הנוכחים, והציניות הטבעית שלו גאתה ואיימה להטביע אותו. הוא היה איש עסקים ותיק ומקצועי. התכנסויות שכללו הרבה אגו והמון כסף לא היו זרות לו. אבל כשזה נגע לחייו הפרטיים, הוא התקשה לנתק את עצמו רגשית כפי שנהג לעשות בסביבתו העסקית, ומערבולת הרגשות שהוא חש כעת הרגיזה אותו.
"מרשתי דורשת פיצוי הולם על הוויתורים וההקרבות שהיא עשתה בשנים שחייתה עם מרשך", אמר הכריש, ולנה השפילה מבט והתכווצה לתוך הכיסא.
"פיצוי? על מה בדיוק? על הנסיעות שלה ארבע פעמים בשנה לחו"ל, או על המרצדס החדשה? על מה בדיוק היא דורשת פיצוי? שוחט, תקשיב לעצמך! תרדו מהעץ. קחו את המיליון ותגידו תודה שאנחנו לא גוררים את זה לבית משפט!" ירה גדעון בכעס.
דן רצה לחבק אותו שהוא שם בשבילו. הוא חשב עד כמה האיש נחוש לעזור לו, על־אף שלדידו לא הגיעה לו תמיכה כזו. רגשות האשם נגסו בו ללא הרף, ולמרות שידע שבמעמד הזה עליו להפגין פרגמטיות ועמידה איתנה, הוא לא יכול היה שלא לרחם קצת על האישה הזו שחלקה עמו בית וחיים בחמש השנים האחרונות.
אילו הוא היה צריך לנהל את המו"מ הזה בעצמו, סביר להניח שהיה מוציא את פנקס הצ'קים ונותן לה עשרה מיליון רק כדי לסיים עם הפרשה.
"לנה, אני חושב שכדאי שתסבירי במילותייך על מה את דורשת פיצוי", הכריש ידע מה הוא עושה. המילים של לנה, מתובלות במבט קורבני — הוא ידע עד כמה יהיה קשה לקהל הגברי להישאר אדיש למניפולציה הזולה הזו.
לנה הרימה את ראשה. היא היתה לבושה ומאופרת טיפ־טופ, כמו תמיד. פסאדה של אישה חזקה, יפה ומצליחה, שהחביאה עולה חדשה מרוסיה, חסרת פרוטה, השכלה או ביטחון עצמי.
דן נזכר שאלה בדיוק הסיבות שבגינן התחתן איתה מלכתחילה — השבריריות והפגיעות שלה תמיד נגעו בו, והפסאדה היוקרתית הספיקה כדי להוריד את אבא שלו מהגב.
לנה פצחה בנאום שנשמע כאילו היא שיננה ועשתה עליו חזרות כל הלילה, ולפי נוסח הדברים לא היה לו ספק שהכריש עזר לה עם הטקסט.
"חמש שנים הייתי נשואה לדן גרין. הייתי בת עשרים ושמונה כשהתחתנו, וכיום אני בת שלושים ושלוש. חמש שנים שבהן התחננתי לילד, וכל פעם דן דחה ואמר שזה עוד לא הזמן, שהוא עדיין לא מוכן, שהוא בכלל לא בטוח שהוא רוצה. הוא בזבז לי את השנים הטובות ביותר. כעת הסיכויים שלי בגילי להכיר, להתחתן וללדת בטווח השנים הקרוב לא נראים טובים".
"וחשבון בנק מרופד יסייע במציאת הבעל המיוחל..." סינן דן מבעד לשיניו ומיד התחרט. הוא לא באמת התכוון להגיד את זה בקול. הוא לא באמת התכוון להגיד את זה בכלל.
גדעון בעט בו מתחת לשולחן והוא השתתק והשפיל עיניים.
"תמשיכי, לנה", אמר הכריש תוך נעיצת מבט מתרה בדן.
"הוא אמנם לא חסך ממני כלום, והרעיף עלי מתנות וכסף ללא הגבלה. אני מודה שמבחינה חומרית השנים האלה היו טובות, ולא חסרה לי נוחות כלכלית, אבל בכל אספקט אחר של הנישואים דן כשל כבעל. הוא לא שיתף אותי בשום דבר אישי, ולא שיתף אותי ברגשות שלו".
דן גלגל עיניים וחשב לעצמו — זהו המשפט הכי שחוק בהיסטוריה של נשות העולם, ונזכר בעשרות הפעמים ששמע אותו מתגלגל משפתיה ומקפיא לו את הדם:
"תשתף אותי ברגשות שלך, אני רוצה לדעת מה אתה מרגיש".
הוא שנא את הרגעים האלה. שנא להיזכר.
"הוא לא נתן לי להרגיש אהובה ונחשקת, הוא לא שכב איתי כמעט בכלל".
לרגע הרגיש דן איך הדם קופא לו בוורידים. לא שאכפת היה לו מה חברי הפורום הזה חושבים על ביצועיו המיניים. אבל זה שגדעון נמצא שם, גדעון שמכיר אותו מילדות, גדעון חבר טוב של אבא שלו ז"ל, זה הרגיש לו זר ומביך. וזה שלנה ירדה לפסים צהובים הכעיס והגעיל אותו, וכמעט הצליח לעמעם את החמלה שלו אליה. רק כמעט.
הוא הרים את מבטו לשנייה, רק כדי לראות חמישה זוגות עיניים נעוצים בו במבע מרחם ומאשים כאחד. דן הוריד עיניים למשטח השולחן, שנראה לו פתאום מרתק, ובהה בקווים המפותלים של האגוז האפריקני, מכריח את עצמו להרגיע את הכעס והמבוכה.
לנה המשיכה:
"זה לא שלא היה בכלל סקס, מדי פעם שכבנו. אבל גם כשזה קרה, היתה לי תחושה שהוא עושה את זה כי צריך ולא כי הוא רוצה. אני לא צריכה להגיד לכם כמה זה פוגע, וכמה האגו הנשי שלי נפגע מהחוויה הזו".
היא לקחה נשימה והזדקפה, המבט שלה נעול על גדעון לאורך כל הנאום. לנה ידעה שגדעון הוא עקב האכילס של דן בפורום הזה.
"לגבי הכסף שאני דורשת — זה לא רק עניין הפיצוי עבור הנזקים הנפשיים, בחמש השנים האחרונות 'גרינטק' פרחה והרוויחה מליונ..."
שוחט היסה אותה באחת, "לנה, בואי נעזוב רגע את 'גרינטק'. סיכומים כספיים, כאלה ואחרים, נשאיר להמשך. חשוב היה שנשמע במילותייך למה את דורשת מחצית מהרכוש". הוא פנה לגדעון, "תשמע מה אני מציע — אתה ודן תישארו כאן ותדונו בהצעה, שתהיה קצת יותר אטרקטיבית מהמיליון שדיברת עליו", הוא אמר את המילה 'מיליון' בנימה מזלזלת, כאילו מדובר במאה שקלים.
"תבדקו מה אתם יכולים להציע למרשתי, שיפצה אותה על הקשיים שעברה והצלקות שנותרו בה, וימנע מכולנו את אי־הנעימות של בית משפט. מניעת חשיפת כל העניינים האישיים האלה בפני אנשים נוספים היא מטרה משותפת לכל הצדדים". את המשפט האחרון הוא אמר לדן כשהכוונה ברורה — אתה רוצה שעוד אנשים, כולל העיתונות הצהובה, ידעו מה קורה אצלך במיטה? או אם לדייק, מה לא קורה!
דן קפץ אגרופים וזעם שטף אותו. לא שעיתונות צהובה הטרידה אותו, או מה ציבור הקוראים של הזבל הזה חושב עליו, אבל העובדה שהאנשים האלה מנסים לתמרן אותו זימנה זעם עצום לקרבו.
הוא באמת חשב שללנה מגיע. הוא באמת רצה לפצות אותה על השנים שהיא סבלה אותו. אבל הוא ממש לא העריך את הדרך שבה היא בחרה להושיט יד לתוך הכיס שלו.
"אנחנו נעבור למשרד שלי עם לנה ואלכס. ניתן לרוחות להתקרר וללנה להירגע קצת, וניפגש עוד עשרים דקות כדי לראות אם אפשר לסגור את הסיפור הזה עוד היום", סיכם שוחט, ואסף את התיקיות מהשולחן.
המתלמד האפרורי שלו, כמעט באותה שפת גוף ומניירות, עשה זאת בעקבותיו. השניים קמו וצעדו בצוותא לעבר הדלת. לנה צעדה בצמוד לשוחט, עדיין נמנעת מקשר עין עם דן.
אלכס היה האחרון לצאת מהחדר, לא לפני שנתן לדן את ה'מבט'. זה היה כל כך מגוחך ופתטי שדן פשוט חייך, והחיוך המריר הפך לצחוק, שהסלים לצחוק קולני ומתגלגל. כמו צחוק של משוגע.
"משהו מצחיק אותך בכל הסיטואציה הזו?" שאל גדעון בתהייה.
"אפילו לא קצת", נרגע דן והשיב, "סתם חשבתי שבדרך לגיהינום כדאי לעצור רגע וליהנות מהנוף".
"דן, האישה רוצה ביס, וביס גדול מהעוגה שלך. אני אהיה כן איתך, אתה אדם מוכר אחרי ההנפקה של 'גרינטק' לפני שנתיים. כתוצאה מהחשיפה התקשורתית, בשילוב עם הפנים היפים שלך, הפכת בעוונותיך למיני־סלב. אני יודע שמעולם לא כיוונת לזה, אבל אתה שם, והזרקורים שמאירים עליך מאירים גם את הכתמים.
לא יודע מה קרה ביניכם, וגם לא נכנס לזה. חיי המין שלך עם אשתך הם עניינך הפרטי. רק קח בחשבון שאם היא גוררת את זה לבית המשפט, סביר להניח שננצח אותם והם יקבלו את מה שאתה מציע ממילא. אבל הנזק התדמיתי, החשיפה הציבורית והרעש שהסיפור הזה יעשה לא ייטיבו לא איתך ולא עם 'גרינטק'.
אני יודע שלא אכפת לך מה אנשים אומרים, וגם לא אכפת לך אם הדבר יגרום ל'גרינטק' לאיזו נסיגה. אבל אני מכיר אותך מאז שהיית ילד, עוד כשעבדתי עם אבא שלך עליו השלום, ואני באמת חושב שזה יפגע בך, דן, יפגע בך רגשית, יפגע לך באגו, ויפגע בסיכויים שלך לעתיד טוב יותר. ואני, יותר מהכול, רוצה לראות אותך מאושר. בשנים האחרונות אני רואה מולי איש מת מהלך, וזה כואב לי. מאוד כואב".
דן הבין והעריך את הדאגה של גדעון, הוא ידע שהאיש צודק.
גדעון המשיך:
"שווי הנכסים שלך יחד עם 'גרינטק' עומד היום על כארבעים מיליון. מתוך זה יש לך הון נזיל של בערך חצי. בוא נציע לה חמישה מיליון ונסגור על שמונה. אני יודע שזה לא מגיע לה, אבל זה מגיע לך, דן — אתה קונה חופש. אתה קונה שקט ואתה קונה דיסקרטיות, ועבור שלושת הדברים האלה שמונה מיליון הם סכום סביר".
דן שתק וחשב. הכסף באמת לא היה משמעותי עבורו. הוא מעולם לא התעניין בכסף, רדף אחרי הכסף או ראה בהשגתו מטרה עליונה. כסף מבחינתו היה אמצעי, כזה שאִפשר לו לעשות דברים להיטיב עם עצמו. והאם לא זו בדיוק המטרה? האם זו לא בדיוק הסיטואציה שהצדיקה שימוש בממון שלו?
"זה מגיע לה, גדעון, מגיע לה אפילו יותר. אתה יודע בדיוק כמוני שהתחתנתי איתה מכל הסיבות הלא נכונות. אתה יודע שהיה לשנינו רע בתוך הקשר הזה. היא באמת אהבה, והיא באמת רצתה להקים משפחה. היא אף פעם לא נתנה לי להרגיש שהיא שם בגלל הכסף. במידה מסוימת הולכתי אותה שולל. ידעתי שאני מתחתן רק כדי שהוא יירד ממני, ועשיתי את זה בכל זאת. ועכשיו היא כועסת, והכעס שלה מתורגם למספרים בחסות עורכי הדין האידיוטים שלה. אבל זה בסדר, לפחות את זה, גדעון, אני יכול לתת לה!" דן עצר רגע, נאנח והמשיך, "גדעון, תן לה מה שהיא רוצה, ותשחרר אותי מהעינוי הזה".
גדעון חייך. "סע הביתה, שתה כוסית וויסקי ותנשום קצת. אני אסגור פה את הקצוות. רק תרשה לי להעיר שאני חושב שאתה מחמיר עם עצמך. לפחות כצופה מהצד לא התרשמתי שהיא סבלה מהנישואים האלה. דן, אתה איש טוב ותמיד היית, ואני מכבד את ההחלטה שלך".
"תודה, גדעון, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך. אתה חבר טוב!" דן קם, חיבק אותו חזק יותר מהמקובל, ונשם את ריח הכביסה מהז'קט שלו. לשנייה הזכיר לו הריח את אבא שלו.
"רק תבטיח לי שלא אצטרך לראות אותה יותר. אני באמת חושב שלא אעמוד בזה", ביקש.
"דן, אני די בטוח שגם היא לא להוטה לראות אותך יותר מהנדרש. לא צופה בעיות בחזית הזו", ענה לו גדעון בחיוך מריר.
הרעיון של עורך הדין שלו, שכלל וויסקי ובית, נשמע לו דרך מצוינת לקדם אותו עוד טיפה אל הקצה. הבית בהרצליה פיתוח שהוא ולנה רכשו שנתיים קודם עמד כמו אנדרטה לזכר הנישואים שלא היו.
דן שנא אותו כשלנה היתה חלק ממנו, אבל כעת בהיעדרה הוא שנא אותו אפילו יותר. כל פריט בבית הזכיר לו אותה ואת הניסיון שלה להקיף את עצמה בחפצים יקרים ואופנתיים, שיסתירו אותה מפני עצמה. שיחביאו את היתומה הרוסייה והמבוהלת. כל אותם החפצים שעזרו לו להסתיר את המיאוס שלו מהחיים.
אולי הוא חשב שאם הבית יהיה מקושט, הוא ירגיש פחות חלול בפנים. אבל זה עבד כמו משוואה הפוכה — ככל שהוא ולנה קנו ואספו חפצים, ככה הרגיש דן איך גדל הוואקום בתוכו ומאיים לבלוע אותו כמו חור שחור.
כעת, כשהיא כבר לא היתה שם, נשארו החפצים, הזיכרונות הרעים. והבית הזה היה לא יותר מחלל ענק, עם תיאבון בלתי פוסק להוצאות. זה לא שההוצאות עצמן הטרידו אותו, כמו האבסורד שבלשלם כאלה סכומים על מקום שאתה שונא להיות בו.
הדבר היחיד במפלצת הנדל"ן הזו שהוא חיבב היה המטבח. לנה בחרה מטבח איטלקי כפרי, עם אי ענק באמצע, וציוד בישול טופ אוף דה ליין — החל מסירים מברזל יצוק, תנור שפים וברביקיו מובנה. לא משנה שהאישה היתה מצליחה לשרוף מים, ואפילו הקפה שלפעמים היתה מכינה לו היה חסר טעם, העיקר החזות, העיקר שיהיה, וכמובן — הכי טוב.
בניגוד לשאר חלקי הבית, שלא היה בהם ולו דבר אחד שעניין אותו, את המטבח דן אהב. הוא מצא בבישול משהו תרפי, משהו שקל להצליח בו, ואף אחד לא העביר עליו ביקורת או חשב שזה לא מספיק טוב. בעיקר כי אף אחד לא ממש טעם מהתבשילים שלו. התפריט של לנה התבסס בעיקר על חסה ומקלות גזר, ובחמש השנים שהשניים חיו יחד היא נצמדה לדיאטה של ארנבת שדה.
הרבה חברים משותפים לא היו להם. כשהחברות שלה היו פוקדות את הבית היה דן דואג להתאדות. הוא העדיף להתרחק ולנצל את ההזדמנויות הנדירות האלה לבילוי עצמי. לפעמים הרגיש שהוא בעצם האדם היחיד שהוא יכול לסבול.
היו לו חברים, שניים טובים מהאוניברסיטה, החבר'ה מההנהלה של 'גרינטק' ורובי. ה'חבר הכי טוב' שלו מתקופת הצבא, זה שהוא לא ראה בשנה וחצי האחרונות. בעיקר כי לנה לא אהבה את ליז אשתו, אבל גם כי דן היה עייף מדי מלהילחם על הקשר.
אמנם אף אחד מהם לא היה מספיק קרוב אליו כדי להתארח לארוחת ערב, אבל הוא היה די בטוח שלפחות חלק מהם יגיעו ללוויה שלו. כמובן, אם זה לא ייצא בסוף שבוע... אולי חוץ מרובי, שתמיד תמיד היה שם בשבילו כשנזקק לכתף.
הוא החליט שלא, הוא לא יעשה את זה לעצמו וילך הביתה, אלא ילך למשרד ולמכון הכושר כדי להוציא קצת אגרסיות, ואגרסיות היו בו בשפע. ואחר כך, אחר כך אולי ישתה בירה על הדק בחוץ, וירחם על עצמו בלי שאף אחד יפריע ויגיד שהוא מעכיר את האווירה.
.jpg)
