אפילו הבריכה הגדולה בבית הקיץ של תומס התקשתה להכיל את כל הנערות והנערים שהשתכשכו בה, חוגגים את היום האחרון של החופש הגדול. שמש של סוף הקיץ טיגנה בקרניה את הגופות השזופים בבגדי הים הזעירים, וכשפבלו ראה שויקו יוצאת לרגע מהמים, הוא היה בטוח שהוא עושה לה טובה בכך שהוא מתגנב מאחוריה ומשליך אותה בחזרה לבריכה.
"אדיוט!" היא צעקה וצחקה, מתמכרת למגע המים הקריר.
"אני?" פבלו צחק. "מה, לא חם לך?"
"חם נורא", היא שחתה לצידו. "תגיד, איפה מריצה?"
"מאיפה לי לדעת?" הוא טיפס על שלבי הסולם וחזר לבריכה בקפיצת ראש.
"אתה היית אמור לצלצל אליה ולהזמין אותה", הזכירה לו ויקו.
"אני?" פבלו מתח על שפתיו חיוך מלאכי.
"מה, לא הזמנת אותה?" ויקו נעצה בו מבט של תוכחה. רק עכשיו התברר לה למה מריצה לא השתתפה במסיבה הצוהלת של סוף החופשה.
מריצה, למען האמת, לא היתה הדמות היחידה שנעדרה מהנוף. גם מיה ומנואל לא נטלו חלק במסיבה וחבריהם לכיתה, שנהנו ממשחקי כדור במים, לא דאגו לזוג האוהבים. הם ידעו שהשניים נסעו לבלות את חופשת הקיץ בביתו של מנואל, במקסיקו, ושהם אמורים לחזור לארגנטינה ביום המחרת. אך אפילו פלי, חברתה הטובה של מיה, לא העלתה בדעתה מה קרה להם כשארזו את מזוודותיהם והיו בדרכם לשדה התעופה.
"אני אוהבת אותך", חייכה מיה אל בובת הכלבלב שאחזה. הוא חבש כובע מקסיקני ולא נראה כמי שמתרגש לקראת הטיסה.
"אל מי את מדברת?" מנואל התקרב אליה, משקפיים כהים על עיניו.
"גם אותך אני אוהבת", חייכה אליו מיה ומיהרה להיבלע בין זרועותיו. "החופש עבר כל־כך מהר... הייתי מתה להישאר איתך כאן".
"הלוואי שיכולנו", מנואל ליטף את שיערה, "אבל אנחנו חייבים לחזור לבואנוס־איירס. אבא שלך ישתגע אם לא תגיעי. הוא לא ראה אותך חודשיים".
"נכון, הוא לא ראה אותי", מיה צחקה, "אבל הוא צלצל אלי כל יום ולפעמים אפילו פעמיים ביום, כדי לשאול מה אני לובשת ומה אני אוכלת ואיפה בדיוק אני מבלה".
"עוד יהיו לנו הרבה חופשות ביחד", מנואל רכן לנשקה. לשפתיה היה טעם גן עדן. הוא היה אסיר תודה לאמו, שהסכימה לשכן בביתה את חברתו, וקיווה שגם בשובם לארגנטינה, לשגרה של לימודים ומגורים בפנימייה, יוכלו לטפח את אהבתם. אך בעודם נסחפים לנשיקה לוהטת קרא מישהו בשמו ומנואל ניתק ממיה. דקות אחדות לאחר מכן, כשחזר אליה, נצצו עיניו.
"מיה, את זוכרת שלפני כמה ימים מילאנו טופס בתחרות שהפרס הראשון בה הוא הפלגה לאיי גלפגוס?" שאל.
מיה הנהנה, מלטפת את בובת הכלבלב.
"אז זכינו!" הוא צעק.
"אתה עובד עלי!" היא נדרכה.
"לא, אני רציני!" הוא הרים את זרועו הימנית כנשבע. "כרגע התקשרו לאמא שלי ובישרו לה שזכינו בפרס!"
"אבל מנואל", מיה נצמדה אליו, חולצת הפסים שלה מתחככת בחולצה הכתומה שהוא לבש מעל הגופייה, "אנחנו חייבים לחזור לבואנוס־איירס, מחר מתחילים הלימודים".
"את צודקת", הוא תלה מבטו באופק, "אבל מה אני אגיד לך, איי גלפגוס הם מקום כזה חלומי... מי יודע מתי תהיה לנו עוד הזדמנות להגיע לשם".
"אז אולי אנחנו לא חייבים לחזור הביתה?" שפתיה קרבו אליו, מעבירות בו צמרמורת נעימה.
"אני לא יודע", מלמל מנואל, מתאמץ לשמור על ההיגיון, מנסה לדמיין איך יגיבו חבריהם לספסל הלימודים כשביום המחרת ייכנסו לכיתה ולא ימצאו אותם שם.
אך חבריהם לכיתה בילו בבריכה. תומס, המארח, ניגש לדלת הבית וחזר אליהם, כשלצדו פוסע נער גבוה במכנסיים שחורים וחולצה לבנה. "תכירו!" הוא צעק, מנסה לגבור על ההמולה, "זה פרנסיסקו, הבן דוד שלי!"
פבלו יצא מהבריכה, גופו נוטף מים, בוחן את האורח במבט חשדני. כל נער חתיך הצטייר בעיניו כאיום על מעמדו כאליל הבנות.
"פרנסיסקו הגיע מסנטייגו דל אסטרו", סיפר תומס.
"אה", פבלו גיחך. סנטייגו דל אסטרו היא עיירה כפרית בצפון ארגנטינה. אם הגיע משם, אולי הוא לא יסכן את מעמדו בכיתה.
תקוותו התנפצה כשתומס סיפר, שפרנסיסקו נשאר איתם מפני שהוא מתכנן לגשת לבחינות הכניסה ל"היי־ווי סקול" ואם יעמוד בהן בהצלחה - יצטרף לכיתתם.
"אני מקווה שלא שכחת לקשור לעמוד את הסוס שעליו רכבת עד לכאן", עקץ פבלו את פרנסיסקו, בזווית העין רואה שויקו ופליסיטס כבר לוטשות מבט לעבר שיערו הארוך ותווי פניו הנאים.
"אל תדאג", פרנסיסקו מיהר לענות. "קשרתי את הסוס ליד האופניים עם גלגלי העזר שעליהם רכבת עד לכאן".
ויקו ופלי פרצו בצחוק. גם חתיך וגם שנון. שתי נקודות!
"יש משהו לשתות? אני מת מחום", אמר פרנסיסקו.
"בוא", השתיים הסתערו עליו, אחת מכל צד, "ניקח אותך למזנון".
"תנו לתינוק הזה כוס חלב", קרא אחריהן פבלו.
מריצה, שהתחבאה מאחורי שיח, שמעה אותו מעליב את פרנסיסקו וזעמה גבר. שתי נקודות שחורות היא רשמה בליבה לפבלו שלה - הוא גם לא הזמין אותה למסיבה וגם מתעלל בתלמיד החדש. לוחן, חברתה, היחידה שידעה כי מריצה הגיעה עד לבית הקיץ של תומס אך לא נכנסה, האיצה בה להצטרף לבריכה.
"מה פתאום", מריצה מחתה. "שאני אבוא למסיבה שאליה לא הוזמנתי?"
"אז למה באת עד לכאן?" שאלה אותה לוחן.
"כדי לחגוג", ענתה מריצה בטון ערמומי, "אבל בדרך שלי".
במקום מחבואה, מאחורי השיחים, היא עקבה אחרי פבלו שהתנגב והתיישב על כיסא נוח, מותח את רגליו. "אתה נהנה?" היא מלמלה והרימה את הקופסה הקטנה שבה הספיקה לאסוף חלוקי אבן קטנות. שפתיו של פבלו, השרוע מולה, התעקלו לחיוך של עונג, כאילו שהוא עונה לה ב"כן" ומריצה הרגישה שכבר אין ביכולתה להתאפק. בתנועה זריזה היא פתחה את הקופסה, הוציאה אבן קטנה והעיפה אותה - הישר אל מצחו.
"מה זה?" פבלו זינק מהכיסא, "מי השליך עלי אבן? זה בטח הכפרי הזה!" ובלי לחשוב פעמיים הוא מיהר אל פרנסיסקו, שכבר הספיק ללבוש בגד ים, וחבט בגבו. "אתה עוד לא מכיר אותנו!" צעק. "אנחנו, אנשי העיר, לא נותנים שידרכו עלינו!"
פרנסיסקו, להפתעתו הרבה, לא נפגע. "גם בעיר וגם בכפר יש אנשים חכמים לצד... דבילים כמוך".
פבלו רתח, וצחוקן המתלהב של ויקו ופלי גרם לו לאבד כל שליטה. הוא התנפל על פרנסיסקו במכות עד שתומס הבחין במהומה ומיהר לחלץ את בן דודו.
"פבלו, מה עובר עליך?" הוא הפריד בין הניצים. "כבר סיפרתי לך שפנצ'ו ילמד איתנו. ותאמין לי, הוא נחמד".
מריצה, מתחבאת מאחורי השיחים, חככה ידיה בהנאה. "חכה, חכה, פבליטו", גיחכה לעצמה, "קודם חטפת בצד שמאל ועכשיו תחטוף בימין, רק כדי לשמור על שיווי המשקל". היא הוציאה מהקופסה עוד אבן ושוב העיפה אותה - ישר למטרה.
"איי!" פבלו צעק. "מישהו שוב זרק עלי אבן!"
"אבל עכשיו פאנצ'ו בכלל לא היה לידך", הגן תומס על בן דודו.
"אז מי עשה את זה?" שאל פבלו.
"אולי מישהו מהבית השכן", תומס הרגיע אותו, מזכיר לו ששנת הלימודים תיפתח מחר ושלא כדאי להם לפתוח אותה ברגל שמאל.
האדם היחיד שלא היה שום צורך להזכיר לו ששעת האפס מתקרבת היה מר דונוף, מנהל בית־הספר. בשעה שתלמידיו בילו את שעות החופשה המתקצרות הוא ישב במשרדו, טרוד בבעיות האחרונות שהיה עליו לפתור, והוא לא שמח כשגלוריה, מזכירתו הנאמנה, דפקה על הדלת והכניסה אליו שלישייה לא מוכרת - זוג הורים ונערה יפהפייה, זהובת שיער.
"שבו בבקשה", הוא אמר בנימוס, "במה אני יכול לעזור לכם?"
"יש לנו בעיה", פתח האב. "זו הבת שלנו, סול, ובמהלך הקיץ היא הסתבכה במשהו... חמור", כחכח בגרונו, "שבעקבותיו החלטנו לרשום אותה לכאן. אנחנו מקווים שבית־הספר הזה יוכל להחזיר אותה לתלם".
מר דונוף פזל לעבר הבלונדינית התמירה. "מועד ההרשמה כבר עבר", אמר.
"אני יודע", הרצין האב, "אבל זה מקרה חירום".
"מה קרה?" הסתקרן המנהל.
אמה של סול פתחה את תיקה והוציאה ירחון אופנה מהודר שתמונתה של סול הבלונדינית התנוססה בחזיתו. "היא זכתה בתחרות ועכשיו היא רוצה להיות דוגמנית צמרת".
מר דונוף נעץ מבטו בתמונת השער, מרגיש שגרונו נחנק ולא בגלל קשר העניבה. סול, שעמדה מאחוריו, לובשת חולצת סטרפלס צמודה, שיחקה בשיערה. "נכון שאני מקסימה?"
"מה שנכון - נכון", פלט המנהל. "זאת אומרת, את מצטלמת נפלא".
"אתה רואה?" הטיחה סול באביה, "אפילו המנהל חושב שיש לי עתיד!"
"במשפחה שלנו, דוגמנות לא נחשבת לעתיד", ענתה לה אמה. ואביה הוסיף: "לא גידלנו אותך כדי שתצטלמי בחזייה!"
"אבא, אתה לא מבין!" סול רקעה ברגליה, "יש לי הזדמנות חד־פעמית להשתלב בעולם הזוהר!"
"סול, אל תדברי שטויות!" הוא היסה אותה.
מר דונוף כחכח בגרונו. לא נעים היה לו להיתקע בין הנערה היפהפייה לבין הוריה והוא לא רצה לגלם את דמות האיש הרע. "אפילו אם הבת שלכם תעמוד בבחינות הכניסה", אמר, מעלעל בעיתון ומתרשם מהתצלומים הנוספים שלה שפורסמו בו, "אני לא חושב שנשאר לנו מקום פנוי בכיתה או בחדרי הפנימייה".
"אתה לא חושב שתצליח לדחוף עוד תלמידה אחת?" הקשה האב.
מר דונוף, המום מיופיה של סול, הניד בראשו לשלילה, אך דלת חדרו נפתחה ללא נקישה. מר אצ'מנדי, בעל בית־הספר, עמד על הסף.
"שלום אלברטו, שלום לורדס", הוא מיהר אל ההורים ולחץ את ידיהם בחום. "דונוף", פנה אל המנהל, "אני מניח שאתה מכיר את מר אלברטו ריברולה".
המנהל צלל בכורסה העמוקה, מתפלל שהרצפה תיבקע ותבלע אותו בתוכה. "אני לא ממש מזהה אותו", הודה, "אבל הפנים שלו מאוד מוכרים לי".
"מר ריברולה הוא סגן הנשיא של לשכת המסחר", הבהיר לו מר אצ'מנדי.
"אה", דונוף שילב ידיו, משפיל ראשו בפני בעל בית־הספר, שהוא בעל המאה וגם בעל הדעה.
"למרבה הצער, הבת שלנו לא תוכל ללמוד בתיכון שלך", אמר מר ריברולה למר אצ'מנדי, "לדברי מר דונוף לא נותרו מקומות פנויים".
"זה נכון", אישר מר אצ'מנדי, "אבל בכל כלל יש יוצא מן הכלל". והוא שיגר אל מר דונוף מבט מצמית.
מר דונוף הנהן. סול, עדיין מאחוריו, החמיצה פניה. לא היה לה שום חשק להירשם לתיכון עם פנימייה. והיא לא יכלה לנחש שהצטרפותה, בדקה התשעים, תחולל סערה בקרב חברותיה לכיתה.
פלי ישבה על שפת הבריכה וסיפרה לחברותיה שחופשת הקיץ עברה עליה בדיסנילנד ושהיא בילתה נהדר, אך למרות זאת כבר מתחשק לה לחזור לפנימייה. "אל תחשבו שאני מתגעגעת ללימודים", מיהרה להבהיר, "אבל אני מתגעגעת למיה. נורא".
לוחן, שהשאירה את מריצה מאחורי השיחים, סיפרה שגם בחופשת הקיץ היא שהתה בפנימייה - כיוון שהיתה יתומה לא היה לה בית שאליו יכלה לחזור - ושממש באותו בוקר נודע לה שהן עוברות לחדר חדש.
"אז מה?" פלי פיהקה. "כל החדרים אותו הדבר".
"לא מדויק", ענתה לה לוחן. "בחדר הקודם היינו שלוש ועכשיו נהיה ארבע".
"ארבע?" פלי הזדקפה. "ארבע בחדר אחד? כשמיה תשמע את הבשורה הזאת היא מאוד לא תשמח".
אבל מיה היתה עדיין במקסיקו, על הרציף, מתלבטת אם לממש את הזכייה שנפלה בחיקה. מנואל הציע לה לצלצל לסוניה ריי, אשר בילתה את השבוע האחרון של הקיץ על סיפון אונייה בחברת אביה, פרנקו קולוצ'י. היא לא העלתה בדעתה ששיט התענוגות הפך, עבורם, לסיוט על הגלים. היא גם לא יכלה לנחש שאם תחייג אל סוניה ריי, הטלפון הנייד שלה יצלצל בדיוק כשהיא עומדת על הבמה בחברת להקת רקדניות, עורכת חזרות למופע חדש.
"מי האידיוטית שלא כיבתה את הטלפון שלה?" צעק סמי, במאי המופע.
סוניה ריי, שהגיעה לחזרה באיחור רב, כיאה לכוכבת עסוקה, אספה את שיערה הארוך ומחתה את מצחה המיוזע. "נכון", הדהדה אחריו, "מי המטומטמת שמשאירה טלפון פתוח באמצע החזרה?"
סמי הלך בעקבות הקול והרים את התיק שממנו בקע הטלפון.
"אוי, זה הטלפון שלי!" צווחה סוניה ריי, פוצחת במונולוג צייצני של התנצלויות, מסבירה שהעוזרת האישית שלה בחופשה ושהיא לא יכולה לכבות את הנייד מפני שהיא תמיד עלולה לקבל שיחה דחופה ממריצה, בתה האהובה.
אבל מריצה, בתה האהובה, לא חייגה אליה. היא התחבאה מאחורי עץ, לוטשת מבט בפבלו שאחז בידה של נערה חטובה, השעין אותה על הגזע וניסה לנשקה.
"פבלו, אני מכירה אותך", הדפה אותו הנערה, "כל יום אתה יוצא עם אחרת".
"זה לא נכון", הוא מחה. "נדלקתי עלייך בפעם הראשונה שראיתי אותך, ורק בגלל שאני כזה ביישן לא היה לי אומץ להתחיל איתך".
מריצה, מאחורי השיח, נשכה את לשונה. ביישן? איזה שקרן!
"קר לי", אמר פבלו, מנסה להתקרב שנית לנערה, אך היא התירה את הפריאו שהיה קשור סביב מותניה. "תתעטף בו", אמרה ושוב דחפה אותו כשניסה לנשקה.
"מה אני אשם שיצא לי שם של חרמן?" פבלו היתמם. "אני באמת לא כזה".
"באמת?" גיחכה הנערה, "מה עם מריצה?"
"מה איתה?"
"אתה לא יוצא איתה?"
"אני? מה פתאום", פבלו שוב כרך זרועותיו סביבה.
מריצה הרגישה שליבה הולם בפראות. ככה הוא מזלזל בה? הוא עוד ישלם על כך!
"אבל יצאת איתה", טענה הנערה, מסרבת להתמסר לחיזוריו.
"כן, כן, עשיתי לה טובה", סינן פבלו, מקרב שפתיו לשלה.
"די, תפסיק", היא ביקשה, אך החיוך המתוק שעל פניה העיד שהיא לא ממש סובלת מחיזוריו העיקשים. "באתי לכאן כדי לבלות, לא כדי להתמזמז".
"אנחנו נבלה הרבה יותר אם נתמזמז", הוא פסק וסוף־סוף הצליח להצמיד את שפתיו לשלה.
מריצה, מתחבאת מאחורי הגזע, שלחה יד קטנה וצבטה את הנערה בישבנה.
"מה אתה עושה?" צעקה הנערה, "אל תשלח ידיים!"
"לא עשיתי שומדבר", אמר פבלו, מחזיר אותה לנשיקה מתוקה, אך מריצה, מאחורי העץ, שוב שלחה יד וצבטה באחוריה של הנערה.
"אמרתי לך להפסיק!" היא צעקה, החטיפה לפבלו סטירה מצלצלת והתרחקה ממנו בריצה.
פבלו נותר ליד העץ, מלטף את לחיו החבולה ומבוכתו גברה כשפרנסיסקו חלף על פניו ומלמל בקול חרישי: "איזו סצינה! אתה ממש אליל! אולי אתה יכול ללמד כפרי כמוני איך מתחילים עם המין השני?"
"סתום ת'פה!" נבח עליו פבלו וניגש למזנון. הוא לקח צלחת והעמיס עליה כריך בשר. לוחן, שעמדה בצד, המתינה עד שהוא יתרחק ואחר כך דחסה כריך גדול לתוך שקית נייר חומה, מקווה שאיש לא מבחין בה, ומיהרה להביא את האוכל למריצה המורעבת שמתחבאת מאחורי השיחים.
"אולי תשכחי ממנו?" הציעה לוחן.
"כבר שכחתי", ענתה מריצה בפה מלא.
"אז בואי", התלהבה לוחן, "נכייף בבריכה!"
"השתגעת?" מריצה לא זזה ממחבואה. "הוא לא הזמין אותי למסיבה. ואם את חברה טובה שלי אז..."
"מה?"
"עשי לי טובה. טובה ממש קטנטנה. שימי את הדבר הזה", היא הרימה מכסה של קופסה, חושפת לראווה את העכביש השחור שהתרוצץ בתוכה.
"מה? איפה?" לוחן התבלבלה.
"בנעל של פבלו. בבקשה".
"השתגעת???"
"מה איכפת לך?" מריצה התחננה. "זה לא עכביש ארסי. בבקשה..."
רחוק מהן, בבתים שונים ברחבי העיר, נמשכו ההכנות לקראת שנת הלימודים. פרנקו קולוצ'י תלה על קיר הסלון את הכרזה "ברוכה הבאה, מיה!" בדיוק כשנכנסה מריה, המשרתת החדשה, והודיעה על אורח. מבט התדהמה שנשקף מעיניו של קולוצ'י התחלף עד מהרה בשמחה - היה זה אנדרס, חבר ילדות שהתגורר שנים רבות בקנדה. השניים התחבקו בחום. "מתי אתה חוזר לקנדה?" שאל קולוצ'י ואנדרס הודה: "באתי לכאן לצמיתות, אבל אין לי אף פזו על הנשמה".
"אז אתה נשאר אצלי!" בישר לו איל האופנה, "ואני לא מוכן לשמוע דיבורים על בית מלון. הבית הזה הוא גם שלך עד שתמצא עבודה".
השניים הסבו לשולחן, מעלים חוויות וזיכרונות רחוקים. "אני לא מאמין שלא התחתנת מחדש", סינן אנדרס. "אל תגיד לי שזה מפני שעוד לא שכחת את מרינה".
"עשה לי טובה", פרנקו חשק שפתיו. "בבית הזה לא מדברים על מרינה, אז אל תזכיר אותה בכלל".
בן שיחו פצה פיו כדי לשאול מדוע, אך מכשיר הטלפון צלצל על השולחן. על הקו היתה קונספסיון, אמו של מנואל, אשר רצתה לוודא שאביה של מיה אכן יאסוף את הזוג הצעיר משדה התעופה.
"אני כבר מת לראות את מיה", חייך אנדרס אחרי שפרנקו סיים את השיחה. "היא בטח נראית נהדר".
"היא סכנת נפשות", הודה אביה. "מזל שמנואל שומר לי עליה".
"שומר?" אנדרס כיווץ את מצחו, "זו לא בדיוק המילה הנכונה".
"למה אתה מפקפק?" תהה פרנקו, "אני מכיר אותה ואני מאמין שהוא שומר עליה".
"בחייך", אנדרס שלח אליו קריצה, "תהיה הגיוני. נסה לחשוב מה אתה עשית בגילם, כשהיית עם החברה שלך לבד..."
"אבל הם לא לבד!" מחה קולוצ'י. "הם התארחו אצל אמא שלו ולך יש ראש כחול!"
גם בדירה הקטנה של לאורה ודולורס התכוננו לפתיחת שנת הלימודים. לאורה, התלמידה המעולה, ישבה מעל מגדל של מחברות וספרים, לומדת במרץ ואילו דולורס, אחותה הקטנה, רבצה מול הטלוויזיה ולא הבינה למה אמה פוקדת עליה לקום ולערוך את השולחן לארוחת צהריים. "למה את לא אומרת ללאורה לערוך את השולחן?" רטנה.
"לאורה חייבת ללמוד", אמה הנמיכה קול. "מחר היא ניגשת למבחני הכניסה כדי לקבל מלגה".
דולורס המשיכה להתפרקד מול הטלוויזיה במשך שעה ארוכה עד שאמה איבדה את סבלנותה. "אבא שלך ואני עושים מאמצים עצומים כדי שתוכלי ללמוד בבית־הספר היוקרתי!" הטיפה לבתה. "אחותך לומדת בלי סוף כדי לזכות למלגה מפני שאנחנו לא מסוגלים לשלם את שכר הלימוד של שתי בנות! אז את לא יכולה לפחות לעזור קצת?"
"לא!" דולורס השחיזה לשונה. "מצדי, תשלמו את דמי הלימוד שלה ולא את שלי! אני לא רוצה ללמוד בבית־הספר של הסנובים! ועוד בפנימייה!"
"אנחנו לא נשלם את שכר הלימוד של לאורה מפני שהיא מסוגלת לקבל מלגה!" טענה אמה.
"מה את רומזת?" דולורס התעצבנה, "שהראש שלי לא מספיק טוב? בסדר, אם הראש שלי פגום היום אז הוא יהיה פגום גם מחר! אל תשלחי אותו לשום בית־ספר!" וכשקמה מהספה בחוסר חשק ופתחה את הארון, מוציאה סכו"ם וצלחות, היא הניחה לאחת הצלחות להישמט מידה. "תראו!" קראה לעבר הוריה בארס, "עכשיו יש לי בעיות לא רק בשכל! יש לי בעיות גם בידיים ובשיווי המשקל! נכון שזה משמח נורא?"
בעיה גדולה מזו משכה את תשומת לבו של פרנסיסקו, שהצטרף למסיבה. הוא ראה שלוחן ממלאת שקית עם אוכל, וכיוון שלא היה לו עם מי לפטפט החליט ללכת בעקבותיה. לוחן הניחה את השקית החומה ליד אחד השיחים ומריצה, שהתחבאה שם, חטפה אותה, קרעה את הנייר ונעצה שיניה בבאגט העסיסי.
"את בטח צמאה", פרנסיסקו הפתיע אותה מאחור, בטוח שתפס גנבת.
מריצה, שהיתה באמצע הביס, השתעלה וכמעט נחנקה.
פרנסיסקו מיהר לשפוך עליה מים.
"השתגעת? מה אתה עושה לי?" היא הדפה אותו מעליה. "הרטבת לי את כל החולצה!"
הוא התנצל, עזר לה לנגב את בגדיה וכובעה ואחר הזדהה. "פרנסיסקו בלנקו, אני הבן דוד של תומס ובשנה הבאה אני אלמד איתו בפנימייה".
"נעים מאוד", מלמלה מריצה תוך כדי אכילה.
"אבל כולם קוראים לי פנצ'ו", הוסיף הנער.
"נעים מאוד, פנצ'ו", היא חזרה, רוצה שיעזוב אותה כדי שתוכל לחזור לתעלוליה, אבל הוא לא הרפה. הוא שאל למה היא מתחבאת מאחורי השיחים ומריצה התרגזה. "אני מתחבאת?"
"כן", הוא טען. "את יושבת מאחורי השיח, מביאים לך אוכל, אף אחד לא יודע שאת כאן. בטח באת לגנוב".
"אני? לגנוב?" מריצה כמעט השתנקה. אילו ידע מי היא ומי אמה הוא לא היה מעז להעליבה. "אולי תעוף מפה?"
"אין בעיה", הפטיר פנצ'ו בשלווה, "אני אקח את הסנדוויץ' ואני אעוף ואודיע לכולם שמישהי מתחבאת כאן".
"לא, לא", הזדקפה מריצה ואחזה בידו, בעיניה תחינה. "אל תלשין עלי. בבקשה... אני הבת של סוכנת הבית ומישהי הביאה לי אוכל בגלל שהיא יודעת כמה ימים לא אכלתי... אני והאחים שלי, כולנו מתים מרעב..."
פרנסיסקו ריחם על הנערה הרעבה והחזיר לה את הכריך. מריצה חזרה לזלול בהנאה וסיפרה לו שמדי לילה היא יוצאת לאסוף קרטונים ובקבוקים ריקים כדי למכור אותם ולפרנס את עשרת אחיה הקטנים.
"איזה חיים קשים", הוא נאנח.
"כן, קשים נורא", היא הנהנה, "אבל יש אנשים שמצבם אפילו יותר קשה משלנו". ודקות אחדות לאחר מכן, כשפרנסיסקו השאיר אותה במחבואה וחזר לבריכה, היא חייכה מאוזן עד אוזן. 'איך עבדתי עליו! הוא חושב שאני ילדה ענייה. הוא לעולם לא ינחש שאני הבת של סוניה ריי העשירה...'
סוניה ריי העשירה השביתה, ממש באותן דקות, את החזרה. כל הרקדניות עמדו על הבמה בידיים שלובות, ממתינות לכוכבת הגדולה שתואיל בטובה לסיים את שיחת הטלפון הדחופה. "מיה", סוניה הנמיכה קולה, מנסה להתחמק ממבטו הזועם של הבמאי, "את יכולה לבקש ממני כל דבר - רק לא לדבר עם אבא שלך. את לא מתארת לעצמך כמה רבנו בהפלגה. שיט התענוגות ההוא היה ממש זוועה. נשבעתי שאני לעולם לא אדבר עם האבא המפלצתי שלך. לא", היא הניפה את רעמת שיערה, "אני לא יכולה לצלצל לאבא שלך ולהודיע לו שנסעת לכמה ימים. את חייבת לצלצל אליו בעצמך!"
"מה היא אמרה?" שאל מנואל כשמיה סגרה את הטלפון הסלולרי הזעיר.
"שהיא לא מוכנה לדבר עם אבא שלי", סיננה מיה מבעד למשקפי השמש המעוצבים שעל אפה. "מנואל, אני רוצה שתבטיח לי משהו", פנתה אליו לפתע.
"בטח, אהובתי. מה שתרצי". מנואל חיכך את אפו באפה.
"אם אנחנו נוסעים, אנחנו ישנים בחדרים נפרדים". היא תבעה ממנו, "בדיוק כמו אצל אמא שלך".
מנואל רכן אליה, מדביק לה עוד נשיקה. "אין בעיה. אז מה החלטנו?" שאל. "אנחנו מפליגים או חוזרים הביתה?"
מיה שיחקה במכשיר הטלפון, מתלבטת, מעבירה אותו מיד ליד. רחוק ממנה, בג'קוזי הרחב, צלצל הטלפון וגידו שלף מהמים את זרועו השחומה. הוא שמח שתומס ארגן מסיבה כזאת עליזה לרגל סיום החופשה. אפילו ויקו, שנצמדה אליו ללא הפסקה, מזכירה לו שהיא חברתו הקבועה ושאסור לו לפזול אל אחרות, לא הצליחה לפגום בשמחתו.
"זאת אמא שלי", הוא זיהה את המספר שהופיע על הצג והדף אותה מעט, "היא בטח כועסת שלא התקשרתי אליה. אמא?" הוא טיפס אל שפת הבריכה, "אני מצטער שלא הספקתי לצלצל אלייך, פשוט הייתי עסוק בלימודים, עזרתי לתומס להתכונן למבחני המעבר ולא היה לי זמן".
"גידו", אמרה אמו בצדו השני של הקו, "אתה לא צריך להסביר לי שומדבר. אני מצלצלת אליך רק עכשיו מפני שלא רציתי להרוס לך את החופשה".
"מה קרה?" גידו החוויר באחת. "קרה משהו לאבא?"
"לא, אבא בסדר", אמא שלו הצטלבה, "אבל אבא שלך ואני חייבים להיפגש איתך עוד היום".
"היום?" גידו נרתע, "אני לא יכול. קבעתי עם ויקו. אני לא יכול להבריז לה".
ויקו יצאה מהג'קוזי והתיישבה לצדו, מחייכת. גם כשהבינה שגידו משתמש בה רק כתירוץ להתחמקות מהוריו היא שמחה.
"בסדר, אני אסע הביתה עוד מעט", גידו נכנע.
"אבל אנחנו לא בבית", אמרה אמו.
"איפה אתם? בעבודה?" שאל גידו. "אז אני אסע לשם". הוא לא רצה שהוריו יבואו לפנימייה. בכל פעם שהגיעו לשם הם עשו לו בושות. הוא, בניגוד לחבריו לכיתה, לא בא ממשפחה אריסטוקרטית, ואבא שלו היה קצב פשוט. הוא העדיף לנסוע עד לאיטליז של אביו במקום לחזור לפנימייה ולהיתקל במר דונוף, אשר משעה לשעה הרגיש יותר חנוק ומבולבל.
למה לא נותנים לי קצת מנוחה ביום האחרון לחופשה? רטן דונוף. הוא רק סיים את תהליכי הרישום של סול היפהפייה, שנחתה עליו בדקה התשעים, וכבר התפרצו לחדרו גברת ומר פואנטס־אצ'גואה, שהוא לא הכירם, אך העובדה שהם נשאו שם משפחה כפול העידה שהם שייכים לאצולה המקומית. הם כבר רשמו את בנם לפנימייה ודרשו שהמנהל, בכבודו ובעצמו, יוביל אותם לחדר שבו בנם יתגורר.
"זה חדר נחמד", הגברת התרשמה.
"ככה זה אצלנו", הצטנע המנהל, "הכל אל"ף־אל"ף, האיכות הכי טובה. זה מה שהבן שלכם יקבל".
"אבל מה שמעניין אותי זה האיכות האקדמית", סינן לעברו האב, "לא התפאורה".
"אל תדאג בעניין האיכות האקדמית", מר דונוף התרברב. "אף מוסד חינוכי לא יכול להתחרות בתיכון שלנו - לא ברמה, לא ביוקרה ולא בהישגים".
"מצויין", הנהן האב. "זה מה שאנחנו צריכים כדי להוציא את הבן שלנו מקבוצת חבריו המוזרים".
"מותק, אל תקרא להם מוזרים", אשתו חנחנה בקולה, "הם רק מודרניים".
"תקראי להם איך שאת רוצה", הוא היסה אותה. "בעיניי הם מוזרים".
מר דונוף עקב אחר חילופי הדברים בתדהמה. וכיוון שהיה מודע למעמדם חזר והבטיח להם כי בנם ילמד בחברת ילדי המשפחות היוקרתיות ביותר במדינה. בעודו מונה את שבחי המוסד שהוא מנהל נכנס לחדר בנם והמנהל החוויר. עלם החמודות שלהם לבש שחורים, על ידיו התנוססו אינספור שרשראות שחורות, טבעות וצמידים, קולר שחור עיטר את צווארו ועל ראשו התנוססה כרבולת שלא נראתה כמו תסרוקת אופנתית.
"רוקו, תגיד שלום למר דונוף, מנהל בית־הספר", אמרו ההורים.
רוקו העיף מבט מתנשא במנהל. "אז זה בית־הספר של העשירים החדשים שרוצים שכולם ידעו כמה שהם עשירים?" התריס. "אוף, כמה שזה מגעיל! זה ממש לא בשבילי!"
"לא שאלנו אותך אם זה כן או לא בשבילך", ענה אביו בטון תקיף. "אתה נשאר כאן!"
"אל תדאג", חייכה האם אל המנהל ההמום, "הוא יהיה בסדר".
"אם הוא נשאר כאן", מר דונוף התקשה לדבר, "כדאי שהוא ייגש למזכירות ויצטייד בתלבושת אחידה".
"תלבושת אחידה?" רוקו נופף בצמידים, וכשהניד ראשו לשלילה נעו גם העגילים הארוכים שהשתלשלו מאוזניו, "מה, בנוסף לכל הצרות אני גם חייב להתחפש לנער עשיר?"
"אל תתחצף!" נבח עליו אביו, בעוד המנהל מגמגם: "אני מקווה שיהיה בסדר... זו תגובה אופיינית לגיל הנעורים... אני מקווה שבית־הספר יעזור לבנכם להתבגר ולהתחיל להתנהג כמו שצריך..."
"אל תבנה על זה!" רוקו הניח את כף ידו על כתף המנהל. "אותי לא תצליח לרסן!"
גידו לא ידע שממש ברגעים אלה מצטרף לכיתתם תלמיד חדש, אך הוא התעכב על שפת הבריכה גם מפני שלא התחשק לו למהר אל הוריו ובעיקר מפני שהבנים נסחפו לדיון מעמיק בנושא המרתק מכל - החזה השטוח של הבנות.
"גודל החזה הוא לא עניין של גיל", טען גידו. "אני מכיר ילדות בנות 12 שכבר מגדלות... רימונים".
"אבל מה עוזרים לך הרימונים שלהן?" גיחך פבלו, שהתיישב על כיסא נוח ופרם את שרוכי נעליו. "הרי ויקו שומרת עליך כל הזמן. למה שלא תהיה כמוני, פרפר חופשי?"
מריצה, עדיין מתחבאת מאחורי השיחים, עקבה אחרי כל תנועה של פבלו. עוד מעט תיענש, הרהרה. דקה קלה לאחר מכן, כשפבלו תחב את כף רגלו לנעל, נמלטה מפיו זעקה. עכביש גדול הגיח מתוכה. "הוא עקץ אותי!" פבלו צרח.
"זה עכביש ארסי!" תומס החליף צבעים ומיהר להשכיב את פבלו על הרצפה.
"תצילו אותי! תצילו אותי!" פבלו צווח.
כל הנוכחים הקיפו את פבלו המבוהל. "יש לו שעתיים לחיות עד שהארס יתפשט בכל הגוף", אמר גידו, כמנוסה.
"תזעיקו רופא!" פבלו התחנן על חייו. "אל תתנו לי למות... בבקשה..."
מריצה השקיפה עליו ממחבואה, מחככת ידיה בהנאה. "מגיע לך!"
"חבר'ה, תירגעו", קראה לוחן שהצטרפה להתקהלות, "זה לא עכביש ארסי!"
"מאיפה את יודעת?" השתיקו אותה הבנים.
"באזור הזה אין עכבישים ארסיים", לוחן החלה להתפתל.
"אבל אולי הוא אלרגי לעכבישים?" טען גידו, משתדל לרסן את פבלו השרוע על הרצפה, בועט ברגליו ומשתולל.
לוחן קפאה. "אלרגיה לעכבישים?" מלמלה כאילו לעצמה. "על זה מריצה לא חשבה".
וליבה החסיר פעימה כשפבלו, עדיין חיוור כסיד, הרים ראשו מהרצפה. "מריצה?" שאל. "מריצה אחראית לזה?"
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
