השדוסקופ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השדוסקופ
הוספה למועדפים

השדוסקופ

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ססי ג'נקינסון

ססי ג'נקינסון מתגוררת בוֵויילס שבאנגליה עם בעלה ושני בניה הקטנים.
חנות האמהות, ספרה הראשון הראשון בסדרת בסדרת "הצרות הצרורות של אולי וג'קפיץ", ראה אף הוא אור בהוצאת מטר.

נושאים

תקציר

ספר שלישי בסדרת "הצרות הצרורות של אולי וג'קפיץ".
צרה מצמררת!
לורד וליידי סְפִּיפִינְג רוצים הרבה רוחות רפאים – 
כדי למשוך תיירים לטירת מוֹתָרוֹתִינְגְהָם.
אוֹלִי רוצה רק רוח רפאים אחד – 
כדי לנצח בהתערבות עם אחותו.
גֵ'קְפִיץ לא רוצה רוחות רפאים בכלל – 
אבל הודות לשֵׁדוֹסקוֹפּ הוא מקבל רוח אחד.
אם לא יטפלו בכל רוחות הרפאים האלה
עד שעת השקיעה – יתחילו הצרות הצרורות!

פרק ראשון

רוח רפאים בגלריה
 
דמות הרפאים הלבנה חצתה לאִטהּ את הגלריה שצפתה על האולם הגדול שמתחת, שם עמד הקהל והביט בה בעיניים פעורות. חזיון התעתועים נעצר לפני וילון כבד, גנח בקול מצמרר ונעלם. הצופים המרותקים התנשפו בהקלה. איש מהם לא ישכח לעולם את רוח הרפאים של טירת מוֹתָרוֹתִינְגְהָם.
לאחר שליידי סְפִּיפִינְג נופפה לשלום לאחרון האורחים, היא עלתה אל החדר הקטן שמאחורי הגלריה, שם ישב כעת רוח הרפאים על כיסא ישן.
״איך הייתי?״ שאל הרוח.
״לא רע,״ היא ענתה. ״אם כי אני לא בטוחה בנוגע לגניחה. היא היתה דרמטית מדי.״
הרוח הסיר את הסדין, ומתחתיו נחשף לורד סְפִּיפִינְג, זקן וגרוּם אבל בהחלט חי וקיים. ״רציתי לגוון קצת את המופע,״ הוא נאנח. ״נמאס לי להיות רוח רפאים שסתם לא עושה כלום.״
״אה, אבל אתה עושה את זה נהדר. תן לי את הסדין, אני אקפל אותו. הוא נמעך לגמרי. רוחות רפאים לא מסתובבים עם סדינים מעוכים. ותחשוב על כל התיירים שבאו לראות אותך. היום הגיעו עשרים ושלושה — שברנו שיא.״
״אנחנו זקוקים לכל פֶּנִי,״ נאנח בעלה. ״הבוקר נאלצתי להניח עוד דלי בחדר של המלך ג'ורג', כי יורד גשם מהתקרה.״
״אם כך, טוב שהמלך ג'ורג' לא ישן שם בימינו,״ העירה ליידי סְפִּיפִינְג.
״בקרוב מאוד כל התקרה תיפול.״
״אם כך, נזדקק לדלי גדול במיוחד.״
״תהיי רצינית, בִּינְקִי. יכול להיות שהגיע הזמן לנקוט אמצעים קיצוניים.״
ליידי סְפִּיפִינְג קימטה את מצחה. אמצעים קיצוניים פירושם למכור את הכלבים או את מִילְדרֶד, פרת המַחמד האהובה של בעלה. בכל פעם שהוזכרו בשיחה המילים אמצעים קיצוניים, היה ברור שלורד סְפִּיפִינְג ישקע בדכדוך.
 
״תתעודד,״ היא אמרה. ״יכול להיות שיש לי פתרון. תסתכל.״ מתוך הכיס שבחצאיתה היא הוציא מודעה קטנה שגזרה מתוך עיתון:
 
לורד סְפִּיפִינְג הביט במודעה במבט ספקני.
״אנחנו לא זקוקים למי מנוחות, אנחנו צריכים כסף,״ ציין. ״בכל מקרה, ודאי שלא ארצה לשוחח עם אף אחד מהמנוחים שלי, יקר או לא יקר.״
״אני יודעת שאתה לא רוצה, אבל אולי האור־ירח הזאת תצליח לכנס כמה מרוחות הרפאים שלנו. שנינו יודעים שהם מתעופפים בכל הבית — אם הם היו מתגלים לעיני התיירים, לא היית צריך להסתובב מכוסה בסדין הזה שלוש פעמים בשבוע.״
״אה! אם זהו ההסבר, יקירתי,״ אמר לורד סְפִּיפִינְג, ״ודאי שאסכים.״
וכבר באותו יום נשלח מכתב למדאם וָיוֹלֶט אור־ירח המזמין אותה לבוא ולהעלות באוֹב את אבות־אבותיהם של בני־הזוג סְפִּיפִינְג.
בצירוף מקרים מפחיד, אוֹלִי בִּיגְלְס והחבר הכי טוב שלו, גֵ'קְפִיץ הֵיינְס, ששניהם התגוררו במרחק של קילומטר בערך מטירת מוֹתָרוֹתִינְגְהָם, דיברו גם הם על רוחות רפאים. אחיו הגדול של גֵ'קְפִיץ, מַאט, הגיע הביתה לחופשה מלימודיו באוניברסיטה, וכשהבנים עזרו לו לסחוב את החפצים שלו אל חדרו שלמעלה הבחין גֵ'קְפִיץ במשהו מוזר, דחוס בתוך קופסת קרטון שעולה על גדותיה.
״מה זה?״ הוא שאל והוציא מִתְקָן אדום מכוסה כפתורי הדבקה מגומי, וחוטי מתכת משתלשלים ממנו. ״זה נראה כמו מדוזה שמופעלת בשלט־רחוק.״
״זהירות,״ אמר מאט. ״זה גלאי רוחות רפאים.״
״מה, באמת? איפה מצאת אותו?״ שאל אוֹלִי.
״הכנתי אותו בעצמי. במסגרת הלימודים שלי.״
״חשבתי שבפקוּלטה להנדסה לומדים לבנות גשרים, לא להכין גלאֵי רוחות רפאים,״ אמר גֵ'קְפִיץ.
״אה, אני כבר לא לומד הנדסה — לומדים שם, כאילו, קשה מדי,״ ענה מאט. ״החלפתי ללימודי פָּרָאפּסיכוֹלוֹגיה.״
״פרא־מָה־יָה?״
״פראפסיכולוגיה. תורת רוחות הרפאים. אבל עוד לא סיפרתי לאבא ואמא אז אל תגלו, טוב?״
״כבר ראית רוחות רפאים?״ שאל אוֹלִי.
״לא.״ מאט קימט את מצחו. ״אני צריך לשפר את גלאי רוחות הרפאים שלי.״
גֵ'קְפִיץ בחן מקרוב את גלאי רוחות הרפאים והבין מה הסוד שלו. ״זה כובע רוֹגבּי עם משקפת שחייה!״
״מתוחכם, נכון?״ אמר מאט. ״קיבלתי את הרעיון כששיחקתי רוגבי. הייתי צריך משהו צמוד לראש, כדי שהחיישנים יפעלו. בהתחלה חשבתי על כובע ים, אבל זה נראה ממש אידיוטי.״
גֵ'קְפִיץ חבש את כובע הרוגבי והניע את ראשו כך שחוטי המתכת היטלטלו כמו אנטנות על קסדה של חייזר. ״וזה לא נראה אידיוטי?״ הוא שאל.
״עליך, כן,״ אמר מאט. ״עלי זה נראה מבריק מבחינה מדעית.״
״איך זה עובד?״ שאל אוֹלִי.
״טוב, הרעיון הוא שרוחות רפאים הם למעשה מרכזים של פעילות אֶלֶקטרוֹ־מַגנֶטית,״ הסביר מאט. ״כולנו נוכל לראות אותם אם נהיה מכוּוְנָנים. הדיסקים האלה הם אלקטרודות — חיישנים שמגדילים את הפעילות האלקטרו־מגנטית כך שהמוח יוכל להבחין בה.״
העיניים של גֵ'קְפִיץ קיבלו מבט זגוגי לשמע כל הפרטים הטכניים, אבל מאט כבר נסחף בהסברים. הוא הרים קופסה שחורה בגודל חפיסת קלפים שנקשרה לכובע הרוגבי בחוט מתכת ארוך ומסולסל. ״קופסת הבקרה הזאת מודדת את השינויים של השטף המגנטי בתדירוּת לשנייה, ואת אורך הגלים של הקרינה האלקטרו־מגנטית — כעיקרון זה כמו ספֶּקטרוֹסקופ...״
״אהההה!״ יילל גֵ'קְפִיץ. הוא הניח את כפות ידיו על אוזניו, עצם את עיניו בכוח וצרח, ״בִּיבְּל־בִּיבְּל־בִּיבְּל־בִּיבְּל־בִּיבְּל!״ מאט נעץ בו מבט שואל.
״יותר מדי מדע,״ הסביר אוֹלִי. ״זה כמו תגובה אלרגית. אפשר לדבר על מדע רק שלושים שניות, כי אחר־כך הוא מתחיל לבַּבֵּל. הוא לא יכול לשלוט בעצמו. זה קורה גם בבית־הספר, ובגלל זה הוא מסתבך בהמון צרות. ספר לי מה התפקיד של המשקפת.״
״יש בה עדשות מיוחדות,״ אמר מאט ועדיין הציץ בעין אחת על גֵ'קְפִיץ, ״רגישוֹת לרוחות רפאים. הכול מאוד מדעי, ואני לא מבין למה אני לא מצליח להפעיל את זה.״
״הוא גמר?״ צרח גֵ'קְפִיץ.
״כן!״ צעק אוֹלִי.
גֵ'קְפִיץ הוריד את הידיים מהאוזניים. ״סוף־סוף. הלוואי שיכולנו לקחת את השֵׁדוֹסקוֹפּ הזה לטיול בשיעור היסטוריה של יום חמישי. אנחנו הולכים לטירת מוֹתָרוֹתִינְגְהָם, והיא מלאה ברוחות רפאים.״
״אתה לא יכול,״ אמר לו אחיו. ״אני אוסר עליך, או שגורלך יהיה גרוע ממוות.״
אוֹלִי בחן את קופסת הבקרה. ״בשביל מה הכפתורים האלה?״ הוא שאל.
 
״זה המתג שמראה פועֵל/כבוי,״ הסביר מאט. ״אתה רואה את החוגה הזאת?״ הוא הצביע. ״היא מודדת את הפעילות האלקטרו־מגנטית. היא יכולה להגיע מאפס לשישים ב־4.3 שניות.״
״מגניב,״ אמר אוֹלִי. ״כמו מכונית פֶרארי. וזה?״ הוא הצביע על כפתור אדום שלידו סומנו האפשרויות נמוך, בינוני, גבוה.
״מה שלא יהיה, בזה אל תיגע,״ אמר לו מאט.
גֵ'קְפִיץ מיד השתוקק לגעת בו. ״למה לא?״ שאל. ״מה הוא עושה?״
״זה כפתור הגל העל־טבעי,״ אמר אחיו. ״אי־אפשר לדעת מה הוא עלול לעשות.״
 
אדמומיות התפשטה בפניה המפודרות של מדאם וָיוֹלֶט אור־ירח כשהתיישבה בסלון הקטנטן שלה וקראה את המכתב של בני־הזוג סְפִּיפִינְג. גם לורד וגם ליידי! ועוד בטירה! כמה נַעֲלֶה!
היא שאלה את עצמה אם תצטרך לקוד בפניהם קידה. בכל שלושים שנותיה כשחקנית בתיאטרון, וָיוֹלֶט אור־ירח קדה אלפי קידות. כעת, כשהיתה זקנה מכדי להיראות יפָה וגאה מכדי להיראות זקנה, חיי הבימה איבדו מזוהרם. אבל היא עדיין היתה זקוקה לכסף כדי לשלם שכר דירה, ולכן התמזל מזלהּ שבמשך אותן שלושים שנה למדה כל מה שיש לדעת על אפקטים מיוחדים בהצגות. וָיוֹלֶט אור־ירח החליטה לשלב את כישוריה כשחקנית ואת ידיעותיה בפעלולים מוליכי שולל, כדי להציג את עצמה כמישהי שמסוגלת ליצור קשר עם עולם הרוחות — כמתַקְשֶׁרֶת.
מובן שמדאם וָיוֹלֶט אור־ירח לא היתה מסוגלת לתקשר עם רוחות רפאים, בדיוק כמו שלא היתה מסוגלת להטיס חללית, אבל היא ידעה לגלם את תפקיד המתקשרת, והלקוחות שלה לא הרגישו כלל בהבדל. מכיוון שעד אותו יום זכתה להצלחה מסחררת, היא עצמה כמעט האמינה להצגות שלה.
״אני בהחלט מתקשרת יוצאת מגדר הרגיל,״ אמרה לעצמה בשמחה והלכה לארוז.
לורד סְפִּיפִינְג עמד באחו שטוף השמש הסמוך לטירה ושוחח עם מִילְדרֶד, פרת המחמד שלו, כשראה את המונית הארוכה חולפת על פניו. הוא קימט את מצחו. הרי בשלט על השער כתוב בבירור: ״סגור בימי שלישי״. מה, אנשים לא יודעים לקרוא בימינו?
 
כשהמונית התגלגלה במעלה הדרך הבחינה וָיוֹלֶט אור־ירח ברועֶה זקן עם פרתו העדינה. כשהטירה התגלתה לעין במרחק, גדולה ודקה ומחודדת, היא התרווחה במושב שלה ונאנחה. כמה נעלֶה!
המונית הביאה אותה אל דלת עץ מרהיבה. הנהג הוציא מתא המטען את שתי המזוודות שלה, כל אחת מהן בגודל של ארון קבורה, לקח את התשלום המגיע לו ונסע לדרכו. וָיוֹלֶט אור־ירח משכה בטבעת ברזל גדולה שעליה כתוב פעמון וחיכתה שהדלת תיפּתח בידי רב־משרתים שכמותו לא ראתה מעולם.
בעודה עומדת ומחכה שמעה קול קורא, ״שלום.״ היא הביטה סביבה והופתעה לראות ראש של אישה מציץ מחלון בקומה התחתונה.
 
״שלום,״ אמר שוב הראש. ״את ודאי מדאם אור־ירח. אני אַגָתָה סְפִּיפִינְג. אכפת לך להיכנס דרך כאן? לצערי דלת הכניסה רקובה לגמרי, ואנחנו לא מעזים לפתוח אותה מחשש שהיא תיתלש לגמרי מצירֵיהָ. ועכשיו איבדנו את המפתח לדלת הגינה, זאת שמיועדת בדרך כלל לאורחים. אמנם תוכלי ללכת מסביב אל הדלת האחורית, אבל זה די רחוק. הנה, יש כאן סולם קטן.״
וָיוֹלֶט אור־ירח התבוננה ברוגז במתקן שהגיח ברעש מבעד לחלון. הרי היא שחקנית, לא לוליינית.
״נוכל לקחת את המזוודות שלך אחר־כך,״ אמרה המארחת שלה, ״במריצה. השרָת שלנו, וִילסוֹן, נהג לעשות כל מיני עבודות קטנות כאלה, לפני שהוא הזדקן. עכשיו אנחנו חייבים לעשות הכול בעצמנו.״
וָיוֹלֶט אור־ירח התכוננה לכניסה ראוותנית אל טירת מוֹתָרוֹתִינְגְהָם; היא היתה אמורה להיכנס ברוב הוד והדר אל אולם מלא במשרתים ולהיות המומה כל־כך מנוכחותן של רוחות רפאים עד שתיאלץ לשכב על ספת קטיפה כדי להתאושש. ייתכן שהמשרתים היו משיבים עליה רוח במניפה, וכולם היו מתרשמים כל־כך מרגישותה העל־טבעית.
מכיוון שטיפסה על הסולם היישר אל תוך ערֵמה של כובעים ומגפיים ומיטות לכלבים, היא התקשתה במקצת ליצור רושם רוחני שכזה. אבל וָיוֹלֶט אור־ירח היתה מקצוענית אמיתית ותמיד הצליחה לגלם את תפקידה במיומנות, אפילו בתוך חדר ארונות.
 
״ליידי סְפִּיפִינְג,״ היא התנשפה, גררה את רגלה החסונה דרך החלון ושתלה אותה ברצפה. ״כבר ממקומי כאן אני מריחה את רוחות הרפאים המשוטטות בטירה, עצובות וחסרות מנוחה.״
״כמה נפלא,״ השיבה המארחת שלה. ״אני מריחה רק בוץ וכלבים. את ודאי מוכשרת מאוד. הצטרפי אלינו לתה ונאמר לך מה אנחנו צריכים.״
וָיוֹלֶט אור־ירח עדיין טיפחה ציפיות להוד והדר לאורך כל המסדרון הטחוב והמאובק שהוביל אל מטבח בגודל אולם התעמלות. אבל היכן הטבחית? היכן כל המשרתות? מדוע ליידי סְפִּיפִינְג שוֹפֶתֶת בעצמה את הקומקום?
כשעמדה ליד החלון, שקועה במחשבות ומביטה בתרנגולות המנקרות בין העשבים השוטים שבחצר, היא הבחינה שוב ברועה הפרות הזקן והמוזנח, עומד ליד אחד המחסנים המתפוררים. הוא הציץ בפינות ומדי פעם הושיט יד ותלש משהו בלתי נראה מהאוויר. מה הוא זומם בדיוק?
״הנה,״ אמרה המארחת שלה והעמידה קנקן תה ישן וסדוק על השולחן.
דלת המטבח נפתחה בחריקה, והרועה הזקן נכנס לאִטו.
״הבאתי עוד כמה קורי עכביש,״ הוא הכריז.
״כל הכבוד, יקירי,״ אמרה ליידי סְפִּיפִינְג. ״נתלה אותם אחר־כך. בוא ותכיר את מדאם אור־ירח. היא נאלצה לטפס דרך החלון של חדר הארונות כי לא מצאתי את המפתח לדלת של הגן.״
״אהה. נראה לי שהוא בכיס שלי.״
ליידי סְפִּיפִינְג נאנחה. ״מדאם אור־ירח, זה בעלי אַלְגֶ'רנוֹן.״
״בעלך?״ צייצה וָיוֹלֶט אור־ירח והשתעלה. כשלורד סְפִּיפִינְג ניגש ללחוץ את ידה, מיד הִכה בה ריח חזק של פרות.
״נעים מאוד,״ הוא חייך אליה. הוא היה גבוה, כנראה גבוה מדי בשביל השיער שלו, שנסוג מקודקודו וצמח בציצות צמריריות מעל אוזניו. ״כשחלפתְּ על פנינו, חשבתי שאת עוד איזה תייר שוטֶה, אבל מִילְדרֶד, הפרה שלי, כשכשה בזנב והבהירה לי שאני טועה. היא נהדרת, שתדעי. אני משוכנע שיש לה כוחות על־טבעיים משל עצמה. את צריכה לבוא ולפגוש אותה באחד הימים, מדאם אור־ירח, תראי שיש לכן הרבה במשותף. כעת, שבי בבקשה ונציג בפנייך את כל העובדות, כמו שאומרים.״
כשלורד וליידי סְפִּיפִינְג גמרו את ההסבר הבינה וָיוֹלֶט אור־ירח שלא יהיו לא רב־משרתים ולא טבחית, לא משרתים ולא משרתות. רק שני אנשים זקנים שמנסים לגייס כסף כדי שביתם לא יתמוטט. לרגע חשבה להתוודות ולספר שהיא לא באמת מתקשרת עם רוחות רפאים, אבל מיד שינתה את דעתה. הם עלולים לסלק אותה מביתם, והם הרי לא היחידים שזקוקים לכסף.
לכן היא שאלה, ״היכן תרצו שתופיע רוח הרפאים הראשונה?״
״ובכן, האולם הגדול בהחלט נחשב למקום ראוי להתגלויות,״ הציע לורד סְפִּיפִינְג.
״אם כך, אני אעודד את הרוחות של יקיריכם המנוחים לתקשר איתכם,״ הודיעה מדאם אור־ירח.
הלורד הנכבד נע באי־נוחות. ״אהה. האם אני חייב לתקשר איתם? המנוחים שלי לא היו נחמדים במיוחד.״
אבל וָיוֹלֶט אור־ירח לא הניחה שיגזלו ממנה את ההזדמנות להציג את סצנת היקירים המנוחים על רקע תפאורה מרהיבה כל־כך. ״בתור היקיר שעוֹדוֹ בין החיים עליך להיות נוכח,״ היא התעקשה. ״ניפגש באולם הגדול הערב בשעה שבע. עלי להיות שם לבד במשך שעתיים כדי להתכונן מבחינה רוחנית.״
״בזמן שאת תתכונני,״ אמרה ליידי סְפִּיפִינְג, ״אנחנו נכניס את קורי העכביש, לפני שהם ייקרעו.״
״אני סקרנית במקצת, ליידי סְפִּיפִינְג. מדוע אתם אוספים קורי עכביש?״
״כדי לקשט את הטירה, כמובן. תיירים אוהבים קורי עכביש. גילינו את זה די במקרה, כשלא הספקנו לנקות. זה מאוד נוח.״
״אני מבינה,״ אמרה וָיוֹלֶט אור־ירח בספקנות. ״טוב, אלך להתכונן עכשיו לפגישה עם יקיריכם המנוחים,״ והיא ריחפה אל מחוץ לחדר בתוך ענן סגול.
״אני מקווה שהיא תפסיק לקרוא להם כך,״ נאנח לורד סְפִּיפִינְג.

ססי ג'נקינסון

ססי ג'נקינסון מתגוררת בוֵויילס שבאנגליה עם בעלה ושני בניה הקטנים.
חנות האמהות, ספרה הראשון הראשון בסדרת בסדרת "הצרות הצרורות של אולי וג'קפיץ", ראה אף הוא אור בהוצאת מטר.

עוד על הספר

נושאים

השדוסקופ ססי ג'נקינסון
רוח רפאים בגלריה
 
דמות הרפאים הלבנה חצתה לאִטהּ את הגלריה שצפתה על האולם הגדול שמתחת, שם עמד הקהל והביט בה בעיניים פעורות. חזיון התעתועים נעצר לפני וילון כבד, גנח בקול מצמרר ונעלם. הצופים המרותקים התנשפו בהקלה. איש מהם לא ישכח לעולם את רוח הרפאים של טירת מוֹתָרוֹתִינְגְהָם.
לאחר שליידי סְפִּיפִינְג נופפה לשלום לאחרון האורחים, היא עלתה אל החדר הקטן שמאחורי הגלריה, שם ישב כעת רוח הרפאים על כיסא ישן.
״איך הייתי?״ שאל הרוח.
״לא רע,״ היא ענתה. ״אם כי אני לא בטוחה בנוגע לגניחה. היא היתה דרמטית מדי.״
הרוח הסיר את הסדין, ומתחתיו נחשף לורד סְפִּיפִינְג, זקן וגרוּם אבל בהחלט חי וקיים. ״רציתי לגוון קצת את המופע,״ הוא נאנח. ״נמאס לי להיות רוח רפאים שסתם לא עושה כלום.״
״אה, אבל אתה עושה את זה נהדר. תן לי את הסדין, אני אקפל אותו. הוא נמעך לגמרי. רוחות רפאים לא מסתובבים עם סדינים מעוכים. ותחשוב על כל התיירים שבאו לראות אותך. היום הגיעו עשרים ושלושה — שברנו שיא.״
״אנחנו זקוקים לכל פֶּנִי,״ נאנח בעלה. ״הבוקר נאלצתי להניח עוד דלי בחדר של המלך ג'ורג', כי יורד גשם מהתקרה.״
״אם כך, טוב שהמלך ג'ורג' לא ישן שם בימינו,״ העירה ליידי סְפִּיפִינְג.
״בקרוב מאוד כל התקרה תיפול.״
״אם כך, נזדקק לדלי גדול במיוחד.״
״תהיי רצינית, בִּינְקִי. יכול להיות שהגיע הזמן לנקוט אמצעים קיצוניים.״
ליידי סְפִּיפִינְג קימטה את מצחה. אמצעים קיצוניים פירושם למכור את הכלבים או את מִילְדרֶד, פרת המַחמד האהובה של בעלה. בכל פעם שהוזכרו בשיחה המילים אמצעים קיצוניים, היה ברור שלורד סְפִּיפִינְג ישקע בדכדוך.
 
״תתעודד,״ היא אמרה. ״יכול להיות שיש לי פתרון. תסתכל.״ מתוך הכיס שבחצאיתה היא הוציא מודעה קטנה שגזרה מתוך עיתון:
 
לורד סְפִּיפִינְג הביט במודעה במבט ספקני.
״אנחנו לא זקוקים למי מנוחות, אנחנו צריכים כסף,״ ציין. ״בכל מקרה, ודאי שלא ארצה לשוחח עם אף אחד מהמנוחים שלי, יקר או לא יקר.״
״אני יודעת שאתה לא רוצה, אבל אולי האור־ירח הזאת תצליח לכנס כמה מרוחות הרפאים שלנו. שנינו יודעים שהם מתעופפים בכל הבית — אם הם היו מתגלים לעיני התיירים, לא היית צריך להסתובב מכוסה בסדין הזה שלוש פעמים בשבוע.״
״אה! אם זהו ההסבר, יקירתי,״ אמר לורד סְפִּיפִינְג, ״ודאי שאסכים.״
וכבר באותו יום נשלח מכתב למדאם וָיוֹלֶט אור־ירח המזמין אותה לבוא ולהעלות באוֹב את אבות־אבותיהם של בני־הזוג סְפִּיפִינְג.
בצירוף מקרים מפחיד, אוֹלִי בִּיגְלְס והחבר הכי טוב שלו, גֵ'קְפִיץ הֵיינְס, ששניהם התגוררו במרחק של קילומטר בערך מטירת מוֹתָרוֹתִינְגְהָם, דיברו גם הם על רוחות רפאים. אחיו הגדול של גֵ'קְפִיץ, מַאט, הגיע הביתה לחופשה מלימודיו באוניברסיטה, וכשהבנים עזרו לו לסחוב את החפצים שלו אל חדרו שלמעלה הבחין גֵ'קְפִיץ במשהו מוזר, דחוס בתוך קופסת קרטון שעולה על גדותיה.
״מה זה?״ הוא שאל והוציא מִתְקָן אדום מכוסה כפתורי הדבקה מגומי, וחוטי מתכת משתלשלים ממנו. ״זה נראה כמו מדוזה שמופעלת בשלט־רחוק.״
״זהירות,״ אמר מאט. ״זה גלאי רוחות רפאים.״
״מה, באמת? איפה מצאת אותו?״ שאל אוֹלִי.
״הכנתי אותו בעצמי. במסגרת הלימודים שלי.״
״חשבתי שבפקוּלטה להנדסה לומדים לבנות גשרים, לא להכין גלאֵי רוחות רפאים,״ אמר גֵ'קְפִיץ.
״אה, אני כבר לא לומד הנדסה — לומדים שם, כאילו, קשה מדי,״ ענה מאט. ״החלפתי ללימודי פָּרָאפּסיכוֹלוֹגיה.״
״פרא־מָה־יָה?״
״פראפסיכולוגיה. תורת רוחות הרפאים. אבל עוד לא סיפרתי לאבא ואמא אז אל תגלו, טוב?״
״כבר ראית רוחות רפאים?״ שאל אוֹלִי.
״לא.״ מאט קימט את מצחו. ״אני צריך לשפר את גלאי רוחות הרפאים שלי.״
גֵ'קְפִיץ בחן מקרוב את גלאי רוחות הרפאים והבין מה הסוד שלו. ״זה כובע רוֹגבּי עם משקפת שחייה!״
״מתוחכם, נכון?״ אמר מאט. ״קיבלתי את הרעיון כששיחקתי רוגבי. הייתי צריך משהו צמוד לראש, כדי שהחיישנים יפעלו. בהתחלה חשבתי על כובע ים, אבל זה נראה ממש אידיוטי.״
גֵ'קְפִיץ חבש את כובע הרוגבי והניע את ראשו כך שחוטי המתכת היטלטלו כמו אנטנות על קסדה של חייזר. ״וזה לא נראה אידיוטי?״ הוא שאל.
״עליך, כן,״ אמר מאט. ״עלי זה נראה מבריק מבחינה מדעית.״
״איך זה עובד?״ שאל אוֹלִי.
״טוב, הרעיון הוא שרוחות רפאים הם למעשה מרכזים של פעילות אֶלֶקטרוֹ־מַגנֶטית,״ הסביר מאט. ״כולנו נוכל לראות אותם אם נהיה מכוּוְנָנים. הדיסקים האלה הם אלקטרודות — חיישנים שמגדילים את הפעילות האלקטרו־מגנטית כך שהמוח יוכל להבחין בה.״
העיניים של גֵ'קְפִיץ קיבלו מבט זגוגי לשמע כל הפרטים הטכניים, אבל מאט כבר נסחף בהסברים. הוא הרים קופסה שחורה בגודל חפיסת קלפים שנקשרה לכובע הרוגבי בחוט מתכת ארוך ומסולסל. ״קופסת הבקרה הזאת מודדת את השינויים של השטף המגנטי בתדירוּת לשנייה, ואת אורך הגלים של הקרינה האלקטרו־מגנטית — כעיקרון זה כמו ספֶּקטרוֹסקופ...״
״אהההה!״ יילל גֵ'קְפִיץ. הוא הניח את כפות ידיו על אוזניו, עצם את עיניו בכוח וצרח, ״בִּיבְּל־בִּיבְּל־בִּיבְּל־בִּיבְּל־בִּיבְּל!״ מאט נעץ בו מבט שואל.
״יותר מדי מדע,״ הסביר אוֹלִי. ״זה כמו תגובה אלרגית. אפשר לדבר על מדע רק שלושים שניות, כי אחר־כך הוא מתחיל לבַּבֵּל. הוא לא יכול לשלוט בעצמו. זה קורה גם בבית־הספר, ובגלל זה הוא מסתבך בהמון צרות. ספר לי מה התפקיד של המשקפת.״
״יש בה עדשות מיוחדות,״ אמר מאט ועדיין הציץ בעין אחת על גֵ'קְפִיץ, ״רגישוֹת לרוחות רפאים. הכול מאוד מדעי, ואני לא מבין למה אני לא מצליח להפעיל את זה.״
״הוא גמר?״ צרח גֵ'קְפִיץ.
״כן!״ צעק אוֹלִי.
גֵ'קְפִיץ הוריד את הידיים מהאוזניים. ״סוף־סוף. הלוואי שיכולנו לקחת את השֵׁדוֹסקוֹפּ הזה לטיול בשיעור היסטוריה של יום חמישי. אנחנו הולכים לטירת מוֹתָרוֹתִינְגְהָם, והיא מלאה ברוחות רפאים.״
״אתה לא יכול,״ אמר לו אחיו. ״אני אוסר עליך, או שגורלך יהיה גרוע ממוות.״
אוֹלִי בחן את קופסת הבקרה. ״בשביל מה הכפתורים האלה?״ הוא שאל.
 
״זה המתג שמראה פועֵל/כבוי,״ הסביר מאט. ״אתה רואה את החוגה הזאת?״ הוא הצביע. ״היא מודדת את הפעילות האלקטרו־מגנטית. היא יכולה להגיע מאפס לשישים ב־4.3 שניות.״
״מגניב,״ אמר אוֹלִי. ״כמו מכונית פֶרארי. וזה?״ הוא הצביע על כפתור אדום שלידו סומנו האפשרויות נמוך, בינוני, גבוה.
״מה שלא יהיה, בזה אל תיגע,״ אמר לו מאט.
גֵ'קְפִיץ מיד השתוקק לגעת בו. ״למה לא?״ שאל. ״מה הוא עושה?״
״זה כפתור הגל העל־טבעי,״ אמר אחיו. ״אי־אפשר לדעת מה הוא עלול לעשות.״
 
אדמומיות התפשטה בפניה המפודרות של מדאם וָיוֹלֶט אור־ירח כשהתיישבה בסלון הקטנטן שלה וקראה את המכתב של בני־הזוג סְפִּיפִינְג. גם לורד וגם ליידי! ועוד בטירה! כמה נַעֲלֶה!
היא שאלה את עצמה אם תצטרך לקוד בפניהם קידה. בכל שלושים שנותיה כשחקנית בתיאטרון, וָיוֹלֶט אור־ירח קדה אלפי קידות. כעת, כשהיתה זקנה מכדי להיראות יפָה וגאה מכדי להיראות זקנה, חיי הבימה איבדו מזוהרם. אבל היא עדיין היתה זקוקה לכסף כדי לשלם שכר דירה, ולכן התמזל מזלהּ שבמשך אותן שלושים שנה למדה כל מה שיש לדעת על אפקטים מיוחדים בהצגות. וָיוֹלֶט אור־ירח החליטה לשלב את כישוריה כשחקנית ואת ידיעותיה בפעלולים מוליכי שולל, כדי להציג את עצמה כמישהי שמסוגלת ליצור קשר עם עולם הרוחות — כמתַקְשֶׁרֶת.
מובן שמדאם וָיוֹלֶט אור־ירח לא היתה מסוגלת לתקשר עם רוחות רפאים, בדיוק כמו שלא היתה מסוגלת להטיס חללית, אבל היא ידעה לגלם את תפקיד המתקשרת, והלקוחות שלה לא הרגישו כלל בהבדל. מכיוון שעד אותו יום זכתה להצלחה מסחררת, היא עצמה כמעט האמינה להצגות שלה.
״אני בהחלט מתקשרת יוצאת מגדר הרגיל,״ אמרה לעצמה בשמחה והלכה לארוז.
לורד סְפִּיפִינְג עמד באחו שטוף השמש הסמוך לטירה ושוחח עם מִילְדרֶד, פרת המחמד שלו, כשראה את המונית הארוכה חולפת על פניו. הוא קימט את מצחו. הרי בשלט על השער כתוב בבירור: ״סגור בימי שלישי״. מה, אנשים לא יודעים לקרוא בימינו?
 
כשהמונית התגלגלה במעלה הדרך הבחינה וָיוֹלֶט אור־ירח ברועֶה זקן עם פרתו העדינה. כשהטירה התגלתה לעין במרחק, גדולה ודקה ומחודדת, היא התרווחה במושב שלה ונאנחה. כמה נעלֶה!
המונית הביאה אותה אל דלת עץ מרהיבה. הנהג הוציא מתא המטען את שתי המזוודות שלה, כל אחת מהן בגודל של ארון קבורה, לקח את התשלום המגיע לו ונסע לדרכו. וָיוֹלֶט אור־ירח משכה בטבעת ברזל גדולה שעליה כתוב פעמון וחיכתה שהדלת תיפּתח בידי רב־משרתים שכמותו לא ראתה מעולם.
בעודה עומדת ומחכה שמעה קול קורא, ״שלום.״ היא הביטה סביבה והופתעה לראות ראש של אישה מציץ מחלון בקומה התחתונה.
 
״שלום,״ אמר שוב הראש. ״את ודאי מדאם אור־ירח. אני אַגָתָה סְפִּיפִינְג. אכפת לך להיכנס דרך כאן? לצערי דלת הכניסה רקובה לגמרי, ואנחנו לא מעזים לפתוח אותה מחשש שהיא תיתלש לגמרי מצירֵיהָ. ועכשיו איבדנו את המפתח לדלת הגינה, זאת שמיועדת בדרך כלל לאורחים. אמנם תוכלי ללכת מסביב אל הדלת האחורית, אבל זה די רחוק. הנה, יש כאן סולם קטן.״
וָיוֹלֶט אור־ירח התבוננה ברוגז במתקן שהגיח ברעש מבעד לחלון. הרי היא שחקנית, לא לוליינית.
״נוכל לקחת את המזוודות שלך אחר־כך,״ אמרה המארחת שלה, ״במריצה. השרָת שלנו, וִילסוֹן, נהג לעשות כל מיני עבודות קטנות כאלה, לפני שהוא הזדקן. עכשיו אנחנו חייבים לעשות הכול בעצמנו.״
וָיוֹלֶט אור־ירח התכוננה לכניסה ראוותנית אל טירת מוֹתָרוֹתִינְגְהָם; היא היתה אמורה להיכנס ברוב הוד והדר אל אולם מלא במשרתים ולהיות המומה כל־כך מנוכחותן של רוחות רפאים עד שתיאלץ לשכב על ספת קטיפה כדי להתאושש. ייתכן שהמשרתים היו משיבים עליה רוח במניפה, וכולם היו מתרשמים כל־כך מרגישותה העל־טבעית.
מכיוון שטיפסה על הסולם היישר אל תוך ערֵמה של כובעים ומגפיים ומיטות לכלבים, היא התקשתה במקצת ליצור רושם רוחני שכזה. אבל וָיוֹלֶט אור־ירח היתה מקצוענית אמיתית ותמיד הצליחה לגלם את תפקידה במיומנות, אפילו בתוך חדר ארונות.
 
״ליידי סְפִּיפִינְג,״ היא התנשפה, גררה את רגלה החסונה דרך החלון ושתלה אותה ברצפה. ״כבר ממקומי כאן אני מריחה את רוחות הרפאים המשוטטות בטירה, עצובות וחסרות מנוחה.״
״כמה נפלא,״ השיבה המארחת שלה. ״אני מריחה רק בוץ וכלבים. את ודאי מוכשרת מאוד. הצטרפי אלינו לתה ונאמר לך מה אנחנו צריכים.״
וָיוֹלֶט אור־ירח עדיין טיפחה ציפיות להוד והדר לאורך כל המסדרון הטחוב והמאובק שהוביל אל מטבח בגודל אולם התעמלות. אבל היכן הטבחית? היכן כל המשרתות? מדוע ליידי סְפִּיפִינְג שוֹפֶתֶת בעצמה את הקומקום?
כשעמדה ליד החלון, שקועה במחשבות ומביטה בתרנגולות המנקרות בין העשבים השוטים שבחצר, היא הבחינה שוב ברועה הפרות הזקן והמוזנח, עומד ליד אחד המחסנים המתפוררים. הוא הציץ בפינות ומדי פעם הושיט יד ותלש משהו בלתי נראה מהאוויר. מה הוא זומם בדיוק?
״הנה,״ אמרה המארחת שלה והעמידה קנקן תה ישן וסדוק על השולחן.
דלת המטבח נפתחה בחריקה, והרועה הזקן נכנס לאִטו.
״הבאתי עוד כמה קורי עכביש,״ הוא הכריז.
״כל הכבוד, יקירי,״ אמרה ליידי סְפִּיפִינְג. ״נתלה אותם אחר־כך. בוא ותכיר את מדאם אור־ירח. היא נאלצה לטפס דרך החלון של חדר הארונות כי לא מצאתי את המפתח לדלת של הגן.״
״אהה. נראה לי שהוא בכיס שלי.״
ליידי סְפִּיפִינְג נאנחה. ״מדאם אור־ירח, זה בעלי אַלְגֶ'רנוֹן.״
״בעלך?״ צייצה וָיוֹלֶט אור־ירח והשתעלה. כשלורד סְפִּיפִינְג ניגש ללחוץ את ידה, מיד הִכה בה ריח חזק של פרות.
״נעים מאוד,״ הוא חייך אליה. הוא היה גבוה, כנראה גבוה מדי בשביל השיער שלו, שנסוג מקודקודו וצמח בציצות צמריריות מעל אוזניו. ״כשחלפתְּ על פנינו, חשבתי שאת עוד איזה תייר שוטֶה, אבל מִילְדרֶד, הפרה שלי, כשכשה בזנב והבהירה לי שאני טועה. היא נהדרת, שתדעי. אני משוכנע שיש לה כוחות על־טבעיים משל עצמה. את צריכה לבוא ולפגוש אותה באחד הימים, מדאם אור־ירח, תראי שיש לכן הרבה במשותף. כעת, שבי בבקשה ונציג בפנייך את כל העובדות, כמו שאומרים.״
כשלורד וליידי סְפִּיפִינְג גמרו את ההסבר הבינה וָיוֹלֶט אור־ירח שלא יהיו לא רב־משרתים ולא טבחית, לא משרתים ולא משרתות. רק שני אנשים זקנים שמנסים לגייס כסף כדי שביתם לא יתמוטט. לרגע חשבה להתוודות ולספר שהיא לא באמת מתקשרת עם רוחות רפאים, אבל מיד שינתה את דעתה. הם עלולים לסלק אותה מביתם, והם הרי לא היחידים שזקוקים לכסף.
לכן היא שאלה, ״היכן תרצו שתופיע רוח הרפאים הראשונה?״
״ובכן, האולם הגדול בהחלט נחשב למקום ראוי להתגלויות,״ הציע לורד סְפִּיפִינְג.
״אם כך, אני אעודד את הרוחות של יקיריכם המנוחים לתקשר איתכם,״ הודיעה מדאם אור־ירח.
הלורד הנכבד נע באי־נוחות. ״אהה. האם אני חייב לתקשר איתם? המנוחים שלי לא היו נחמדים במיוחד.״
אבל וָיוֹלֶט אור־ירח לא הניחה שיגזלו ממנה את ההזדמנות להציג את סצנת היקירים המנוחים על רקע תפאורה מרהיבה כל־כך. ״בתור היקיר שעוֹדוֹ בין החיים עליך להיות נוכח,״ היא התעקשה. ״ניפגש באולם הגדול הערב בשעה שבע. עלי להיות שם לבד במשך שעתיים כדי להתכונן מבחינה רוחנית.״
״בזמן שאת תתכונני,״ אמרה ליידי סְפִּיפִינְג, ״אנחנו נכניס את קורי העכביש, לפני שהם ייקרעו.״
״אני סקרנית במקצת, ליידי סְפִּיפִינְג. מדוע אתם אוספים קורי עכביש?״
״כדי לקשט את הטירה, כמובן. תיירים אוהבים קורי עכביש. גילינו את זה די במקרה, כשלא הספקנו לנקות. זה מאוד נוח.״
״אני מבינה,״ אמרה וָיוֹלֶט אור־ירח בספקנות. ״טוב, אלך להתכונן עכשיו לפגישה עם יקיריכם המנוחים,״ והיא ריחפה אל מחוץ לחדר בתוך ענן סגול.
״אני מקווה שהיא תפסיק לקרוא להם כך,״ נאנח לורד סְפִּיפִינְג.