צייר הזיכרונות

אני עומד לפני החכמים שיודעים את תולדות המתים,

שמחליטים אילו סיפורים לשמוע שוב, שקובעים אם ספר

החיים מלא או ריק, שהם עצמם מחברי אמת... לאחר

שהסיפור נכתב והסוף טוב ונשמת האדם משופרת לכדי

שלמות, הם מרימים אותו בצעקה לשמים.

                                     — ספר המתים המצרי

 

 

הציורים היו תלויים בחושך כמו רוחות רפאים. רבים לאין־ספור. אף לא סנטימטר של קיר נותר פנוי. העיניים שניבטו מהבד נראו חיות בחושך, בהו בסביבתן כמו בתהייה איזו אלכימיה שיגרה אותן אל המקום הזה.

בלופט של האמן עמדה אווירה תעשייתית, עם החלונות דמויי הלגו, קירות הבטון ורצפת המלט. תריסר גלילי פשתן בלגי נשענו בפינה ליד ערמת עצים להתקנת מסגרות. ארבעה כני ציור עמדו במעגל במרכז הסטודיו, בד מוכן לשימוש נח על כל אחד מהם.

על פני השטח של כל בד בהקה שכבת גיר לבן שנמרחה ושויפה לשלמות דמוית אמייל, בטכניקה ששימשה בתקופת הרנסנס כדי להשיג ריאליזם כמעט צילומי. האמן הזה ידע זאת היטב.

הציורים עצמם היו אוסף אקלקטי. כל תמונה הנציחה תקופה אחרת בהיסטוריה, מקום אחר בעולם. ועם זאת היה לציורים דבר אחד במשותף — בכולם תוארו הרגעים האינטימיים ביותר בחייו או במותו של מישהו.

בציור אחד נראה סמוראי כורע על הטאטַמי — המחצלת — שלו, ומבצע סֶפּוּקוּ. הוא היה לבוש בלבן הטקסי, ודם נקווה באמצע גופו. ההתאבדות הטקסית תוארה בפרטים קשים לצפייה, והייסורים שעל פניו של הסמוראי היו מוחשיים שעה שנעץ את הלהב בבטנו.

מאחוריו עמד "עוזרו" מוכן, וחרב הוואקיזאשי שבידו בתנוחה מתאימה לעריפת ראשו של הסמוראי.

בציור הבא נראה איש משמר קיסרי רכוב על סוס, גורר אסיר בשדה בפרס העתיקה. והלאה משם על הקיר בהה זקן חבוש בטורבן במרחק, כאילו הוא מאתגר את האמן להנציח את רוחו ביום האחרון בחייו.

בסטודיו היו שלושה קירות, והחלל כולו היה סגור במחיצת משי יפנית ענקית. בצד האחר היה אזור מגורים ספרטני עם מטבח חבוי מאחורי קיר צדדי. בהמשך המסדרון היה חדר קטן יותר ולא מרוהט, פרט למזרן על הרצפה. האמן שכב עליו על בטנו, בפישוק איברים, בלי חולצה, שקוע בשינה עמוקה.

בלי שום אזהרה הוא התיישב בניסיון להשיב נשימה שנעתקה, ובתוך כך להיחלץ מחלום רב עוצמה.

"אני כאן עכשיו. אני כאן עכשיו. אני כאן עכשיו. אני כאן עכשיו," דקלם בריאן פּירס שוב ושוב באינטנסיביות נואשת, עצם את עיניו בחוזקה וטלטל את גופו קדימה ואחורה בתנועה מרגיעה. אבל אז, באותה פתאומיות בדיוק, הוא נעצר. גופו התרפה, בעיניו ניכר ריחוק שעה ששלווה מוזרה ירדה עליו. הוא קם מהמיטה.

הוא נכנס לסטודיו כמי שמהלך בשנתו, בחר כמה מכחולים והחל לערבב צבע בפָּלֶטָה משומשת מאוד, לוחש מילים ביוונית עתיקה שלא נשמעו זה מאות שנים.

ידיו נעו בביטחון מוזר בחושך. הזמן עבר בלי שירגיש. הוא צייר עד שהשעות הכריעו אותו, כבדו על גופו והפצירו בו לחדול. בכפות רגליו אבדה התחושה וכתפיו התקשו מכאב. כשבוהק שמש הצהריים הגיע אל חלונו, פילח כאב חד את ראשו, הזניק אותו משכחה כמו שעון מעורר.

אני בריאן פירס. אני עומד בסטודיו שלי. אני כאן עכשיו. אני בריאן פירס. אני עומד בסטודיו שלי. אני בריאן פירס. הוא כפה על המילים לעלות אל סף ההכרה, נאחז באמת הפשוטה שבהן כילד ששולח את ידו לאחוז בחוט של עפיפון. המילים היו הדבר היחיד שמנע אותו מלעוף משם.

רגליו של בריאן התקפלו והוא צנח ארצה, נשען על הקיר לתמיכה. ידיו התנדנדו מעל ברכיים משוכות אל גוף, זרועותיו היו מפוספסות בכל פיגמנט שעל מדף הסטודיו. חזהו החשוף גילה כתמים דומים.

הוא אילץ את עצמו לעיין בעבודותיו המאוחרות ביותר, בידיעה כי זו הדרך המהירה ביותר להטמיע את החלום. רק כשהרגיש שהוא יכול לעמוד הוא קם וניגש אל מצלמת הווידיאו בסטודיו. זו היתה המצלמה הדיגיטלית המשוכללת ביותר שכסף יכול לקנות, ובאה עם מערכת אינפרה־אדום לצילום של פעילות לילית.

הוא דאג תמיד שהמערכת תהיה מוכנה לשימוש. בריאן לא היה צריך לסרוק את מה שכבר צולם כדי לדעת שהוא דיבר שוב יוונית כל הלילה, אבל ההקלטה הוכיחה שהדבר אמנם אירע.

ברוב הבקרים נמצאה לו מידה של שלווה כשצפה בעצמו מצולם. אבל היום הוא לא חש רצון לצפות בכך — החיזיון היה עדיין נוכח מדי, כמו שליח בחדר. איכשהו, בחלום הזה היו תשובות. אבל תשובות לְמה?

אוֹריגֶנֶס אַדַמַנטיוס, כומר מרומא העתיקה, פלש אל תודעתו שבוע קודם לכן, ובכל לילה מאז צייר זיכרונות מחייו של האיש. את הציור הראשון הביא לגלריה עוד קודם שהתייבש. הוא ידע שהתמונה חייבת להיות תלויה בתערוכה הבאה שלו, אך לא היה לו מושג למה.

הפתיחה נקבעה לאותו ערב. זאת היתה התערוכה הראשונה שלו בבוסטון מאז עקר אליה מניו יורק, וכל השבוע הוא השתעשע ברעיון שישתתף באירוע. אבל אחר־כך דחה אותו בדיוק באותה מהירות.

הוא לא יכול להצדיק את הסיכון, כי ידע שבין כל־כך הרבה אנשים שיקיפו אותו, שהוא ילחץ את ידיהם ויצטרך להישיר בהם מבט — וברקע ציוריו שיהיו תפאורה זועקת — ייווצר קרוב לוודאי מצב מזמין אפיזודה. ואז, איך יוכל להסביר את זה?

הוא לא הופיע לאף אחת מהפתיחות שלו בניו יורק בשנה שעברה, ואחר־כך הסתערו עליו העיתונים, הציגו אותו כמעין מתבודד יהיר שמזלזל בציבור, אף שהדבר היה רחוק מאוד מהאמת.

הוא הציג את עבודותיו בתקווה שבאחד הימים יבוא מישהו ויזהה את טיבם האמיתי של ציוריו, שתימצא עוד נפש בעולם שסובלת מאותה קללה. אבל עכשיו חשב שאולי התקווה הזאת בכלל הזויה, כי שנים הוא מחפש נפש כזאת, וכבר התחיל להאמין שמדובר במקרה אבוד. מאות ציורים ואף לא תשובה אחת.

בריאן שפשף את עיניו. הוא הרגיש שכאב ראש קונה לו שביתה — הצורך לנעול את מחשבותיו נהיה גדול מדי. אולי כדאי שינוח היום מהעבודה, שיֵצא לטיול ארוך בחוץ.

אך תחילה רצה ללכת לתערוכה במוזיאון לאמנויות יפות. כל השבוע התנפנפו דגלים צבעוניים ברוח ליד פנסי הרחוב במרכז העיר, והכריזו על בואה: "מסתרי מצרים והפירמידה הגדולה". בכל פעם שראה אותם, היה נדמה לו שהשביעי והאחרון שנותר מפלאי העולם הגיע לבוסטון, לכבודו בלבד. הוא תכנן לבקר בתערוכה והחליט שהיום הוא היום המושלם לעשות זאת.

הוא חטף את צרור המפתחות ויצא. במסדרון חלף על פני אחת משכנותיו לבניין — צעירה שראה רק פעם־פעמיים לפני כן. היא התגוררה בקצה האחר של המסדרון עם בעלה, ועכשיו הביטה בו במזיגה של מבוכה ופיתוי. הוא מלמל "שלום" חפוז ופנה להיכנס שוב פנימה. הוא שכח ללבוש חולצה.

פרק שני 

"בכמות האבן שבפירמידה הגדולה היה אפשר לבנות שלושים אמפייר סטייט בילדינגס או גדר בגובה מטר שתחצה פעמיים את הארץ כולה."

לינז נשאה את מבטה אל התמונות המוקרנות. האוזניות היו מורכבות על ראשה, והיא האזינה בפליאה לעובדות שהמדריך המוקלט ציין.

"האבנים מסותתות בדייקנות שכמותה נוכל למצוא רק אצל טובי האופטיקאים שלנו כיום. כל אבן זהה לרעותה. סתתים מומחים חושבים שהמצרים הקדמונים השתמשו בכלים בדיוק ששיעורו פי חמש מאות מזה של המקדחה המודרנית. הם עבדו בדייקנות מדהימה."

אבל איך זה ייתכן? שאלה לינז בינה לבינה בתימהון גובר מרגע לרגע. היה נדמה שהסיור בהדרכה עצמית מעלה שאלות יותר מתשובות.

"המצרים הקדמונים לא ידעו מן הסתם על צורת הארץ או על גודלה, ולמרות זאת הפירמידה הגדולה עומדת בדיוק בשליש הדרך בין קו המשווה לקוטב הצפוני. גובהה והיקפה הם ביחס מושלם להיקף כדור הארץ ולרדיוס הקטבים.

צירה ממוקם בקו ישר עם הציר צפון־ דרום — ובדיוק רב אף מזה של מצפה הכוכבים גריניץ' שבלונדון. זהו המבנה הגדול והמדויק ביותר שנבנה אי־פעם בכל תולדות הציוויליזציה שלנו, ואפילו היום איננו יכולים לשחזר אותו במדויק."

לינז נתקפה אי־שקט, הסירה את האוזניות מראשה וזנחה את הסיור. היא לא באה למוזיאון לראות את התערוכה הזאת, אלא מסיבה אישית בהרבה. לינז היתה רק תינוקת כשאמהּ הלכה לעולמה, וכמעט שלושים שנה אחרי כן היא עדיין חשה משיכה אל המקום שאמה אהבה כל־כך.

היא עשתה את השעתיים הבאות בשיטוט בכל גלריה במוזיאון, אבל לקראת סוף הבוקר עדיין חשה עצבות. אולי אלך לשחק שח בפארק, אמרה בלבה. חודשים אחדים עברו מאז עברה שוב לגור בבוסטון, ועדיין לא מצאה את הזמן לחזור אל המקום שאהבה לפקוד בכיכר הרווארד.

בדרך אל היציאה מהתערוכה כשהתעכבה להחזיר את ערכת השמע, נעצרה להתבונן בסרט שרוול מצרי יפהפה שנועד לא לאישה אלא ללוחם. חיוך קל חלף על פניה. זה נראה בדיוק כמו הקעקוע שהיה חבוי מתחת לסוודר שלבשה.

בדיוק באותו רגע נעמד לידה מישהו שסייר במקום — לא קרוב מדי, אבל קרוב מספיק למשוך את מבטה אליו. הוא היה הגבר המצודד ביותר שראתה מעודה, עם עיניים בצבע כחול מחשמל. שניהם הביטו זה בזה לרגע ממושך אחד. אחר־כך הוא המשיך ללכת.

לינז עמדה נטועה במקומה והתבוננה בו כשהלך. היא רצתה למשוך אותו בחזרה ולשחזר את הרגע כולו.

כאילו קרא את מחשבותיה, האיש נפנה לאחור, הביט בה שוב ואחר־כך נבלע בחדר הסמוך. לינז נשארה מהססת במקומה, בלי לדעת אל נכון מה לעשות. היא חשה דחף מוזר ללכת אחריו, להיכנס שוב לגלריות ולהעמיד פנים שהיא לא משוטטת ללא מטרה במקום.

אבל זה לא שהיא ידעה סתם כך לפצוח בשיחה על נפרטיטי ולבקש ממנו את מספר הטלפון שלו. היא מעולם לא יזמה פנייה אל גבר זר, אף פעם לא, ולא היתה לה שום כוונה להתחיל בכך עכשיו, במוזיאון לאמנויות יפות. לפיכך החזירה בחוסר חשק את ערכת השמע.

כשיצאה מהמוזיאון, היא הרגישה את העולם קצת אחרת. משחק שח בכיכר לא נראה מפתה כמו שנראה חמש דקות קודם לכן, אבל היא חשבה שבכל זאת תלך. אולי ההתמקדות במשחק תעזור לשכך את הפרפור הקל שבלבה.

כשהלכה משם לא הצליחה לגרש את המחשבות על המפגש הקצר שהיה לה קודם עם האיש, וגם לא את ההרגשה המוזרה שהיציאה שלה עכשיו מהמוזיאון היא טעות.

כיכר הרווארד היתה גלויה שניעורה לחיים, עם אנשים שהגיעו אליה מכל העיר לשחק שח. יריבהּ, זקן חבוש בכובע של שחקן גולף, עשה את המהלך הראשון. לינז הגיבה בתוך שניות, האזינה למשחק השקט בשולחנות הסמוכים והמתח שהיה אצור בה התפוגג בהדרגה. בתוך עשרה מהלכים ניצחה. הזקן רטן והכין את הלוח לסבב נוסף. לינז ניצחה גם במשחק הזה, והוא נתן בה מבט חד, ללא ספק בהערכה מחודשת של ההנחה הראשונית שלו שנערה יפה תנוצח בנקל.

היא היתה רב־אמן צעיר בגיל חמש־עשרה, התואר היוקרתי ביותר שמוענק לשחקנים צעירים. כילדה עסקה בשחמט בהתלהבות גורפת והרפתה רק לאחר שהתחילה ללמוד בבית הספר התיכון, שם הקפידה למתן את כישרונותיה השונים כדי להשתלב בחברה.

רוב בני הנוער בגילה לא נטו חיבה לאלופת שחמט יודעת־כול עם ראש למדני והשכלה רחבה בהרבה מהמקובל בקרב בני גילה. רק בקולג' היא אימצה אל לבה את יכולותיה הייחודיות ומצאה את הביטחון הנדרש להצטיין בגלוי. וכאשר פצחה במסלול מהיר לדוקטורט בנוירוגנטיקה, היא לא חשה שום מבוכה בגלל היותה הנערה הכי חכמה בחדר, כי כולם שם היו אנשים מבריקים.

הזקן עבר אל שולחן אחר בפרצוף חמוץ.

"השולחן הזה פנוי?" שאל מישהו.

לינז נשאה את מבטה וקפאה. זה היה האיש מהמוזיאון — האיש שלה, האיש שהיא כמעט הלכה בעקבותיו.

מוחה פעל במהירות מטורפת. היא חישבה את סבירות התוצאה הזאת בהתחשב במשתנים הנתונים. בלתי־אפשרי. בעיר בגודל של בוסטון, הסיכויים לכך שייפגשו במוזיאון ואחר־כך ייתקלו זה בזה במקום אקראי אחר היו אחד למיליון, אם לא למעלה מזה. בפעם הראשונה בחייה היא לא ידעה מה לומר.

"את לא רעה בכלל," הוא אמר והתיישב מולה.

היא התבוננה בו בהשתאות כשסידר שוב את הכלים. הם עמדו לשחק שח. היא ואיש המסתורין ישחקו עכשיו שח.

הוא כנראה עקב אחריה לכאן. אבל בתוך שניות דחתה את הרעיון. היא היתה מבחינה בו הולך אחריה, ומלבד זאת, כשיצאה הוא היה עמוק בתוך המוזיאון.

"הזקן שניצחת עכשיו אוהב להתפאר שהוא שחקן בדרגה הגבוהה ביותר בפדרציית השחמט," אמר בחיוך לגלגני משהו.

"שיחקת נגדו פעם?" היא שאלה בהפתעה ובתקווה שיישא את עיניו ויישיר בה מבט, אבל הוא לא הסיט אותן מהלוח.

"אני בא לכאן בכל שבוע בחודשים האחרונים."

החדשות הגיעו לאוזניה כאכזבה ולאו דווקא כהקלה — אז הוא לא עקב אחריה.

זאת היתה מקריות מוזרה, לא יותר.

לינז החליטה לדחות את הניצחון כדי להאריך את זמן שהותם ביחד. ואולם כבר בשלושת המהלכים הראשונים התבררו שני דברים: האיש הצטיין בשחמט, והאסטרטגיה שלה להארכת המשחק לא תצליח. הם פעלו בסגנונות שונים לגמרי. הוא היה מהיר כבזק בקבלת החלטותיו, אפילו כספיתי, ואילו אצלה הקדימו הרהורים כל צעד שעשתה. הוא ניצח אחרי שישה מהלכים. וכמו שנהג האיש ששיחק מולה קודם לכן, היא המעיטה בערכו.

עם אגו רמוס בעליל היא נשבעה לחסל אותו בסבב הבא. "עוד משחק?" שאלה במתיקות.

הוא צחקק והנהן, ובתוך כך התבונן בידיה. הימנעותו מלהביט בה התחילה להטריף אותה.

אבל אחר־כך פגשו עיניו את עיניה. "למה באת לתערוכה?"

היא לטשה בו את מבטה וחשה שפיה יבש לפתע. "אמי עבדה שם פעם," פלטה בתשובה.

הוא המתין, כאילו ידע שיש עוד בסיפור. איכשהו חילץ ממנה מבטו היציב את האמת.

"היא מתה כשהייתי רק בת שישה חודשים. לפעמים אני אוהבת לדמיין לעצמי שהיא עדיין חיה ושחיינו חיים שלמים יחד..." לינז השתתקה. אף שקהה במשך הזמן, כאב האובדן של אמה נשאר תמיד, והיא מעולם לא דיברה עם איש על הרגשות הללו. היום היה כמדומה היוצא מן הכלל.

"מה היה שמה?" הוא שאל ברוך.

"גרייס." לינז הרגישה את הגוש שהתמצק בגרונה ובלעה את רוקה. "היא היתה מאנגליה... והגיעה לכאן כדי לעזור לַאוצר של אוסף חפצי האמנות המצרית."

ד"ר ג'ורג' רייזנר ניהל את החפירה הממושכת והמוצלחת ביותר במצרים בשנים שבין 1905 ל־ 1942 , במה שהיה פרויקט משותף של המוזיאון לאמנויות יפות והרווארד. בעקבות זאת היתה בוסטון לביתו של אחד האוספים הגדולים ביותר בעולם של חפצי אמנות מצרית. לינז חשבה כי ראוי בהחלט שמצרים היא גם הנושא המרכזי של התערוכה האורחת.

"כשהייתי ילדה הלכתי לשם לפעמים לבדי... והעמדתי פנים שהיא עדיין כאן, שאגיע אל מעבר לפינה ושם אתקל בה," התוודתה לינז, בלי להאמין שהיא משתפת משהו אינטימי כל־כך עם אדם זר. אבל הוא רק הנהן ולא אמר דבר. לא היו שום מילות נחמה מקובלות ולא הערות להבעת הזדהות. הוא פשוט הקשיב והבין. "מוכנה?" הוא שאל חרש.

לינז חשה שהוא מדבר על יותר מאשר המשחק.

"מהלך שלך," אמר.

היא הסמיקה והביטה בלוח בניסיון להשיב לעצמה את הנחישות לנצח. אבל ככל שהמשחק התקדם היא התחילה להבין שזה חסר טעם. הוא היה שונה מכל שחקן שנתקלה בו אי־פעם. רוב האנשים שולטים במשחק השחמט באמצעות אלפי דפוסי מהלכים בסיסיים ופוטנציאליים ששמורים אצלם בזיכרון, אבל הוא לא שיחק על פי שום דפוס מוכן, אלא פעל בהתאם לרעיונות חדשים שהגה תוך כדי משחק. היא לא יכלה בשום אופן להקדים אותו. למרות זאת, היא השיבה בכל עמדה טקטית ומהלך הכרחי שהיו באמתחתה. היא תפסה אותו מחייך מדי פעם אחרי אחד המהלכים שעשתה.

הדבר הזה נמשך בלי סוף. איש מהם לא אמר מילה, עד שלבסוף הוא דיבר, "זה יהיה תיקו."

לינז בדקה את הלוח באי־רצון להודות בתבוסה. תיקו אינו ניצחון. אבל כעבור רגע ראתה שהוא צודק. הרגיז אותה שהוא ראה את זה ראשון.

"אני כאן בכל יום שישי אם את רוצה משחק חוזר."

היא נשאה אליו את מבטה בניסיון לראות למה הוא מתכוון. האם הוא מאותת לה שהוא רוצה להיפגש איתה שוב? כי היא לא ידעה בדיוק מה להבין מכל המפגש הזה. אבל הוא הביט שוב בלוח. אולי המשיכה שחשה מצדו היתה כולה אצלה בראש.

לינז הציצה בשעונה ונחרדה להיווכח ששעתיים כבר עפו להן. היו לה תוכניות לַערב והיא היתה צריכה ללכת הביתה להחליף בגדים. היא לקחה את התיק שלה וקמה.

"תודה על המשחק," אמרה והושיטה את ידה לשלום בלי שתדע איך להסביר את אכזבתה. פגישתם המוזרה עמדה להסתיים.

גם הוא קם. הוא קד בראשו, אחז בידה והרימהּ אל שפתיו. נוצה קלילה של הבל פיו נגעה בעור שעטף את שורש כף ידה, ואחר־כך זרועה היתה שוב תלויה לצד גופה.

"אז עד יום שישי, אני מקווה," הוא מלמל.

היא הרגישה את לבה מפרפר שוב משום מה. "עד יום שישי," מצאה את עצמה אומרת.

כשהלכה משם הרגישה את עיניו נחות עליה בלי להרפות, ונדרש לה כל כוח הרצון לא להסתובב ולשאול אותו שאלה אחת שהתכוונה לשאול מאה פעמים במשך המשחק — היא לא ידעה את שמו.