אין דלת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אין דלת
מכר
מאות
עותקים
אין דלת
מכר
מאות
עותקים

אין דלת

3 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: לי עברון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 102 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 42 דק'

תומס וולף

”תומס וולף היקר: הלוואי שלא היו בעשרים השנה האחרונות כל כך הרבה כותבי דברי שבח נמרצים שכבר השתמשו ודשו בכל המונחים המכובדים של ביקורת הספרות, כי אז הייתי יכול למצוא ביטוי רענן להנאתי העזה מ'הבט הביתה מלאך'! יש בו, אין צורך לספר לך, גדולה אמיתית. אני מוצא בו וב'הקץ לנשק' עוצמה גדולה יותר מאשר בכל ספר, אמריקאי או אחר, מזה שנים. אלוהים, הספר שלך טוב!" כך כתב זוכה פרס נובל סינקלר לואיס לתומס וולף ב־23 באוקטובר 1930.
תומס קלייטון וולף נולד באוקטובר 1900 באשוויל שבצפון קרוליינה למשפחה אמידה, והיה הצעיר בשמונה אחים. בגיל חמש־עשרה התחיל את לימודיו באוניברסיטה וחלם להיות מחזאי. ב־1922 השלים את לימודי התואר השני במחזאות בהרווארד. לאחר כמה נסיונות למכור את מחזותיו, שהיו ארוכים מדי, החליט לכתוב סיפורת. באוקטובר 1925 הכיר את אלין ברנשטיין, מעצבת תפאורה, אישה נשואה, שהיתה מבוגרת ממנו ב־18 שנה והשניים התאהבו וניהלו רומן בן חמש שנים. באותן שנים החל לכתוב את הרומן הראשון, שאותו ערך העורך מקס פרקינס לכדי ”הבט הביתה מלאך”. הספר ראה אור באוקטובר 1929, 11 ימים לפני ”יום חמישי השחור” שבו קרסה הבורסה של ניו יורק. וולף הפליג לאירופה למסע כתיבה וחזר לארצות הברית והמשיך וכתב את ספריו הארוכים, המפורסמים בסגנון המיוחד לו. הוא כתב ארבעה רומנים (”הבט הביתה מלאך”, ”על הזמן והנהר”, ”הרשת והסלע” ו”לא תוכל לחזור הביתה”), כמה נובלות, סיפורים ומחזות, בהן ”אין דלת” ו”הנער האבוד”. הוא מת מדלקת ריאות ושחפת חודש לפני יום הולדתו ה־38 ב־2016 יצא הסרט ”גאון” על יחסיו של העורך פרקינס  עם תומס וולף, שאת דמותו מגלם השחקן ג'וד לאו.

תקציר

אוקטובר 1931; אוקטובר 1923; אוקטובר 1926; אפריל 1928. ארבעה רגעי קיום לא רציפים, ארבע תחנות ביניים בעונות מעבר. בגוף ראשון, בפרוזה שורטת, במשפטים שבלוליים, מקופלים בתוך עצמם, מספר הגיבור את דנדון חייו, את ההתדפקות התמידית על הדלת, את נדודיו של מי שלא מצליח למצוא את הדרך פנימה. זהו גם ספר מסע בין ארצות, נופים וחברות אנושיות: נהגי משאיות החוצים מדי לילה עם סחורתם את ארצות הברית, אוכל אנגלי חיוור טעם, סטודנטים אנגלים, אב מת, אח שאבד, אדם עשיר שהותש מחייו הנוחים.
הסופר הגדול ויליאם פוקנר, שהיה אחד מקוראיו הנלהבים של וולף, החשיב את ”אין דלת" להמשך הטבעי של ”הנער האבוד", אף שכרונולוגית סדר הפרסום היה הפוך. כמו תמיד אצל תומס וולף, העוצמה הרגשית המפעימה עשויה סגנון ותחביר יחידים במינם: בפרוזה רחבה ואנאפורית, מילים ומשפטים החוזרים כגלים במקצב המייצר סיפור בלתי נשכח. במהלך חייו הקצרים חיבר הסופר האמריקני תומס וולף יצירות שהן אריגים משובחים של השראה, סגנון, דחיפות ורגש. יצירתו היא הר געש ספרותי ומעין זעקה אקספרסיבית. הגרסה הראשונה של הנובלה ״אין דלת" הופיעה בשנת 1933 ב״סקריבנרז מגזין״.
 
”בארצות הברית ישנם שלושה סופרים גדולים: הראשון הוא וולף, השני הוא אני והשלישי הוא המינגווי.” ויליאם פוקנר
 
"ב־1949 ,כשהייתי בן שש־עשרה, נתקלתי בתומס וולף, שמת בגיל 38 בשנת 1938 ,ושהפך בני נוער רבים מלבדי לחובבי ספרות מושבעים לנצח." פיליפ רות

פרק ראשון

...על נדודי נצח ושוב על פני האדמה... על זריעה, לבלוב, ועל קציר בָּשֵׁל־נוטף. ועל הפרחים הגדולים, על הפרחים המגוונים, על הפרחים הזרים שלא נודעו.
היכן ינוח היגע? מתי יבוא הביתה הבודד בלבו? אילו דלתות פתוחות בפני הנודד, ובאיזה מקום, ובאיזו ארץ, ובאיזו עת?
היכן? היכן יוכל תשוש הלב להשתקע לנצח, היכן יוכל היגע מנדודיו למצוא שלווה, היכן יידומו ההמולה, הקדחת, הדאגה, לַנֶצח.
למי שייכת האדמה? האם רצינו באדמה כדי שנוכל לנדוד על פניה? האם אנו זקוקים לאדמה שלא נשקוט ולא ננוח על פניה? מי שזקוק לאדמה, לו תהיה האדמה: הוא ינוח עליה, ינוח במקום קטן, יתגורר בחדר אחד קטן לנצח.
האם הרגיש צורך באלף לשונות, ולכן חיפש אותן כך ברפש ובאימה של ריבוא רחובות פראיים? הוא לא יזדקק עוד ללשון, הוא לא יזדקק ללשון לשם שתיקה ואדמה; הוא לא יוציא מילה מהשפתיים המושרשות, עינו הקרה של הנחש תציץ למענו מבעד לארובות המוח, זעקה לא תפרוץ מן הלב שצֶמח מטפס בוקע ממנו.
הלשון המתה קמלה והלב נרקב, פיות עיוורים חופרים מנהרות בבשר הקבור, אבל האדמה תתקיים לנצח; שיער צומח כמו אפריל על החזה הקבור ומארובות המוח צומחים פרחי המוות ולא יכמשו.
הו, פרח האהבה, ששפתיו החזקות שותות אותנו מטה אל תוך המוות בכל דבר רחוק וחמקמק; האהבה, המכשפת את עשרים אלף ימינו עד טירוף הדעת ועיוות הלב הנשבר מנשיקתה, אבל לה, לה, לה התהילה, והיא על מכונה: אהבה בת אלמוות, בודדים וכואבים בשממה קראנו אלייך: לא נעדַרת מבדידותנו.

תומס וולף

”תומס וולף היקר: הלוואי שלא היו בעשרים השנה האחרונות כל כך הרבה כותבי דברי שבח נמרצים שכבר השתמשו ודשו בכל המונחים המכובדים של ביקורת הספרות, כי אז הייתי יכול למצוא ביטוי רענן להנאתי העזה מ'הבט הביתה מלאך'! יש בו, אין צורך לספר לך, גדולה אמיתית. אני מוצא בו וב'הקץ לנשק' עוצמה גדולה יותר מאשר בכל ספר, אמריקאי או אחר, מזה שנים. אלוהים, הספר שלך טוב!" כך כתב זוכה פרס נובל סינקלר לואיס לתומס וולף ב־23 באוקטובר 1930.
תומס קלייטון וולף נולד באוקטובר 1900 באשוויל שבצפון קרוליינה למשפחה אמידה, והיה הצעיר בשמונה אחים. בגיל חמש־עשרה התחיל את לימודיו באוניברסיטה וחלם להיות מחזאי. ב־1922 השלים את לימודי התואר השני במחזאות בהרווארד. לאחר כמה נסיונות למכור את מחזותיו, שהיו ארוכים מדי, החליט לכתוב סיפורת. באוקטובר 1925 הכיר את אלין ברנשטיין, מעצבת תפאורה, אישה נשואה, שהיתה מבוגרת ממנו ב־18 שנה והשניים התאהבו וניהלו רומן בן חמש שנים. באותן שנים החל לכתוב את הרומן הראשון, שאותו ערך העורך מקס פרקינס לכדי ”הבט הביתה מלאך”. הספר ראה אור באוקטובר 1929, 11 ימים לפני ”יום חמישי השחור” שבו קרסה הבורסה של ניו יורק. וולף הפליג לאירופה למסע כתיבה וחזר לארצות הברית והמשיך וכתב את ספריו הארוכים, המפורסמים בסגנון המיוחד לו. הוא כתב ארבעה רומנים (”הבט הביתה מלאך”, ”על הזמן והנהר”, ”הרשת והסלע” ו”לא תוכל לחזור הביתה”), כמה נובלות, סיפורים ומחזות, בהן ”אין דלת” ו”הנער האבוד”. הוא מת מדלקת ריאות ושחפת חודש לפני יום הולדתו ה־38 ב־2016 יצא הסרט ”גאון” על יחסיו של העורך פרקינס  עם תומס וולף, שאת דמותו מגלם השחקן ג'וד לאו.

סקירות וביקורות

"אין דלת" מוכיח שתומס וולף מכיר את הנפש האנושית עלית קרפ הארץ 18/01/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
מהי ספרות אם לא מבט שאין לו סוף. עמר לחמנוביץ http://www.israelhayom.co.il/article/443437 12/01/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: לי עברון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 102 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 42 דק'

סקירות וביקורות

"אין דלת" מוכיח שתומס וולף מכיר את הנפש האנושית עלית קרפ הארץ 18/01/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
מהי ספרות אם לא מבט שאין לו סוף. עמר לחמנוביץ http://www.israelhayom.co.il/article/443437 12/01/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
אין דלת תומס וולף
...על נדודי נצח ושוב על פני האדמה... על זריעה, לבלוב, ועל קציר בָּשֵׁל־נוטף. ועל הפרחים הגדולים, על הפרחים המגוונים, על הפרחים הזרים שלא נודעו.
היכן ינוח היגע? מתי יבוא הביתה הבודד בלבו? אילו דלתות פתוחות בפני הנודד, ובאיזה מקום, ובאיזו ארץ, ובאיזו עת?
היכן? היכן יוכל תשוש הלב להשתקע לנצח, היכן יוכל היגע מנדודיו למצוא שלווה, היכן יידומו ההמולה, הקדחת, הדאגה, לַנֶצח.
למי שייכת האדמה? האם רצינו באדמה כדי שנוכל לנדוד על פניה? האם אנו זקוקים לאדמה שלא נשקוט ולא ננוח על פניה? מי שזקוק לאדמה, לו תהיה האדמה: הוא ינוח עליה, ינוח במקום קטן, יתגורר בחדר אחד קטן לנצח.
האם הרגיש צורך באלף לשונות, ולכן חיפש אותן כך ברפש ובאימה של ריבוא רחובות פראיים? הוא לא יזדקק עוד ללשון, הוא לא יזדקק ללשון לשם שתיקה ואדמה; הוא לא יוציא מילה מהשפתיים המושרשות, עינו הקרה של הנחש תציץ למענו מבעד לארובות המוח, זעקה לא תפרוץ מן הלב שצֶמח מטפס בוקע ממנו.
הלשון המתה קמלה והלב נרקב, פיות עיוורים חופרים מנהרות בבשר הקבור, אבל האדמה תתקיים לנצח; שיער צומח כמו אפריל על החזה הקבור ומארובות המוח צומחים פרחי המוות ולא יכמשו.
הו, פרח האהבה, ששפתיו החזקות שותות אותנו מטה אל תוך המוות בכל דבר רחוק וחמקמק; האהבה, המכשפת את עשרים אלף ימינו עד טירוף הדעת ועיוות הלב הנשבר מנשיקתה, אבל לה, לה, לה התהילה, והיא על מכונה: אהבה בת אלמוות, בודדים וכואבים בשממה קראנו אלייך: לא נעדַרת מבדידותנו.