החיים הבלתי אפשריים
שני ילדים בני שלוש־עשרה, חברים לספסל הלימודים בבית ספר בעיר רייקיאוויק, סיכמו ביניהם להחליף משפחות, כי כל אחד העדיף את משפחתו של האחר. ההורים הצהירו בכלי התקשורת שההחלפה אינה מקובלת עליהם. מכל מקום, הבעיה היא שהבנים שלהם קשי עורף ומאיימים ״להפוך את חייהם לבלתי אפשריים״ אם לא ייעתרו לבקשתם.
חיים כפולים
כשנודע לי שאבי חי חיים כפולים בשלושים שנותיו האחרונות, גברה עלי הסקרנות וביררתי את השם של האישה האחרת ואת הכתובת של הבית האחר. דפקתי על הדלת בעודי ממציא אמתלה כלשהי – ביקור של חברת הביטוח או משהו כזה – ואישה גבוהה וסוסית הזמינה אותי פנימה. לא האמנתי למראה עיני: מבפנים היה הבית העתק מדויק של הבית שגרנו בו אבי, אמי ואני; אותם רהיטים, אותן ספות עם אותו ריפוד מסודרות באותה צורה, ואפילו אותם ציורים, אותן צלחות חרסינה ואותם פסלי גבס.
באותו ערב, כשחזרתי הביתה, הפכתי את הרהיטים והזזתי את החפצים שעל המדפים בהנאה זדונית. אמי עקבה אחר תנועותי בתדהמה, אבל לא אמרתי לה דבר על הביקור שלי בבית, ואכלנו ארוחת ערב בשתיקה.
פתאום נזכרתי בפעם ההיא, כשהייתי ילד ושברתי את האגרטל שליד הספה. הזעם של אבי, כשנודע לו על התקרית, נראה לי מופרז. עכשיו יכולתי להבין אותו. אפילו יכולתי לדמיין אותו למחרת היום, מנפץ בכוונה אגרטל זהה רק כדי לשמור על הסימטריה עם הבית האחר.
מעשה בשעון
בעיירה קטנה בגוואטמלה יש שעון חול מוזר. גובהו חצי מטר בקירוב, והוא עומד במרכזה של כיכר קולוניאלית שעליה חולשת כנסייה מהמאה השמונה־עשרה. העירייה מעסיקה ארבעה אנשים שיתחזקו את השעון – האטרקציה המרכזית בטווח של מאה קילומטר – ויהפכו אותו מיד בכל פעם שהחלק העליון מתרוקן. עניין זה לא פשוט כל כך, מכיוון שהחול לא עובר דרך הצוואר בקצב קבוע: לפעמים נדרשות עשר דקות, לפעמים ארבע או חמש שעות, ללא כל רצף הגיוני. אף על פי כן, אם עוקבים בקפידה מבחינים שהשומרים הופכים את השעון בדיוק 24 פעמים ביום, ללא יוצא מן הכלל, כאילו המֶשך המשתנה של התרוקנות שעון החול המסתורי מקביל לכל אחת משעות היום.
