ז'אן דֵזֶר מהו
על אודות המעמד הנחות אין לי מה לומר, אלא שבניו פרים ורבים, בלי שיהיו ראויים לתהילה ולשבח כלשהם בגין כל גדוּלה שהיא.
מיגל דה סרוונטס1
1. ״דון קיחוטה״, תרגמו: ביאטריס סקרויסקי־לנדאו, לואיס לנדאו, הספריה החדשה, 1994.
איש צעיר זה, נקרא לו ז'אן דֵזֶר.
אם לא תיתקלו בו במקרה, לא תבחינו בו בתוך ההמון. עד כדי כך לבושו חסר גוון. הוא לובש צווארון גדול מדי ועניבה חסרת ייחוד. מכנסיו, כמו שרווּלי הז'קט, מתקפלים מעצמם, אלה בברכיים ואלה במרפקים. כפות רגליו עומדות נינוחות בנעליים עייפות.
איך אתאר אותו עוד? אזכיר רק את פניו המוארכות שאת לחייהן הוא מגלח בקפידה, ומשאיר רק את שפמו הגדול והמפליא. קשה להבין מה תפקידו של השפם הזה, איזה צורך הוא ממלא בפרצוף מאופק כל כך.
גזרתו הדקה של ז'אן דזר מסבירה מדוע לא שירת מעולם תחת הדגל. יתר על כן, פעילותו הגופנית מועטה מאוד היות שהוא עובד במשרד ממשלתי לעידוד הטוּב (מחלקת ציוד).
חייו – בהמשך אולי נדלה מהם פרטים שימושיים – אינם מציעים אלא את הרגיל ביותר, למראית עין. הוא גר ברחוב בּאק, בקומה החמישית, מול חנות הכולבו ״פּטי סַן תומא״ – בלי כוונות מיוחדות. עוזרת בית מטאטאת את חדרו ואת הפרוזדור, מציעה את המיטה, מברישה את בגדיו ומנערת את השטיח בחצר המשותפת של הבניין. שמה אַנזֶ'ל. היא אלמנה.
המאפיין המקורי היחיד של הדירה הוא שיש לה תקרה נמוכה. אילו עלה ז'אן דזר על כיסא, היה נאלץ לכופף את ראשו. אולם הרצון להתנסות בחוויה הזו, כמו גם ברבות אחרות, מעולם לא התעורר בו. מי שהתברך בדמיון מפותח היה מרגיש אצלו כמו בסיפון הביניים של סירת מפרש. גם השיפוע האלכסוני בקורות הרצפה היה תומך בהשערה הזו – גם אם, למען האמת, נבע השיפוע מגיל הבניין יותר משנבע מרִגשת הים.
בתחום הרהיטים, למרבה השמחה, הכול שב לגדר הרגיל. יש אפילו תוף מרים שעומד על האח, ועל אחד הקירות שתי תמונות מנופי שווייץ. נוסף על כך, אם משעמם לו בבית, ז'אן דזר יכול לסקור מחלונו את כל רחוב באק עד שדרת סן ז'רמן. המון האדם מתרוצץ שם לדרכו, עסקני וממהר. בימים של גשם ובוץ רואים רק נחשול חדגוני של מטריות בלי שם. אולם בכל מזג אוויר ישנם רכבי האספקה אשר תובעים לעצמם את הדרך משאר המכוניות.
בשעת לילה מאוחרת מאוד שומע ז'אן דזר בשנתו סוס צועד, דנדון פעמון וקול פרסות. אחר כך עולה צפירה של מכונית החוזרת מרובעי העיר שבהם מבלים עד מאוחר.
ז'אן דזר קם משנתו בשעה שמונה. הוא מבשל לו קפה עם חלב על הכיריים. בשעה תשע בדיוק הוא מגיע למשרדו שברחוב ואנוֹ. את ארוחת הצהריים הוא אוכל בהיסח הדעת במסעדה פשוטה. לעתים רחוקות הוא סועד עם חבריו לעבודה, כי הוא לא אוהב משחקי קלפים ולא פוליטיקה, ואינו יודע להתווכח.
העבודה לא מעסיקה כלל את מחשבתו. מדובר במילוי טפסים, ניהול שיחות טלפון או העברה של מסמכים למשרדים אחרים, לפי הצורך. ובנוסף יש לזכור היטב את ההבדל שבין הביטויים ״ליידע את אדוני״ ו״להביא לידיעתו של אדוני״.
אשר לחלומות, אלה מקומם הרחק מחוץ לשעות העבודה, ובעיקר בימי ראשון. יום ראשון הוא לז'אן דזר כל חייו. הוא יודע להעריך את היום הזה, שמעטים כל כך מבינים אותו. לעולם אינו מתעייף מלשוטט ולתעות לאורך השדרות הגדולות. אילו היה נשוי היה ודאי דוחף לפניו עגלת תינוק, ממש כמו כל אחד אחר.
בימי הכרכרות הציבוריות היה נהנה לשבת בקומה השנייה ולנסוע במסלול לכל אורכו, מתחנת המוצא עד לתחנה הסופית. כך קרא מספר מכובד של שלטים והרהר בשמותיהם של בעלי עסקים רבים.
אלה הן ההנאות שלו. ומי אנו שנלין. אשר לאהבותיו, הן אפופות מסתורין. לכל היותר יודה שבשחר נעוריו הסוערים אהב מורה גרמנייה וחיזר אחרי קופאית. חוץ מזה (הוא מוסיף בצניעות), המקרה הוא שגרם לכול. לולא כוחן של הנסיבות, קלדנית או מורה לפסנתר היו יכולות למלא אותו תפקיד בקיומו המסודר.
ז'אן דזר לעולם אינו מדבר על משפחתו. נודע לי שהוא בא לעולם בעיר גדולה בדרום מערב צרפת. אביו שימש סגן מנהל בבית חרושת לגז. מעברו האחר של הרחוב היה בית הקברות הפרוטסטנטי. מטר של שבבי פחם ירד על אותה ילדות, שאופק של ברושים היה לה למסגרת. פרט זה יהיה רב ערך בבואנו ללמוד את אופיו של ז'אן דזר. לכל הפחות, הוא יעזור לנו להבין את הסבלנות וההכנעה שבנפשו, את הצניעות של תשוקותיו ואת הרפיון הנוגה של דמיונו. שכן – רִשמו זאת לפניכם – ז'אן דזר מעולם לא יצא למסע ארוך בחלומותיו. האם הוא בכלל מאמין שישנו כוכב שבו אוהבים לנצח?
עיניו נטועות בארץ תמיד, מבטיו אינם מתרוממים מעל לעולם הזה. יש בעולם שחקנים ויש צופים, והוא איננו אלא ניצב. הו! מה אכפת לו אם הוא לבוש בבגדי איכר שווייצרי, אציל הוגנוטי או לוחם מצרי! למעשה הוא דומה לאותם זמרים במקהלות האופרה, שמפליגים בהרהורים על ענייניהם האישיים, ופותחים את הפה בתיאום עם האחרים כדי שייראו כאילו גם הם שרים. הוא מבצע את כל התנועות ההכרחיות ואינו נרתע משום פשרה.
כשיורד גשם הוא פותח מטרייה ומקפל את שולי מכנסיו.
הוא חומק מהמכוניות ומתעלם מהדיבורים הגסים במקצת של הנהגים.
הוא מברך את שוער הבניין שלו לשלום ומתעדכן במצב בריאותו.
הוא מצטרף לחבורות העומדות סביב הרוכלים או זמרי הרחוב.
הוא שימש כמה פעמים עד ראייה בתאונות דרכים.
אולם מעל לכול, ז'אן דזר סיגל לעצמו מעלה גדולה: הוא יודע לחכות. כל השבוע הוא מחכה ליום ראשון. במשרד, הוא מחכה לקידום תוך שהוא מחכה ליום הפרישה. לאחר שיפרוש יחכה למוות. החיים הם בעיניו אולם המתנה לנוסעים במחלקה השלישית. מרגע שקנה כרטיס, לא נשאר לו אלא לשבת במקומו ולהתבונן באנשי הצוות העוברים ברציף. אחד העובדים כבר יודיע לו כשהרכבת תצא; אך הוא עדיין לא יודע לאיזו תחנה היא נוסעת.
ז'אן דזר איננו שאפתן. הוא הבין שלא יוכל למנות את הכוכבים. לכן, בלית ברירה, הוא מסתפק במניית פנסי הרחוב שעל הנהר בערבים של שעמום.
ז'אן דזר איננו צר עין. אפילו כלפי מי שמחזיקים בָאמת. ועדיין, אולי היתה לו סיבה לקנא בחברו לֵאון דוּבּוֹרזַ'ל (שׂכל מאוזן), בוגר בית הספר פּיזְ'יֶיה, אדם שיודע קצרנות, מתקדם כל יום בלימודי האֶספֵּרַנטו, יֵדע תמיד להסתדר ויעשה חיל במסחר.
כן, ז'אן דזר הוא אדם שהשלים עם גורלו. הוא כבר גילה – לא בפזיזות יתרה – את כל המרחב שהוקצה לו ונפטר מכל אשליה בדבר רוחב גינתו, פוריות ערוגותיו ומתיקות אופקיו. הוא משלים עם כל אלה, וכשיתעייף מלטחון את מימי חייו – כדי להעביר את הזמן – הוא יטייל לו לאורך הערוגות, ידיו בכיסיו, בלי לחשוב על כל היתר ובלי להתכוון לרע.
