מייד אין אמריקה לטינה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מייד אין אמריקה לטינה
הוספה למועדפים

מייד אין אמריקה לטינה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יוסי טל, סוניה ברשילון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 96 עמ' מודפסים

סנטיאגו גמבואה

"כל הדרכים שבהן הלכה הספרות הקולומביאנית החדשה נותצו", טענה הביקורת כשהתפרסם ב-1995 "עמודים חוזרים”, הרומן הראשון של סנטיאגו גמבואה. מאז הוא ממשיך להשמיע קול ספרותי חדשני וחשוב.
גמבואה נולד ב-1965 בבוגוטה ולמד שם ספרות עד שעבר ללמוד פילולוגיה היספנית במדריד וספרות קובנית בסורבון. הוא פרסם עד כה שלושה-עשר ספרים – קובצי סיפורים, יומני מסע, מסות ורומנים – שתורגמו לשבע-עשרה שפות. הבולטים שבהם הם "תסמונת יוליסס", "ההפסד הוא עניין של שיטה", "מלון בייג’ינג". ב-2009 זכה בפרס "לה אוטרה אורייה" על ספרו "נקרופוליס" המתרחש בין היתר בירושלים עתידנית. "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" היא היצירה הראשונה פרי עטו המתפרסמת בעברית.

טרינו מלדונדו

טרינו מלדונדו נולד ב-1977 בסָקאטֵקַס שבמקסיקו, וחי תקופה ארוכה גם בעיר אֹואָחָקָה. קולו הוא קול ספרותי מלהיב בספרות המקסיקנית העכשווית. הוא פרסם שלושה רומנים ("וינה האדומה", "עונת הציד של האריה השחור", "תיאוריית האסון") ושני ספרי סיפורים ("נושאים ווריאציות", "מתכות כבדות"). לאחרונה פרסם את "איוצינאפה" – כרוניקה מרתקת שנכתבה בשהות בת ארבעה חודשים בקרב בני משפחותיהם של קבוצת סטודנטים שנעלמו במהלך הפגנה ונרצחו בנסיבות בלתי ידועות.
מלדונדו ערך את "הלהיטים, חלק ראשון", אוסף סיפורים מקסיקניים עכשוויים. לדבריו, מקורות ההשראה העיקריים שלו הם ג’ימי הנדריקס וברוס לי. "כמו לשחות בקרח" היא היצירה הראשונה פרי עטו הרואה אור בעברית.

תקציר

בתי מלון, נמלי תעופה, ברים ומטוסים, ערים ומשקאות, מערכות יחסים, תרבויות. הרפתקאות המבקשות להכות שורשים עמוקים בהווה. ההווה שלנו, ההמשכי אך החולף.
 
מצד אחד, גבר דרום אמריקאי שנשלט בידי תשוקתו לנשים, נע בעולם בקצב מסחרר של עלילה עתירת הומור ודמיון. מצד שני, תיירות אירופיות מסתובבות באמריקה הלטינית הפרועה, לכאורה, כדי לצרוך חוויה ״אותנטית״.
 
מייד אין אמריקה לטינה מכיל שני סיפורים מאת שני סופרים עכשוויים — האחד מקולומביה והשני ממקסיקו — השוכנים בספר אחד. דברים מתרחשים בכל סיפור לחוד, ודברים אחרים מתרחשים בקריאה בשניהם יחד.
 
משחקי הבדלים והשתקפויות, שני צדדים לאותו מטבע — מטבע של עולם המכּונה, אולי בציניות, עולם גלובלי. סנטיאגו גמבואה וטרינו מלדונדו, שני קולות טריים ומשמעותיים בספרות הלטינו אמריקאית של היום, מזמנים ערב קריאה, רגע של עונג ספרותי ומחשבות. רגע קטן, נצחי וחולף, כמו ההווה, כמו הזמן.
 
"באלגנטיות ובווירטואוזיות, גמבואה מתמקם במסורת רומן ההרפתקאות האורבני, ומוסיף נופך קוסמופוליטי לספרות האירופית." Frankfurter Rundschau
 
"טרינו מלדונדו מצליח בכישרון אדיר לשזור ולמזוג ספרות קצבית, ובו–זמנית עדינה; ספרות פראית, חתרנית ובה–בעת קורנת."
סרחיו פיטול, גדול הסופרים המקסיקנים החיים.

פרק ראשון

סיפורים עגומים מתרחשים לעתים במקומות עגומים, למשל בתחנות רכבת, או בנמלי תעופה. אנשים מבחינים בכך, וכולם אומרים שנמלי תעופה ותחנות רכבת הם באמת אתרים עגומים ביותר, עגומים כל כך עד שהם מדכאים את החשק לשוב ולנסוע, שהרי איש אינו אוהב לשקוע כל־כולו בעגמומיות, ועוד במחירים כאלה. אבל כל זה מעולם לא הטריד אותי, משום שהייתי תמיד לבדי במקומות הללו, מדלג עם המצלמה שלי ממדינה למדינה כדי לשלוח לסוכנות "סיגמא" את התמונה שפעמים רבות, למחרת, תופיע בעמוד השער של עיתון כלשהו, או של הרבה עיתונים, או של שום עיתון.
ולמעשה אהבתי נמלי תעופה, אבל גם את המלונות, את המזוודות ואת הסוכנויות להמרת הכסף. אהבתי להגיע לחדר ב"שרתון", לעמוד שעות תחת זרם המים במקלחת ולחשוב שמעבר למים, לאדים ולקיר נמצא הנמל של המבורג, למשל, או פארק העתיקות של זאגרב, בעוד אני מהופנט מצליל המים, ובייחוד אהבתי לדעת שכדי להפסיק לדמיין את אותם מקומות, אני צריך רק לצאת למרפסת ולפקוח את העיניים לרווחה. אהבתי את כל זה, אבל הרגע החביב עלי היה ההגעה לנמל התעופה. שם היו הנקבוביות שלי נפתחות כמו צמחים טורפים. היתה לי חיבה מיוחדת ללונדון גֶטוויק, אולי בשל זיכרונותי מהנסיעות לבּוֹגוֹטה כשהייתי צעיר יותר; אבל חלמתי גם על נמל התעופה של כווית סיטי, ששם מכרו קופסאות סיגרים "הוואנה מונטה קריסטו" ב־65 דולר, או על "צֶ'נגִי סינגפור", נמל תעופה שאליו מגיעים צעירים מהעיר ללמוד בלילות, והוא מוקף יער של עצים מצלים. בין החביבים עלי היה שמור מקום מיוחד ל"מונטריאול מירָבֶּל": פעם לקחו אותי שם למטוס בג'יפ, דרך השלג שהצטבר על המסלול, כיוון שלא שמעתי את הכרוזים שחזרו על שמי במבטא מוזר, ולא שמעתי אותם כי בחנתי בדיוטי פרי את מחירי הוויסקי, הדבר היחיד שהיה יכול להשכיח את דמעות הפרידה שזלגו באותה תקופה מעיניה של נטלי. לעומת זאת, אני שונא את נמל התעופה של מדריד, "בָּראחַס", כי הוא סואן ולא נוח, כמעט כפי שאני שונא את זה של מקסיקו סיטי, ואם "ליאונרדו דה וינצ'י" ברומא ניצל מגורל דומה, הרי זה רק מפני ששם, במשך זמן רב, חיכתה לי אהבתה של שרה. "אמסטרדם סְכִיפּוֹל" היה מסדרון עצום של זגוגיות מכוסות שלג; ל"אוֹמַר טוֹריחוֹס" בפנמה סיטי יש ריח של פפיה ומאווררי מדחף, בעוד של"חוֹסֶה מַרטִי" שבהוואנה ריח של סוכר מהול באלכוהול, לימון, קור מלאכותי וצמחייה. במילים אחרות — ריח של מוחיטו.
אני חושב שהגיע הזמן להציג את עצמי. קוראים לי אָניבַּל אֶסטֶרהָאזִי, שם משפחה הונגרי, שמשפחתי הקולומביאנית הצליחה להשלים אתו רק אחרי שעברה השפלות ואי־הבנות רבות, כי כולם חושבים שאנחנו קרובי משפחה של אסטרהאזי הרשע שהפליל בשקריו את הקצין דרייפוס, מהמקרים הנודעים של סוף המאה שעברה בצרפת; נודע עד כדי כך שאפילו זולא התערב עם ה"אני מאשים" המפורסם שלו. לא, אנחנו לא קשורים לאסטרהאזי ההם. בעצם, אנחנו קשורים ולא קשורים, כי אני שייך לענף העני יותר של המשפחה, אלו שאחר כך נעשו קומוניסטים, ובסופו של דבר היגרו לאמריקה. אני לא יכול לשכוח שיחה עם פקח גבול צפון־אמריקאי במדינת מיין, בנסיעה ברכבת "אַמטרַק" לילית ממונטריאול לניו יורק. הפקח היה בן חמישים, קירח וצהוב שפם.
— שם משפחה כזה ודרכון קולומביאני?
— תראה, לחבר הכי טוב שלי קוראים פריץ אקרפלד והוא בוליביאני — עניתי — ...ואני מזכיר לך שלנשיא פֵּרוּ קוראים פוּג'ימוֹרי. אתה מכיר את אמריקה הלטינית?
— אל תתחכם אתי — הוא ענה, עצבני קלות. — אני ממוצא פולני ואני יודע שאסטרהאזי הוא אחד משמות המשפחה המפורסמים ביותר של האצולה ההונגרית. לכן הסתקרנתי.
— גם אני יודע את זה, ואני מודה שהייתי מעדיף לא לדעת את זה. בקולומביה אנחנו בני המעמד הבינוני, ובפריז, שם אני גר עכשיו, אני זר כפול.
הפקח, שהיה בקרון המסעדה, הצית סיגריה והביט בי בעניין.
— הצרפתים מסתכלים עלי כמו הבן דוד העני מהמזרח, במקרה הטוב. לפעמים מאשימים אותי שהרגתי את דרייפוס. ואם אני אומר להם שאני קולומביאני — אל תשאל איזה בלגן.
— טוב, תתרכז בתשובות לשאלות.
אני זוכר שחשבתי שבמשפט האחרון הזה קטע הפקח את האפשרות שתצמח בינינו חברות אמיצה. אנשים נוטים להיות כנים מאוד עם פקחי גבול, ואילו היו הפקחים מרחיבים קצת, אפשר היה, אולי, להבין את העולם טוב יותר ולהבין את עצמנו טוב יותר. אבל שתקתי.

סנטיאגו גמבואה

"כל הדרכים שבהן הלכה הספרות הקולומביאנית החדשה נותצו", טענה הביקורת כשהתפרסם ב-1995 "עמודים חוזרים”, הרומן הראשון של סנטיאגו גמבואה. מאז הוא ממשיך להשמיע קול ספרותי חדשני וחשוב.
גמבואה נולד ב-1965 בבוגוטה ולמד שם ספרות עד שעבר ללמוד פילולוגיה היספנית במדריד וספרות קובנית בסורבון. הוא פרסם עד כה שלושה-עשר ספרים – קובצי סיפורים, יומני מסע, מסות ורומנים – שתורגמו לשבע-עשרה שפות. הבולטים שבהם הם "תסמונת יוליסס", "ההפסד הוא עניין של שיטה", "מלון בייג’ינג". ב-2009 זכה בפרס "לה אוטרה אורייה" על ספרו "נקרופוליס" המתרחש בין היתר בירושלים עתידנית. "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" היא היצירה הראשונה פרי עטו המתפרסמת בעברית.

טרינו מלדונדו

טרינו מלדונדו נולד ב-1977 בסָקאטֵקַס שבמקסיקו, וחי תקופה ארוכה גם בעיר אֹואָחָקָה. קולו הוא קול ספרותי מלהיב בספרות המקסיקנית העכשווית. הוא פרסם שלושה רומנים ("וינה האדומה", "עונת הציד של האריה השחור", "תיאוריית האסון") ושני ספרי סיפורים ("נושאים ווריאציות", "מתכות כבדות"). לאחרונה פרסם את "איוצינאפה" – כרוניקה מרתקת שנכתבה בשהות בת ארבעה חודשים בקרב בני משפחותיהם של קבוצת סטודנטים שנעלמו במהלך הפגנה ונרצחו בנסיבות בלתי ידועות.
מלדונדו ערך את "הלהיטים, חלק ראשון", אוסף סיפורים מקסיקניים עכשוויים. לדבריו, מקורות ההשראה העיקריים שלו הם ג’ימי הנדריקס וברוס לי. "כמו לשחות בקרח" היא היצירה הראשונה פרי עטו הרואה אור בעברית.

סקירות וביקורות

חם, מתחמם, לוהט 'מייד אין אמריקה לטינה' מציע בידור אינטליגנטי מהסוג שאוריאל קון מתמחה בו שני סיפורים קצרים ארוכים יש בקובץ הזה, שהוא הראשון בהוצאת 'תשע נשמות' של אוריאל קון, אחד משני עורכי 'זיקית' זכרה לברכה. במקור התפרסמו שני הסיפורים בקובץ אחד, ‭ ,2015-ב‬ ואכן יש להם הרבה מן המשותף: בשניהם מספרים גברים צעירים בגוף ראשון את סיפורם, וסיפורם עוסק בסקס. אלא שהראשון הוא מהתלה מוצלחת והשני רציני יותר. כך לפחות לכאורה. 'הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי ‭ ,'תעופה‬ סיפור שכתב הסופר הקולומביאני סנטיאגו גמבואה, מספר על צלם קולומביאני הנודד בין יבשות. בשובו מאחת ממשימותיו בדרום מזרח היבשת, הוא מתאהב בדיילת אסייתית. היא נענית לחיזוריו וקובעת איתו בבתי מלון שונים בערים שונות בעולם, בהתאם ללוח הזמנים הצפוף שלה וללוח המרחקים המרווח שלה. מהר מאוד נוספות לרומן עוד מוזרויות כשהצלם המופתע, אם כי לא בהכרח מסויג, מוצא במקומות המפגש המיועדים לו ולמאהבת הסינגפורית שלו את עמיתותיה הדיילות. האם היא שלחה אותן? ולמה? ומה זה אומר על אהבתם? במרוצת הסיפור נפתרת התעלומה ופתרונה הוא עילה לתסבוכות ומהתלות נוספות.

הסיפור השני, 'כמו לשחות ‭ ,'בקרח‬ מאת הסופר המקסיקני טרינו מלדונדו, הוא סיפורו של מורה מקסיקני בן 29 שמפוטר ממקום עבודתו. הפיטורים הם חלק ממאבק חברתי שמסעיר את עירו, בין איגודי המורים לשלטונות. האווירה בעיר רותחת בעקבות המתיחות הפוליטית, אבל רותחת גם בלי קשר, שהרי אנחנו בקרבת קו המשווה. וכך, בערב לוהט, מוצא עצמו הגיבור, שיחסיו עם חברתו על סף התפוררות, בבר עם חבר ושתי תיירות שוודיות לוהטות שמתפעלות מהדם המקסיקני החם. זאת בניגוד לחיים בשוודיה, שהם "כמו לשחות בקרח‭,"‬ כפי שמתארת אותם בתיעוב אחת התיירות. אבל הגיבור מתרעם על הרומנטיזציה של מקסיקו הענייה, שלחיות בה, הוא מיידע את השוודיות, "זה כמו לשחות בחרא‭."‬ בהמשך, בלי לחשוף פרטים, יתברר שהיחסים בין השוודיות העשירות שביקשו לקנות קצת דם לטיני חם, הם לא מה שהם נראים, וגם לא מה שחשב עליהם הגיבור - אינדיבידואל אך בעל תודעה מעמדית. שני הסיפורים נקראים בהנאה גדולה ובמהירות רבה; ואת המהירות אני מציין כשבח מוחלט )הרי "למען ירוץ הקורא בו" נכתב כבר בתנ"ך‭.)‬ ההנאה, כמובן, אינה בלתי קשורה לעובדה שאלו סיפורים על גברים צעירים ונשים לוהטות. היא גם אינה נפגעת מהקוסמופוליטיות של הנובלה הראשונה, ומהמפגש בין תרבויות )ואקלימים( מנוגדים בנובלה השנייה. לכאורה, כאמור, חלוקת העבודה ברורה: בעוד הסיפור הראשון הוא קומדיה מינית עכשווית, מהתלה רבת דמיון, הרי שהשני מכיל תוכן רציני ועניינו התנגשות בין עשירים לעניים, בין עולם שלישי לעולם ראשון )ניתן אולי בדוחק לומר שהסיפור הראשון גם הוא רוצה "לומר משהו" על מציאות גלובלית חסרת שורשים, אבל זה יהיה לדחוק גוף חי למיטת סדום פרשנית‭.)‬ אלא ששני הסיפורים הם למעשה בידור אינטליגנטי ומהנה. לא פחות; לא יותר. שכן המהפך המפתיע שמתחולל בשני אינו תורם באמת ל"אמירה" של הסיפור, ומוריד אותו מסמל כללי ליחסי עשירים עניים, למקרה פרטי חריג וקוריוזי, אכן משעשע ומהנה.

בכלל, אחרי קריאת שני כותרים שבחרו יוצאי הוצאת 'זיקית' - הקובץ הזה בעריכת קון,
והספר 'השעה לילה' בהוצאת 'לוקוס' של שירה חפר - ניתן אולי לטעון בזהירות שאת ריבוי הצבעים של זיקית חילקו ביניהם האקסים כך שחפר תיקח לעצמה את הצבעים הקודרים-רציניים וקון את הצבעים
העליזים. 'השעה לילה' הוא ספרות נוקבת. 'מייד אין אמריקה לטינה' הוא בידור אינטליגנטי. אבל אולי
מוקדם מדי לאבחנות כאלה.

כך או כך, לספרות רהוטה, חכמה ובידורית יש בהחלט מקום. מה גם שתחת מסווה של "רצינות"
מסתתרים לעתים השעממנים הגדולים ביותר של הספרות. ובכל זאת אוסיף ואומר שאם הבחירה היא
בין ספרות רצינית מצוינת לספרות בידורית מצוינת - אבחר בראשונה. ומטעמים אגואיסטיים לחלוטין:
ספרות רצינית מחזירה לחיי את כובד המשקל שחסר להם. שחסר לכולנו.

עוד 3 ספרים מאמריקה הלטינית:
עמוק בבוץ > גיירמו פדנלי
שעה חופשית > ארקולה ליסרדי
דייגו יקר > אלנה פונייטובסקה
אריק גלסנר 7 לילות 25/03/2016 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: יוסי טל, סוניה ברשילון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 96 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

חם, מתחמם, לוהט 'מייד אין אמריקה לטינה' מציע בידור אינטליגנטי מהסוג שאוריאל קון מתמחה בו שני סיפורים קצרים ארוכים יש בקובץ הזה, שהוא הראשון בהוצאת 'תשע נשמות' של אוריאל קון, אחד משני עורכי 'זיקית' זכרה לברכה. במקור התפרסמו שני הסיפורים בקובץ אחד, ‭ ,2015-ב‬ ואכן יש להם הרבה מן המשותף: בשניהם מספרים גברים צעירים בגוף ראשון את סיפורם, וסיפורם עוסק בסקס. אלא שהראשון הוא מהתלה מוצלחת והשני רציני יותר. כך לפחות לכאורה. 'הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי ‭ ,'תעופה‬ סיפור שכתב הסופר הקולומביאני סנטיאגו גמבואה, מספר על צלם קולומביאני הנודד בין יבשות. בשובו מאחת ממשימותיו בדרום מזרח היבשת, הוא מתאהב בדיילת אסייתית. היא נענית לחיזוריו וקובעת איתו בבתי מלון שונים בערים שונות בעולם, בהתאם ללוח הזמנים הצפוף שלה וללוח המרחקים המרווח שלה. מהר מאוד נוספות לרומן עוד מוזרויות כשהצלם המופתע, אם כי לא בהכרח מסויג, מוצא במקומות המפגש המיועדים לו ולמאהבת הסינגפורית שלו את עמיתותיה הדיילות. האם היא שלחה אותן? ולמה? ומה זה אומר על אהבתם? במרוצת הסיפור נפתרת התעלומה ופתרונה הוא עילה לתסבוכות ומהתלות נוספות.

הסיפור השני, 'כמו לשחות ‭ ,'בקרח‬ מאת הסופר המקסיקני טרינו מלדונדו, הוא סיפורו של מורה מקסיקני בן 29 שמפוטר ממקום עבודתו. הפיטורים הם חלק ממאבק חברתי שמסעיר את עירו, בין איגודי המורים לשלטונות. האווירה בעיר רותחת בעקבות המתיחות הפוליטית, אבל רותחת גם בלי קשר, שהרי אנחנו בקרבת קו המשווה. וכך, בערב לוהט, מוצא עצמו הגיבור, שיחסיו עם חברתו על סף התפוררות, בבר עם חבר ושתי תיירות שוודיות לוהטות שמתפעלות מהדם המקסיקני החם. זאת בניגוד לחיים בשוודיה, שהם "כמו לשחות בקרח‭,"‬ כפי שמתארת אותם בתיעוב אחת התיירות. אבל הגיבור מתרעם על הרומנטיזציה של מקסיקו הענייה, שלחיות בה, הוא מיידע את השוודיות, "זה כמו לשחות בחרא‭."‬ בהמשך, בלי לחשוף פרטים, יתברר שהיחסים בין השוודיות העשירות שביקשו לקנות קצת דם לטיני חם, הם לא מה שהם נראים, וגם לא מה שחשב עליהם הגיבור - אינדיבידואל אך בעל תודעה מעמדית. שני הסיפורים נקראים בהנאה גדולה ובמהירות רבה; ואת המהירות אני מציין כשבח מוחלט )הרי "למען ירוץ הקורא בו" נכתב כבר בתנ"ך‭.)‬ ההנאה, כמובן, אינה בלתי קשורה לעובדה שאלו סיפורים על גברים צעירים ונשים לוהטות. היא גם אינה נפגעת מהקוסמופוליטיות של הנובלה הראשונה, ומהמפגש בין תרבויות )ואקלימים( מנוגדים בנובלה השנייה. לכאורה, כאמור, חלוקת העבודה ברורה: בעוד הסיפור הראשון הוא קומדיה מינית עכשווית, מהתלה רבת דמיון, הרי שהשני מכיל תוכן רציני ועניינו התנגשות בין עשירים לעניים, בין עולם שלישי לעולם ראשון )ניתן אולי בדוחק לומר שהסיפור הראשון גם הוא רוצה "לומר משהו" על מציאות גלובלית חסרת שורשים, אבל זה יהיה לדחוק גוף חי למיטת סדום פרשנית‭.)‬ אלא ששני הסיפורים הם למעשה בידור אינטליגנטי ומהנה. לא פחות; לא יותר. שכן המהפך המפתיע שמתחולל בשני אינו תורם באמת ל"אמירה" של הסיפור, ומוריד אותו מסמל כללי ליחסי עשירים עניים, למקרה פרטי חריג וקוריוזי, אכן משעשע ומהנה.

בכלל, אחרי קריאת שני כותרים שבחרו יוצאי הוצאת 'זיקית' - הקובץ הזה בעריכת קון,
והספר 'השעה לילה' בהוצאת 'לוקוס' של שירה חפר - ניתן אולי לטעון בזהירות שאת ריבוי הצבעים של זיקית חילקו ביניהם האקסים כך שחפר תיקח לעצמה את הצבעים הקודרים-רציניים וקון את הצבעים
העליזים. 'השעה לילה' הוא ספרות נוקבת. 'מייד אין אמריקה לטינה' הוא בידור אינטליגנטי. אבל אולי
מוקדם מדי לאבחנות כאלה.

כך או כך, לספרות רהוטה, חכמה ובידורית יש בהחלט מקום. מה גם שתחת מסווה של "רצינות"
מסתתרים לעתים השעממנים הגדולים ביותר של הספרות. ובכל זאת אוסיף ואומר שאם הבחירה היא
בין ספרות רצינית מצוינת לספרות בידורית מצוינת - אבחר בראשונה. ומטעמים אגואיסטיים לחלוטין:
ספרות רצינית מחזירה לחיי את כובד המשקל שחסר להם. שחסר לכולנו.

עוד 3 ספרים מאמריקה הלטינית:
עמוק בבוץ > גיירמו פדנלי
שעה חופשית > ארקולה ליסרדי
דייגו יקר > אלנה פונייטובסקה
אריק גלסנר 7 לילות 25/03/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
מייד אין אמריקה לטינה סנטיאגו גמבואה, טרינו מלדונדו
סיפורים עגומים מתרחשים לעתים במקומות עגומים, למשל בתחנות רכבת, או בנמלי תעופה. אנשים מבחינים בכך, וכולם אומרים שנמלי תעופה ותחנות רכבת הם באמת אתרים עגומים ביותר, עגומים כל כך עד שהם מדכאים את החשק לשוב ולנסוע, שהרי איש אינו אוהב לשקוע כל־כולו בעגמומיות, ועוד במחירים כאלה. אבל כל זה מעולם לא הטריד אותי, משום שהייתי תמיד לבדי במקומות הללו, מדלג עם המצלמה שלי ממדינה למדינה כדי לשלוח לסוכנות "סיגמא" את התמונה שפעמים רבות, למחרת, תופיע בעמוד השער של עיתון כלשהו, או של הרבה עיתונים, או של שום עיתון.
ולמעשה אהבתי נמלי תעופה, אבל גם את המלונות, את המזוודות ואת הסוכנויות להמרת הכסף. אהבתי להגיע לחדר ב"שרתון", לעמוד שעות תחת זרם המים במקלחת ולחשוב שמעבר למים, לאדים ולקיר נמצא הנמל של המבורג, למשל, או פארק העתיקות של זאגרב, בעוד אני מהופנט מצליל המים, ובייחוד אהבתי לדעת שכדי להפסיק לדמיין את אותם מקומות, אני צריך רק לצאת למרפסת ולפקוח את העיניים לרווחה. אהבתי את כל זה, אבל הרגע החביב עלי היה ההגעה לנמל התעופה. שם היו הנקבוביות שלי נפתחות כמו צמחים טורפים. היתה לי חיבה מיוחדת ללונדון גֶטוויק, אולי בשל זיכרונותי מהנסיעות לבּוֹגוֹטה כשהייתי צעיר יותר; אבל חלמתי גם על נמל התעופה של כווית סיטי, ששם מכרו קופסאות סיגרים "הוואנה מונטה קריסטו" ב־65 דולר, או על "צֶ'נגִי סינגפור", נמל תעופה שאליו מגיעים צעירים מהעיר ללמוד בלילות, והוא מוקף יער של עצים מצלים. בין החביבים עלי היה שמור מקום מיוחד ל"מונטריאול מירָבֶּל": פעם לקחו אותי שם למטוס בג'יפ, דרך השלג שהצטבר על המסלול, כיוון שלא שמעתי את הכרוזים שחזרו על שמי במבטא מוזר, ולא שמעתי אותם כי בחנתי בדיוטי פרי את מחירי הוויסקי, הדבר היחיד שהיה יכול להשכיח את דמעות הפרידה שזלגו באותה תקופה מעיניה של נטלי. לעומת זאת, אני שונא את נמל התעופה של מדריד, "בָּראחַס", כי הוא סואן ולא נוח, כמעט כפי שאני שונא את זה של מקסיקו סיטי, ואם "ליאונרדו דה וינצ'י" ברומא ניצל מגורל דומה, הרי זה רק מפני ששם, במשך זמן רב, חיכתה לי אהבתה של שרה. "אמסטרדם סְכִיפּוֹל" היה מסדרון עצום של זגוגיות מכוסות שלג; ל"אוֹמַר טוֹריחוֹס" בפנמה סיטי יש ריח של פפיה ומאווררי מדחף, בעוד של"חוֹסֶה מַרטִי" שבהוואנה ריח של סוכר מהול באלכוהול, לימון, קור מלאכותי וצמחייה. במילים אחרות — ריח של מוחיטו.
אני חושב שהגיע הזמן להציג את עצמי. קוראים לי אָניבַּל אֶסטֶרהָאזִי, שם משפחה הונגרי, שמשפחתי הקולומביאנית הצליחה להשלים אתו רק אחרי שעברה השפלות ואי־הבנות רבות, כי כולם חושבים שאנחנו קרובי משפחה של אסטרהאזי הרשע שהפליל בשקריו את הקצין דרייפוס, מהמקרים הנודעים של סוף המאה שעברה בצרפת; נודע עד כדי כך שאפילו זולא התערב עם ה"אני מאשים" המפורסם שלו. לא, אנחנו לא קשורים לאסטרהאזי ההם. בעצם, אנחנו קשורים ולא קשורים, כי אני שייך לענף העני יותר של המשפחה, אלו שאחר כך נעשו קומוניסטים, ובסופו של דבר היגרו לאמריקה. אני לא יכול לשכוח שיחה עם פקח גבול צפון־אמריקאי במדינת מיין, בנסיעה ברכבת "אַמטרַק" לילית ממונטריאול לניו יורק. הפקח היה בן חמישים, קירח וצהוב שפם.
— שם משפחה כזה ודרכון קולומביאני?
— תראה, לחבר הכי טוב שלי קוראים פריץ אקרפלד והוא בוליביאני — עניתי — ...ואני מזכיר לך שלנשיא פֵּרוּ קוראים פוּג'ימוֹרי. אתה מכיר את אמריקה הלטינית?
— אל תתחכם אתי — הוא ענה, עצבני קלות. — אני ממוצא פולני ואני יודע שאסטרהאזי הוא אחד משמות המשפחה המפורסמים ביותר של האצולה ההונגרית. לכן הסתקרנתי.
— גם אני יודע את זה, ואני מודה שהייתי מעדיף לא לדעת את זה. בקולומביה אנחנו בני המעמד הבינוני, ובפריז, שם אני גר עכשיו, אני זר כפול.
הפקח, שהיה בקרון המסעדה, הצית סיגריה והביט בי בעניין.
— הצרפתים מסתכלים עלי כמו הבן דוד העני מהמזרח, במקרה הטוב. לפעמים מאשימים אותי שהרגתי את דרייפוס. ואם אני אומר להם שאני קולומביאני — אל תשאל איזה בלגן.
— טוב, תתרכז בתשובות לשאלות.
אני זוכר שחשבתי שבמשפט האחרון הזה קטע הפקח את האפשרות שתצמח בינינו חברות אמיצה. אנשים נוטים להיות כנים מאוד עם פקחי גבול, ואילו היו הפקחים מרחיבים קצת, אפשר היה, אולי, להבין את העולם טוב יותר ולהבין את עצמנו טוב יותר. אבל שתקתי.