ישנן יצירות שעצם העמדתן זו ליד זו, עשויה לגרום להארה או "שכינה" ספרותית בוהקת, נוספת, בין שתיהן. כך קורה עם "הכוכב מעל היער" שכתב שטפן צוויג בהיותו בן 23, אחד הטקסטים היפים ביותר פרי עטו, לצד "לראות אשה" מאת הסופרת השוויצרית אנמארי שוורצנבך, שהיתה מעין ביטניקית מוקדמת, בהיותה בת 21: נובלה פורצת דרך בתמטיקה הלסבית שלה, כמו גם בסגנונה הספרותי. הנושא המשותף: רגע הולדתה של אהבה.
"כשרכן פעם פרנסואה, המלצר הצנום והמטופח בקפידה, מעל לכתפה של הרוזנת הפולנייה היפה אוֹסטרוֹבסקָה בשעת ההגשה, אירע דבר משונה. העניין נמשך רק שנייה ולא היו בו לא עווית ולא רתיעה, לא תנועה ולא תזוזה. אף על פי כן היתה זאת אחת מאותן שניות הטומנות בחובן אלפי שעות וימים."
שטפן צוויג, הכוכב מעל היער
"לראות אישה: לשנייה אחת בלבד, בטווח הקצר של המבט, ואחר כך לאבד אותה שוב בעלטת מסדרון כלשהו, מאחורי דלת שאסור לי לפתוח — אבל לראות אישה, ובה בעת להרגיש שגם היא ראתה אותי, שעיניה תולות בי מבט שואל, כמו נגזר שניפגש על סף הזרוּת, על אותו גבול תודעה אפל וקודר."
אנמארי שוורצנבך, לראות אשה
"פרגמנט פרוזה עוצר נשימה ושופע חן על אהבה מרחוק בין שתי נשים." -- דר שפיגל
"הפרוזה שלה לא איבדה עד היום דבר מן האלגנטיות שלה, הדיאלוגים עודם שובי לב בזכות הרעננות והמודרניות שלהם." -- פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג
אָנֵמארי שְוורצֶנבַּך
"מלאך שהושחת", כך כינה תומאס מאן את הסופרת, העיתונאית, הצלמת והטיילת אנמארי שוורצנבך. ואפשר לומר שבמשך שנים זה היה דימוי נוח לחשוב דרכו על דמותה הספרותית והמציאותית, המרדנית, ההרפתקנית והמיוחדת במינה של מי שמתה כשהיא בת 34 בלבד, ואשר יצירתה נותרה עלומה יחסית עד לעשורים האחרונים.
שוורצנבך נולדה בציריך בשנת 1908, למשפחה אמידה מאוד. אביה היה איל הון בתעשיית הטקסטיל ואמה היתה בת לבכיר בצבא השווייצרי ונצר למשפחת אצולה גרמנית.
בהיותה בת 23 סיימה את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה, ופרסמה את ספרה הראשון "מעגל החברים של ברנהרד" (Freunde um Bernhard) שזכה לשבחים. חייה הקצרים התאפיינו בחיבה לנדודים ולמסעות: בשנת 1931 נסעה לברלין בעקבות התאהבות חד צדדית באריקה מאן, והתגוררה שם עם אחיה של אריקה, הסופר קלאוס מאן (גם הוא בנו של תומאס מאן). השלושה נשארו קשורים זה לזה כל חייהם. שוורצנבך ניהלה אורח חיים אלטרנטיבי למדי של חיי לילה ברלינאיים, אופיום, אלכוהול, נהיגה מהירה, דכאונות, וחיים בקצב מהיר.
היא טיילה בפרס, איטליה, סקנדינביה, רוסיה, אפגניסטן, צ'כוסלובקיה, ארצות הברית ועוד, כתבה ספרים רבים על טיוליה, ביניהם "כל הדרכים פתוחות", "עם הגשם הזה" והרומן "מוות בפרס". בנוסף, כתבה מאות רשימות עיתונאיות וצילמה אלפי תמונות במסעותיה. מגיל צעיר היא דבקה במראה חוצה מגדרים, התאהבה לרוב בנשים, ובשנת 1935 התחתנה עם גבר, הומוסקסואל גם הוא, דיפלומט צרפתי ששירת בטהרן בשם אצ'ילה קלוד קלארק.
חייה השתנו עם עליית הנאצים לשלטון כאשר בניגוד לעמדת משפחתה הפרו-נאצית, היא היתה פעילה בפעילות אנטי-פשיסטית ומימנה את העיתון של קלאוס מאן, שהיה יהודי. אך חיי הנדודים שלה נמשכו גם בשנים הללו, והיא המשיכה לכתוב ולתעד. בשנים 1937-1938 תיעדו צילומיה את עליית הפאשיזם באירופה. ב-1940 התפרסם ספרה המפורסם ביותר, "העמק המאושר" (Das Glückliche Tal) המתאר נשיות לסבית דרך עיניו של גבר.
"ידעתי שפניה ירדפו אותי עד סוף ימי". כך תיארה אותה הסופרת האמריקאית המפורסמת קארסון מקאלרס שהתאהבה בה ואף הקדישה לה את ספרה השני Reflections in a Golden Eye.
היא מתה בשווייץ בשנת 1942, לאחר תאונת אופניים כשרכבה "בלי ידיים". זהו ספרה הראשון הרואה אור בעברית.