הכוכב מעל היער • לראות אישה

 

כשרכן פעם פרנסואה, המלצר הצנום והמטופח בקפידה, מעל לכתפה של הרוזנת הפולנייה היפה אוֹסטרוֹבסקָה בשעת ההגשה, אירע דבר משונה. העניין נמשך רק שנייה ולא היו בו לא עווית ולא רתיעה, לא תנועה ולא תזוזה. אף על פי כן היתה זאת אחת מאותן שניות הטומנות בחובן אלפי שעות וימים של צהלה ועינוי, ממש כפי שכל עוצמתם הפראית של עצי האלון התמירים, המרעישים בחשכה, על ענפיהם המתנועעים וצמרותיהם המתנודדות, טמונה באבקן יחיד הנידף ברוח. שום דבר חיצוני לא קרה בשנייה הזאת. פרנסואה, המלצר הגמיש של מלון הריביירה הגדול, התכופף עוד לפנים כדי להיטיב להניח את הצלחת ליד סכינה המגשש של הרוזנת. אלא שבאותו רגע השתהו פניו ליד גל השיער הריחני והרך של ראשה, וכשפקח מתוך אינסטינקט את עיניו המושפלות בהכנעה, ראה מבטו המרפרף את הקו העדין והלבנוני של צווארה, הנמשך מתוך הזרם הכהה הזה, ואובד בשמלה האדמונית המתקמרת. להבת שָני ניצתה בו. והסכין קרקשה חרש על הצלחת שנרעדה באין רואה. אף שצפה באותה שנייה את כל ההשלכות של הכישוף הפתאומי הזה, שלט במיומנות ברגשותיו והמשיך לשרת בתנופה קרת רוח ואבירית משהו של מלצר אלגנטי. הוא הגיש את הצלחת בתנועה בוטחת לבן הלוויה הקבוע של הרוזנת, אריסטוקרט מבוגר בעל חן שקט, שסיפר בהגייה משובחת ובצרפתית צלולה דברים של מה בכך. אז נסוג מן השולחן בלי מבט או מחווה.

הדקות האלה היו תחילתה של תעייה משונה ומתמסרת, תחושה מסוחררת ושיכורה כל כך, שהמילה המכובדת והגאה ״אהבה״ כמעט עושה לה עוול. זאת היתה אותה אהבה חסרת תאווה ונאמנה ככלב, שבני אדם באמצע החיים כלל אינם יודעים אותה, והיא שמורה רק לצעירים מאוד ולזקנים מאוד. אהבה בלא יישוב דעת, שאינה חושבת אלא רק חולמת. הוא שכח לגמרי את אותו בוז לא מוצדק ועם זאת תמידי שאפילו אנשים חכמים ומתחשבים מגלים כלפי מי שלבושים מקטורן מלצרים, הוא לא שקל אפשרויות ומקרים, אלא רק הזין בדמו את הנטייה המשונה עד שעוצמתה הסודית דחתה כל בוז ותוכחה. חיבתו לא היתה חיבה של מבטים קורצים ואורבים בחשאי, של מחוות נועזות המתפרצות לפתע, של הייחום חסר המחשבה בשפתיים מתאוות וידיים רועדות, כי אם מאמץ דומם, ניצחון של כל אותם שירותים קטנים הנשגבים וקדושים בענוותנותם, משום שהם נותרים בכוונה בלתי מורגשים. לאחר ארוחת הערב יישר את קפלי מפת השולחן שלפני מושבה באצבעות כה עדינות ואוהבות, כפי שמלטפים בוודאי את כפות ידיהן הנעימות והענוגות של הנשים; הוא סידר את כל הדברים שבקרבתה בסימטריה מתמסרת, כאילו הכין אותם לקראת טקס. את הכוסות שנגעו בשפתיה לקח אתו לחדרו הלח והצר שבעליית הגג, והניח להן לנצנץ לעת ליל באור הפנינה של הירח, משל היו עדיים יקרים. בכל עת ארב בחשאי מאיזו פינה לצעדיה ותנועותיה. הוא שתה את דיבורה כמי שמערסל בחושניות על הלשון יין מתוק וריחני, ותפס בחמדה את המילים הבודדות ואת הפקודות כילד התופס כדור מעופף. כך נשאה נשמתו השיכורה בוהק מגוּון ועשיר אל חייו הדלים והסתמיים. כלל לא עלה בדעתו מעשה הסכלות החכם, לתאר את כל ההתרחשות במילים ענייניות, קרות ואכזריות, ולומר שהמלצר האומלל פרנסואה מאוהב ברוזנת אקזוטית ובלתי מושגת לעד. שכן הוא כלל לא תפס אותה כממשות, אלא כמשהו נשגב מאוד, רחוק מאוד, שרק השתקפותו נוגעת בחיים. הוא אהב את הגאווה האדנותית של פקודותיה, את הזווית המצווה של גבותיה השחורות שכמעט נגעו זו בזו, את הקמט העז שסביב הפה הצר, את החן הבוטח של מחוות הגוף שלה. היה לו מובן מאליו לציית למרותה, והקִרבה הכנועה של שירות פשוט הסבה לו אושר, כי הודות לקרבה הזאת יכול להיכנס לעתים קרובות כל כך למעגל הקסום שסבב אותה.

כך ניעור לפתע חלום בחייו של אדם פשוט, כמו לבלוב של גן אצילי ומטופח בשולי דרך שבהם קמלים בדרך כלל כל הניצנים תחת אבק הדרכים. זאת היתה תזזית שנכנסה באדם פשוט, חלום מכושף וממכר באמצע חיים קרים וחד־גוניים. וחלומות של אנשים כאלה הם כמו סירות ללא חותר השטות ללא יעד, מתנודדות בתשוקה על מים שקטים המשתקפים כמראה, עד שתחתיתן נחבטת לפתע בגדה לא מוכרת.

אבל המציאות חזקה וחסונה מכל חלום. ערב אחד עבר על פניו השוער המפוטם שמוצאו מקַנטוֹן ווֹ ואמר לו: ״אוסטרובסקה עוזבת מחר ברכבת של שמונה.״ ואז נקב בעוד כמה שמות סתמיים שהוא לא קלט. במוחו נהפכו המילים האלה לשאון מפותל ולסחרור. כמה פעמים העביר מוכנית את אצבעותיו על מצחו המקומט במאמץ, כאילו ביקש למחות שכבה מעיקה שרבצה שם וטשטשה את כושר ההבנה שלו. הוא צעד כמה צעדים; הוא התנודד. מבוהל ומפוחד עבר על פני מראה גבוהה במסגרת זהובה, ופנים חיוורות וזרות בהו בו מתוכה במבט גירי. המחשבות סירבו לבוא, כאילו היו כלואות מאחורי חומה אפלה ומעורפלת. כמעט בלי משים גישש את דרכו לאורך המעקה במורד המדרגות הרחבות אל הגינה השרויה בדמדומי ערב, עצי האורן הגבוהים עמדו בה בודדים כמו מחשבות קודרות. דמותו חסרת המנוחה כשלה עוד כמה צעדים, כמו ציפור לילה כהה שמעופה נמוך ומתנודד, ואז צנח על ספסל ולחץ את ראשו אל המשענת הקרירה. היה שם שקט לגמרי. מאחוריו הבליח הים בין השיחים העגולים. אורות רכים ומנצנצים דלקו שם ללא קול, ובדומייה אבד פכפוכם החד־גוני של הגלים הנשברים במרחק.