קתלין

1

 

"העקרבים" קבעו את פגישתם לשעה שמונה באותו ערב, ולפני המועד הזה היה על קֵנֶת פוֹרבֶּס לסיים פרק ראשון של סיפור בהמשכים. האגודה הספרותית, שזכתה לשמה בגחמה מגוחכת של סטודנטים באוקספורד, מנתה שמונה חברים, והחליטה שכל אחד מהם יתרום פרק. פורבס היה טיפוס שנון ופורה, על כן מונה לכותב הראשון. כל חופשת חג המולד עמדה לרשותו להכנת הפרק הפותח; וזאת הסיבה שביום הראשון הזה של הסמסטר, בשעה שכל שאר אנשי קולג' מֶרטוֹן ישבו לאכול ארוחת ערב באולם, הוא ישב לשולחנו והוליך בייאוש את עטו על פני הדף.

 

חדרו של פורבס במעונות הגברים היה מאלה שבהם השתכנה המלכה הנרייטה מריה ב־1643, ואף שטעמו האישי היה פשוט למדי, עדיין שכן בחדר משהו מהרוח ההיא. בקירות הספונים עץ כהה היתה משום הדרת כבוד השמורה לדייר מלכותי, וכל מפיק ראינוע היה חומד אותם כרקע לסצנה בכיכובה של מֵרי פּיקפוֹרד. הם היו עירומים לחלוטין מתמונות: שתיים שלוש מפות מדיניות של אירופה, מעוטרות בשרבוטי עפרונות צבעוניים, נתלו בסיכות פה ושם. החדר היה דירה אוקספורדית טיפוסית: קודר ודהוי מעט, אך הוא התעורר לחיים הודות לאור הגחלים שמעבר לסבכת האח. בגומחה שמעבר לארובה השקיפו שני כיסאות אל גן הקולג'; וילונות אדומים ארוכים היו תלויים על החלון ואטמו את החדר מפני סגריריות החורף. זה היה חודש ינואר אנגלי אמיתי – סוער במטחי גשמים, טחוב וקר להחריד. הרוח המזרחית נשאה אל האוזן בקול חד וברור את צלצוליו הרועמים של מגדל מַגדלן, ומיד אחריו החלו להישמע זמזומים קלים במעונות הגברים. השעה היתה שבע וחצי.

 

פורבס הניח את העט, בחן כשואל את אחרונות השורות הבלתי קריאות המשתפעות על הדף, והבין שהוא רעב. התה וטוסט האנשובי שלא נגע בהם עוד עמדו על שידת האח, במקום שהניח אותם שָרת הקולג' לפני שלוש שעות.

 

הוא הדליק את נורת החשמל שמעל שולחן האוכל במרכז החדר, צנח על הספה שלפני האח, ובחש בגושים הגדולים של הפחם הרך עד שהתלקחו. הפרוסות המשולשות של טוסט האנשובי היו קרות אבל עדיין טעימות מאוד, והוא טרף אותן בתיאבון. הוא הדליק סיגריה באנחת סיפוק, ונזכר שלא העביר קו על שמו ברשימת הסועדים באולם. לפיכך ייאלץ לשלם שמונה־עשר פֵּני על ארוחת הערב, אף על פי שלא אכל אותה. בנוסף העיקה עליו בכובד מה הידיעה שבשעה עשר למחרת בבוקר עליו לקרוא באוזני חונכו האישי חיבור על "דנטון ורובספייר", חיבור שעדיין לא נכתב. פירוש הדבר השכמה מוקדמת מאוד וישיבה קרה ולא נעימה בספריית הקולג', מקום מדכדך בשעות לפני הצהריים. מילא, לפני כן צפוי ערב מענג עם "העקרבים". הפגישות היו מהנות תמיד, והנוכחית, אחרי פרידה של שישה שבועות חופשה, עתידה להיות מוצלחת במיוחד. קַרטֶר התחייב להביא רשימה על רַבלֶה; קינג יציג כמה בלדות ורונדו משעשעים פרי עטו; והכי חשוב – יהיה הפרק הראשון של הסיפור בהמשכים, שהחברים יפיקו ממנו הנאה רבה. כבר מאוחר להתאמץ לעשות משהו בנוגע לדנטון ורובספייר; הוא לקח כרך של שירי בּלוֹק והתרווח בנעימים לפני האש.

 

הלמות צעדים נשמעה מכיוון המדרגות הלולייניות, ואחריה נקישה עמומה של מגש מתכת גדול שהונח על שולחן השירות בחוץ, ודפיקה קלה על "האלון", הדלת החיצונית הגדולה, שפורבס נעל כדי למנוע הפרעות כשבא לכאן בשעה שש לכתוב את הפרק שלו. הוא פתח את הבריח והכניס את הינטוֹן, שָרת הקולג', שנשא מגש של דברי מאכל שהזמין פורבס ממטבח הקולג' ככיבוד לאורחיו. פורבס, כמו רוב האנשים צנועי האמצעים, התעקש לארח ברוחב יד בכל פעם שהגיע תורו, והתצוגה שסידר הינטון היתה תמונה מרהיבת עין של טבע דומם מתחת לאהיל. קערה גדולה של תפוחים ותפוזים עמדה במרכז; קופסאות פח של ביסקוויטים, שתי עוגות מזוגגות גדולות, צימוקים, אגוזים, וצלחת פירות מסוכרים לסיום המזון המוצק. היה גם מגש של ספלי קפה וקנקן קפה גדול עשוי מכסף וסמל הקולג' מוטבע בו, ולצדו כד חרסינה מלא חלב חם. סיגריות "דֶה ריסקֶה", ויסקי וסודה, ופחית תערובת טבק של ג'ון קוֹטון השלימו את הפריסה – שעתידה להשתקף ב"קרבות", או החשבונות השבועיים של פורבס. צעירי אוקספורד נהנים מחייהם, וזאת היתה תצוגה טיפוסית לערב של סטודנטים.

 

הינטון, קשיש אדמוני אפור שיער שאפו אדום ובולבוסי, היה משרת פטפטן, ולאחר שיעול גישוש, ניסה לפתוח בשיחת חולין.

 

"לא ראיתי אותך בכלל באולם הערב, אדוני."

 

"לא," אמר פורבס, "היו לי כמה דברים לכתוב, הינטון."

 

"הו כן, אדוני," אמר הינטון לפי הנוסחה הקבועה של משרתי הקולג'. כעבור רגע, לאחר שיעול הססני נוסף, החל שוב.

 

"לילה מאוד גשום, אדוני; אומרים שעוד יום השביל של הנהר כבר יוצף." פורבס לא נמנה עם נבחרת החתירה, והחדשות על הצפתו של שביל הנהר לא נגעו לו כלל ועיקר. תגובתו היחידה היתה בקשה מהשָרת למלא את דלי הפחמים. לצורך המלאכה הזו עטה הינטון זוג כפפות ישנות ונשא בידיו כמה גושי פחם גדולים מהארגז שבחוץ. אחר כך נבלע בחדר השינה הסמוך כדי לשפוך כמה ליטרים של מים קרים מאוד לגיגית האמבט של פורבס, להציע את המיטה, לאוורר את הפיג'מה שלו, ולקחת לניקוי זוג מגפיים מרובבים בבוץ. כאלה הם המנהגים המנעימים את חייהם של הסטודנטים באוקספורד דור אחר דור. נעים לדעת שפַּלמֶרסטוֹן, פּיט, גלַדסטוֹן, אַסקווית – עברו כולם אותו מסלול. אביו של פורבס התגורר באותם חדרים עצמם לפני שלושים שנה, וסביר מאוד להניח שהינטון הזקן, שהיה אז "שרת מתלמד", צחצח את נעליו. אין ספק שפורבס האב שכב באותו חדר שינה, והשקיף אל מגדל מַגדלן המבצבץ בין העצים כשהתעצל לקום בבקרים קרים.

 

"עוד משהו הערב, אדוני?" אמר הינטון כשהניח פורבס את הספר של בלוק והחל לנקות מקטרת סתומה במיוחד.

 

"שום דבר הערב."

 

"תודה לך, אדוני," אמר הינטון ופרש משם, לאחר שהפך את הגחלים ולקח את כלי התה המלוכלכים.

 

צלצולי השעה שמונה השמיעו את קולם כשהינטון ירד בצעדים כבדים למטה, ולאחר כמה דקות החלו אורחיו של פורבס להידחק פנימה. כולם היו רטובים וסמוקים מגשם ומרוח, ובעודם מסירים שכמיות וכובעים חשפו מגוון נאה של טיפוסים. "העקרבים" היתה אגודה לא רשמית חדשה למדי, אבל היא הצליחה לקבץ מקולג'ים שונים חבורה קטנה של אנשים קרובים ברוחם, שהפיקו הנאה רבה מפגישותיהם בערבי יום ראשון. איש מהם לא נמנה עם ההצלחות הספרותיות הידועות של האוניברסיטה: שמותיהם לא הופיעו מדי שבוע בכתבי העת של הסטודנטים. ואף על פי כן, הקבוצה המוזרה הזאת, שהתקבצה ברוח של סאטירה, מנתה שניים או שלושה חברים מחוננים באמת. פורבס עצמו היה אדם בעל חיוניות יוצאת דופן. הוא היה קטן, מוצק, היו לו רעמת שיער צהוב סורר ופנים לא נאות, מוזרות ולעגניות, ואת ביישנותו וחוכמתו הסווה באגביות לכאורה. לגלגן, שנון ועוקצני למראית עין בין חבריו הרגשנים ממנו, ששולחנו גדוש בלדות מקסימות ושירי אוהבים שהיה משרבט מפעם לפעם בהתעלות טהורה. מאגר בלתי נדלה של בדיחות אנינות העניק לו את הכינוי פָּריאָפּוּס.1 אבל מבעד לחיצוניות חסרת העידון, ללבוש המרושל ולחספוס המבודח שעטה, שכנה נפש של משורר – רגיש כמו ילדה ומתמסר לכל לחישת יופי.

 

סטיבן קַרטֶר ורַנדַל קינג הגיעו ראשונים ומיד השתלטו על פינת הספה הקרובה לאח, בעוד פורבס מוזג להם קפה.

 

"ערב מהספרים של קלארק ראסל!"2 קרא קרטר וקירב את נעלי השרוכים שלו אל להבת האש. "אתם לא אוהבים לילה נאה של סגריריות וגשם זלעפות? אני אוהב!" הוא היה בלונדיני אדמדם גדול וחזק, בדחן בלתי נלאה בין חברים, ושקוע בהרהורי תוגה ביחידות. קינג, הידוע יותר בכינויו "שדון", היה שד ליצני שמשקפיו עבי עדשות, אהוב מאוד על חברי אגודת הדרמה באוניברסיטה בשל כישרונו להתחזות. השדון לא אמר דבר כשלגם מהקפה שלו והתבונן באש.

 

אל פריון יווני זוטר; בייצוגיו החזותיים נראה תמיד כשזקפה עצומה מזדקרת ממותניו. [כל ההערות הן של המתרגם]

 

ויליאם קלארק ראסל (1844-1911), סופר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות הרומנים הימיים שלו.

 

"אתה מתחיל שוב, פלַסטַף!" קרא פורבס אל קרטר ופתח דלת של ארונית פינתית ושלף בקבוק יין. "המתלהב העולמי! אתה כנראה תתלהב גם מהבוחנים שיעיפו אותך!"

 

"מה, מעיפים את פלסטף?" אמר בחור גדל גוף ונאה למדי שהגיע באותו רגע, פתח את הדלת לרווחה ונכנס בלי לדפוק, "אני חושב שקודם הוא ישתה מהאדום הזה!" זה היה דַגלַס ויטני מקולג' בַּייליוֹל.

 

תשובתו היחידה של קרטר לשתי ההערות האלה היתה ריקון כוס הפורט שמזג לו פורבס.

 

"בחיי, פריאפוס, איזה פורט מחריד!" אמר, "זה היין החמוץ שאתה מרעיל בו את הקשיש האומלל הזה, הינטון?"

 

"בסערה שותים מה שיש, פלסטף," אמר השדון בנועם.

 

בשעה שמזג פורבס את הקפה, הכריזו צעקות "מֶנטָה!" רמות על בואו של האורח הבא. זה היה ג'וני בּלייר מטֵנֵסי ומקולג' טריניטי, האמריקאי היחיד ב"אגודת העקרבים". בלייר היה סטודנט זר שזכה במלגת רוֹדז, ומבטאו הדרומי המתנגן ודיבורו האיטי המשונה היו מקור בלתי נדלה של עונג לרעיו האנגלים. האהדה הרבה שזכה לה בקולג' שלו החלה כשהציג לכולם את קוקטייל המנטה של קֶנטָקי, שבעקבותיו זכה לכינויו.

 

"שלום," מנטה!" קרא פורבס, "איך הולך?"

 

"שולחנות ערוכים וקיבות צוהלות," אמר בלייר, בציטוט מפי הסופר האליזבתני החביב עליו.

 

עד שסיים פורבס למזוג שמונה ספלי קפה ומספר זהה של כוסות יין, הגיעו קית, גרהם וטווינסוֹן והשלימו את החבורה. הרבה קולות צחוק ובדיחות נשמעו כשנעמדו הבחורים מסביב לשולחן ולצד האח, הדליקו מקטרות וסיגריות והתכבדו בפירות ועוגות. לבסוף, כשהיו כולם ישובים בחצי גורן עגולה סביב האש, נקש פורבס בכפית על ספל הקפה שלו. לפי מנהג האגודה, המארח כיהן תמיד כיושב ראש.

 

"אני מבקש להתחיל בישיבה," אמר פורבס, "אחי העקרבים, במה תחפצו? האם יש למזכיר על מה לדווח?"

 

מפגשי העקרבים היו למרבה השמחה חסרי רשמיות, ולא הוגבלו בכללי האספות של בית המחוקקים. לא נרשמו פרוטוקולים, והתפקיד הרשמי היחיד היה מזכיר, ששלח מדי שבוע גלויות כדי להודיע לחברים על מועדה של הפגישה הבאה ומקומה.

 

קינג נשף באושר במקטרת גדולה והכריז שאין שום עניין רשמי הדורש התייחסות.

 

"אז אני מזמין את פלסטף להציג את רשימתו המענגת על רבלה," אמר פורבס.

 

מנורת קריאה חשמלית קטנה הוצבה מאחורי ראשו של קרטר, והעקרבים התרווחו במקומם כדי להאזין. קרטר שלף מכיסו דפים קמוטים כתובים בכתב יד, ולאחר שיעול נבוך החל לקרוא.

 

אפשר לנחש בקלות מה יהיה הנוסח הכללי של מאמר שכתב סטודנט על רבלה, ושיועד לחוג קטן הישוב ליד האח. הנושא העיקרי של החיבור היה, כמובן, הטענה שרבלה בשום פנים לא היה אשמאי זקן וצר מוחין בעל תפישות פוריטניות; או כפי שניסח זאת קרטר, "הוא לא היה רק ג'ורג' מור",3 אלא שכל כתביו המדהימים מעידים על מטרה מוסרית נעלה ומקודשת. ייתכן אפילו שקרטר אמר puribus omnia pura;4 אבל אם אמר, הרי שעשה זאת במבטא כבד כל כך, שהביא את מאזיניו שוב לידי צחוק. על כל פנים, קריאתו נענתה במחיאות כפיים רמות, ובסיום דבריו חידשו העקרבים את היכרותם עם הדמויות ההיסטוריות ויסקי וסודה. הדיון היה שוקק.

 

השדון המהורהר הוזמן להציג את שיריו; ולאחר ג'ורג' מור (1852-1933), סופר אירי. מחלוצי הסגנון הנטורליסטי בספרות האנגלית.

 

מלטינית: לאדם הטהור כל הדברים טהורים.

 

ההיסוס המתבקש, פרש צרור דפים מקופלים. חרוזיו היו מלאים תמיד הומור שדוני ייחודי, שעורר אהדה רבה. הבלדה עם הפזמון החוזר, "כשהארי בּיילי עטה את סינר הפונדק", נבחרה ברוב קולות לטובה ביותר מששת השירים שקרא.

 

אבל האירוע המרכזי של הערב נועד להיות הסיפור בהמשכים, שעל פתיחתו מונה פורבס. סיבוב נוסף של כיבוד הוגש, ואחריו תפס המארח את מקומו באורה של מנורת הקריאה.

 

"דרושה פה מילת הבהרה," אמר, "מובן שמאחר שהיתה לי חופשה שלמה לעבוד על זה, לא עשיתי כלום עד שעת התה היום אחר הצהריים. עד אתמול בכלל לא עלה לי רעיון בראש. אתמול, בערך בשעה ארבע אחר הצהריים, שוטטתי ברחוב בּרוֹד אחוז ייאוש. אתם יודעים איך זה כשיש מטלה שנואה שחייבים לעשות, ואז נאחזים בכל אמתלה כדי לדחות אותה. נעצרתי בחנות של בּלֶקוֶול לחפש ספר שרציתי. באחת מפינות החנות, על שורה של ספרים, מצאתי את זה."

 

הוא שלף מכיסו בתנועה מרשימה דף של נייר מכתבים והציג אותו.

 

"עושה רושם שזה מכתב שכתבה נערה אחת לבחור באוניברסיטה. כשמצאתי אותו שם, שכוח וחשוף, לא יכולתי לעמוד בפיתוי וקראתי אותו. זה מכתב מקסים, לא אישי במיוחד, אבל עתיר ביישנות וצניעות בתולית מעוררות תיאבון. ואז עלה במוחי רעיון כביר. למה לא לקחת את האנשים שהוזכרו במכתב ולהשתמש בהם בתור דמויות לסיפור שלנו? אנחנו יודעים שהם אנשים אמיתיים; אנחנו יודעים את השמות הפרטיים שלהם; זה כל מה שאנחנו יודעים עליהם. השאר נתון לכושר ההמצאה של העקרבים."

 

הרעיון התקבל בצחוק אדיב.

 

"בוא נשמע את המכתב!" קרא מישהו.

 

"כן," אמר פורבס, "לפני שאקרא את הפרק שלי, אקרא לכם את המכתב. וזכרו שאת הסיפור שלנו צריך לבנות לפי המסמך הזה בלבד. אסור להכניס לסיפור דמויות מלבד אלה שמוזכרות במכתב, והמשימה שלנו תהיה לתאר אותן בהתאם לרמזים שעולים מהמכתב שבידנו. הנהו לפניכם."

 

XXXX את אלה עשה פרד.

 

דרך בנקרופט, 318

 

וולברהמפטון

 

30 באוקטובר, 1912

 

ג'ו שלי:

 

תודה רבה לך על העניבה – היא יפה, ואני באמת עונדת עניבות לפעמים, אז לא אתן אותה לבנים.

 

אני ודאי נראית לך כפוית טובה כי לא כתבתי קודם לכן, אבל יצאתי בשני הערבים האחרונים, ולא היה לי זמן למכתבים. אתמול אמא ואני נסענו לברמינגהם, לכבוד חופשת הסמסטר שלי.

 

אני מקווה שהצלחת להשיג קצת תה אחרי שכתבת לי; אחרת אתייסר במחשבה שגרמתי לך לגווע ברעב. קראתי את השיר האחרון שלך והוא לא מצא חן בעיני – אבל אני בטוחה שזה לא יטריד אותך במיוחד. הרעיון לא רע בכלל, אבל זה כל מה שמצא חן בעיני שם.

 

אין לי שום חדשות לספר, והרגע גיליתי שנגמרו משלוחי הדואר להלילה, כך שיהיה עליך לחכות מעט יותר למכתב היקר הזה – הוא יהיה יקר לך, נכון?

 

צ'ארלי בדיוק חזר הביתה מהשיעור שלו, ואני חייבת להגיש לו את הארוחה שלו. אני שמחה לספר שכאב הגב של אבא משתפר.

 

לילה טוב ורוב תודות

 

ואני נותרת

 

שלך,

 

קתלין

 

סליחה על הכתב המקושקש, העט לא יציב.

 

לאחר קריאת המכתב השתררה לרגע דממה.

 

"ג'ו בחור בר־מזל," אמר ויטני, "היא חמודה."

 

"המכתב לא מגלה לנו הרבה," אמר פורבס, והעביר אותו מסביב לעיון, "אבל אולי יותר ממה שנדמה לנו. לפני שכתבתי את הפרק שלי סיכמתי את המידע. הרי לנו:

 

"1. ג'ו. הוא סטודנט באוניברסיטה והוא כותב שירה. אולי היא מתפרסמת באיזה כתב עת, ואולי הוא שולח את שיריו רק לה באופן פרטי. הבן בלייעל שלח לקתלין עניבה כלשהי – כנראה איזה צעיף של הקולג' שלו, או בצבעי המועדון. הוא לא עבר את שלב התדמית העגמומית: הוא מספר לה שהוא מוותר על התה של אחר הצהריים רק כדי לכתוב לה. (סביר להניח שצפו לו בבטן חצי תריסר עוגיות וארבע כוסות תה כשכתב לה.) עד כאן על ג'ו. אני מוכן להתערב שהוא פה במלגת רודז!

 

"2. קתלין. אני משער שהיא עומדת בשנתה השבע־עשרה, והיא (כמו שאמר ויטני) חמודה. היא עדיין לומדת בבית הספר. יישוב הדעת שלה ראוי להערצה. השירה היללנית של ג'ו לא מעניינת אותה (הוא ודאי כותב דברים בסגנון של פול ורלן, או בחרוז חופשי, או קשקושים מהסוג הזה). יש לה אחים קטנים ('הבנים') והיא עוזרת לאמא שלה בעבודות הבית. אני חושב שהיא מחבבת את ג'ו יותר ממה שהיא מוכנה להודות. שימו לב לנעימת ההתחנחנות כשהיא כותבת 'הוא יהיה יקר לך, נכון?' וכמה היא מתוקה כשהיא מתגרה בו עם ארבעת האיקסים האלה שסומנו 'את אלה עשה פרד'. בחיי, אני כבר מקנא בג'ו!

 

"3. פרד. אני חושב שהוא אחיה הגדול; כנראה הוא סיים לא מזמן את האוניברסיטה; חבר של ג'ו, אולי.

 

"4. צ'ארלי הוא אחד האחים הקטנים. הוא הולך ללימודי ערב באיזה בית ספר או גימנסיון. כנראה ברנש קטן ומכוער. למה הוא לא לוקח את הארוחה שלו בעצמו?

 

"5. האם. לא יודע עליה שום דבר חוץ מזה שהיא נסעה לברמינגהם עם קתלין.

 

"6. האב. יש לו כאבי גב."

 

"דבר אחד לא הזכרת," אמר גרהם, "שזאת נסיעה קצרה מפה לווֹלבֶרהַמפּטוֹן באופנוע!"

 

"זה יהיה עסק ביש אם נגלה שג'ו חבר במועדון האִגרוף כאן, ועתיד למעוך אותנו לדייסה על שהתעסקנו במכתב שלו!" אמר ויטני. האמירה הזאת עוררה צחוק בכולם. ויטני התנשא לגובה של מטר שמונים ויותר, היה החותר מספר חמש בנבחרת החתירה של קולג' בייליול, וזכה בכינויו "דוכס הברזל" בשל שריריו החזקים.

 

"קרא את הפרק שלך, פריאפוס," אמר השדון.

 

1 אל פריון יווני זוטר; בייצוגיו החזותיים נראה תמיד כשזקפה עצומה מזדקרת ממותניו. [כל ההערות הן של המתרגם]

2 ויליאם קלארק ראסל (1844-1911), סופר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות הרומנים הימיים שלו.

3 ג'ורג' מור (1852-1933), סופר אירי. מחלוצי הסגנון הנטורליסטי בספרות האנגלית.

4 מלטינית: לאדם הטהור כל הדברים טהורים.