פרק ראשון
סוף־סוף חזרתי, אחרי שבועיים של היעדרות. החבורה הייתה כבר שלושה ימים ברוּלֶטֶנבּוּרג. חשבתי שהם מי־יודע־כמה מצפים לי, אבל טעיתי. הגנרל נראה מסויג מאוד, הפטיר לעברי כמה מילים יהירות ושילח אותי אל אחותו. היה ברור שהם השיגו כסף איפשהו. נדמה היה לי אפילו שהגנרל קצת מתבייש להביט עלי. מריה פיליפּוֹבנה הייתה טרודה למעלה ראש ודיברה איתי כלאחר יד, אבל את הכסף לקחה, ספרה אותו והקשיבה לכל הדיווח שלי. לארוחת הצהריים חיכו למֶזֶנצוֹב, לצרפתי הקטן ועוד לאיזה אנגלי. כנהוג אצלם — אך מופיע קצת כסף, וכבר עורכים סעודה כיד המלך, נוסח מוסקבה. פּוֹלינָה אלכסנדרובנה ראתה אותי ושאלה למה התמהמהתי כל כך, ומיד הסתלקה בלי לחכות לתשובה. מובן שעשתה זאת בכוונה. אבל שנינו עוד נצטרך לברר בינינו כמה וכמה דברים. הרבה עניינים הצטברו בינתיים.
הקצו לי חדר קטן, בקומה הרביעית של המלון. יודעים פה שאני נמנה עם הפמליה של הגנרל. הכול מעיד שהם כבר הספיקו לעשות את הרושם הרצוי. הגנרל נחשב פה לשוע רוסי עשיר כקורח. עוד לפני הסעודה הספיק, בין שאר מיני מטלות, לשלוח אותי לפרוט שני שטרות של אלף פראנק. פרטתי אותם במשרד המלון. עכשיו יראו בנו מיליונרים, שבוע שלם, לפחות. רציתי לקחת את מישה ואת נַדיה לטיול, אבל מן המדרגות קראו לי אל הגנרל. הוא הואיל להתעניין לאן בדעתי לקחת אותם. האיש הזה ממש לא מסוגל להביט לי ישר בעיניים. בעצם היה רוצה בזה מאוד, אבל אני משיב לו כל פעם מבט חודר כל כך, כלומר בלי שמץ כבוד, עד שנדמה שהוא בא במבוכה. בנאום נמלץ, מגבב משפט על משפט ולבסוף מתבלבל לגמרי, הורה לי לטייל עם הילדים אי־שם בפארק, הרחק ככל האפשר מן המועדון. לבסוף התכעס כהוגן והוסיף בקול בוטה:
״אחרת, מי יודע, אתה עוד תיקח אותם למועדון, אל הרולטה. תסלח לי,״ המשיך, ״אבל אני יודע שאתה עדיין פזיז למדי, ומסוגל אפילו ללכת להמר. מכל מקום, אף על פי שאני לא המחנך שלך, וגם לא הייתי מקבל עלי תפקיד שכזה, בכל זאת אני רשאי לבקש, לפחות, שלא תעשה לי בושות, סליחה על הביטוי...״
״אבל הרי אין לי פרוטה,״ עניתי בשלווה, ״בשביל להפסיד בהימורים צריך כסף.״
״תיכף ומיד תקבל,״ השיב הגנרל והסמיק קצת, חיטט במכתבה, עיין בפנקס, ומצא שברשותו כמאה ועשרים רובל, כספי שלי.
״איך נתחשבן, אם כן?״ אמר, ״טוב, צריך לחשב בטאלֶרים. הנה, קח לך מאה טאלֶר, סכום עגול. השאר לא ילך לאיבוד, כמובן.״
לקחתי את הכסף בשתיקה.
