הקדמה
התלמיד האהוב ביותר
מחלקת החינוך של מחוז וִילוֹאו קְרֶסט לא חסכה בהוצאות עבור המסיבה שערכה לכבוד פרישתה של מנהלת בית הספר האהובה. אולם האירועים של המרכז הקהילתי קושט ברוב פאר והדר ולא נותר בו כל זכר לערב הבינגו של האזרחים הוותיקים שהתקיים שם ביום הקודם. השולחנות כוסו במפות תחרה, קושטו בסידורי פרחים ובנרות הפועלים על סוללות, ונערכו בצלחות מוזהבות. ליד כל צלחת הונחו סכינים, כפות ומזלגות רבים מכדי שרוב האורחים יידעו למה נועד כל אחד מהם.
מורים, יועצים חינוכיים, שרתים, עובדות קפטריה ותלמידים לשעבר באו בהמוניהם להיפרד מהמנהלת ולאחל לה כל טוב. מסיבת הפרישה הזאת הייתה אחד האירועים המוצלחים ביותר שמישהו מהם השתתף בו מעודו. ולמרות זאת, כשאורחת הכבוד הביטה בכל הפרצופים העגומים הסובבים אותה, היא חשבה שהאירוע דומה ללוויה יותר מאשר למסיבה.
המפקח המחוזי החדש, שמונה לתפקידו רק לאחרונה, הקיש בכף על גביע השמפניה ובאולם השתררה דממה.
״גבירותיי ורבותיי, אני מבקש את תשומת לבכם,״ אמר למיקרופון. ״ערב טוב לכולכם. אני דוקטור בריאן מיטשל. כפי שאתם יודעים, התכנסנו כאן לכבודה של אחת מהמחנכות הטובות ביותר שלמחוז המאוחד של בתי הספר בווילואו קרסט הייתה הזכות להעסיק, הגברת אווֶלין פיטרס.״
השם התקבל בתשואות חמות. אלומת אור בהירה נחה על גברת פיטרס, שישבה בקדמת האולם לצדו של ד״ר מיטשל. היא חייכה ונופפה בידה לאורחים, אך בסתר לבה התחרטה על הסכמתה לקיים את האירוע. מאז ומתמיד היא לא הרגישה בנוח עם תשומת לב מיוחדת או עם המחמאות שהרעיפו עליה עמיתיה לעבודה, והערב הזה רק התחיל.
״התבקשתי לומר מספר מילים על גברת פיטרס, וזו משימה מפחידה מאוד,״ אמר ד״ר מיטשל. ״בכלל לא משנה מה אני אומַר, כי אין לי שום ספק שבמקום להקשיב לתשבחות, היא תשים לב רק לשגיאות הדקדוקיות בנאום שלי.״
האורחים צחקו וגברת פיטרס החניקה צחקוק במפית שלה. כל מי שהכיר אותה ידע עד כמה זה נכון.
״קל מאוד לומר על מישהו שהוא מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, אבל מידיעה אישית אני יכול לומר לכם שאוולין פיטרס היא באמת מחנכת דגולה,״ אמר ד״ר מיטשל. ״לפני קרוב לשלושים שנה, הרבה לפני שמונתה למנהלת, הייתי תלמיד בכיתה ו' הראשונה שהיא לימדה בבית הספר היסודי של וילואו קרסט. עד שפגשתי אותה, הילדות שלי הייתה קשה מאוד. שני ההורים שלי היו בכלא ומגיל עשר התגלגלתי בין משפחות אומנה. כשהגעתי לכיתתה של גברת פיטרס בקושי ידעתי לקרוא. הודות לה, בסוף אותה שנה כבר קראתי את דיקנס ואת מֶלוויל.״
פניה של גברת פיטרס האדימו למשמע מחיאות הכפיים של האורחים. רבים מהם חוו בעצמם סיפורים דומים או היו עדים להם.
״לא הסתדרנו בהתחלה,״ אמר ד״ר מיטשל. ״היא הקפידה איתי כמו שאף אחד לא עשה לפניה. העמיסה עלי שיעורי בית והשאירה אותי אחרי הלימודים כדי שאקרא בקול בפניה. בשלב מסוים נמאס לי לגמרי מהיחס המיוחד שקיבלתי ממנה, ואיימתי לכסות את קירות הבית שלה בגרפיטי אם היא לא תפסיק. למחרת היא נתנה לי מכל של תרסיס צבע וכרטיס עם הכתובת שלה, ואמרה, 'לא משנה לי מה תכתוב, העיקר שלא יהיו לך שגיאות כתיב.'״
רעמי צחוק פרצו באולם. האורחים הביטו בגברת פיטרס כדי לקבל את אישורה לסיפור והיא הנהנה בביישנות.
״גברת פיטרס לימדה אותי הרבה מעבר לקריאה,״ אמר ד״ר מיטשל וקולו התחיל להיסדק. ״היא לימדה אותי את חשיבותן של חמלה ושל סובלנות. הייתה לי הרגשה שהיא המורה היחידה שאני חשוב לה לא פחות מהציונים שלי. היא החדירה בי תשוקה ללימודים ובהשפעתה נעשיתי איש חינוך בעצמי. עזיבתה מעציבה אותנו מאוד, אבל אילו במקום לפרוש היא הייתה מחליטה להתמודד על תפקיד המפקח המחוזי, כולנו יודעים שאני לא הייתי מקבל אותו.״
גברת פיטרס צחצחה את משקפיה כדי להסיט את תשומת לבם של האורחים מהדמעות שנקוו בעיניה. אלמלא המסיבה הזאת, כנראה לעולם לא הייתה נותנת את דעתה על השינויים לטובה שחוללה בחייהם של אנשים רבים כל־כך.
״ועכשיו, בואו נשתה כולנו לחיים,״ אמר ד״ר מיטשל והרים את כוסו. ״לחיי אוולין פיטרס, אנו מודים לך על ההשראה שעוררת בנו ועל כל מה שלימדת אותנו. המחוז המאוחד של בתי הספר בווילואו קרסט לא יהיה אותו הדבר בלעדייך.״
כל הקרואים הרימו את כוסותיהם ושתו לחייה של גברת פיטרס. לאחר מכן נטלה גברת פיטרס את המיקרופון והרימה את כוסה לאות תודה.
״ברשותכם, אני מבקשת לומר כמה מילים,״ אמרה. ״גם בעלי המנוח היה מורה, והוא נתן לי את העצה הטובה ביותר שמחנך אחד יכול לתת למחנך אחר. אז אני רוצה להעביר אותה עכשיו אליכם, למקרה שלא תהיה לי הזדמנות נוספת.״
כל היושבים באולם האזינו בדריכות, ובמיוחד המורים שביניהם.
״בתור מורים, אסור לנו להנחות את תלמידינו איך להיעשות לאנשים שאנחנו רוצים שהם יהיו. במקום זה אנחנו צריכים לעודד אותם להיעשות לאנשים שהם נועדו להיות. זִכרו, העידוד שלנו אולי יהיה היחיד שהתלמידים האלה יקבלו, לכן אל תחסכו בדברי עידוד. אחרי עשרים וחמש שנות הוראה בבית ספר יסודי וניסיון ניהולי קצר, אני יכולה לומר לכם בוודאות שבעלי צדק בהחלט. וכיוון שלא אוכל להעביר לכם שיעור טוב מזה, אומר כעת בפעם האחרונה: הכיתה משוחררת.״
בסוף דבריה קם הקהל על רגליו ופרץ בתשואות סוערות. אחרי דקות ארוכות של מחיאות כפיים הפצירה גברת פיטרס באורחים שיחזרו לשבת, אך בקשתה רק עוררה תרועות רמות עוד יותר.
לבסוף האורות הועמו ומסך הורד. ד״ר מיטשל וגברת פיטרס חזרו לשבת במקומותיהם וצפו במצגת של תצלומים קבוצתיים מכל כיתותיה של גברת פיטרס, החל מכיתה ו' הראשונה שלימדה לפני קרוב לשלושים שנה. לאורך כל ההקרנה התלמידים לשעבר צחקו על בני האחת־עשרה והשתים־עשרה שהם היו אז, על התסרוקות ועל הבגדים המגוחכים שבהם התהדרו לפני עשרות שנים. כולם התרשמו במיוחד מכך שגברת פיטרס כמעט לא השתנתה במרוצת השנים. השערות, המשקפיים והשמלה הפרחונית של המחנכת נראו בכל התצלומים בדיוק אותו הדבר. כאילו קפאה גברת פיטרס בזמן, בעוד העולם סביבה ממשיך להשתנות.
המצגת הזאת ריגשה את גברת פיטרס יותר מכל דבר אחר שנעשה לכבודה בערב ההוא. זה היה דומה לצפייה בהבזקים של תמונות מתוך אלבום משפחתי. היא זכרה את שמו של כל ילד שפניו הופיעו כעת על המסך. עם רוב תלמידיה לשעבר עדיין שמרה על קשר אישי או לפחות ידעה לאן התקדמו ומה קורה איתם, אבל היו גם כמה תלמידים שהקשר עמם נותק לחלוטין. והידיעה שהייתה קרובה כל־כך לילד בשלב מסוים בחייו, ואז הוא נעלם לה כאילו בלעה אותו האדמה, העציבה אותה מאוד.
תלמידיה של גברת פיטרס היו עבורה הדבר הקרוב ביותר לילדים שלא היו לה. היא קיוותה שכולם מאושרים ובריאים, היכן שלא יהיו. ואם היא עצמה חדלה להיות מרכיב מרכזי של תמיכה והכוונה בחייהם, היא קיוותה שכולם מצאו להם מישהו שימלא את מקומה.
״אוולין?״ לחש ד״ר מיטשל.
לגברת פיטרס עדיין הייתה הרגשה מוזרה כשאחד מתלמידיה לשעבר פנה אליה בשמה הפרטי — אפילו אם הוא היה המפקח המחוזי.
״כן, דוקטור מיטשל?״ ענתה בלחישה.
״האם היה לך פעם תלמיד אהוב במיוחד?״ שאל המפקח בחיוך. ״אני יודע שלא אמורות להיות לך העדפות, אבל האם היה איזה ילד שאהבת יותר מאחרים? מלבדי, כמובן.״
גברת פיטרס מעולם לא חשבה בכיוון הזה. במהלך הקריירה שלה היא לימדה למעלה מחמש מאות תלמידים וזכרה כל אחד מהם מסיבות אחרות, אבל בחירת התלמיד האהוב ביותר לא עמדה בראש סולם העדיפויות שלה.
״בהחלט נהניתי מחלק מתלמידיי יותר מאשר מהאחרים, אבל אף פעם לא יכולתי לבחור מביניהם את האהוב עלי ביותר,״ אמרה. ״בחירה כזאת מבוססת על שיפוטיות, ותמיד חשבתי שלשפוט ילד זה כמו לשפוט יצירת אמנות לא גמורה. כל ילד נכנס לכיתה עם מערכת שונה של מכשולים שעומדים בפניו, כמו קשיים התנהגותיים או לימודיים. מתפקידו של המורה לזהות את הקשיים של תלמידיו ולעזור להם להתגבר עליהם, אבל אסור לו להמעיט בערכו של תלמיד כזה או אחר בגללם.״
ד״ר מיטשל מעולם לא חשב על כך בצורה כזאת. מתברר שגם בבגרותו, גברת פיטרס עדיין יכולה ללמד אותו דבר או שניים.
״אולי אני מפקח, אבל תמיד אשאר התלמיד שלך,״ אמר.
״אוי, ד״ר מיטשל,״ צחקה גברת פיטרס. ״אף אחד לא מפסיק להיות תלמיד בכיתה של החיים.״
אם גברת פיטרס חשבה שהתחמקות ממתן תשובה לשאלתו של המפקח זו התשובה הטובה ביותר, חיש מהר התברר לה שטעתה. על המסך הופיע תצלום מלפני ארבע שנים של כיתה ו' האחרונה שלימדה. היא סקרה את פניהם של תלמידיה לשעבר ועיניה נעצרו על זוג תאומים בני שתים־עשרה, אלכס וקוֹנֶר בֵּיילי.
שערותיה של אלכס היו אסופות לאחור בצורה מסודרת מתחת לסרט מצח ורוד, וזרועותיה היו עמוסות ספרים שאותם הצמידה לחזה. על פניה היה נסוך חיוך רחב, משום שבית הספר היה המקום האהוב עליה ביותר בעולם. אחיה, לעומת זאת, נראה כאילו התעורר זה עתה משינה. עיניו היו נפוחות ופיו פעור למחצה, והוא לא ידע כמדומה שמצלמים אותו.
גברת פיטרס צחקה כי השניים נראו בתמונה בדיוק כפי שזכרה אותם, וגעגועיה אליהם התעוררו מחדש.
התאומים ביילי עברו באופן בלתי צפוי לבית ספר אחר עוד לפני שהייתה לגברת פיטרס הזדמנות להיפרד מהם. אלכס הלכה לגור עם סבתה בוורמונט מתישהו באמצע כיתה ז', וקונר הצטרף אליה כעבור שנה. אִמם המשיכה לגור בעיירה, אבל היא הבטיחה לגברת פיטרס שטוב להם יותר אצל סבתם.
למיטב ידיעתה של גברת פיטרס, אלכס עברה לוורמונט כדי ללמוד בבית ספר לילדים מחוננים. אבל התעלומה מדוע החליט קונר להצטרף אליה עדיין נותרה לא פתורה.
בשנה שלפני המעבר לוורמונט, ברח קונר מטיול בית ספרי באירופה יחד עם עוד תלמידה, בְּרי קמפבל. זה היה תעלול מאוד לא אופייני לשני התלמידים, שעד אז היה גיליון ההתנהגות שלהם ללא דופי. אילו נשאר קונר בבית ספרה של גברת פיטרס, הוא היה מקבל את העונש המגיע לו, בדיוק כמו ברי, אבל גברת פיטרס לא האמינה שהפחד שלו מהעונש היה גדול עד כדי כך שיצדיק מעבר לאזור אחר ולבית ספר אחר.
הסיפור כולו לא התקבל על דעתה של גברת פיטרס והטריד אותה מאוד באופן אישי. קונר גילה זה עתה כישרון כתיבה טבעי והצטיין בלימודים בפעם הראשונה בחייו. גברת פיטרס קיוותה שבמקומו הנוכחי הוא מצא מישהו שיעודד אותו להמשיך לכתוב. מבחינתה, לא היה בעולם דבר מצער יותר מיכולות מבוזבזות של תלמיד.
המצגת הסתיימה וקינוחים הוגשו באולם האירועים. אחריהם נישאו עוד תריסר נאומים גדושי מחמאות של עמיתים ותלמידים לשעבר, ובזאת האירוע הגיע סוף־סוף לקצו.
גברת פיטרס העמיסה על מכוניתה את ערימת כרטיסי הברכה וזרי הפרחים שקיבלה. היא ציפתה בכיליון עיניים לבילוי ערב שקט בביתה, שיאפשר לה לפרוק את המתח של היום הארוך והמרגש. בדרכה הביתה עברה בלי כוונה ליד בית הספר היסודי וילואו קרסט. היא לחצה על הבלמים והחנתה את מכוניתה בצד. בית הספר הזכיר לה שעליה להיפרד מעוד דבר אחד לפני פרישתה הרשמית.
גברת פיטרס פשפשה בתיק הגדול ושלפה ממנו את המפתח לכיתה ו' הישנה שלה. למזלה המנעולים לא הוחלפו מאז שעברה לתפקיד ניהולי והיא נכנסה לחדר 6B בלי בעיות. אבל שום גל של נוסטלגיה לא הציף אותה כמו שציפתה, כי היא בקושי זיהתה את החדר האפלולי.
המורה הנוכחית סידרה את הכיתה בצורה שונה מאוד מגברת פיטרס. השולחנות ניצבו בקבוצות במקום בטורים. לאורך הקירות שעליהם נתלו בעבר מדפים עמוסים במילונים ובאנציקלופדיות היו כעת שולחנות עמוסים מחשבים וטאבלטים. הכרזות של סופרים ומדענים בעלי שם עולמי פינו את מקומן לכרזות של ידוענים מחזיקים ספרים — גברת פיטרס לא הייתה משוכנעת שהם באמת קראו את הספרים האלה.
היא הרגישה כמו שחקן העולה על במה של מישהו אחר. היה לה קשה להאמין שכיתה יכולה להשתנות בצורה כזאת בזמן קצר כל־כך. נראָה כאילו גברת פיטרס לא לימדה כאן מעולם. הדבר היחיד שנשאר ללא שינוי היה שולחנה של המורה, שעמד בדיוק במקום שבו עמד השולחן שלה במשך עשרים וחמש שנים. הגמלאית הטרייה התיישבה על הכיסא מאחורי השולחן וסקרה את הכיתה בתחושה מרירה־מתוקה.
היא קיוותה שהסידור החדש מעיד אך ורק על טעמה השונה של המורה הנוכחית ולא על שום דבר אחר. היא קיוותה שגם בהיעדרה ממשיכים להנחיל כאן לתלמידים את התפיסות המוסריות ואת הערכים שבהם דגלה תמיד. היא קיוותה שהטכנולוגיה החדשה מקדמת את התפיסות הללו ולא מחליפה אותן בעקרונות פחותי ערך. ומעל לכול, גברת פיטרס קיוותה שהמורה החדשה אוהבת את ההוראה לא פחות ממנה.
לפני שתיכנס לדיכאון, הזכירה גברת פיטרס לעצמה שהיא הייתה מרגישה הרבה יותר גרוע אילו לא חל כאן שום שינוי. בסופו של דבר, הודות למורים כמוה הדור הנוכחי צועד אל העתיד בקלות רבה יותר מבעבר.
ובדיוק כמו כל המורים שקדמו לגברת פיטרס, הגיע גם זמנה להעביר את הלפיד לדורות הבאים. היא רק לא שיערה בנפשה שהוויתור עליו יהיה קשה כל־כך.
״להתראות, כיתה,״ אמרה גברת פיטרס. ״אתגעגע לשיעורים שלימדנו יחד, אבל אפילו יותר מהם, אתגעגע לשיעורים שלמדנו.״
בדיוק כשקמה ללכת, התחיל משב רוח פתאומי להסתחרר סביב החדר. מערבולת אוויר נוצרה במרכזו והעיפה ניירות מהקירות ומהשולחנות. הבזק אור מסנוור האיר כמו ברק את הכיתה החשוכה וגברת פיטרס תפסה מחסה מתחת לשולחן.
כשהציצה ממקום מחבואה, ראתה שני זוגות רגליים שהופיעו משום מקום. זוג אחד היה נעול בנעלי טניס והזוג האחר בנעלי בית נוצצות.
״טוב, המקום הזה השתנה מאוד מאז שאנחנו היינו בכיתה ו',״ אמר קול מוכר של בחור צעיר. ״אני לא מאמין, איך זה שלהם נתנו מחשבים ולנו לא? הייתי נשאר ער יותר זמן אם היו גם לנו כמה מהם.״
״רוח הזמן,״ אמר קול מוכר אחר, של בחורה צעירה. ״אני בטוחה שבקרוב יפסיקו בכלל לבנות בתי ספר. כל ילד יתחבר למין התקן כזה וילמד בבית. אתה יכול לדמיין משהו גרוע מזה?״
״בואי נתמקד בבעיה אחת בכל פעם,״ אמר הצעיר. ״את תחפשי בשולחנות של המחשבים ואני אחפש בארון התיקיות. הסיפורים שלי חייבים להיות כאן באיזה מקום.״
שני זוגות הרגליים התפצלו ופנו לפינות שונות של החדר. גברת פיטרס ידעה שאת הקולות הללו שמעה פעמים רבות בעבר, אך לא הצליחה לראות בדמיונה את הפנים שהיו שייכות להם.
״אם הם לא היו במשרד הקודם שלה, מה גורם לך לחשוב שיהיו כאן?״ שאלה הבחורה הצעירה.
״זה המקום היחיד שבו עוד לא חיפשנו,״ אמר הבחור. ״מורים הם אנשים סנטימנטליים — אולי היא שמה אותם בקפסולת זמן או משהו כזה? אני פשוט רוצה לחפש בכל המקומות האחרים לפני שנפרוץ לבית שלה.״
גברת פיטרס לא עמדה יותר במתח. היא התרוממה לאט והציצה מעל לשולחן. ברגע שזיהתה את הבאים מקרוב נפלטה מפיה קריאת הפתעה שהקפיצה את שניהם.
״מר ביילי! מיס ביילי!״ אמרה. התאומים גדלו כל־כך מאז הפעם האחרונה שגברת פיטרס ראתה אותם, במיוחד אלכס. גברת פיטרס לא התאפקה ולטשה עיניים בשמלה הארוכה היפה שהיא לבשה. צבעה היה כצבע השמים והיא נצנצה עם כל תנועה, כמו בגד שיצא מאגדת ילדים.
אלכס וקונר ביילי הופתעו לראות את מורתם לשעבר לא פחות משהופתעה היא לראות אותם.
״אמממ... הַיי, גברת פיטרס!״ אמרה אלכס בצחקוק עצבני. ״לא התראינו כבר המון זמן!״
״גברת פיטרס?״ שאל קונר. ״מה את עושה כאן בשעה מאוחרת כל־כך?״
גברת פיטרס שילבה את זרועותיה ונעצה בהם מבט נוקב מעל למשקפיה.
״זה בדיוק מה שרציתי לשאול אתכם,״ אמרה. ״איך הצלחתם להיכנס הנה בלי מפתח? מנין באו הרוח והאור האלה? האם אתם באמצע ביצוע של מתיחה כלשהי?״
רגע הביטו התאומים זה בזה בשתיקה, אבל שניהם לא ידעו מה לומר לה. בהיעדר רעיונות אחרים, התחיל קונר לפזז סביב החדר ולנפנף בידיו באוויר כאילו היו גבעולים של עשב ים הנעים בזרם.
״גברת פיטרס, את חולממממת!״ המהם. ״אכלת סושי מקולקל ועכשיו יש לך חלומות רעים על תלמידייך לשעבר! צאי מהכיתה לפני שנתגלה לעינייך בתור עזרי לימוד!״
גברת פיטרס הזעיפה את פניה לנוכח ניסיונותיו לשטות בה והוא מיהר לשמוט את זרועותיו לצד גופו.
״אני בהכרה מלאה ובמלוא החושים שלי, מר ביילי,״ אמרה. ״ועכשיו, האם מישהו מכם יואיל להסביר לי איך הופעתם בכיתה הזאת, או שאזמין את המשטרה?״
בשלב הזה של חייהם, הסברת המצב למישהו מהעולם האחר כבר הייתה בשבילם משימה די קלה לביצוע, אבל כאשר התאומים ניצבו בכיתתם לשעבר, מול מורתם לשעבר, הם הרגישו שוב כמו ילדים בני שתים־עשרה. הם לא יכלו לשקר לגברת פיטרס, אבל היא לא תאמין אם יספרו לה את האמת.
״היינו מסבירים בשמחה, אבל זה סיפור ממש ארוך,״ אמרה אלכס.
״יש לי תואר שני בספרות — אני אוהבת סיפורים ארוכים,״ אמרה גברת פיטרס.
הבעת הפנים התקיפה של הגמלאית הטרייה השתנתה פתאום. עיניה דילגו בהשתאות מתאום אחד לאחר. היא נראתה כאילו גילתה את האמת בכוחות עצמה והתקשתה לקבל אותה.
״רגע אחד,״ אמרה גברת פיטרס. ״זה קשור איכשהו לעולם האגדות?״
לסתם של התאומים נשמטה מרוב הפתעה. זה היה הדבר האחרון שציפו לשמוע ממנה. הם הרגישו כאילו היו בסרט שדילג פתאום על קטע חשוב.
״אֶה... כן,״ אמר קונר. ״טוב, זה היה קל.״
אלכס נעצה בקונר מבט נוקב — היא הייתה בטוחה ששכח לשתף אותה בפיסת מידע חשובה.
״קונר, אתה סיפרת לגברת פיטרס על עולם האגדות?״ שאלה אלכס.
״ברור שלא!״ אמר קונר. ״אימא סיפרה לה כנראה! היא הייתה צריכה להסביר איכשהו את ההעברה שלנו!״
כשהתאומים שבו להביט בגברת פיטרס, הייתה על פניה הבעה שכמוה לא ראו מעולם. עיניה היו עגולות ונוצצות והיא כיסתה את פיה בשתי ידיה להסתיר את חיוכה הרחב. הגמלאית נראתה כעת כמו ילדה קטנה.
״שככה יהיה לי טוב,״ אמרה גברת פיטרס. ״אחרי כל השנים הללו אני סוף־סוף יודעת שזה היה אמיתי... אין לכם מושג כמה זמן אני תוהה אם זה לא היה סתם חלום או הזיה, אבל אתם הופעתם בדיוק כמוה... ועם שמלה בדיוק כמו שלה...״
דבריה בלבלו את התאומים לגמרי.
״מה אמיתי?״ שאל קונר.
״על מי את מדברת?״ דחקה בה אלכס.
״כשהייתי קטנה מאוד, חליתי בדלקת ריאות ואושפזתי בבית החולים,״ אמרה גברת פיטרס. ״לילה אחד, בשעה מאוחרת, בזמן שהאחיות היו עסוקות בטיפול בחולים האחרים, הופיעה בחדרי אישה נחמדה לבושה בשמלה בדיוק כמו שלך. היא הברישה את שערותיי והקריאה לי סיפורים במשך כל הלילה כדי לשפר את הרגשתי. אני חשבתי שהיא מין מלאכית כזאת. לפני שקמה ללכת, הפצרתי בה שתגיד לי מי היא. ואז האישה הזאת אמרה שהיא הפֵיה הסנדקית ושהיא חיה בעולם האגדות.״
התאומים לא האמינו למשמע אוזניהם. הם הכירו את גברת פיטרס במשך שנים, אבל לא היה להם מושג שהיא יודעת משהו על עולם האגדות.
״וואו, איזה עולמות קטנים,״ אמר קונר.
״האישה הזאת הייתה סבתא שלנו,״ אמרה אלכס. ״היא והפיות האחרות נהגו לעבור לעולם הזה ולהקריא סיפורים לילדים במצוקה. סבתא אמרה שהסיפורים תמיד נתנו תקווה לילדים האלה.״
גברת פיטרס התיישבה על השולחן והניחה יד על לבה.
״טוב, היא צדקה,״ אמרה. ״אחרי שהבראתי, בלעתי סיפורי אגדות במשך כל ילדותי. אפילו נעשיתי מורה כדי לשתף ילדים אחרים בחלק מהסיפורים האלה.״
״אין מצב!״ אמר קונר. ״בגלל זה הכרחת אותנו לכתוב את כל יומני הקריאה האלה על האגדות כשהיינו תלמידים שלך! זה מגניב רצח!״
״קונר, אני לא אוהבת שאתה משתמש בביטוי הזה,״ אמרה אלכס.
״אני דווקא מסכימה עם מר ביילי — זה באמת מגניב רצח!״ צחקה גברת פיטרס. ״אין מילים בפי להודות לכם על כך שאני סוף־סוף יודעת את האמת. במשך כל הזמן הזה אתם לא חייתם במדינה אחרת; אתם חייתם עם סבתכם בממד אחר, של האגדות! זה מסביר את ההעברה הפתאומית שלכם, ולמה הפרטים שאמכם נתנה לי היו מעורפלים כל־כך — אני מניחה שגם הנטישה של מר ביילי את טיול בית הספר באירופה קשורה לזה.״
״מודה באשמה,״ אמר קונר בביישנות. ״אני לא פושע צעיר, בסופו של דבר!״
״וסבתא שלכם, היא עדיין איתכם?״ שאלה גברת פיטרס.
היא נראתה מאושרת כל־כך, ולתאומים כאב הלב לספר לה את החדשות המצערות.
״למעשה, סבתא נפטרה לפני קצת יותר משנה,״ אמרה אלכס.
״כן, אחרי שהיא חיסלה דרקון!״ התפאר קונר. ״אבל זה סיפור ארוך אחר שרק יוביל לסיפורים ארוכים עוד יותר — תאמיני לי, ידיו של הביוגרף העתידי שלנו יהיו מלאות עבודה — אבל ברגע זה אין לנו זמן להסביר! למעשה באנו הנה מסיבה חשובה באמת.״
״מהי?״ שאלה גברת פיטרס.
״את זוכרת ששמרת את הסיפורים הקצרים שלי בתיקייה — לזמן שבו אתחיל לבקש להתקבל לקולג'ים? ידוע לך איפה הם נמצאים עכשיו?״ שאל קונר.
״אין לך העתקים משלך?״ שאלה גברת פיטרס.
״לא, הם כתובים ביד,״ אמר קונר. ״היה לי קשה מספיק לכתוב את המקור — היד שלי לא הייתה עומדת גם בהכנת העתקים.״
״מר ביילי, אם אתה מתכוון להיות סופר עליך ללמוד לשמור על העבודות שלך...״
״כן, אני לומד את זה בדרך הקשה,״ אמר קונר. ״תשמעי, משהו נורא קרה בעולם האגדות ואנחנו זקוקים לסיפורים הקצרים שלי כדי להציל אותו.״
״אני בטוחה שיש לך מיליון שאלות, אבל כמו שקונר אמר, אנחנו באמת דחוקים בזמן,״ הוסיפה אלכס. ״אם את יודעת איפה הסיפורים, בבקשה תַּראי לנו את הכיוון הנכון. המון אנשים תלויים בנו.״
מנימת דיבורם ומהמבט המודאג בעיניהם הסיקה גברת פיטרס שהם מדברים ברצינות ולכן לא הציגה להם שאלות נוספות.
״יש לכם מזל,״ אמרה. ״הם נמצאים כאן אצלי.״
גברת פיטרס הרימה את התיק שלה שנשאר מתחת לשולחן ושלפה ממנו קלסר עב כרס. היא עלעלה בקלסר והתאומים ראו שהוא גדוש במאות חיבורים, מבחנים במתמטיקה ובהיסטוריה, יומני קריאה ויצירות אמנות של תלמידים.
״היום היה יום העבודה האחרון שלי לפני הפרישה,״ אמרה גברת פיטרס. ״פיניתי את שולחן הכתיבה במשרדי ומצאתי את זה. במשך השנים אספתי את העבודות של התלמידים שעשו אותי גאה במיוחד להיות אשת חינוך. בכל פעם שעבר עלי יום קשה, עיינתי בהם ושאבתי מהם השראה מחודשת.״
בהגיעה לסוף הקלסר הוציאה ממנו גברת פיטרס צרור ניירות מכוסים בכתב יד רשלני והושיטה אותו לקונר.
״הנה הסיפורים הקצרים שלך, מר ביילי,״ אמרה.
התאומים נשמו לרווחה. אחרי חיפושים ממושכים הם מצאו אותם סוף־סוף! קונר ניסה לקחת אותם מידה של גברת פיטרס אבל היא הידקה את אחיזתה בהם.
״אני אתן לך אותם רק בתנאי שתבטיח לי משהו,״ אמרה.
״הוא יעשה כל מה שתרצי,״ אמרה אלכס בתחינה.
קונר הנהן. ״כן, כמו שהיא אמרה!״
גברת פיטרס הביטה היישר בעיניו. ״תבטיח לי שכשהפרק הסוער הזה בחייכם ייגמר, תחזור ללימודים ותמשיך לכתוב,״ אמרה.
קונר ציפה למשהו הרבה יותר גרוע. ״אין בעיה, אני מבטיח,״ אמר.
״טוב,״ אמרה גברת פיטרס. ״העולם זקוק לסופרים כמוך שיעניקו לאנשים השראה, מר ביילי. אל תתייחס לכישרון שלך כאל דבר מובן מאליו, ואל תיתן לו להתבזבז.״
גברת פיטרס הרפתה מהניירות והסיפורים הקצרים של קונר עברו סוף־סוף לרשותו. אלכס הייתה אסירת תודה על קלות הביצוע של עסקת החליפין — היא כבר התכוננה להטיל על גברת פיטרס כישוף משתק אם יהיה צורך בכך.
״אני שמח שהצלחתי להיכנס לקלסר שלך,״ אמר קונר.
״לא חשבתי שאני אגיד את זה אי־פעם, מר ביילי, אבל אתה הדבר הכי קרוב שהיה לי לתלמיד האהוב ביותר,״ הודתה.
״אני?״ אמר קונר. ״אבל... אבל... למה?״
״כן, למה?״ אמרה אלכס לפני שהצליחה לעצור בעצמה.
״עם כל הכבוד, מיס ביילי, כשאני אהיה זקנה והזיכרון שלי ייחלש, אני לא אזכור את התלמידים שקיבלו את הציונים הגבוהים ביותר או לא החסירו אף יום לימודים,״ אמרה גברת פיטרס. ״אני אזכור את אלה שהתקדמו הכי הרבה, ואחיך עבר דרך ארוכה מאז שנהג להירדם אצלי בשיעורים.״
״אני לא חושב שהתקדמתי יותר מכל אחד אחר,״ אמר קונר ומשך בכתפיו.
״מפני שאף אחד לא זוכה לראות את עצמו מבעד לעיניים של מישהו אחר,״ אמרה גברת פיטרס. ״אני ראיתי איך אתה מתקשה להמשיך אחרי מותו של אביך — אבל לא נתת לעצמך לשקוע באבל לאורך זמן. במקום זה פיתחת חוש הומור בריא. בתוך זמן קצר הייתי צריכה לנזוף בך כל הזמן בגלל מעשי הליצנות שלך בשיעורים. בשנה שלאחר מכן, כשנעשיתי מנהלת, הייתה לי הרגשה שיש דמיון עשיר מאחורי ההתחכמויות שלך. ביקשתי ממורתך שתשלח לי דוגמאות מהכתיבה היוצרת שלך וגיליתי שצדקתי. אתה בחרת לצמוח מתוך הטרגדיה — ורק אדם חזק מאוד יכול לעשות את זה.״
אלכס חייכה אל אחיה בגאווה. פניו של קונר הוצפו סומק עז — הוא לא ידע לקבל מחמאות יותר טוב מגברת פיטרס.
״איזה באסה,״ אמר. ״מתברר שאני יותר מתוחכם מכפי שחשבתי.״
״תתפלא,״ אמרה גברת פיטרס. ״אבל אני למדתי עליך הרבה דברים מהכתיבה שלך, אולי אפילו יותר מכפי שהתכוונת לגלות. יכול להיות שאם תעבור שוב על הסיפורים שלך, תלמד מהם דבר או שניים על עצמך.״
דבריה עוררו קצת חשש בלבו של קונר — מי יודע כמה הרבה מעצמו חשף בסיפורים? בזמן הכתיבה, קונר חשב רק איך לספר סיפור טוב, אבל מעולם לא חשב על טביעות האצבע שהוא משאיר בין השורות. פתאום הוא הרגיש כמו מישהו שעומד במקלחת מתחת לזרם המים ומגלה ששכח לנעול את הדלת.
״תודה רבה, גברת פיטרס,״ אמר קונר. ״תאמיני או לא, אבל גם את היית תמיד המורה האהובה עלי ביותר. אלמלא את, לא הייתי כותב.״
ההיתקלות בתאומים ביילי דווקא בערב הזה שימחה מאוד את גברת פיטרס. הידיעה שעזרה לשניהם להפוך לבוגרים הצעירים המקסימים והאחראיים שהיו כעת הייתה מתנת הפרישה הטובה ביותר שיכלה לקבל. היא החזירה את הקלסר לתיק שלה והציצה בשעון התלוי על קיר הכיתה. לצערה הרב ראתה שהמורה החדשה קישטה אותו בתוספות מכוערות כדי לשוות לו מראה של שמש.
״אני לא מאמינה שכבר אחרי חצות,״ אמרה גברת פיטרס. ״אני מותשת לגמרי, אז אם שניכם תסלחו לי, אני חושבת שאלך...״
עוד משב רוח והבזק אור, והתאומים ביילי נעלמו ואינם. יציאתם החפוזה הצחיקה את גברת פיטרס, כי היא אישרה משהו שהאמינה בו בכל לבה.
״תלמידים,״ אמרה בקול. ״הם באים והולכים מהר כל־כך...״
