״המולדת מעבר להר!״ —
פתח דבר למהדורה המחודשת של ״מחייו של לא יוצלח״ מאת יוזף פון אייכנדורף
ד״ר עמוס נוי
יוזף פרייהר פון אייכנדורף (1857-1778), הסופר הגרמני יליד פרוסיה, היה אחד ממבטאיה ויוצריה הבולטים ורבי ההשפעה של הרומנטיקה הגרמנית בתקופת השיא שלה. שמו מוכר היטב לחובבי המוסיקה הקלאסית והשיר האמנותי הגרמני (ה״ליד״) בזכות מאות משיריו שהולחנו, שהמפורסמים בהם הם מחזורי השירים של רוברט שומאן (המוכרים בעברית כ״זר שירים״), של הוגו וולף (הנקראים בפשטות ״שירי אייכנדורף״, ומכילים שיר אחד המופיע גם בספר שלפנינו), ושל ריכרד שטראוס (״ארבעה שירים אחרונים״). אבל הפרוזה שלו נשכחה ברובה, למעט הרומן ״מחייו של לא יוצלח״, שיצא ב־1826, והפך מיד, מאז ועד היום, לספר פופולרי ולאחד הספרים המכוננים של הרומנטיקה הגרמנית והתרבות הגרמנית בכלל.
זהו סיפור נדודיו ואהבתו של ״לא יוצלח״ חסר שם, היוצא, או בעצם מגורש, מבית אביו הטוחן הכפרי כדי לנדוד ברגל, במרכבה ובספינה לווינה, לרומא ובחזרה לווינה, כשהוא מלווה בכינורו, עליו הוא מנגן בשעה שהוא פוצח בזמר במהלך הנדודים. במהלך המסע הוא מתאהב במי שהוא חושב לבת אצולה, והאהבה הבלתי אפשרית הזו היא הכוח המניע אותו ממקום למקום ומהרפתקאה להרפתקאה. המסע משופע בתיאורי טבע טיפוסיים לספרות כזו — הוא מתרחש, כמתבקש, בין יערות, מדשאות, פלגים וגינות פרחים. אין בו תיאורים פסיכולוגיים עמוקים, וגם לא נוכחות של יסודות אפלים, פנטסטיים, או על־טבעיים, בניגוד לספרות רומנטית אחרת, בעיקר בגלגולה המאוחר יותר (כמו אצל ז'אן פאול, אדלברט פון שאמיסו או א.ת.א. הופמן). זהו, למראית עין, סיפור רב־חן אך פשוט יחסית ותמים־לכאורה, והמרכזיות שלו בחיי הרוח הגרמניים של התקופה אינה מובנת מאליה.
ספרו של אייכנדורף הוא דוגמה והדגמה בולטת לאחד הדימויים התרבותיים רבי הפנים שיהפכו לאחת התרומות המובהקות והייחודיות של הרומנטיקה — דמות ״הנודד״. דומה שהמלה ״נודד״ עצמה על הטיותיה השונות היא הנפוצה ביותר בכותרותיהן ובתוכנן של יצירות רומנטיות בפרוזה, שירה ומוסיקה — שני שירי הערש של גתה, הרומנים של לודוויג טיק ופרידריך שלגל, אצל מוצארט, בראהמס, שוברט, בטהובן, השוליה הנודד של מאהלר, וכאמור, שומאן וולף. הדמות הזו שבה בדמויות, עלילות, אזכורים ומחוות עד ״פליקס קרול״ של מאן ו״נרקיס וגולדמונד״ של הרמן הסה. גם בספרות העברית והיהודית הוא הטביע את חותמו, מאז תרגם־עיבד מרדכי צבי מאנה ב־1886 את ״שיר הנודד״ של פון ליבק (המוכר בלחנו של פרנץ שוברט) והפך אותו לשיר הנדודים הנוגה של היהודי חסר הבית הכמהַ למולדת ועד ללהיט ״משירי זמר נודד״ שהקנה לנעמי שמר את פרסומה הנרחב הראשון ב־1957.
הנודד של אייכנדורף אינו הנודד חסר המנוחה של רומן החניכה (יוהאן וולפגנג פון גתה, אדלברט שטיפטר, גוטפריד קלר) המבקש את ייעודו הרוחני והיצירתי ומתקשה למצוא את מקומו בחברה אזרחית, קרתנית וזעיר־בורגנית. הוא גם אינו הנוכל העולץ, קל הדעת וההרפתקן של הרומן הפיקרסקי בגלגולו הרומנטי. למעשה, ובכך הוא שב ומזכיר מעשייה עממית, גיבורו של אייכנדורף נעדר אידיאלים, שאיפות ותחושת ייעוד מודעת־לעצמה ומפורשת; התמורות שהוא עובר אינן נפשיות אלא חיצוניות; ובכל זאת, הוא חולק עם דמות הנודד לסוגיה והתגלמויותיה את אותו מצב נפשי המתואר במילה הגרמנית הקשה לתרגום Sehnsucht, המתורגמת לעתים כ״כיסופים״, ובמושג התרבותי שהיא מסמנת — מחלת הגעגועים, כמיהה עמוקה וחסרת מנוח אל מחוזות־חפץ בלתי מושגים, תשוקת נדודים המשולבת בנוסטלגיה מעורפלת לשמחת החיים ולתום חסר הדאגה של ״ילדות״ ו״בית״, וחוסר שקט מתמיד של היות־בנכר; כיסופים בלתי ברורים, ששורות הסיום הנודעות של ״שיר הנודד״ של פון ליבק ושוברט מבטאות כל כך בבהירות:
בַּאֲשֶׁר אֵינְךָ
שָׁם הָאֹשֶׁר
* * *
מה סוד קסמו של הספר הזה, שהפך אותו לסמל של דור ושל תקופה? בוודאי, אופיה הפשוט של התשתית הסיפורית, דמויית המעשייה העממית, על גיבור בן עניים (מחידושיה של הרומנטיקה, כנגד הגיבורים בני האצולה שאפיינו את הספרות שקדמה לה) — המתאהב, מתאכזב ובורח והסוף הטוב — השונה כל כך מהבדידות הטראגית והנואשת של הנודד בסיום ״מסע החורף״ של מילר/שוברט, למשל — בו הוא זוכה בידה של אהובתו הבלתי מושגת, הרוזנת־לכאורה (שמסתברת כלא־רוזנת, מה שבעצם מאפשר את האיחוד המיוחל); תיאורי הטבע, המשקפים ומספקים תפאורה למצבים רגשיים, לתפניות דרמטיות ולמהלכים עלילתיים; ושירי־העם (ולמעשה, מה שמוצג כ״שירי עם״) המשובצים בו.
הקשרו החברתי והפוליטי של הרומן רק מרומז ומסומל — הגיבור הוא ״לא יוצלח״, כפי שמכנה אותו אביו בפתיחת הרומן (בפעם היחידה שהביטוי הזה מוזכר), מפני שהוא מסרב להמשיך במהלך הדברים של הזמן והסדר הישן, לרשת את הטחנה של אביו ולהיות טוחן בעצמו. הוא לא יוצלח, מפני שהוא פורש בהמשך ממשרה של גובה מכס, פקיד מובהק של הרשות האזרחית המודרנית (על הבירוקרטיה המסועפת שהיא מתחילה להקים באותה תקופה), ומעדיף לנדוד; במחווה רומנטית סמלית ואופיינית, הוא מחליף את שתילי תפוח האדמה המועילים שבגינה בפרחים שהוא ישאיר בסתר על חלונה של אהובתו; הוא תמיד יפצח בשיר ובנגינה בכינור שלו, אבל יסרב בבוז לקבל כסף עבור נגינתו. הוא בה בעת מייצגן של התמורות החברתיות שהמירו חברה חקלאית יציבה וצמודה לאדמתה בחברה עירונית ניידת ותזזיתית, וגם של הדחייה והחשש מהחברה האזרחית, התוצאה של תמורות אלו. אהבתו הבלתי אפשרית לבת אצולה הופכת לאפשרית בדרך שמתארת את ירידתם של מעמדות ישנים לטובת בורגנות נזילה יותר וניידות חברתית.
מבקרים רבים זיהוי בתשתית הזו יסודות של סיפור טרובדורים מימי הביניים — הזמר הנודד, החולם ושר על אהובתו הבלתי ניתנת להשגה, נע ונד חסר תקווה בין חצרות האצילים, שם הוא שופך את מצוקת לבו בדברי זמר נוגים. חוקרים וחוקרות אחרים ראו בסיפור כמעט אלגוריה דתית, כשהקתוליות הגרמנית של אייכנדורף — זו שהבדילה אותו מעמיתיו שהתחנכו ברובם ברוח לותראנית — משמשת להם מפתח: המסע אל האיחוד עם האהבה הבלתי מושגת, תיאורה הרוחני־כמעט של רומא, רמזים בתיאור האהובה המסמנים אותה כ״מאריה״; אכן, המסע מתנהל בין הערים הקתוליות הגדולות וינה ורומא, והעיר השלישית הנזכרת בשמה, פראג הקתולית־גרמנית דאז, היא המקום שממנו יוצאת חבורה של מוסיקאים־נוודים שהם סטודנטים (כלומר, תלמידים בסמינר לכמרים), ושהמפגש של גיבורנו הלא יוצלח עמם, והשיר המערב גרמנית ולטינית שהם שרים, טעונים בסמלים דתיים. אבל זו אותה דת רומנטית כללית ו״טבעית״, שבה הלב מתפעם ברגש דתי בתוך יפי העולם ונופיו, ובוודאי אינו מייחד את יצירתו של אייכנדורף.
דומה, שכדי להבין את חשיבותו ההיסטורית והקשריו התרבותיים של הרומן הזה יש צורך במושג אחר, שהמונח המציין אותו — ״פולקלור״ — נטבע רק עשרים שנה לאחר פרסומו על ידי ויליאם תומְס הבריטי, ומעולם לא תפש באמת בארצות הדוברות גרמנית, שהמשיכו להשתמש ב״אמנות עממית״ וב״תרבות עממית״ כמו שהשתמשו בה אייכנדורף עצמו ועמיתיו בחוגי הרומנטיקה הגרמנית של התקופה. בשנים 1805-1808 יצאה בהיידלברג אסופת שירי העם ״קרן הפלאים של הנער״, שערכו אכים פון ארנים וקלמנס ברנטנו, דובריהם הבולטים של הזרם הרומנטי (וידידיו של אייכנדורף). האסופה הזו הייתה לאחד הספרים המשפיעים בעולם התרבות הגרמנית, הציבה את שיר העם כמופת שירי של פשטות ורעננות מול המלאכותיות המסוגננת־עד־סרבול של השירה העילית, התפרסמה בעולם כולו בזכות המוסיקה שכתב לה מאהלר, ושיר אחד מתוכה מעובד ומשובץ גם בספר שלפנינו. ב־1812 וב־1815 יצאו שני החלקים של ״מעשיות ילדים ובית״, המוכר בעולם כולו כ״מעשיות האחים גרים״, שלוקטו ועובדו על ידי יאקוב ווילהלם גרים, ספר שהפך לאבן דרך בתרבות המערבית כולה, ואחד הספרים הנקראים והמעובדים ביותר בהיסטוריה. ספרו של אייכנדורף הוא אחד הביטויים הספרותיים המזוקקים ביותר של העניין הגואה הזה בתרבות־העם הגרמנית.
העניין הזה קשור קשר הדוק להגותו של יוהאן גוטפריד הרדר (1744-1803), ולמושג ״רוח העם״ (Volksgeist) שטבע ושניתן לתמצתו כך: כל עם (Volk) מאופיין על ידי מזגו, איזה מערך נפשי קולקטיבי הטיפוסי רק לו, ושביטויו הטהור הוא בתרבותו העממית ובגילוייה. רעיון זה צמח כתגובת נגד לערכים כלל־אנושיים ואוניברסליים שהביאה בכנפיה המהפכה הצרפתית, ולאחר כיבושי נפוליאון (אייכנדורף לחם כחייל במפלה הפרוסית הצורבת בקרב יינה), הקמת הקונפדרציה של הריין, והרפורמות השלטוניות האזרחיות שנכפו על המדינות הגרמניות בשטחי השליטה הצרפתית. הרומנטיקה הגרמנית העמידה כנגד רוחות חדשות אלה את האידיאל של ״רוח העם״ הגרמני — זה המיוסד על מרחב טריטוריאלי, טבעו ונופיו; על הלשון הגרמנית (ורבים מהרומנטיקנים הגרמנים היו בלשנים שעסקו בסטנדרטיזציה של הלשון הזו); ועל שירי העם ומעשיותיו.
גיבורו הנודד וחסר השם של אייכנדורף הוא גילומה הספרותי של רוח העם הזו, ושל דימוייה הרומנטיים: הוא נותן קולו בזמר ובנגינה ממש כמו הזמיר הפוצח בסלסוליו. פשוט, אותנטי, ספונטני, אורגני, לא ממוסחר, לא מקצועי, הוא אינו האמן־היוצר של שירתו, אלא — ממש כמו הזמיר — כלי הביטוי הרגעי של מהות טבעית ובלתי משתנה. הוא היפוכה של תרבות אזרחית, בורגנית, עירונית, מסוגננת, מלאכותית, מתוחכמת, נקנית־בכסף וכלל־אירופית. כל הרכיבים האלה נמזגים בשיר המפורסם ביותר המשובץ ברומן, ושהולחן בידי הוגו וולף, שאף נתן לו את הכותרת ״געגועים הביתה״ — געגוע ונוסטלגיה, אהבה רחוקה, נדודים, בדידות, יופיו של הטבע — כל אלה מבוטאים במלה ״מולדת״:
״המבקש לנדוד הנֵכרה
ייקח נא את אהובתו,
הכול צוהלים, את הזר הם
יותירו בצד בדידותו.
צמרות אפלות, מה תדענה
על יפי הימים שמכבר?
אבוי, מה רחקה מאיתנו
המולדת מעבר להר!
מה אוהב את כוכבי השמים,
הם זרחו בלכתי אל ביתה —
מה ינעם קול זמיר בין ערביים,
הוא שורר בבואי אל דלתה.
אור הבוקר, אך לו אֲיחלה!
אז אל ראש פסגות אעלה,
הו גרמניה, משם אאחל לך
רוב טובה מעומק הלב!״
מאה שנים לאחר מכן, תומר הכמיהה לשיבה אל ״רוח העם הגרמני״ בשנאת זרים ובדרישה לטיהור הגזע וה״מולדת״, ושתי השורות האחרונות של השיר התמים והנוגה הזה תהפוכנה לקריאת קרב פטריוטית של לאומנים גרמנים.
פרק א
הגלגל בטחנת אבי היה הומה ומהמה שוב בעליצות רבה, השלג טפטף בשקידה, הדרורים צייצו והתגודדו בין הטיפות; אני ישבתי לי על הסף, מוחה את השינה מעיני; אור השמש החמים נעם לי מאוד. אז יצא אבא מהבית; כבר מהשכם בבוקר טרח והתעסק בטחנה ומצנפת השינה שלו נחה באלכסון על ראשו, והוא אמר לי: ״לא יוצלח שכמוך! שוב אתה מתחמם לך בשמש וממתח את עצמותיך עד כאב, ומניח את כל העבודה לי לבדי. לא אוכל עוד להאכיל אותך כאן. האביב בפתח, למה לא תצא אל העולם ותשתכר את לחמך בעצמך.״ — ״אם כך,״ אמרתי, ״אם לא יוצלח אני, טוב, אצא אל העולם ואבקש את מזלי.״ ואמנם היה הדבר לרוחי, שכן זמן מה קודם לכן עלה גם בדעתי שלי לצאת למסעות, בשומעי את הגבתון — שבסתיו ובחורף שר בלי הרף בעצב תחת חלוני, ״איכר, שוכרני, שוכרני, איכר, שוכרני!״ קורא עתה, לעת האביב היפה, שוב בגאווה ובעליצות מעל העץ: ״איכר, החזק לך במשרתיך!״ נכנסתי אפוא הביתה והסרתי מן הקיר את כינורי, שהיטבתי למדי לנגן בו, אבי נתן לי עוד אילו פרוטות לדרך, וכך שוטטתי בנחת דרך הכפר הארוך. שמחתי בסתר בראותי את כל מכרי ורעי הוותיקים, מימין ומשמאל, יוצאים לעבודה, חופרים וחורשים בעודי מתנהל לי להנאתי אל העולם הרחב. גא ומרוצה, קראתי לכל העברים שלום למסכנים, אבל למען האמת לאיש לא היה אִכפת במיוחד. בלבי שרר כמין יום א' נצחי. וכשהגעתי סוף סוף לשדה הפתוח, נטלתי את כינורי החביב וניגנתי ושרתי אגב צעידה בדרך המלך:
״האֵל אל מרחבי החלד
ישלח את מי שבו בחר,
את כל פלאיו אזי יראה לו
בכר ויער, גיא והר.
הבטלנים בין משׁפתיִם —
להם אור שחר לא יזהַר,
רק ערישׂות להם בבית,
רק עול ועוני, לחם צר.
מראש הרים דולג הפלג
לרום נוסק העפרוני,
איך לא אשא קולי עם אלה
מלב גואה, במלוא גרוני?
נהל, האל, ממלכותיך;
על פלג, יער, הר וכר,
על כול נתת ברכותיך —
גם גורלי שלי שפר!״
בינתיים, תוך שאני מסתכל כה וכה, קרבה מרכבת מסע הדורה עד סמוך אלי, אולי נסעה בעקבותי כבר זמן מה מבלי שהרגשתי בכך, כי לבי נמלא צליל כולו ואילו היא התנהלה לה בעצלתיים, ושתי גברות נכבדות הושיטו את ראשיהן מתוך המרכבה והקשיבו לי. אחת מהן הייתה יפה במיוחד וצעירה מן האחרת, אבל בעצם שתיהן מצאו חן בעיני. כאשר הפסקתי עתה לשיר, ביקשה הקשישה שבהן לעצור ופנתה אלי בחביבות: ״הי, בחור שמח, אכן יודע הוא לשיר שירים נאים למדי.״ ואני לא התעצלתי להשיב כנגדה: ״לכבוד גברתי הנכבדה אדע גם יפים מהם.״ על כך נענתה ושאלה שוב: ״לאן הוא נודד כה השכם בבוקר?״ ואני התביישתי על שלא ידעתי זאת בעצמי, ואמרתי בחוצפה: ״לווינה״; עכשיו דיברו שתיהן זו עם זו בשפה זרה שלא הבנתי. הצעירה שבהן הניעה פעמים אחדות בראשה, ואילו השנייה צחקה בלי הרף ולבסוף קראה אלי: ״יקפוץ ויעלה נא מאחור, גם אנו נוסעות לווינה.״ מה רבתה שמחתי! קדתי קידת חן ובתנופה אחת ניצבתי מאחורי המרכבה, העגלון הצליף בשוטו וטסנו על פני הדרך המבהיקה עד שהרוח שרקה במגבעתי. מאחורי שקעו כפרים, גנים ומגדלי כנסיות, מלפני צצו כפרים חדשים, ארמונות והרים; מתחתי חלפו ביעף שדות מזרע, סבך שיחים וכרי דשא בשלל גוונים, מעלי עפרונים לאין מספר באוויר הכחול הצלול — ואני בושתי לצעוק בקול רם, אבל ריננתי בלבי ונופפתי ברגלי ורקדתי על כבש המרכבה, עד שכמעט נשמט כינורי, שאחזתיו תחת הזרוע. אך כשהשמש טיפסה ועלתה מעלה מעלה, ובאופק התגבהו ענני צהריים כבדים לבנים, והאוויר והמרחבים נתרוקנו כל כך ודממה וחום הביל נחו על שדות הקמה שנעו כאדוות קלות, הו, אז נזכרתי שוב לראשונה בכפרי ובאבי ובטחנתו, בקרירות המסתור ליד האגם המוצל, ובהיות כל זה עתה כה רחוק רחוק מאחורי. ותקפני מצב רוח כה מוזר, כאילו מוכרח אני לשוב; תחבתי את כינורי בין המקטורן לבין האפודה והתיישבתי תפוס הרהורים על כבש המרכבה ונרדמתי.
כשפקחתי את עיני, עמדה המרכבה תחת עצי תרזה גבוהים, שמאחוריהם הוליכו מדרגות רחבות בין עמודים אל ארמון מפואר. מן הצד, מבעד לעצים, ראיתי את מגדליה של וינה. הגברות ירדו כמדומה מזמן, הסוסים הותרו. נבהלתי מאוד בראותי את עצמי יושב כך לבדי, וחיש דילגתי לתוך הארמון, אז שמעתי קול צחוק מלמעלה מן החלון. ארמון זה הילך עלי תחושה מוזרה. תחילה, בעודי מתבונן כה וכה בטרקלין הקריר ורחב הידיים, הקיש מישהו במקל על כתפי. סבתי במהירות, והנה אדון גדול בבגדי שרד, סרט רחב עשוי זהב ומשי מגיע עד למטה ממותניו, מטה בעל ראש מוכסף בידו, ואף מעוקל וארוך עד מאוד תקוע בפרצופו הדוכסי, רחב ומפואר כתרנגול הודו נפוח, עומד עלי ושואל מה מעשי כאן. הייתי המום כולי ומרוב פחד ותמיהה לא יכולתי להוציא הגה. אז אצו כמה משרתים במדרגות מעלה מטה, אלה לא אמרו כלום אלא רק הסתכלו בי מראש ועד כף רגל. אחריהם באה חדרנית (כפי ששמעתי אחר כך) היישר אלי ואמרה שאני נער רב חן והאדונים הנכבדים מבקשים לדעת שמא ברצוני לשרת כאן כשוליית גננים? — גיששתי אחר אפודתי; פרוטותי המעטות, האל יודע, דילגו מן הסתם מכיסי כאשר ריקדתי כה וכה במרכבה, הן נעלמו, לא היה לי כלום לבד מכינורי, שבעבורו גם האדון עם המטה, כפי שאמר לי בחולפו על פני, לא אבה לתת ולו גרוש אחד. לכן אמרתי בפחד לבבי לחדרנית: ״כן;״ ועדיין היו עיני מכוונות כל הזמן מן הצד אל הדמות המפחידה שהייתה מהלכת בלי הפסק בטרקלין, כמטוטלת של שעון מגדל, הלוך ושוב, וממש ברגע זה חזרה והופיעה מהירכתיים שופעת הדרת מלכות ומזרה אימה. מקץ שעה רבה בא סוף סוף הגנן, המהם תחת זקנו משהו על אספסוף ופרחחי איכרים והוליכני לעבר הגן, תוך שהוא נושא בדרך עוד דרשה ארוכה: שצריך אני להיות רק פיכח ושוקד על עבודתי, שלא אעסוק בהבלים לא מפרנסים ובדברים אין חפץ בם, ואז במשך הזמן עוד אגיע למשהו ראוי. היו עוד לקחים נאים, ערוכים היטב, מועילים, אלא שבינתיים שכחתי כמעט הכול. בכלל אינני יודע לאשורו כיצד קרה כל זה, רק השבתי כל הזמן על כל דבר: ״כן״ — כי הרגשתי עצמי כציפור ששפכו מים על כנפיה. וכך, תודה לאל, מצאתי לי פרנסה, החיים בגן נעמו לי, יום יום ניתנו לי מזוני החם כל צורכי ויותר ממון ממה שנדרש לי ליין, רק שלמרבה הצער הייתה לי עבודה רבה למדי. גם מקדשי הזוטא, הסוכות, המשעולים הירוקים היפים, כל זה מצא חן בעיני, לו רק יכולתי לטייל בהם בנחת ולהשמיע אמרים נבונים, כמו האדונים והגברות, שבאו לשם יום יום. כאשר נעדר הגנן ונותרתי לבדי, מיד הייתי שולף את מקטרת הטבק הקצרה שלי ומתיישב, ותר אחרי ביטויים נאים של נימוסים, כיצד עשוי אני לבדר את הגבירה הצעירה היפה שהביאה אותי לארמון, אילו הייתי בן אצולה המהלך עמה כאן. או יש שהייתי שוכב בשעות אחרי צהריים חמות ולחות על גבי, כאשר הכול היה שקט כל כך עד שנשמע רק זמזום הדבורים, ומסתכל בעננים השטים מעלי לעבר כפרי, והעשבים והפרחים מתנועעים כה וכה, והוגה בגבירה, ואז אירע לעתים קרובות שהאישה היפה באמת עברה מרחוק בגן, גיטרה או ספר בידה, שקטה כל כך, גדולה וחביבה כדיוקן מלאך, עד שלא ידעתי בבירור אם חולם אני או ער.
וכך גם שרתי פעם ביני לביני בעוברי על יד ביתן אחד בדרך לעבודה:
״מכל מקום בו אתנהלה,
משדה ומיער ומגיא,
מראש הרים אל שמי התכלת,
גבירה יפה ומהוללת,
אשלח לך אלפי ברכותי.״
והנה ראיתי, מתוך הביתן הקריר האפלולי, מבין התריסים הפתוחים למחצה והפרחים שעמדו שם, שתי עיניים מציצות, יפות, צעירות, רעננות וזוהרות. נבהלתי עד עומק נפשי ולא שרתי את השיר עד גמירא, אלא ניגשתי, מבלי להביט ימינה ושמאלה, מיד לעבודה.
בערב — היה יום שבת ועמדתי, שמח לקראת יום הראשון הקרב, עם כינורי בסוכת הגן ליד החלון, עודי מהרהר בעיניים הנוצצות — באה לפתע החדרנית, חולפת באפלולית. ״זאת שולחת לך הגברת הנכבדה היפהפייה, שתשתה לחייה. וגם לילה טוב!״ חיש העמידה בקבוק יין על החלון ומיד שבה ונעלמה בין הפרחים והשיחים כלטאה.
אבל אני ניצבתי עוד זמן רב לפני הבקבוק המופלא ולא ידעתי מה לי. ואם ניגנתי קודם בעליצות בכינור, הרי עכשיו ניגנתי ושרתי על אחת כמה וכמה ושרתי את השיר על האישה היפה עד סופו ואת כל השירים שלי שידעתי, עד שהקיצו כל הזמירים בחוץ והירח והכוכבים כבר עמדו זה שעה ארוכה מעל הגן. אכן, היה זה לילה טוב ויפה מאין כמוהו!
אין שרים לשום איש ליד ערשו מה הצפוי לו, גם תרנגולת עיוורת יש שהיא מוצאת גרגיר, צוחק מי שצוחק אחרון, מה שאין מצפים לו בוא יבוא, האדם מתכנן והאל מכוון, כך הרהרתי, כשישבתי שוב למחרת עם מקטרתי בגן, ובעודי מתבונן בעצמי בתשומת לב מלמעלה למטה, כמעט דימיתי בנפשי שבעצם איני אלא פוחח מושלם. מכאן ואילך השכמתי קום כל הימים, בניגוד גמור להרגלי עד אז, השכם בבוקר, עוד בטרם החלו הגנן ושאר הפועלים להניע איבר. בשעה זו היה הגן שם בחוץ יפה להפליא. הפרחים, המזרקות, שיחי הוורדים והגן כולו נצצו בשמש הבוקר כזהב טהור ואבנים טובות. ובשדרות עצי האשור הגבוהים, שם שררו עדיין שקט, קרירות וקשב של תפילה כמו בכנסייה, רק הציפורים התעופפו וניקרו בחול. ממש לפני הארמון, בדיוק מתחת לחלונות ששם גרה האישה היפה, עמד שיח פורח. לשם הלכתי תמיד עם שחר והסתתרתי מתחת לענפים כדי להציץ בחלונות, כי להראות עצמי בגלוי בחוץ, לזה חסר לי האומץ. שם ראיתי כל פעם את היפה בגברות בעודה חמה ומנומנמת למחצה, בשמלה לבנה כשלג, ניגשת לחלון הפתוח. פעמים קלעה את שערותיה החומות כהות ובו בזמן הניחה לעיניה הנעות בחן לשוט על פני השיחים והגן, פעמים הייתה גוחנת וקושרת לזר את הפרחים שעמדו לפני חלונה, או שהייתה נוטלת את הגיטרה בזרועה הצחורה ומשלחת את שירה בצורה כה מופלאה על פני הגן, עד שלבי מבקש להתהפך בקרבי מרוב געגועים כשעולה לפעמים בזיכרוני אחד השירים — ואח, כל זה היה לפני זמן רב!
כך נמשך הדבר יותר משבוע. אבל פעם אחת, בדיוק עמדה שוב על יד החלון, והיה שקט גמור מסביב, והנה עף לו זבוב ארור לתוך נחירי, ופצחתי בעיטוש מבהיל, שלא היה לו סוף. היא נרכנה הרחק מבעד לחלון וראתה אותי המסכן מצותת מאחורי השיח. עתה התביישתי וימים רבים לא באתי לשם.
סוף סוף העזתי שוב, אבל החלון נותר הפעם סגור, ישבתי ארבעה, חמישה, שישה בקרים מאחורי השיח, אבל היא לא ניגשה עוד אל החלון. אז קצרה עלי רוחי, לבשתי עוז וטיילתי עכשיו בוקר בוקר בחירות גמורה לאורך הארמון מתחת לכל החלונות. אבל יקירתי היפה נעדרה כל הימים. מעט הלאה משם ראיתי אז תמיד את הגברת האחרת עומדת אצל החלון. לפני כן לא ראיתיה מעולם כה במפורט. אכן הצטיינה באדמומיות ובשומן נאים, אף במראית של פאר והתנשאות, כצבעוני פורח. קדתי לפניה תמיד קידה עמוקה, ולא אוכל להכחיש — היא הודתה לי על כך כל פעם והרכינה ראשה ומצמצה בעיניה בנימוס יוצא מן הכלל. רק פעם אחת ויחידה דימיתי לראות גם את היפה מציצה בסתר מחלונה, מאחורי הווילון.
אך ימים רבים חלפו בארץ מבלי שראיתיה. לא עוד באה לגן, לא עוד ניגשה לחלון. הגנן נזף בי וקרא לי פרחח עצלן, רוחי הייתה רעה עלי, קצה חוטמי חסם לפני את הנוף ברצותי להתבונן בעולמו הרחב של אלוהים. כך שכבתי לי יום ראשון אחד אחר הצהריים בגן ורגזתי, תוך התבוננות בעננות הכחולות של מקטרתי, על שלא בחרתי במלאכה אחרת ועל כן גם לא אוכל לשמוח לפחות לקראת יום שני כְּחול של התפכחות מיין למחרת. שאר הבחורים יצאו בינתיים מצוידים היטב אל אולמות הריקודים של הפרוור הקרוב. הכול נקהלו ושוטטו כה וכה בחבורות, לבושים מחלצות חג, במזג האוויר החמים, בין בתים מאירים ותיבות נגינה נודדות. ואילו אני ישבתי כאנפה בין קני הסוף של בריכה נידחת בגן והתנדנדתי בסירה שהייתה קשורה שם, בעוד פעמוני שעת מנחה מן העיר מהדהדים על פני הגן והברבורים שטים לאיטם הלוך ושוב במים לידי. צר היה לי עד מוות.
אותה שעה שמעתי מרחוק קולות מקולות שונים, ערבוביה עליזה של דיבורים וצחוק קרבים והולכים, אחר כך הבליחו מבעד לירק מטפחות אדומות ולבנות, כובעים ונוצות, ופתאום פרצה אלי על פני הדשא חבורה בהירה ומאירה של אדונים וגברות צעירים מן הארמון, ובתוכם שתי גבירותי. קמתי ורציתי ללכת משם, ואז ראתה אותי המבוגרת שבין השתיים. ״איי, הרי זה דבר בעִתו!״ קראה אלי בפה צוחק, ״יסיע נא אותנו אל גדתו השנייה של האגם!״ אז ירדו הגברות בזו אחר זו לסירה בזהירות ובחשש, האדונים סייעו להן בכך והתפארו קצת באומץ לבם על המים. משמצאו כל הגברות את מקומן על הספסלים הצדדיים, הדפתי את הסירה מן החוף. אחד האדונים הצעירים, שעמד בקדמת הסירה, החל להניד אותה בחשאי. הגברות פנו בפחד כה וכה, ואחדות מהן אף זעקו. האישה היפה, שהחזיקה שושן בידה, ישבה קרוב לדופן הסירה והביטה בחיוך בגלים הצלולים למטה, נוגעת בהם בשושן עד שכל דמותה נראתה שנית בין העננים והעצים המשתקפים במים, כמו מלאך הנע חרש ברקיע העמוק והכחול.
בעודי מסתכל בה, עלה פתאום בדעתה של השמנה העליזה שבשתי גבירותי שאשיר משהו בשעת השיִט. אדון צעיר אחד, ענוג מאוד, במשקפיים רכובים על אפו, שישב לידה סב אליה בזריזות ונשק את ידה בעדנה באומרו: ״תודה לך על הרעיון המוצלח! שיר־עם מושר בפי העם בשדה הפתוח וביער, הריהו כשושנת האלפים באלפים עצמם — הקבצים של שירי העם אינם אלא אוספי צמחים מיובשים — הוא נשמתה של נשמת האומה.״ אבל אני אמרתי שאינני יודע לשיר דבר שיהיה יאה לאדונים כמו אלה. אז אמרה החדרנית חדת הלשון, שעמדה סמוכה אלי עם סל מלא ספלים ובקבוקים, ושעד עכשיו כלל לא חשתי בקיומה: ״הרי הוא יודע שיר קטן ונאה מאוד על אישה יפה להלל.״
״כן, כן, ישיר נא בעוז ובלא חשש,״ שוב קראה מיד הגבירה. הסמקתי כולי. אותה שעה נשאה גם האישה היפה את עיניה מן המים והסתכלה בי במבט חודר קרביים ולב. לא היססתי הרבה, אזרתי אומץ ושרתי במלוא החזה ובמלוא החשק:
״מכל מקום בו אתנהלה,
משדה ומיער ומגיא,
מראש הרים אל שמי התכלת,
גבירה יפה ומהוללת,
אשלח לך אלפי ברכותי.
בגינתי מצוא מצאתי
פרחים יפים לרוב,
זרים רבים מהם קלעתי
ואלף הגיגים בהם קבעתי
עם איחולי כל טוב.
הגש הזר לה לא אוּכלה,
רמה היא ויפה מדי,
נגזר עליהם כי יבולו,
ורק אהבתי, עזה מכול היא —
שמורה בלב עד קץ ימי.
נדמה, אני בחור שמח,
עושה בלי הרף הא ודא,
וגם אם לבבי פוקע,
אוסיף לחפור בלא התייגע,
אחפור לי קבר במהרה.״
הגענו לחוף, כל האדונים והגברות ירדו מן הסירה. רבים מהאדונים הצעירים, היטב חשתי בזאת בעת ששרתי, שמו אותי ללעג באוזני הגברות, בלחש ובארשת ערמומית. האדון הממושקף אחז בידי בפנותו ללכת ואמר לי, אינני זוכר עוד מה, המבוגרת שבגבירותי הביטה בי בידידות רבה. האישה היפה השפילה את עיניה כל זמן ששרתי ועתה פנתה לדרכה מבלי לומר דבר. אבל בעיני עמדו דמעות בעודי שר, לבי חישב להתפקע מן השיר מרוב בושה וכאב, עתה זכרתי היטב מה יפה היא ואילו אני עני ונלעג וגלמוד בעולם, — ומשנעלמו כולם מאחורי השיחים, לא יכולתי להתאפק עוד, התנפלתי אל הדשא ובכיתי בכי תמרורים.
