כחול, סגול עמוק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כחול, סגול עמוק
הוספה למועדפים

כחול, סגול עמוק

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

'כחול, סגול-עמוק', כעין אגדה הכתובה במשיחות מכחול עדינות, הוא רומן פסיכולוגי המתמודד עם "לב המאפליה" של הזרמים הרגשיים הנסתרים מן העין ומוסווים תחת מעטה של נורמליות ושגרה. 
 
אבי, קרדיולוג ישראלי מבטיח, עובר לחיות בסידני שבאוסטרליה כדי לקדם את מחקרו. אשתו רחל ובתו הבכורה תמר נלוות אליו. רחל עומדת ללדת תאומים, ולקראת הלידה בוחרת תמר בת החמש-עשרה להיעלם מחייהם של הוריה. היא קופצת אל מי האוקיינוס ומותירה אותם אומללים ואכולי יגון. גופתה לא נמצאת. ככל שחולפות השנים אמהּ משלימה עם דבר מותה, ואילו אביה מסרב להאמין שאכן מתה. 
מרגע היעלמותה של תמר הרומן מתקיים בשני מרחבים שונים ומקבילים: סיפורו של האב, הכתוב כיומן ריאליסטי מכמיר לב של אדם המקדיש את חייו לניסיונות לחפש אחר בתו; וסיפורה של תמר, הבוראת לה אט-אט חיים חדשים. האם שני המרחבים הללו יוכלו להתחבר?    
הדר מרחב-נאמן, נשואה ואם לשלוש בנות, היא בעלת תארים אקדמיים במדעי החיים, במינהל עסקים ובספרות, ולמדה כתיבה במסגרות שונות. עסקה במשך כעשרים שנה בתפקידי שיווק וניהול בתעשיית התרופות. לפני כשנתיים עשתה תפנית חדה בחייה המקצועיים וכיום היא מורה בבית-ספר תיכון. כחול, סגול עמוק הוא ספרה השני. קדם לו יסודות (סטימצקי 2011).

פרק ראשון

פרק 1 
היאלמות
 
מעט, מעט מדי זכור לי מהיום ההוא, מעט פעמים שחזרתי אותו בראשי; במילים כמעט לא שוחזר כלל. אני זוכר את צליל חריקת הקפיצים הנענים לתזוזותיה של רחל. את ניסיונה, שכשל, להסתובב במיטה. כרסה הענקית, על תכולתה החיה, הקשו על התנועה. במלמול נרגן ביקשה את עזרתי. משכתי את כתפה וגופה התגלגל אל הגב. פקחתי את עינַי והתבוננתי בה ובבטנה המזדקרת. היא המשיכה לישון, קול נשימותיה הכבדות מילא את החדר. הסתובבתי גם אני על גבי והקשבתי לצלילי בוקר יום ראשון הבוקעים מחלון חדרנו. ברחבי השכונה חיכו המכוניות במוסכים התת־קרקעיים, מעבר לשערים האוטומטיים, מצפות לטיולי יום ראשון בפארקים שסבבו את העיר. פעמון הכנסייה צלצל. התיישבתי והצצתי החוצה, אל מבנה הכנסייה, שהיה קרוב וברור וכל־כך סתום ומרוחק. שבתי ונשכבתי. ילדי השכנים התלחשו בגרמנית בחצר השכנה, רק חומה קטנה חצצה בין החצרות. הקשבתי להם. לא שמעתי את צעדיה, אך חשתי את תנועת האוויר בחדר כשנכנסה. תמר לא דיברה, היא הילכה על קצות אצבעותיה, מתאמצת לא להעיר את אמה. המשכתי להקשיב לקולות בעיניים עצומות למחצה, בוחן את תמר, כיצד הפכה בחודשים האחרונים לנערה תמירה ומכונסת בעצמה, שׂערה פרוע, מבטה לא מכאן. ״אבא,״ לחשה ונגעה במצחי בקצות אצבעותיה. את הנגיעה אני זוכר, זיכרון ממשי, אולי את השאר המצאתי. היא העבירה את קצות אצבעותיה לרוחב מצחי, מן הרקה הימנית לשמאלית, בתנועה רכה שהייתה זרה לי, ושאלה במפתיע: ״אבא, תוכל לקום אלי?״
קולה היה עדין אך לא מתיילד. במשך שלוש השנים שקדמו לאותו הבוקר, מאז ראשית שהותנו באוסטרליה, החל קולה להתחספס, והיא עשתה בו שימוש אשר הלך ופחת. רחל אמרה שהשתיקות הן חלק מהגיל הזה. חשבתי על השתיקות והגיל, ואיך למרות הקושי הגובר לדבר אלינו מצאה המון מילים לכתיבה. כל ערב הייתה כותבת מכתבים. לא את כולם שלחה. ידעתי כי כל יום ניגשה בחרדה אל תיבת הדואר, מציצה פנימה, ואז רצה הביתה להביא את המפתח או משתרכת משם אל הדלת בהליכה שפופה. את המכתבים שחולצו מהתיבה הייתה ממששת ומניחה על השולחן, מציצה בהם מדי פעם בדרכה מן הסלון למטבח ורק בערב הייתה לוקחת אותם וננעלת בחדרה, קוראת וכותבת; שואלת ועונה. עם הזמן פחת מספר המכתבים. גם כשהפסיקו להגיע המשיכה תמר לכתוב. היא נהייתה יותר ויותר שקטה, נדמה לי כי כל שנותיה, כמו מילותיה, כאילו התרכזו לנקודה אחת דחוסה של זמן באותו הבוקר: התבוננתי בה בעיניים עצומות למחצה, היא ליטפה את מצחי.
הציפורים שעל גג הכנסייה השכנה צייצו בקנאות. בלי לפקוח את עיני חייכתי אליה חיוך קטן ומאולץ. ״עוד מעט, תמר,״ עניתי כמו מתוך ברירת מחדל. ״עוד מוקדם, יום ראשון היום.״
חשתי רעידה קלה בידה. לאט יצאה מהחדר וסגרה את הדלת בהססנות חרישית. דמיינתי את כפות רגליה היחפות מרחפות על גבי גרם המדרגות. דמיינתי איך היא יושבת שקטה ומכווצת על הכורסה שבסלון, פניה אל דלת הזכוכית הרחבה, ברכיה מקופלות בין זרועותיה. היא מנגבת בכתפה דמעה סוררת שיצאה למסע ראוותני, נושאת עימה את עול העלבון והתסכול ונספגת בבגד. כשהעזתי לשאול מדי פעם, הייתה עונה שנשארה באוויר, בלי אחיזה. אמרה שהיא הכי מפחדת להתנתק מהאדמה. גם באותו בוקר לא מצאתי דרך לנחמה. תמר יכלה להבחין בפער שבין המילה לתנועת הגוף — גם אם זו הייתה קלילה או אגבית — או להבעה, גם השולית ביותר. התחלתי מתנועע באי־נוחות במיטה, אבל נתתי לזמן לחלוף, מקווה שהצורך יגווע. שום קול לא הגיע מלמטה: לא צלילי טלוויזיה, לא שקשוק כלים, גם לא אוושת הגומי של דלת המקרר הנפתחת. תמר התנשמה ומשכה באפה, רחל נאנחה. לפעמים — למרות חרדתי הגוברת מהתקדמות הריונה של רחל ומהיום שבו אצטרך להכניס עוד ילד לחיי — חשבתי שאח או אחות יקלו על תמר, לפחות את הדיבור. אבל אולי לא היו אלה מילים שביקשה למצוא? אולי, חשבתי, אם יגורו בבית עוד ילדים הוא ייראה לה מעט יותר חי וידידותי — העולם. עולמה.
כמו תקליט סדוק חזרתי בפני רחל על חוסר הרצון או היכולת שלי לאהוב עוד ילד בשנים שאחרי לידתה של תמר. לאחר כמה שנים הפסיקה לבקש זאת ממני. מדי פעם עברה הפלה מלאכותית מתוך ידיעה והסכמה שתמר היא בתנו היחידה. אני הובלתי. היא חתמה, לבשה חלוק, נשכבה, ישנה, התעוררה, המשיכה הלאה. בפעמים הראשונות ניסתה להתווכח, לשכנע, להתמרד — הייתי נחוש. הנסיעה לאוסטרליה שיבשה את החוקים, נעדרתי יותר, את השעות בבית חילקתי בינה לבין תמר. חסרתי לה, כך אמרה בדרכה. משהו בשילוב שבין החלל שחשה רחל בהיעדרי לבין הנחישות שלי, שהוסבה למקומות אחרים — לעבודה, למחקר, לעצמי — הובילו את הריונה באוסטרליה עד קו התפר שבין החוץ לפנים, אל יצירת חיים ולא מוות. ואולם הגילוי כי מדובר בתאומים טלטל את עולמנו. הרגשתי שאנחנו על סף נקודת שבירה. משהו, ידעתי, עומד להישבר. לא העליתי על דעתי מה.
קולות השאיפה וחריקת האוויר שבקעו מבין שפתיה הנפוחות של רחל הכריעו אותי. התרוממתי לישיבה והבטתי בבטנה העצומה נעה וזעה, ממאן בכל תוקף לדמיין את עוצמת ההתרחשות הנרקמת בתוכה פנימה. ארבעים ושתיים שנות חיי ניבטו אלי מן המראה כשניגשתי לשטוף מעלי חלק מן האמת שחלפה במוחי באותן דקות של ערות מדומה. קירבתי את עיני אל המראה והתבוננתי בעצמי באחד מאותם מבטים פוזלים, בלא יכולת להתמקד. הבחנתי רק בצבען הירוק של עיני, אשר דהה, ובהיותן סגורות חלקית. הרכבתי את משקפי והעברתי כף יד על שׂערי החום, שהחל להלבין מעט, מסדר את כיוון הצמיחה במעט טיפות מים. פלג גופי העליון היה רפוי ושעיר, וגם כתפי החלו להישמט בדרכן האחת אל עבר השנייה, כאילו ביקשו להיעזר זו בזו. מיעוט הקולות מן הקומה התחתונה סייע לי לצייר במוחי את הילדה — שכמעט הפכה נערה עד שהתעוררתי ממש — באותה תנוחה הקרובה לעוברית. ירדתי קומה.
״תמר, רוצה לשתות משהו?״ שאלתי. היא הסבה אלי את פניה ולחשה שכבר שתתה. כפי הנראה עשתה זאת בשקט. תנועת המצרכים וכלי הבית מתוך אזורי האחסון שלהם אל פני שטח השולחן לא הקלה על דחיסות הזמן. מעטפת הקרום שעוטה את זיכרון היום הזה מתחילה להזיע כאשר תמר שואלת, ״אבא, אפשר לנסוע לטייל קצת?״
נכנעתי לפשטות שבבקשה, ליכולתה המדומיינת להציל אותנו מהבְּעתה המשותפת, מאיזו נקודת שבירה. הוקסמתי מן התושייה שלה לבקש ממני, להניע אותי, לנסות למצוא משהו לעשות, ביחד, דווקא באותם רגעים מחניקים.
״בטח, בשמחה,״ עניתי. היא התרוממה מהכורסה. חיוניות זרה בצבצה בכפות רגליה, שנעו במהירות על השטיח הלבן ובמעלה המדרגות לחדרה. היא שבה מייד, תיק גב קטן שהוצמד לשכמות משך את כתפיה מעט לאחור, זוקף אותה מעט, משווה לה מראה בוגר של נערה. תמר כבר נשקה אז לגיל חמש־עשרה, אך נשיותה הוסוותה היטב תחת עורה וסירבה לצאת אל אוויר העולם. היא רזתה מאוד בשלוש שנות שהותנו באוסטרליה. הרחיקה את עצמה בכוח הרצון מהיום שבו תיאלץ להפוך לאשה. זמן לא רב לאחר שהגענו קיצרה את שׂערה, אך הוא התארך. סירב לה. כל גופה סירב לתוכניתה. גם באותם רגעים לא השכלתי לראות כיצד כמהה להתכנס כך אל אותה נקודה בזמן שבה יתאחד גופה עם שתיקתה והיאלמותה תהפוך להיעלמות.
יצאנו בטויוטה הכחולה שלי. ישבתי נינוח בכיסא הנהג, אוחז בהגה בבטחה, מלכסן מדי פעם מבט אל תמר. חייכתי אליה. ״לאן ניסע, תמר?״
״לווֹקְלוּז,״ ענתה קצרה ובוטחת. חייכתי, שבע רצון מנחישותה.
״ומה נעשה בווקלוז, מתוקה?״ שאלתי.
״נטייל קצת בשכונה, נסתכל על הבתים הגדולים, נחשוב על המשפחות שיושבות בפנים. אולי גם נציץ?״
רצף דיבורה של תמר נשמע בלתי מוכר, מילותיה סדורות ודוקרות, מחשבתה צלולה וברורה. ידעתי שהיא אוהבת להסתובב בשכונות מגורים ולבחון את חיצוניותם היהירה של הבתים. הכרתי גם את סלידתה הסקרנית והמיוחדת מווקלוז, שכונת היוקרה של סידני, שם התגוררו כמה מבני כיתתה.
״אולי נלך לפארק? נטייל על המדשאה? הכנתי לנו כריכים. נדבר קצת, תמר.״
רציתי, אבל לא הצלחתי לומר, ״תספרי לי איך עבר עלייך היום, ממה את מפחדת? למה את שותקת? מתי תאכלי יותר?״ הנחתי כף יד על כתפה. העצמות הזדקרו מתחת לעור. ״הכל בסדר?״ שאלתי. תמר לא ענתה. מעולם לא שיקרה, עם השנים סיגלה לעצמה חזות חתומה, ממאנת להסגיר, לתאר, לחלוק.
״הכל כשורה?״
אינספור מילים תלויות באוויר כשאני כותב את השורות האלה. כשורה, קשור, רע.
תמר יצאה מבטן אִמה בגלישה מהירה ואצילית, ללא מעצורים, בלי מהומה או מצוקה. תפקידי אִפשר לי לחוות את לידתה; הייתי בן עשרים ושבע, פרסונל־מאושר־שהות־בחדר־לידה. זוג עיניים אפורות־כחולות וסקרניות ניבטו לעברי מתוך שמיכת הצמר הכחולה שעטפה אותה בבוקר לידתה. עוד איאלץ לבדוק, לחקור, לבלוע ואולי להקיא את העולם, אמר מבטה. אני, מצידי, נתקפתי פחד עצום מהיותה. ילדתי גדלה כמעט מעצמה; תוך חודשים בודדים הצליחה לחבר צלילים לקולות ותנועות פה למילים, היא שלטה ברזי השפה והשתמשה בה כדי לחצוב מקום בעולם שסביבה. א־בא הייתה המילה הראשונה שאמרה. כשהגיעה לגיל שנתיים התחלתי התמחות בקרדיולוגיה. היא התחילה להביע את רצונותיה בקול רם ואני התחלתי ללכת בדרך סלולה. אני התרחקתי והיא צמחה אל תוך סביבתה, שולחת שורשים דקים לאדמה שהשתקענו בה — אדמת הכפר — וגדלה. המרחבים היו לה לבית שני.
פסענו, תמר ואני, לעבר מדשאות ווֹקלוּז, אל פארק קריסטיסוֹן. זקנה תימהונית, לבושה סחבות, חצתה את המדשאה עם שלושה כלבים כשהיא שורקת שריקות מסולסלות. שׂערה הכתום כיסה את פניה. הבחנתי שאחד הכלבים צולע, עצרתי לידם וליטפתי כל אחד מהם בנפרד, שאלתי מה קרה לו אך היא משכה אותם משם בזעף. אהבתי לחַיות לא שככה. תמר לכסנה אלי מבט וחייכה. כשרחקו הכלבים מלמלה משהו. אמרה שהיא מצטערת שלא קיבלה ממני את אהבת החיות. ״למה אתה אוהב חיות?״ שאלה או אמרה, ואני נאמתי במהירות על הקשר שבין חיות לבני אדם ועל ההבדלים שבין חיות הבית לחיות אחרות וכמה היה נחמד אם הייתי לומד וטרינריה במקום רפואה, וחוסך לעצמי את כל כפיות הטובה. מקץ כמה דקות של נאום סתום ביקשה הילדה ללכת ולצפות בים. היא סגדה לים. פעם בכמה שבתות היינו לוקחים סירה קטנה ושטים במימי המפרץ של סידני. בכל פעם, כמו בטקס, הייתה נשכבת על הגב ומביטה מעלה. בהיתי בה הולכת שקטה, מבטה שקוע בקרקע. חיפשתי נואשות שאלות שאוכל לשאול. לא הייתי יכול להעלות בדעתי את התשובה. תמר הלכה לעבר קצה המדשאה, למצוק. יחד קרבנו לים. נעמדנו. מרבץ כחול ומתנועע — גועש, מתקצף, פולט, יורק, מתערבל, מתנפץ — אל מול רצף קירות סלעיים הניצבים דוממים ואינם נענים לו, פסגתם ירוקה, דשא, צמחיית האדם שבחר לאלף את האדמה. מרחב כחול של מגע. האם חיפשה את החום שפלט? את חיבוק המים? האם ידעה או תכננה? או שהיה זה הוא שבחר לחטוף אותה אל בין זרועותיו המחבקות, קורא לה והיא נענית לו, מבקש אותה והיא מאושרת לנוכח נכונותו לשאת אותה. תמר נגעה באַמת ידי, עצמה עיניה ונחה. אחר־כך אמרה לי שאסע, היא תישאר כמה דקות ואז תלך לשעה־שעתיים לחברה שגרה באחד הבתים הגדולים. הסכמתי, שמחתי, חיכיתי לראות שהלכה, לא ראיתי שחזרה. חדר עבודתי מצטמצם, הקירות סוגרים עלי כשאני מנסה למצוא את המילים לתאר את המופרך המתבהר לאיטו. גלגולים אינסופיים במחשבה, בדיקה של רצף ההתרחשויות בזמן, האשמות, חיפושים בלתי נדלים, השוואות חסרות שחר בינה לבין האחרים, ביני לבינה, בין המציאות לנקודת השבירה, מה ידעה מראש? מה פשוט קרה? הכל, כמעט, מלבד סיפור המעשה, כבר נרקם על ידי עד עתה. סוף? התחלה? מחיקה? ממני ואליו, מהם ואליו — אדם־ים, חיים־מוות.

עוד על הספר

נושאים

כחול, סגול עמוק הדר מרחב־נאמן
פרק 1 
היאלמות
 
מעט, מעט מדי זכור לי מהיום ההוא, מעט פעמים שחזרתי אותו בראשי; במילים כמעט לא שוחזר כלל. אני זוכר את צליל חריקת הקפיצים הנענים לתזוזותיה של רחל. את ניסיונה, שכשל, להסתובב במיטה. כרסה הענקית, על תכולתה החיה, הקשו על התנועה. במלמול נרגן ביקשה את עזרתי. משכתי את כתפה וגופה התגלגל אל הגב. פקחתי את עינַי והתבוננתי בה ובבטנה המזדקרת. היא המשיכה לישון, קול נשימותיה הכבדות מילא את החדר. הסתובבתי גם אני על גבי והקשבתי לצלילי בוקר יום ראשון הבוקעים מחלון חדרנו. ברחבי השכונה חיכו המכוניות במוסכים התת־קרקעיים, מעבר לשערים האוטומטיים, מצפות לטיולי יום ראשון בפארקים שסבבו את העיר. פעמון הכנסייה צלצל. התיישבתי והצצתי החוצה, אל מבנה הכנסייה, שהיה קרוב וברור וכל־כך סתום ומרוחק. שבתי ונשכבתי. ילדי השכנים התלחשו בגרמנית בחצר השכנה, רק חומה קטנה חצצה בין החצרות. הקשבתי להם. לא שמעתי את צעדיה, אך חשתי את תנועת האוויר בחדר כשנכנסה. תמר לא דיברה, היא הילכה על קצות אצבעותיה, מתאמצת לא להעיר את אמה. המשכתי להקשיב לקולות בעיניים עצומות למחצה, בוחן את תמר, כיצד הפכה בחודשים האחרונים לנערה תמירה ומכונסת בעצמה, שׂערה פרוע, מבטה לא מכאן. ״אבא,״ לחשה ונגעה במצחי בקצות אצבעותיה. את הנגיעה אני זוכר, זיכרון ממשי, אולי את השאר המצאתי. היא העבירה את קצות אצבעותיה לרוחב מצחי, מן הרקה הימנית לשמאלית, בתנועה רכה שהייתה זרה לי, ושאלה במפתיע: ״אבא, תוכל לקום אלי?״
קולה היה עדין אך לא מתיילד. במשך שלוש השנים שקדמו לאותו הבוקר, מאז ראשית שהותנו באוסטרליה, החל קולה להתחספס, והיא עשתה בו שימוש אשר הלך ופחת. רחל אמרה שהשתיקות הן חלק מהגיל הזה. חשבתי על השתיקות והגיל, ואיך למרות הקושי הגובר לדבר אלינו מצאה המון מילים לכתיבה. כל ערב הייתה כותבת מכתבים. לא את כולם שלחה. ידעתי כי כל יום ניגשה בחרדה אל תיבת הדואר, מציצה פנימה, ואז רצה הביתה להביא את המפתח או משתרכת משם אל הדלת בהליכה שפופה. את המכתבים שחולצו מהתיבה הייתה ממששת ומניחה על השולחן, מציצה בהם מדי פעם בדרכה מן הסלון למטבח ורק בערב הייתה לוקחת אותם וננעלת בחדרה, קוראת וכותבת; שואלת ועונה. עם הזמן פחת מספר המכתבים. גם כשהפסיקו להגיע המשיכה תמר לכתוב. היא נהייתה יותר ויותר שקטה, נדמה לי כי כל שנותיה, כמו מילותיה, כאילו התרכזו לנקודה אחת דחוסה של זמן באותו הבוקר: התבוננתי בה בעיניים עצומות למחצה, היא ליטפה את מצחי.
הציפורים שעל גג הכנסייה השכנה צייצו בקנאות. בלי לפקוח את עיני חייכתי אליה חיוך קטן ומאולץ. ״עוד מעט, תמר,״ עניתי כמו מתוך ברירת מחדל. ״עוד מוקדם, יום ראשון היום.״
חשתי רעידה קלה בידה. לאט יצאה מהחדר וסגרה את הדלת בהססנות חרישית. דמיינתי את כפות רגליה היחפות מרחפות על גבי גרם המדרגות. דמיינתי איך היא יושבת שקטה ומכווצת על הכורסה שבסלון, פניה אל דלת הזכוכית הרחבה, ברכיה מקופלות בין זרועותיה. היא מנגבת בכתפה דמעה סוררת שיצאה למסע ראוותני, נושאת עימה את עול העלבון והתסכול ונספגת בבגד. כשהעזתי לשאול מדי פעם, הייתה עונה שנשארה באוויר, בלי אחיזה. אמרה שהיא הכי מפחדת להתנתק מהאדמה. גם באותו בוקר לא מצאתי דרך לנחמה. תמר יכלה להבחין בפער שבין המילה לתנועת הגוף — גם אם זו הייתה קלילה או אגבית — או להבעה, גם השולית ביותר. התחלתי מתנועע באי־נוחות במיטה, אבל נתתי לזמן לחלוף, מקווה שהצורך יגווע. שום קול לא הגיע מלמטה: לא צלילי טלוויזיה, לא שקשוק כלים, גם לא אוושת הגומי של דלת המקרר הנפתחת. תמר התנשמה ומשכה באפה, רחל נאנחה. לפעמים — למרות חרדתי הגוברת מהתקדמות הריונה של רחל ומהיום שבו אצטרך להכניס עוד ילד לחיי — חשבתי שאח או אחות יקלו על תמר, לפחות את הדיבור. אבל אולי לא היו אלה מילים שביקשה למצוא? אולי, חשבתי, אם יגורו בבית עוד ילדים הוא ייראה לה מעט יותר חי וידידותי — העולם. עולמה.
כמו תקליט סדוק חזרתי בפני רחל על חוסר הרצון או היכולת שלי לאהוב עוד ילד בשנים שאחרי לידתה של תמר. לאחר כמה שנים הפסיקה לבקש זאת ממני. מדי פעם עברה הפלה מלאכותית מתוך ידיעה והסכמה שתמר היא בתנו היחידה. אני הובלתי. היא חתמה, לבשה חלוק, נשכבה, ישנה, התעוררה, המשיכה הלאה. בפעמים הראשונות ניסתה להתווכח, לשכנע, להתמרד — הייתי נחוש. הנסיעה לאוסטרליה שיבשה את החוקים, נעדרתי יותר, את השעות בבית חילקתי בינה לבין תמר. חסרתי לה, כך אמרה בדרכה. משהו בשילוב שבין החלל שחשה רחל בהיעדרי לבין הנחישות שלי, שהוסבה למקומות אחרים — לעבודה, למחקר, לעצמי — הובילו את הריונה באוסטרליה עד קו התפר שבין החוץ לפנים, אל יצירת חיים ולא מוות. ואולם הגילוי כי מדובר בתאומים טלטל את עולמנו. הרגשתי שאנחנו על סף נקודת שבירה. משהו, ידעתי, עומד להישבר. לא העליתי על דעתי מה.
קולות השאיפה וחריקת האוויר שבקעו מבין שפתיה הנפוחות של רחל הכריעו אותי. התרוממתי לישיבה והבטתי בבטנה העצומה נעה וזעה, ממאן בכל תוקף לדמיין את עוצמת ההתרחשות הנרקמת בתוכה פנימה. ארבעים ושתיים שנות חיי ניבטו אלי מן המראה כשניגשתי לשטוף מעלי חלק מן האמת שחלפה במוחי באותן דקות של ערות מדומה. קירבתי את עיני אל המראה והתבוננתי בעצמי באחד מאותם מבטים פוזלים, בלא יכולת להתמקד. הבחנתי רק בצבען הירוק של עיני, אשר דהה, ובהיותן סגורות חלקית. הרכבתי את משקפי והעברתי כף יד על שׂערי החום, שהחל להלבין מעט, מסדר את כיוון הצמיחה במעט טיפות מים. פלג גופי העליון היה רפוי ושעיר, וגם כתפי החלו להישמט בדרכן האחת אל עבר השנייה, כאילו ביקשו להיעזר זו בזו. מיעוט הקולות מן הקומה התחתונה סייע לי לצייר במוחי את הילדה — שכמעט הפכה נערה עד שהתעוררתי ממש — באותה תנוחה הקרובה לעוברית. ירדתי קומה.
״תמר, רוצה לשתות משהו?״ שאלתי. היא הסבה אלי את פניה ולחשה שכבר שתתה. כפי הנראה עשתה זאת בשקט. תנועת המצרכים וכלי הבית מתוך אזורי האחסון שלהם אל פני שטח השולחן לא הקלה על דחיסות הזמן. מעטפת הקרום שעוטה את זיכרון היום הזה מתחילה להזיע כאשר תמר שואלת, ״אבא, אפשר לנסוע לטייל קצת?״
נכנעתי לפשטות שבבקשה, ליכולתה המדומיינת להציל אותנו מהבְּעתה המשותפת, מאיזו נקודת שבירה. הוקסמתי מן התושייה שלה לבקש ממני, להניע אותי, לנסות למצוא משהו לעשות, ביחד, דווקא באותם רגעים מחניקים.
״בטח, בשמחה,״ עניתי. היא התרוממה מהכורסה. חיוניות זרה בצבצה בכפות רגליה, שנעו במהירות על השטיח הלבן ובמעלה המדרגות לחדרה. היא שבה מייד, תיק גב קטן שהוצמד לשכמות משך את כתפיה מעט לאחור, זוקף אותה מעט, משווה לה מראה בוגר של נערה. תמר כבר נשקה אז לגיל חמש־עשרה, אך נשיותה הוסוותה היטב תחת עורה וסירבה לצאת אל אוויר העולם. היא רזתה מאוד בשלוש שנות שהותנו באוסטרליה. הרחיקה את עצמה בכוח הרצון מהיום שבו תיאלץ להפוך לאשה. זמן לא רב לאחר שהגענו קיצרה את שׂערה, אך הוא התארך. סירב לה. כל גופה סירב לתוכניתה. גם באותם רגעים לא השכלתי לראות כיצד כמהה להתכנס כך אל אותה נקודה בזמן שבה יתאחד גופה עם שתיקתה והיאלמותה תהפוך להיעלמות.
יצאנו בטויוטה הכחולה שלי. ישבתי נינוח בכיסא הנהג, אוחז בהגה בבטחה, מלכסן מדי פעם מבט אל תמר. חייכתי אליה. ״לאן ניסע, תמר?״
״לווֹקְלוּז,״ ענתה קצרה ובוטחת. חייכתי, שבע רצון מנחישותה.
״ומה נעשה בווקלוז, מתוקה?״ שאלתי.
״נטייל קצת בשכונה, נסתכל על הבתים הגדולים, נחשוב על המשפחות שיושבות בפנים. אולי גם נציץ?״
רצף דיבורה של תמר נשמע בלתי מוכר, מילותיה סדורות ודוקרות, מחשבתה צלולה וברורה. ידעתי שהיא אוהבת להסתובב בשכונות מגורים ולבחון את חיצוניותם היהירה של הבתים. הכרתי גם את סלידתה הסקרנית והמיוחדת מווקלוז, שכונת היוקרה של סידני, שם התגוררו כמה מבני כיתתה.
״אולי נלך לפארק? נטייל על המדשאה? הכנתי לנו כריכים. נדבר קצת, תמר.״
רציתי, אבל לא הצלחתי לומר, ״תספרי לי איך עבר עלייך היום, ממה את מפחדת? למה את שותקת? מתי תאכלי יותר?״ הנחתי כף יד על כתפה. העצמות הזדקרו מתחת לעור. ״הכל בסדר?״ שאלתי. תמר לא ענתה. מעולם לא שיקרה, עם השנים סיגלה לעצמה חזות חתומה, ממאנת להסגיר, לתאר, לחלוק.
״הכל כשורה?״
אינספור מילים תלויות באוויר כשאני כותב את השורות האלה. כשורה, קשור, רע.
תמר יצאה מבטן אִמה בגלישה מהירה ואצילית, ללא מעצורים, בלי מהומה או מצוקה. תפקידי אִפשר לי לחוות את לידתה; הייתי בן עשרים ושבע, פרסונל־מאושר־שהות־בחדר־לידה. זוג עיניים אפורות־כחולות וסקרניות ניבטו לעברי מתוך שמיכת הצמר הכחולה שעטפה אותה בבוקר לידתה. עוד איאלץ לבדוק, לחקור, לבלוע ואולי להקיא את העולם, אמר מבטה. אני, מצידי, נתקפתי פחד עצום מהיותה. ילדתי גדלה כמעט מעצמה; תוך חודשים בודדים הצליחה לחבר צלילים לקולות ותנועות פה למילים, היא שלטה ברזי השפה והשתמשה בה כדי לחצוב מקום בעולם שסביבה. א־בא הייתה המילה הראשונה שאמרה. כשהגיעה לגיל שנתיים התחלתי התמחות בקרדיולוגיה. היא התחילה להביע את רצונותיה בקול רם ואני התחלתי ללכת בדרך סלולה. אני התרחקתי והיא צמחה אל תוך סביבתה, שולחת שורשים דקים לאדמה שהשתקענו בה — אדמת הכפר — וגדלה. המרחבים היו לה לבית שני.
פסענו, תמר ואני, לעבר מדשאות ווֹקלוּז, אל פארק קריסטיסוֹן. זקנה תימהונית, לבושה סחבות, חצתה את המדשאה עם שלושה כלבים כשהיא שורקת שריקות מסולסלות. שׂערה הכתום כיסה את פניה. הבחנתי שאחד הכלבים צולע, עצרתי לידם וליטפתי כל אחד מהם בנפרד, שאלתי מה קרה לו אך היא משכה אותם משם בזעף. אהבתי לחַיות לא שככה. תמר לכסנה אלי מבט וחייכה. כשרחקו הכלבים מלמלה משהו. אמרה שהיא מצטערת שלא קיבלה ממני את אהבת החיות. ״למה אתה אוהב חיות?״ שאלה או אמרה, ואני נאמתי במהירות על הקשר שבין חיות לבני אדם ועל ההבדלים שבין חיות הבית לחיות אחרות וכמה היה נחמד אם הייתי לומד וטרינריה במקום רפואה, וחוסך לעצמי את כל כפיות הטובה. מקץ כמה דקות של נאום סתום ביקשה הילדה ללכת ולצפות בים. היא סגדה לים. פעם בכמה שבתות היינו לוקחים סירה קטנה ושטים במימי המפרץ של סידני. בכל פעם, כמו בטקס, הייתה נשכבת על הגב ומביטה מעלה. בהיתי בה הולכת שקטה, מבטה שקוע בקרקע. חיפשתי נואשות שאלות שאוכל לשאול. לא הייתי יכול להעלות בדעתי את התשובה. תמר הלכה לעבר קצה המדשאה, למצוק. יחד קרבנו לים. נעמדנו. מרבץ כחול ומתנועע — גועש, מתקצף, פולט, יורק, מתערבל, מתנפץ — אל מול רצף קירות סלעיים הניצבים דוממים ואינם נענים לו, פסגתם ירוקה, דשא, צמחיית האדם שבחר לאלף את האדמה. מרחב כחול של מגע. האם חיפשה את החום שפלט? את חיבוק המים? האם ידעה או תכננה? או שהיה זה הוא שבחר לחטוף אותה אל בין זרועותיו המחבקות, קורא לה והיא נענית לו, מבקש אותה והיא מאושרת לנוכח נכונותו לשאת אותה. תמר נגעה באַמת ידי, עצמה עיניה ונחה. אחר־כך אמרה לי שאסע, היא תישאר כמה דקות ואז תלך לשעה־שעתיים לחברה שגרה באחד הבתים הגדולים. הסכמתי, שמחתי, חיכיתי לראות שהלכה, לא ראיתי שחזרה. חדר עבודתי מצטמצם, הקירות סוגרים עלי כשאני מנסה למצוא את המילים לתאר את המופרך המתבהר לאיטו. גלגולים אינסופיים במחשבה, בדיקה של רצף ההתרחשויות בזמן, האשמות, חיפושים בלתי נדלים, השוואות חסרות שחר בינה לבין האחרים, ביני לבינה, בין המציאות לנקודת השבירה, מה ידעה מראש? מה פשוט קרה? הכל, כמעט, מלבד סיפור המעשה, כבר נרקם על ידי עד עתה. סוף? התחלה? מחיקה? ממני ואליו, מהם ואליו — אדם־ים, חיים־מוות.