ובו יסופר על אושר שמסב כפתור
היום החליט ללכת בסנדלים. דווקא היום מכל הימים הוציא אותם מהמגירה ונעל וקיפל מעט את מכנסיו, שהפכו ארוכים בלי הנעליים. החליט שאם בן כפר הוא, יעשה כמעשה תושבי כפרק'ה וינעל סנדלים בקיץ. נחוש יצא בסנדליו לכיוון ביתו של תוכי, ושלושה מטרים לאחר מכן כבר שקעה רגלו בערימה שהניח אחריו סוס. חמימות הערימה סיפרה לו שהסוס עבר שם זה עתה, והוא בחן בבעתה את כף רגלו הנתונה ב׳׳סנדלי החופשות״ שלו. רגלו השמאלית התמלאה בתוצרתו הריחנית של הסוס וכך גם שולי מכנסיו. מלאת אניצי חציר ונוחה להתפורר היתה הערימה, ולזוועתו הוא הרגיש פירורים ממנה בין אצבעות רגליו.
״חרא, חרא, חרא!״ צעק בקול, ואז נבהל ובדק שאין איש ברחוב הרואה אותו בקלונו. איש לא עבר שם מלבד חתול שתום עין וקצר זנב שעצר לרגע והביט בתקרית.
״קישטה,״ צעק הסופר וכאילו התכופף להרים אבן. החתול סובב גבו להסתלק משם, אך משלא נחתה האבן עצר שוב ושלח מבט ממושך באיש שלא ידע היכן להניח את רגלו. צולע יצא משם הסופר חזרה לביתו, מניח רק את צדה של כף הרגל על הקרקע כדי לא לדרוך ממש בתוך הלכלוך שבסנדלו. כבר חשב לוותר על תוכניתו כשנכנס למקלחת להתקרצף, ובכל זאת התלבש שוב ונעל את נעליו. ירא היה מפני שתיקת המקלדת ולכן יצא בשנית, נחוש בדעתו לפגוש מי מהמשולש הזקן ולהוציא ממנו פתיל לסיפור.
עשר דקות לאחר מכן כבר עמד מול תוכי, שידיו נחו על חזהו בחיוך. רגע קודם ראה אותו יוצא מן המחסן הכחול שבצד המשק. כשהתקרב אליו תוכי בירך אותו הסופר לשלום ושאל בהערת אגב מה נמצא שם במחסן הכחול. בכוונה שם עצמו כנותם, כאילו לא נאמר לו כבר כי תוכי אינו מגלה דבר. חשב לרגע שהוא, הסופר שבא מן החוץ, יצליח לעורר בו איזו תשוקה לספר סיפור, שהרי רבים עושים זאת, חושבים אותו לאיש אוהב מילים ולכן פורשים את מילותיהם מבלי שביקש לשמוע אותן כלל.
״מה אני עושה שם, אתה שואל?״ אמר תוכי. ״כולם רוצים לדעת. כולם מציצים מדי פעם ושואלים: נו, אז מה, תוכי? תספר לנו פעם מה זה - מה אתה עושה שם? ואני רק מבטיח שיום אחד הם ידעו. כולם יודעים שתוכי מקיים הבטחות, אז גם את זו אני אקיים בסוף. הסקרנות, ה־סק־ר־נות.״
באומרו זאת עמד תוכי ונדנד את אצבעו כאילו הוא מדבר עם ילד שובב ששרך דרכו, וכל כולו חיוך יודע כול. הסופר הסתכל על לחיו השחומה של תוכי, שבשעת אחר הצהריים הקיצית הוצלה תחת הכובע האוסטרלי שהיה תמיד על ראשו, ניסה להגיד בלבו את המילה ״הבטחות״ כשם שאמר אותה תוכי, בחי״ת דגושה, ולא הצליח.
כאשר ראה תוכי שהסופר עומד ולא עונה, המשיך בדיבורו: ״אבל אתה, אתה חייב להיות סקרן, אחרת איך תדע לספר על זה לאחרים? איך תדע להגיד לאחרים מה הם חושבים או מרגישים? אנשים קוראים ספר ומחפשים כל הזמן למי אני דומה בסיפור הזה, האם אני הייתי עושה כמוהו, למה הוא עושה ככה? שיתבייש לו, אני לא הייתי עושה דבר כזה, או אולי: גם אני הייתי נוהגת כך, עוזבת כבר את השמנדריק הזה, או, הלוואי עלי שגם אני הייתי כמוהו מצליח או מאוהב או עשיר או מטייל. וכל אותו הזמן הם רק מחפשים שם את עצמם, ואיך כל הסיפור הזה קשור אליהם. ככה זה אנשים, אני יודע, אני מכיר, בסופו של דבר כל אחד רוצה לראות את עצמו בכל עניין ודבר, כאילו כל העולם הוא רק מראה. בבואה, היתה חמוטל אומרת. היא אוהבת את המילה בבואה. ב־בו־אה, באמת מילה יפה.״
ועוד לפני שסיים לדבר, נכנס תוכי במהירות לביתו מבלי להיפרד כלל, ודלת הרשת הממוסגרת בעץ נטרקה ברעש שנשמע לסופר כהתרסה כלפיו.
עוד לא הספיק לסור מהשביל וכבר ראה ברחוב את השניים האחרים מתקרבים לעבר הבית - ג׳מילה וכצל׳ה. אם נראה אחד מהם פוסע לבדו בכפר, מיד נדדה המחשבה אל השניים האחרים, ואם היו שניים נמצאים באחד מן המקומות, מיד עלתה השאלה היכן השלישי.
״מה קרה, אדוני הסופר? המוזה חמקה ממך והלכה אצל תוכי?״ שאל ג'מילה וקולו מרעים והולך כדרדרת סלעים הבאה עליך.
״אולי אתם יודעים,״ החל הסופר שואל שאלה משלו, מתעלם מהשאלה שכבר רפרפה באוויר, ״מה יש שם במחסן הכחול הזה?״
״למה שלא תשאל את תוכי בעצמו? אני אקרא לו,״ אמר ג'מילה וכבר שם רגלו על אחת משתי המדרגות שבכניסה אל הבית.
״לא, לא, אין צורך,״ הזדעק הסופר. ״סתם סקרנות.״
אולם הרגל כבר עלתה והיד כבר דפקה והרשת נפתחה שוב בחריקה מתריסה, שנשמעה לסופר כמו אאאאאכלת אותה צווחני במיוחד, וחיוכו של תוכי כבר קיבל את פני ג׳מילה וכצל׳ה. כשראה שהסופר עוד עומד שם, התמיה מבטו אליו, ולאחר שהבהיר לו ג'מילה בקולו המחוספס כי ״הסופר המלומד חפץ לדעת מה יש במחסן הכחול,״ פינתה התמיהה מקומה לחיוך. להפתעת הסופר היה החיוך חף מלגלוג.
״הסופר חפץ לדעת,״ טפח תוכי בחיבה על כתף חברו המזוקן. ״חשבת שאם הסופר בכבודו ובעצמו שואל, אז אספר לך? ולך? גם אתם תצטרכו לחכות. זה עוד לא הזמן. בסוף תדעו מה אני עושה שם.״
הסופר החליט מיד לנצל את ההזדמנות ולהמשיך לדבר עם ״המשולש הזקן״, שבכפרק'ה מדברים בו בזהירות מכבדת, אולי אפילו ביראה, כמו היה מיתולוגיה חיה שאסור לעלוב בה.
״אז אולי תוכלו...״ התחיל בהיסוס מחושב. השלושה פנו אליו וחיכו להמשך. ״אולי תוכלו לעזור לי במשהו?״ גלגל על לשונו את ה״אולי״, כחוכך בדעתו אם באמת יוכלו לעזור לו.
המשולש נדרך כמצופה.
״לעזור לך?״ צחק ג'מילה. ״הרי אני כבן שבעים שנה ומעולם עוד לא פנה אלי סופר שאעזור לו...״
״כבן שבעים? יש לי חדשות בשבילך, ג'מילה, אתה כבר בן שבעים וארבע,״ המשיך תוכי במצב הרוח המשועשע שהתנפל עליו פתאום. ״ונדמה לי שלא את כישורי הכתיבה שלך מבקש הסופר.״ ביד מורה הזמין אל שולחן הפלסטיק, שהיה מכוסה שעוונית בהדפס תותים צורמני, והוציא קנקן מים וצלחת עמוסה תפוחים מבהיקים וסכינים.
ג'מילה לקח תפוח, ורכן מעל רגליו לחתוך פלחים שנאכלו על ידיו בקולניות מופגנת.
״אני מאוד מודה לכם,״ הקדים הסופר עוד לפני שביקש דבר. ״אני כותב כעת ספר חדש. קראתם במקרה אחד מהספרים שלי?״
תוכי משך בכתפיו כמתנצל ומלמל שחמוטל ודאי קראה. ג'מילה אמר בקול רועם, ״למי יש זמן לקרוא ספרים?״ ואילו כצל'ה, ששמר כל העת הזאת על שתיקה, הנהן לאות כן.
הסופר חיכה מעט, אולי יגיד לו כצל'ה איזה מן הספרים קרא. אולי יאמר כי נהנה מן הקריאה או יעיר דבר או שניים. אולם כצל'ה שתק, והסופר לא העז להמשיך ולשאול. הוא הביט בעסיס שניתז על השפם הלבן של ג'מילה, והצטער על נימוסיו של תוכי שהביאו אותו לכבד את אורחיו. כיצד .ישב עכשיו מול ג׳מילה
שרסיסי תפוח על שפמו ועל זקנו הלבנים שקצותיהם צהובים ויצליח להתרכז בדברים? כל כולו רותק לטיפה אחת שניגרה על הזקן, מסרבת להיספג.
כאשר הבחין כי המשולש מחכה לדבריו, המשיך: ״אני כותב כעת ספר שעוסק באושר. כלומר, הוא על האושר. אם לדייק, אז אני רוצה לברר בסיפור מה בדיוק גורם לאנשים לחשוב או להרגיש שהם מאושרים, באמת מאושרים. אני לא מדבר על סדנאות הרוחניות שקיימות היום בכל מקום וניו אייג' וכל זה, אני מדבר על משהו בסיסי ויומיומי. אני רוצה לדעת איך זה היה אצלכם. אז. האם יש זמן או מקום שבו הייתם יכולים להצביע על אושר?״
ג'מילה המשיך בלעיסותיו הקולניות, תוכי תקע מבט רחוק באופק לא נראה, ודווקא כצל'ה הפתיע והחל לדבר:
״פעם ידעו איך להיות מאושרים, פעם היו אוכלים מלפפון וצנונית ולחם שחור פרוס עבה, ומורחים מרגרינה וקצת מלח ומאושרים. ומה היום? אפילו האוכל הפך להיות מסובך. גורמה שמגורמה, וכתם חלב ונגיעת קינמון, ו״טעמים שמתכתבים״ אלוהים יודע איך, איך הם מתכתבים בדיוק? והכול על מצע של חסה, ולא מאושרים, לא מאושרים בכלל. אני רואה את הילדים של היום, רק נולדו וכבר הבית מתמלא בכל מיני שמונצעס שחייבים, פשוט חייבים, נו, אתה מבין, ומה אנחנו? אנחנו היינו מאושרים מכפתור צבעוני שמצאנו על המדרכה, מכפתור היינו מאושרים, שהצטרף לאוסף, כפתור עם צדף מנומר, מזה היינו מאושרים, תראה לי ילד שמאושר היום מכפתור. תראה לי ילד מאושר.״
הסופר הביט בכצל'ה בהפתעה גמורה. שצף המילים שיצא ממנו הותיר אותו לא מוכן. עיניו נתלו בו בעניין גובר והוא אמר, ״חכו לי כאן. בבקשה, חכו לי כאן. אני צריך להביא את המחברת שלי.״
דילג מעל שתי המדרגות ויצא במהירות מהשער, ושינן לעצמו בדרך: ״מכפתור, לחם שחור פרוס עבה, צנונית וקצת מרגרינה.״ כל האסופה הזו נשמעה לו כמו משהו שאפשר לעטר בו את ספרו, סוכריות לקישוט, ומי יודע מה עוד יש לכצל'ה באמתחתו, בגלל תקרית הסנדלים שכח את המחברת ועתה אץ להביאה.
כאשר התרחק גבו של הסופר מהם, פרץ ג'מילה בצחוק מתגלגל ומשתעל. ״מעולם לא שמעתי ממך בבל״ת כזה.״
כצל'ה חייך אליו, מצטנע. ״למה? אתה לא היית מאושר מכפתור? הרי זה מה שהוא רוצה לשמוע. שהיינו מאושרים אז יותר מהיום כי לא היה לנו כלום. הוא לא רוצה לשמוע על זה שבשביל לקנות משהו היתה יוצאת הנשמה, ושכן, אני מעדיף בהרבה חלה מתוקה בחמאה מלחם שחור יבש ומרגרינה. זה דווקא נחמד בעיני. אני חושב שאני אמשיך בזה כשהוא יחזור. אולי באמת היינו מאושרים יותר אז, אבל זה לא בגלל המרגרינה, את זה אני יכול לומר בוודאות.״
ג׳מילה המשיך לצחוק ולהשתעל, ותוכי אמר, ״אולי היינו מאושרים כי אף אחד לא חשב שהוא צריך להיות מאושר. מי בכלל דיבר על זה פעם? והיום, היום כל שמנדריק כותב על זה ספר.״
״לא כל אחד,״ הניף ג'מילה את הסכין באוויר כמחזק מילותיו.
״רק הסופר המהולל אורן הוד, שבא לגור בכפר כי בעיר צפוף למוזה.״
הסופר המהולל אורן הוד חזר ובידו מחברת כרוכה בכריכת עור חום משופשף. לפני שנתיים קנה את המחברת באמסטרדם, סבר כי כך יאה לסופר. את העובדה שהיא משמאל לימין לא הביא בחשבון, ועתה נאלץ להחזיק בה הפוך, מקווה כי מי שרואה אותו משרבט בה, לא שם לבו לכך.
המשולש הזקן יישר קו עם כצל'ה. שלוש הצלעות סיפרו עם דוק געגועים בעיניים על אבטיח קר ביום לוהט על מרפסת, ועל תרנגולות שכל הכפר שר להן כדי שיטילו הרבה ביצים, ועל דלת שהיתה תמיד פתוחה, ועל שכנים שנכנסים בלי התרעה ועוזרים בלי חשבונות, ועל ערבות הדדית ואידיאלים נשגבים, שגם מרוממים את הנפש ומעניקים הרגשת חשיבות ועשיית טוב. וגם על גרעינים שחורים של אותו אבטיח ועל קליעה זה בזה ועל שמירה בלילה במקשה בריח מתוק ובבגדים דביקים, ועל השקיית פרדסים בשיטת הצלחות - עם החיכיון הנעים בין העצים, עד שנמלאו הגומות, ועל ריח מלונים עם דבק אורנים, אבל את זה כבר כתבו, ועל תה תלתן וצחוק של בחורות ולחיים בוערות וכוכבים שזהרו וקנה קר של נשק מתחת לחזה בלילה מלא יללות של תנים. י־ל־לות.
כצל׳ה נאנח אנחה עמוקה והתבונן בקצות ציפורניו. נשארה שתיקה באוויר. זמזום טורדני שהגיע משיחי הפיטנגו מילא אותה.
הסופר המשיך לרשום מילים במחברתו: ״לחיים בערו״, ״תה תלתן״, ״יללת תנים״.
״ואתה?״ שאל כצל'ה את הסופר, ״אתה מאושר?״
הסופר הסתכל בו בהפתעה, ואז ירד מבטו אל ידו שמוללה את קצה המחברת שאחז.
״שאלה קשה,״ הוא ענה לבסוף, ונדמה היה למשולש כי יותר ממה שהופתע מהשאלה הופתע הסופר מחוסר יכולתו לענות עליה.
״אתה רואה,״ אמר כצל'ה, והטיח באוויר אצבע מנקרת, להוכיח אמיתות דבריו. ״היום לא מאושרים. אבל אנחנו היינו, אולי לא ידענו להגיד את זה בקול, אבל היינו מאושרים. הרגשנו שכל העולם פרוש לפנינו, היתה לנו תקווה. והיום גורנישט, אין תקווה באוויר. אצלנו יכולת להרגיש אותה ממש, את התקווה.״ זיק נדלק בעיניו. רק תוכי הבחין בו ונבהל. ג'מילה חזר ללעיסותיו הקולניות - מכלה את התפוח השני.
״אני יודע איך נוכל לעזור לך, אדוני הסופר. יש לי מישהי מצוינת בשבילך. היא תוכל לספר לך עוד על האושר של פעם...״ הוסיף כצל'ה.
לבו של תוכי החל לפעום במהירות. אף שלא היה דבר שיצביע על מה שכצל'ה עומד לומר, לבו כבר ידע לפניו.
״היתה כאן פעם מישהי, בכפרק'ה. מישהי מאוד מיוחדת. קראו לה חרות. אבא שלה היה חבר של פרופסור סוקניק, ומצא בחפירות שערך עמו מטבע מימי מרד בר כוכבא ועליו כתוב ״לחרות ירושלים״, בשבוע שבו היא נולדה. יומיים קראו לה חנה, אחר כך החליפו לחרות. אתה מאמין בשמות, אדוני הסופר?״
״בבקשה אל תקרא לי אדוני הסופר,״ אמר אדוני הסופר. ״אתה
יודע את שמי. ולעניין השמות, אני לא מאמין. כלומר, לא מאמין ששם יכול לקבוע משהו.״
״אומרים ששם הוא מהות. שם שניתן לאדם עם היוולדו. ואילו היא - היתה עקרה יותר מחנה, ומלאת חירות כמו שירושלים לא היתה מעולם.״
דוק געגועים כיסה את עיני כצל׳ה, דוק דומה כיסה גם את עיניו המושפלות של תוכי, ורק ג׳מילה, אטום למתרחש, המשיך את השיחה ואמר שלו היה שם מהות, מה היה עליו ועל שמו שאיש לא זוכר כבר, אפילו הוא עצמו? ומיד פרץ בצחוק כביר וטפח בחוזק רב מדי על כתפו של הסופר.
״ומה איתה? מה עם אותה חרות? מה רצית לספר לי עליה?״
״אתה הרי כותב על אושר, נכון? אז אתה חייב לפגוש אותה.
היא תוכל לעזור לך. כשהיא הגיעה לכאן בשנת שישים ואחת, וירדה אז יחפה מן הטנדר, אני זוכר, ידענו מיד...״
״מה ידעתם?״
״ידענו,״ אמר כצל׳ה, ולרגע נדמה היה שהוא אינו עומד להוסיף דבר. את לבו שלו הרגיש מתפרע בפנים, והרעיון שהסופר יביא עמו בשורה, איזו דרישת שלום קטנה, פת לחם זעירה שתשביע רעב של שנים, הילך עליו קסם.
״היא הקימה כאן מין קבוצה,״ המשיך, ״חבורה קטנה. היום כבר מדברים על רוחניות, ועושים מדיטציות, וכל מיני דרעקס פותחים לך צ'אקרות שלא ידעת שיש לך, אבל אז זה לא היה קיים. אז זה היה שונה לגמרי.״
״מה היה?״ התעורר אורן הוד, נלהב מן האפשרות שמצא כאן סיפור, כאן בכפרק'ה, על קבוצה בשנות השישים, אולי קומונה, ומי יודע מה עוד תספר לו הצלע השתקנית בדרך כלל, מי יודע אילו הפתעות ימצא כאן. והעט שבידו נלפת אל מחברת העור המרשימה, מוכן לכתוב כל סיפור או משפט על קומונה סודית שתיחשף עכשיו לפניו, אם רק יהא דרוך וקשוב ויוכל להמשיך ולהוציא מן המשולש מידע. הרעיון צץ, התגבר פתאום והתבהר - אותה אישה יחפה והקבוצה הסודית שלה הם מעיין נובע לסיפור שלו. הרי גם הוא כותב על קבוצה, והנה יש לו ניסוי מעבדה מן המוכן, גם קבוצה וגם נוסטלגיה בכרטיס אחד, כאילו מישהו מלמעלה כבר כתב את התסריט במיוחד למענו.
״מה היה? לא היה,״ אמר פתאום תוכי, מצנן במודע את התלהבות הסופר. ״זה לא מה שאתה חושב. זו לא קבוצה כמו איזו קומונה, זה לא איזו כת מטורללת,״ אמר והוסיף בהתנצלות נגררת, ״אני לא גרתי כאן אז, אבל ממה ששמעתי זה...״
ג׳מילה קטע אותו ואמר, ״היא היתה בחורה אל״ף־אל״ף, משהו שלא רואים כל יום. הייתי רוצה לדעת מה קרה לה. כצל׳ה, אתה יודע?״ וכדי להסביר לסופר הוסיף כשראשו מוטה כלפי כצל׳ה: ״כצל'ה היה האהוב שלה.״
כצל'ה החריש, והשלושה האחרים, מתוך כבוד, שתקו עמו.
אז נאנח ואמר, ״לא דיברתי איתה הרבה שנים. היא עזבה בשנת שישים וארבע לירושלים. קראו לה לפתח את החלקה הצפון אמריקאית בגן הבוטני. חרות בצת, שכונת נווה שאנן בירושלים. אם תחפש תמצא. אם תמצא - ספר לנו מה אמרה.״
