יוצאת מדעתי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יוצאת מדעתי
מכר
אלפי
עותקים
יוצאת מדעתי
מכר
אלפי
עותקים

יוצאת מדעתי

4.7 כוכבים (75 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
למלודי יש זיכרון צילומי. היא הילדה הכי חכמה בבית הספר, אבל אף אחד לא יודע את זה. רוב האנשים, בעיקר רופאים ומורים, חושבים שהיא בכלל לא מסוגלת ללמוד. למעשה, בכיתה שבה היא לומדת חוזרים כבר כמה שנים על אותיות האל"ף־בי"ת. שוב ושוב. ושוב.
 
אם רק היתה יכולה לדבר, להגיד לאנשים שהיא מסוגלת לחשוב. אבל היא לא מסוגלת לדבר, ולא ללכת, ולא לכתוב.
מלודי כלואה בתוך הראש שלה והיא פשוט יוצאת מדעתה, עד שהיא מוצאת דרך להשמיע את קולה בפעם הראשונה.
אלא שלא כולם מוכנים לשמוע אותה.
 
שרון דרייפר, סופרת עטורת פרסים, פורשת לפנינו באומץ וברגישות את מחשבותיה ואת רגשותיה של ילדה מבריקה ומיוחדת, ובכך מאפשרת לקוראים להיכנס אל תודעתה של דמות שבעולמנו המוגבל ודאי היתה זוכה להתעלמות או לרחמים.
 
יוצאת מדעתי מככב ברשימות רבי־המכר של "הניו יורק טיימס" במשך קרוב לשנתיים וצבר לו פרסים, קוראים נאמנים ומעריצים בכל רחבי העולם.
 
"אי־אפשר לסיים את הספר הזה בלי לחשוב על העולם בצורה אחרת."
Publishers Weekly
"הספר הכי טוב של השנה."
Kirkus Reviews

פרק ראשון

פרק ראשון
 
מילים.
אני מוקפת באלפי מילים. אולי מיליונים.
קתדרלה. מיונז. רימון.
מיסיסיפי. נפוליטני. היפופוטם.
מִשיִי. מבעית. ססגוני.
דגדוג. התעטשות. משאלה. דאגה.
 
המילים תמיד הסתחררו סביבי כמו פתיתי שלג — כל אחת מהן עדינה ושונה, כל אחת מהן נמסה ללא מגע בידַי.
המילים נערמות בתוכי בערימות אדירות. הרים של צירופי מילים ומשפטים ורעיונות מחוברים. ביטויים שנונים. בדיחות. שירי אהבה.
מאז שהייתי ממש קטנה — אולי בת כמה חודשים — המילים היו כמו מתנות מתוקות ונוזליות, ואני שתיתי אותן כמו לימונדה. כמעט הרגשתי את הטעם שלהן. הן יצקו תוכן למחשבות ולרגשות המבולבלים שלי. ההורים שלי תמיד הציפו אותי בשיחות. הם פיטפטו וקישקשו. הם הביעו וביטאו. אבא שלי שר לי. אמא שלי לחשה את הכוח שלה באוזני.
ספגתי ושמרתי וזכרתי כל מילה שהורי אמרו לי או דיברו עלי. את כולן.
אין לי מושג איך התרתי את התהליך המורכב של מילים ומחשבה, אבל זה קרה במהירות ובטבעיות. כשהייתי בת שנתיים, לכל הזיכרונות שלי היו מילים, ולכל המילים שלי היו משמעויות.
אבל רק בראש שלי.
מעולם לא אמרתי אפילו מילה אחת. אני כמעט בת אחת־עשרה.

עוד על הספר

יוצאת מדעתי שרון מ' דרייפר
פרק ראשון
 
מילים.
אני מוקפת באלפי מילים. אולי מיליונים.
קתדרלה. מיונז. רימון.
מיסיסיפי. נפוליטני. היפופוטם.
מִשיִי. מבעית. ססגוני.
דגדוג. התעטשות. משאלה. דאגה.
 
המילים תמיד הסתחררו סביבי כמו פתיתי שלג — כל אחת מהן עדינה ושונה, כל אחת מהן נמסה ללא מגע בידַי.
המילים נערמות בתוכי בערימות אדירות. הרים של צירופי מילים ומשפטים ורעיונות מחוברים. ביטויים שנונים. בדיחות. שירי אהבה.
מאז שהייתי ממש קטנה — אולי בת כמה חודשים — המילים היו כמו מתנות מתוקות ונוזליות, ואני שתיתי אותן כמו לימונדה. כמעט הרגשתי את הטעם שלהן. הן יצקו תוכן למחשבות ולרגשות המבולבלים שלי. ההורים שלי תמיד הציפו אותי בשיחות. הם פיטפטו וקישקשו. הם הביעו וביטאו. אבא שלי שר לי. אמא שלי לחשה את הכוח שלה באוזני.
ספגתי ושמרתי וזכרתי כל מילה שהורי אמרו לי או דיברו עלי. את כולן.
אין לי מושג איך התרתי את התהליך המורכב של מילים ומחשבה, אבל זה קרה במהירות ובטבעיות. כשהייתי בת שנתיים, לכל הזיכרונות שלי היו מילים, ולכל המילים שלי היו משמעויות.
אבל רק בראש שלי.
מעולם לא אמרתי אפילו מילה אחת. אני כמעט בת אחת־עשרה.