בין ראיונות לאנשים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בין ראיונות לאנשים
הוספה למועדפים

בין ראיונות לאנשים

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הספר נכתב על מובטלת - פיטורים ממקום עבודה ששירת את צרכיה במשך שנים רבות, הביאוה לפרשת דרכים. 
לאחר שפוטרה ממשרה ציבורית, שהבטיחה שיגרה ונוחיות אך פירנסה בדוחק, ניתנה לה הזדמנות לזכות בדמי אבטלה ששימשו כהכנסה מביישת, שמנעה ממנה חיטוט בפחי אשפה.
שינוי הכרחי באורח חייה ואהבה לגבר שפגשה כמעט באקרעי, בעת שיצאה למסע גילויים אודות עצמה ומקורביה, מפרים את החלטתה להיות עצמאית ללא פשרות.
הוא מאיר את חייה בחברות ובאהבתו אליה – חוויות שהיו חסרות לה הרבה שנים, מרככות את גישתה האובססיבית לעשיה מתמדת עבור ילדיה. 
 
בתקופה בה אבטלה, שעמום וחרדה כלכלית הם הכרח המציאות, היא מתרכזת בהסבה מיקצועית, ומתאוששת מגירושין שהותירו אותה פגועה, מחוזקת ואופטימית. 
גיבורת העלילה מוצגת כאשה דעתנית, שמעורבות רגשית באירועים שמסעירים את תושבי המדינה, ולא מסיחה אותה ממטרתה.
בתקופה זו, היא חובקת תובנות ושותף רגיש ומתחשב, ומתחילה את חייה כמעט מחדש.
 
מבוסס על סיפור אמיתי.

פרק ראשון

מתנחלים ברעות.
 
הגעתי לרעות לפני למעלה מ-15 שנים. הישוב בו אני גרה היה בשלבי הקמה ראשונים. אספלט ודחפורים הקבילו פני תושבים נרגשים שהגיעו לישב חבל ארץ קסומה, סמוך לנאות קדומים, בקרבת ירושלים. זו הייתה עבורי התחלה לאחר שנות נדודים בבסיסים צבאיים, שבהם בחרתי להיות מחוברת לספרי ביולוגיה חיתולים ומטאטא.
התחלה מורכבת ממישורים רבים. במודע ולעיתים בהיסח הדעת, הקפדתי על עשיה והתחשבות.
למעשה, השתדלתי להיות במיטבי במרבית הזמן.
את יוספה פגשתי לראשונה בחטף כאשר חלפה על פני. היא אמרה: "שלום" ואפילו לא הפנתה מבט.
בפעם אחרת, בשיחת רחוב מזדמנת אמרה: שביתה אינו בנוי כהלכה.
"חוסר מזל" הוסיפה, בשעה שהשתוממתי מביקורת פולשנית שהציגה כלפי רחובינו המאובק, שכל בית בו ניראה לי כחוף מבטחים. חיוך רחב מלווה בשתי גומות חן מפוארות ועיניים קורנות בחום ואושר, הפכו הסתייגותה מאזור מגורים שהיה בראשית היווצרותו, לחסר משמעות.
במהלך השנים בעודי מייצרת שיגרה בתוך מערכות סבוכות למדי. מנסה לטפח, לפנק, ולשמור על הקיים, יוספה התרוצצה בעשייה לביתה. ימים ולילות ניבלעו בתוך שיגרה עתירת אנשים ומעשים.
שכנה סמוכה לביתי סיפרה שיוספה מתקשה, מפני שהיא עומדת להתגרש.
"גם לי מאד קשה" עניתי, ולא הסתרתי את הפתעתי מרכילות שהיתה בעיני לא רלוונטית.
לימים, הקפדתי להתרחק ממדווחת שכונתית שנראתה מושרשת היטב, בכל מקום בו היא נמצאת.
השנים חלפו במהירות, ויוספה בקושי נראתה, למרות שנוכחותה לא היתה מוטלת בספק.
בהזדמנות נוספת סיפרה המדווחת, שיוספה נורא מסכנה מפני ש"היא התגרשה" ו..."היא מורה".
"מדוע מסכנה?" השתוממתי מאמירה מרושעת, שהיתה חלק בשיחת חולין שלא היה בה כוונת זדון.
נראה כאילו עולמה שומם וריקני, ולכן היא מוצאת עניין בעולמם של אחרים.
"היא לא צריכה להיות מורה" קבעה שכנתי המדופלמת שהפכה במשך הזמן לסבתא זבתא.
מאסתי ממנה כבר ביום הראשון, כשפגשתי אותה וכרסי בין שיני. ביתי היה אז, מבולגן באריזות שהכילו אותי ואת ילדי. בגדים, ספרים כלי מטבח ומטלטלין למינהם, שהם בסיס לשיגרת יום עתירת חוויות והתרגשות. במשך שלושה ימים ארזנו את חפצינו האישיים, שישרתו אותנו בבתינו החדש. פירוק ואירגון תכולת קופסאות קרטון ענקיות אלו, כבר נעשו בקצב אחר.
מדוע מכל האנשים בעולם גברת זו סמוכה לביתי? הרהרתי בבדיחות דעת. יחד עם זאת, לא יכולתי לחשוב על התנהלות שכונתית תקינה בלעדיה. לכן, נהגתי בנימוס ועניתי לה בדיפלומטיות: "שינויים זו תופעה גורפת שמאפיינת אנשים חכמים שלא מוותרים על עצמם. אם יוספה תרצה היא תשנה מקצוע."
"ממש" השיבה שכנתי.
היא נשמעה ממורמרת. הנחתי שלא ענינה איש, וחיפשה נואשות שותף לרכילות.
גברת מזעזעת זו העכירה את רוחי. לכן גמרתי אומר להיות מנומסת ותו לא!
לעומתה יוספה סיפקה סקרנות ואופטימיות מלווים בכינות וחביבות, בשעה שקבעה נחרצות שביתה חסר מזל. היא לא התחנפה, כפי שמתחייב בחוקה שכונתית שבה כל הקודם זוכה וכל האמצעים כשרים.
הזמן רץ, וילדי גדלו. הישוב לבש ירוק ובריכת השחיה ששימשה מאז ומתמיד מפלט ובילוי, הפכה למועדון שמספק בידור ומפגשיים חברתיים. בנוסף, לפעילות ספורטיבית ששמרה בנאמנות על שפיותי.
חג פורים, שהכיל השנה את יום הולדתי היה בפתח. החלטתי לאפות אוזני המן ולבקר את יוספה.
להיות מנומסת זה הכרח כצעד ראשוני בחברות אפשרית.
הנימוס הטיש אותי ממזמן, ושיחות רחוב מזדמנות לא הספיקו לי. נזכרתי שחברה טובה היתה עבורי תמיד בונוס. מרחב ועודף זמן גרמו לי לתת את הדעת, על חברי שתמיד היו מעטים ואמינים.
אנשים שקירבתם הסבה לי נועם מעצם אישיותם בלבד, ללא שום תירוצי מחויבות וכידאיות.
עד פורים, הימים חלפו בעצלתיים. גשמים הירוו את האדמה, והלילות התקצרו. מבעד לעננים אפורים שמש זרחה, ממלאת את תפקידה נאמנה, להבטחת שיגשוג חיים שתלויים בה כספק אנרגיה שאינו ניתן להחלפה. טו-בשבט אומנם חלף, אבל הפריחה מתעקבת: עדות לשינויים שמתרחשים בכולנו כביטוי לדינמיקה אוניברסלית שיוצרת את השונות בין עבר לבין עתיד .
עצי שזיף ואפרסק שנוכחותם בחצרי מספקת עבודה, צבעוניות ופרות מתוקים, בליבלובם מצהירים על בוא האביב. יופי פריחתם מקשט ענפים כביכול יבשים, ועדיין עירומים – עומדים בשלכת.
ערבי שישי רודפים זה את זה, כמו יוצרים רכיבים אחידים בגודלם במימד הזמן . הדלקת נרות שבת מזכירה לי רגעים מקודשים וילדות טרופה, שבהם מציאות ודימיון היו שלובים זה בזה. דימיון שנתן מענה לכל מה שלא היה במציאות ולכן לא ניתן היה להפריד בינם. הכנות לקראת שבת מסתיימות, ואור נרות מרחיק אותי משיגרת חיי המבולבלת. יש אנשים הקוראים למנהגים הללו מסורת ויש שאומרים מצוות.
אני רואה ומרגישה רק עונג. התחברות לעצמי - למשמעת ובעיקר לנשיות.
לעיתים קרובות אני נזכרת בסבתי עליה השלום, שהייתה חובשת מטפחת תחרה לראשה בשעה שהייתה מברכת על נרות שבת. בצעירותי הצצתי בסתר, על מנת לא להטריד את פרטיותה ורקמתי תוכניות שאיפשרו לי לברוח לחוויות דימיוניות.
מאורעות ואירועים שהכתיבו חיי משפחה, לא פגעו בקדושתה ויחודה של השבת שנותרה טהורה וזכה.
יום מנוחה שסירב להסחף לתוך אבולציה תרבותית, שבה מנהגים ומצוות תורגמו לבילוי חברתי.
רוחות חורף בשנה דלת גשמים, מאפיינות את השבוע. האדמה רוויה בכמות מים שנותנת מענה לעשבים שוטים וצמחי בר עונתיים, אבל אינה מספקת ברכה לחקלאים. אווירה פסטורלית שתמיד ריתקה אותי, אינה מאפשרת לי להתנתק ממציאות בה אני מתנדנדת בין לימודים שכוללים מבחנים מטישים שהם תנאי להסבה מיקצועית בה אני מצויה, לבין מאבקים במוסדות ציבוריים שהם חלק משיגרת חייו של מובטל. בימים ממושכים אלו הבנתי שלשכת התעסוקה משמשת כמוסד תומך, שהוא חלק ממערכת ציבורית מסועפת המופעלת ע"י אנשים שמבצעים מדיניות. ואני? אזרח קטן, תלויה בחסדיהם עד שאשחרר חסכונות שמצויים בבעלות איגודים מיקצועיים, שלא ידעתי כלל על קיומם.
מגוחך ומלחיץ מפני ששחרור חסכונותי מתעכב בגלל מסמך או חתימה, וכל שאר פריטי ביוקרטיה שניתן לעלות על הדעת. באחד המפגשים המטישים, רציתי לצרוח על פקידה שמונתה "לטפל בי" זה הזמן של כולנו אבל הכסף שלי, אבל שתקתי.
תרבות ודרך ארץ הושרשו בי באופן בלתי הפיך. למרות שתגובות מוקצנות והחצנת שיקול דעת, מפיכים בי רוח חיים – זר לא יבין. למרות כל אלו ואולי בזכותם, מדי שבוע התייצבתי בלישכת תעסוקה מקומית. הקפדתי לנסח את שאלותי בנימוס ובדייקנות : "האם קצבה ללימודים בקורסים יחודיים הגיעה?" סכום שמיועד לצעירים שמשתחררים משירות חובה למדינה, ולמובטלים שידם אינה משגת.
רעיון מבורך שמטרתו להקל על מחנק כלכלי שניקלעתי אילו ויכול לסייע לי במימון לימודי.
אבל, מסיבה לא ברורה לחלוטין עורר את חמת המופקדים החסודים על עניני.
הססנות משהו, זיכתה אותי באותה תשובה: "לא!" ענתה פקידה אחראית בכעס, כמעט נבחה.
רגישות מוגזמת לכל מילה שהושמעה כלפי באותה תקופה, לא מנעה ממני להשתעשע בשיח פנימי שסייע לי להתמודד עם חרדה כלכלית שהיתה בוודאות, תופעה חולפת. הגיון בריא לא הקל על צפיה כנראה לא רלוונטית לאמפטיה. מדוע היא אף פעם לא מחייכת? לא הבנתי, והפקידים האחרים בדיוק כמוה.
שימצאו להם עבודה אחרת אם כלכך קשה להם. כאילו שהם לא מבינים או מתעלמים מהקושי הנוראי בו מצויים אנשים, שמגיעים למצב בו הם זקוקים לעזרתם.
בדיעבד, קבלת קצבת אבטלה במשך שישה חודשים עוררו בי בושה ותיסכול, למרות שצרכי הבסיסיים סופקו מבלי שאצטרך לחטט את רגלי בפחי אשפה – זמן יקר שנירכש בזעת אפי ואיפשר לי לשנות את חיי.
לעת ערב הקשבתי לגשם שזולף במרזבים, והתפנקתי מתחת לשמיכה. שינה או ליתר דיוק נימנום, הם עיסוק מוכר ומסוכן בקרב מובטלים בכל הגילים. לכן, בד בבד לטיפוח תרבות פנאי, אני נעזרת בשעון מעורר ופעילות ספורטיבית כדי לשמור על שפיותי, עד כמה שניתן.
חזאים התריאו מפני סערת רוחות, גשמים ושלג בחרמון ובירושלים - נשמע מאד חורפי. אבל מאחר שחודש פברואר כמעט מסתיים, ניתן לראות בכך הדרן קצר למידת משקעים מאכזבת.
כל בוקר הביא איתו מחשבות ואנרגיות חיוביות. לאחר ארוחה איטית ומפנקת, יצאתי לטיול קצרצר למגרש מתקנים כדי לחלץ את עצמותי. ליתר דיוק: הפעלת שרירים מנוונים, שמשמעו דרור לאנרגיות שמצטברות בי בשעות ריחוף ובטלה בלתי נשלטים.
התקהלות חברתית שאופינית למגרשים אלו, אינה צפויה בימי חורף אלו, מפני שהמתקנים רטובים. לאחר אימון קצר, חזרתי מרוצה ומאוווררת לניקיונות שהפכו למשימת חובה השמורה לשבתות וחגים.
סבתי ז"ל נהגה לומר שהחיים הם לא רק בילויים. פעם רציתי לשאול אותה "כשטוב לי אני מרגישה בילוי – אז זה לא בסדר שטוב לי?" זו היתה מחשבה תמימה ואולי קצת מרושעת של ילדה קטנה, שמתחמקת מאנשים כאובים שהיו כל עולמי. אנשים שיצרו חיים והדחיקו זכרונות וגעגועים קשים מנשוא.
ללא התפלספות והתיפייפות נפש - הייתי חוצפנית.
כמתבגרת השתדלתי לשתוק. זו היתה חלק מירושה שהותירה לי אימי שנפטרה בדמי ימיה. לעיתים קרובות אמרה לי: "אם אין לך משהו חכם לומר, תשתקי" בנוסף לעוד אי אלו הנחיות שמשמשות אותי עד היום, כשלד ומסגרת לכל עשיה בה אני מעורבת. למרות שחלפו שלושים וחמש שנים – הזמן חולף והזכרונות לא מרפים.
סבתי ז"ל הייתה אישה קטנה בגופה, בהירת שיער, בעלת עיניים כחולות – קראתי לה אוממא. במהלך שנות התבגרותי, טרם גיוסי לצה"ל, דרישותיה היו מאד ברורות. היא דרשה נחישות בהתווית נורמות התנהגות, ותיפקודיים יום יומיים. היה ברור למה היא מצפה והיה צריך רק לבצע.
בגלל פער הדורות ומנטליות אירופאית קפדנית, התקשתה להיטמע בהווי ישראלי פורץ גבולות. אף על פי כן, היא הייתה סביבתי הקרובה ומושא לחיקוי כבר בצעירותי.
בצער אני נזכרת שלא נתת ביטוי לגשות אלו, לעיתים דחופות. הערכתי ואהבתי אותה. אבל, התנהגתי כמו מתבגרת אנוכית - ביצעתי מטלות והסתגרתי שעות בחדר.
סבתי הייתה מומחית בתקשורת מזערית ונתינה אין סופית. למרות שבוודאות לא חפצתי להיות כמוה, בסתר ליבי מתחילת חיי העצמאים ידעתי שהיא מחזיקה בעולמה את סוד ההצלחה – היכולת לאהוב ללא גבולות, ולהיבנות מצמיחת אהוביה.
קראתי לה אוממא, וידעתי שרק לי ניתנה הזכות לגדול לצידה. היא לעולם לא היתה עבורי סבתא, לא כל שכן אמא – מסתורית ונגישה, מצוידת בסינר ומופקדת על הגשמת חלומות, כמעט כמו באגדות.
ברבות ימיה, אינטנסיביות קיומית ואימהות אובססיבית שהיו ביטוי לכל רצונותי, לא איפשרו לי לפנק ולהקל על שנותיה האחרונות. יתכן שלא חפצה בכך, כי זכתה לאריכות ימים שהיו בהם גם מכאוב וגעגוע.
בהזדמנות נדירה אמרה לי, "הזיקנה לא מחמיאה." בעודה מחדירה בי עיניים כחולות כזוג זרקאורים הוסיפה: "אנחנו צריכות לדבר." אבל, כמתכחשת כפייתית למציאות לא רצויה, לא הבנתי עד כמה הזמן קצר. כשאוממא נפטרה, כבר גרתי ברעות שנתיים - האבדה היתה קשה.
עד אז השנים נעלמו במירוץ הסילון. מרחקים ואירועים נגמעו בחטף. אינטנסיביות והתרגשות יום יומית שמאפיינים אותי בעת מעורבות ועשיה, הרחיקו אותי מהשנוא עלי – פרידה מאנשים שאין להם תחליף.
לא מלאו לי 16 שנים כאשר אמי נעלמה לבלי שוב. "מחלה קשה שהיא כוח עליון" אמר אבי, שהאובדן הרחיק אותו ממני לעד. לפעמים נראה היה כאילו רציתי להיות אשמה: קורבן לוגי למציאות בלתי נסבלת.
אבל, אהבתו לילדיו לא איפשרה זאת. נאלצתי לחיות את חיי ולבנות את עתידי. המשבר בבית היה נוראי, והמשפחתיות נשמרה. אוממא איבדה את ביתה היחידה ואני התיתמתי. השכול הפך להיות מעטפה מכבידה שיצרה נחישות ללא פשרות. אחרי 19 שנים, בהם זכיתי לביטחון ריגשי וגיבוי משפחתי, נאלצתי בשנית לחוות אובדן בלתי הפיף – אוממא נפטרה: אנשים שהולכים לבלי שוב.
נראה שגם מסבתי לא נפרדתי, מפני שלא חפצתי בעתיד בלעדיה.
כשבגרתי הקפדתי להיעזר בנורמות שהנחילה, והמשכתי לזכות בדימיוני במבט שבע רצון וחיוך אוהב שנהגה להעניק ללא מילים. 34 שנים, בהן ליוותה אותי לכל מקום בגלוי ובסמוי, היו הבית בו גדלתי.
למרות שלא הרבתי בהסברים, תיפקדתי כראוי וסיפקתי עדויות להתמסרות שאינה מקובלת, אלא במקומות בהם משפחתיות הם תנאי לקיום והמשכיות.
חיוכה הסמוי ועיניה האוהבות משמשים עבורי השתקפות התוויה, שבה הסובבים אותך משקפים את עצמך.

עוד על הספר

בין ראיונות לאנשים אלברטה
מתנחלים ברעות.
 
הגעתי לרעות לפני למעלה מ-15 שנים. הישוב בו אני גרה היה בשלבי הקמה ראשונים. אספלט ודחפורים הקבילו פני תושבים נרגשים שהגיעו לישב חבל ארץ קסומה, סמוך לנאות קדומים, בקרבת ירושלים. זו הייתה עבורי התחלה לאחר שנות נדודים בבסיסים צבאיים, שבהם בחרתי להיות מחוברת לספרי ביולוגיה חיתולים ומטאטא.
התחלה מורכבת ממישורים רבים. במודע ולעיתים בהיסח הדעת, הקפדתי על עשיה והתחשבות.
למעשה, השתדלתי להיות במיטבי במרבית הזמן.
את יוספה פגשתי לראשונה בחטף כאשר חלפה על פני. היא אמרה: "שלום" ואפילו לא הפנתה מבט.
בפעם אחרת, בשיחת רחוב מזדמנת אמרה: שביתה אינו בנוי כהלכה.
"חוסר מזל" הוסיפה, בשעה שהשתוממתי מביקורת פולשנית שהציגה כלפי רחובינו המאובק, שכל בית בו ניראה לי כחוף מבטחים. חיוך רחב מלווה בשתי גומות חן מפוארות ועיניים קורנות בחום ואושר, הפכו הסתייגותה מאזור מגורים שהיה בראשית היווצרותו, לחסר משמעות.
במהלך השנים בעודי מייצרת שיגרה בתוך מערכות סבוכות למדי. מנסה לטפח, לפנק, ולשמור על הקיים, יוספה התרוצצה בעשייה לביתה. ימים ולילות ניבלעו בתוך שיגרה עתירת אנשים ומעשים.
שכנה סמוכה לביתי סיפרה שיוספה מתקשה, מפני שהיא עומדת להתגרש.
"גם לי מאד קשה" עניתי, ולא הסתרתי את הפתעתי מרכילות שהיתה בעיני לא רלוונטית.
לימים, הקפדתי להתרחק ממדווחת שכונתית שנראתה מושרשת היטב, בכל מקום בו היא נמצאת.
השנים חלפו במהירות, ויוספה בקושי נראתה, למרות שנוכחותה לא היתה מוטלת בספק.
בהזדמנות נוספת סיפרה המדווחת, שיוספה נורא מסכנה מפני ש"היא התגרשה" ו..."היא מורה".
"מדוע מסכנה?" השתוממתי מאמירה מרושעת, שהיתה חלק בשיחת חולין שלא היה בה כוונת זדון.
נראה כאילו עולמה שומם וריקני, ולכן היא מוצאת עניין בעולמם של אחרים.
"היא לא צריכה להיות מורה" קבעה שכנתי המדופלמת שהפכה במשך הזמן לסבתא זבתא.
מאסתי ממנה כבר ביום הראשון, כשפגשתי אותה וכרסי בין שיני. ביתי היה אז, מבולגן באריזות שהכילו אותי ואת ילדי. בגדים, ספרים כלי מטבח ומטלטלין למינהם, שהם בסיס לשיגרת יום עתירת חוויות והתרגשות. במשך שלושה ימים ארזנו את חפצינו האישיים, שישרתו אותנו בבתינו החדש. פירוק ואירגון תכולת קופסאות קרטון ענקיות אלו, כבר נעשו בקצב אחר.
מדוע מכל האנשים בעולם גברת זו סמוכה לביתי? הרהרתי בבדיחות דעת. יחד עם זאת, לא יכולתי לחשוב על התנהלות שכונתית תקינה בלעדיה. לכן, נהגתי בנימוס ועניתי לה בדיפלומטיות: "שינויים זו תופעה גורפת שמאפיינת אנשים חכמים שלא מוותרים על עצמם. אם יוספה תרצה היא תשנה מקצוע."
"ממש" השיבה שכנתי.
היא נשמעה ממורמרת. הנחתי שלא ענינה איש, וחיפשה נואשות שותף לרכילות.
גברת מזעזעת זו העכירה את רוחי. לכן גמרתי אומר להיות מנומסת ותו לא!
לעומתה יוספה סיפקה סקרנות ואופטימיות מלווים בכינות וחביבות, בשעה שקבעה נחרצות שביתה חסר מזל. היא לא התחנפה, כפי שמתחייב בחוקה שכונתית שבה כל הקודם זוכה וכל האמצעים כשרים.
הזמן רץ, וילדי גדלו. הישוב לבש ירוק ובריכת השחיה ששימשה מאז ומתמיד מפלט ובילוי, הפכה למועדון שמספק בידור ומפגשיים חברתיים. בנוסף, לפעילות ספורטיבית ששמרה בנאמנות על שפיותי.
חג פורים, שהכיל השנה את יום הולדתי היה בפתח. החלטתי לאפות אוזני המן ולבקר את יוספה.
להיות מנומסת זה הכרח כצעד ראשוני בחברות אפשרית.
הנימוס הטיש אותי ממזמן, ושיחות רחוב מזדמנות לא הספיקו לי. נזכרתי שחברה טובה היתה עבורי תמיד בונוס. מרחב ועודף זמן גרמו לי לתת את הדעת, על חברי שתמיד היו מעטים ואמינים.
אנשים שקירבתם הסבה לי נועם מעצם אישיותם בלבד, ללא שום תירוצי מחויבות וכידאיות.
עד פורים, הימים חלפו בעצלתיים. גשמים הירוו את האדמה, והלילות התקצרו. מבעד לעננים אפורים שמש זרחה, ממלאת את תפקידה נאמנה, להבטחת שיגשוג חיים שתלויים בה כספק אנרגיה שאינו ניתן להחלפה. טו-בשבט אומנם חלף, אבל הפריחה מתעקבת: עדות לשינויים שמתרחשים בכולנו כביטוי לדינמיקה אוניברסלית שיוצרת את השונות בין עבר לבין עתיד .
עצי שזיף ואפרסק שנוכחותם בחצרי מספקת עבודה, צבעוניות ופרות מתוקים, בליבלובם מצהירים על בוא האביב. יופי פריחתם מקשט ענפים כביכול יבשים, ועדיין עירומים – עומדים בשלכת.
ערבי שישי רודפים זה את זה, כמו יוצרים רכיבים אחידים בגודלם במימד הזמן . הדלקת נרות שבת מזכירה לי רגעים מקודשים וילדות טרופה, שבהם מציאות ודימיון היו שלובים זה בזה. דימיון שנתן מענה לכל מה שלא היה במציאות ולכן לא ניתן היה להפריד בינם. הכנות לקראת שבת מסתיימות, ואור נרות מרחיק אותי משיגרת חיי המבולבלת. יש אנשים הקוראים למנהגים הללו מסורת ויש שאומרים מצוות.
אני רואה ומרגישה רק עונג. התחברות לעצמי - למשמעת ובעיקר לנשיות.
לעיתים קרובות אני נזכרת בסבתי עליה השלום, שהייתה חובשת מטפחת תחרה לראשה בשעה שהייתה מברכת על נרות שבת. בצעירותי הצצתי בסתר, על מנת לא להטריד את פרטיותה ורקמתי תוכניות שאיפשרו לי לברוח לחוויות דימיוניות.
מאורעות ואירועים שהכתיבו חיי משפחה, לא פגעו בקדושתה ויחודה של השבת שנותרה טהורה וזכה.
יום מנוחה שסירב להסחף לתוך אבולציה תרבותית, שבה מנהגים ומצוות תורגמו לבילוי חברתי.
רוחות חורף בשנה דלת גשמים, מאפיינות את השבוע. האדמה רוויה בכמות מים שנותנת מענה לעשבים שוטים וצמחי בר עונתיים, אבל אינה מספקת ברכה לחקלאים. אווירה פסטורלית שתמיד ריתקה אותי, אינה מאפשרת לי להתנתק ממציאות בה אני מתנדנדת בין לימודים שכוללים מבחנים מטישים שהם תנאי להסבה מיקצועית בה אני מצויה, לבין מאבקים במוסדות ציבוריים שהם חלק משיגרת חייו של מובטל. בימים ממושכים אלו הבנתי שלשכת התעסוקה משמשת כמוסד תומך, שהוא חלק ממערכת ציבורית מסועפת המופעלת ע"י אנשים שמבצעים מדיניות. ואני? אזרח קטן, תלויה בחסדיהם עד שאשחרר חסכונות שמצויים בבעלות איגודים מיקצועיים, שלא ידעתי כלל על קיומם.
מגוחך ומלחיץ מפני ששחרור חסכונותי מתעכב בגלל מסמך או חתימה, וכל שאר פריטי ביוקרטיה שניתן לעלות על הדעת. באחד המפגשים המטישים, רציתי לצרוח על פקידה שמונתה "לטפל בי" זה הזמן של כולנו אבל הכסף שלי, אבל שתקתי.
תרבות ודרך ארץ הושרשו בי באופן בלתי הפיך. למרות שתגובות מוקצנות והחצנת שיקול דעת, מפיכים בי רוח חיים – זר לא יבין. למרות כל אלו ואולי בזכותם, מדי שבוע התייצבתי בלישכת תעסוקה מקומית. הקפדתי לנסח את שאלותי בנימוס ובדייקנות : "האם קצבה ללימודים בקורסים יחודיים הגיעה?" סכום שמיועד לצעירים שמשתחררים משירות חובה למדינה, ולמובטלים שידם אינה משגת.
רעיון מבורך שמטרתו להקל על מחנק כלכלי שניקלעתי אילו ויכול לסייע לי במימון לימודי.
אבל, מסיבה לא ברורה לחלוטין עורר את חמת המופקדים החסודים על עניני.
הססנות משהו, זיכתה אותי באותה תשובה: "לא!" ענתה פקידה אחראית בכעס, כמעט נבחה.
רגישות מוגזמת לכל מילה שהושמעה כלפי באותה תקופה, לא מנעה ממני להשתעשע בשיח פנימי שסייע לי להתמודד עם חרדה כלכלית שהיתה בוודאות, תופעה חולפת. הגיון בריא לא הקל על צפיה כנראה לא רלוונטית לאמפטיה. מדוע היא אף פעם לא מחייכת? לא הבנתי, והפקידים האחרים בדיוק כמוה.
שימצאו להם עבודה אחרת אם כלכך קשה להם. כאילו שהם לא מבינים או מתעלמים מהקושי הנוראי בו מצויים אנשים, שמגיעים למצב בו הם זקוקים לעזרתם.
בדיעבד, קבלת קצבת אבטלה במשך שישה חודשים עוררו בי בושה ותיסכול, למרות שצרכי הבסיסיים סופקו מבלי שאצטרך לחטט את רגלי בפחי אשפה – זמן יקר שנירכש בזעת אפי ואיפשר לי לשנות את חיי.
לעת ערב הקשבתי לגשם שזולף במרזבים, והתפנקתי מתחת לשמיכה. שינה או ליתר דיוק נימנום, הם עיסוק מוכר ומסוכן בקרב מובטלים בכל הגילים. לכן, בד בבד לטיפוח תרבות פנאי, אני נעזרת בשעון מעורר ופעילות ספורטיבית כדי לשמור על שפיותי, עד כמה שניתן.
חזאים התריאו מפני סערת רוחות, גשמים ושלג בחרמון ובירושלים - נשמע מאד חורפי. אבל מאחר שחודש פברואר כמעט מסתיים, ניתן לראות בכך הדרן קצר למידת משקעים מאכזבת.
כל בוקר הביא איתו מחשבות ואנרגיות חיוביות. לאחר ארוחה איטית ומפנקת, יצאתי לטיול קצרצר למגרש מתקנים כדי לחלץ את עצמותי. ליתר דיוק: הפעלת שרירים מנוונים, שמשמעו דרור לאנרגיות שמצטברות בי בשעות ריחוף ובטלה בלתי נשלטים.
התקהלות חברתית שאופינית למגרשים אלו, אינה צפויה בימי חורף אלו, מפני שהמתקנים רטובים. לאחר אימון קצר, חזרתי מרוצה ומאוווררת לניקיונות שהפכו למשימת חובה השמורה לשבתות וחגים.
סבתי ז"ל נהגה לומר שהחיים הם לא רק בילויים. פעם רציתי לשאול אותה "כשטוב לי אני מרגישה בילוי – אז זה לא בסדר שטוב לי?" זו היתה מחשבה תמימה ואולי קצת מרושעת של ילדה קטנה, שמתחמקת מאנשים כאובים שהיו כל עולמי. אנשים שיצרו חיים והדחיקו זכרונות וגעגועים קשים מנשוא.
ללא התפלספות והתיפייפות נפש - הייתי חוצפנית.
כמתבגרת השתדלתי לשתוק. זו היתה חלק מירושה שהותירה לי אימי שנפטרה בדמי ימיה. לעיתים קרובות אמרה לי: "אם אין לך משהו חכם לומר, תשתקי" בנוסף לעוד אי אלו הנחיות שמשמשות אותי עד היום, כשלד ומסגרת לכל עשיה בה אני מעורבת. למרות שחלפו שלושים וחמש שנים – הזמן חולף והזכרונות לא מרפים.
סבתי ז"ל הייתה אישה קטנה בגופה, בהירת שיער, בעלת עיניים כחולות – קראתי לה אוממא. במהלך שנות התבגרותי, טרם גיוסי לצה"ל, דרישותיה היו מאד ברורות. היא דרשה נחישות בהתווית נורמות התנהגות, ותיפקודיים יום יומיים. היה ברור למה היא מצפה והיה צריך רק לבצע.
בגלל פער הדורות ומנטליות אירופאית קפדנית, התקשתה להיטמע בהווי ישראלי פורץ גבולות. אף על פי כן, היא הייתה סביבתי הקרובה ומושא לחיקוי כבר בצעירותי.
בצער אני נזכרת שלא נתת ביטוי לגשות אלו, לעיתים דחופות. הערכתי ואהבתי אותה. אבל, התנהגתי כמו מתבגרת אנוכית - ביצעתי מטלות והסתגרתי שעות בחדר.
סבתי הייתה מומחית בתקשורת מזערית ונתינה אין סופית. למרות שבוודאות לא חפצתי להיות כמוה, בסתר ליבי מתחילת חיי העצמאים ידעתי שהיא מחזיקה בעולמה את סוד ההצלחה – היכולת לאהוב ללא גבולות, ולהיבנות מצמיחת אהוביה.
קראתי לה אוממא, וידעתי שרק לי ניתנה הזכות לגדול לצידה. היא לעולם לא היתה עבורי סבתא, לא כל שכן אמא – מסתורית ונגישה, מצוידת בסינר ומופקדת על הגשמת חלומות, כמעט כמו באגדות.
ברבות ימיה, אינטנסיביות קיומית ואימהות אובססיבית שהיו ביטוי לכל רצונותי, לא איפשרו לי לפנק ולהקל על שנותיה האחרונות. יתכן שלא חפצה בכך, כי זכתה לאריכות ימים שהיו בהם גם מכאוב וגעגוע.
בהזדמנות נדירה אמרה לי, "הזיקנה לא מחמיאה." בעודה מחדירה בי עיניים כחולות כזוג זרקאורים הוסיפה: "אנחנו צריכות לדבר." אבל, כמתכחשת כפייתית למציאות לא רצויה, לא הבנתי עד כמה הזמן קצר. כשאוממא נפטרה, כבר גרתי ברעות שנתיים - האבדה היתה קשה.
עד אז השנים נעלמו במירוץ הסילון. מרחקים ואירועים נגמעו בחטף. אינטנסיביות והתרגשות יום יומית שמאפיינים אותי בעת מעורבות ועשיה, הרחיקו אותי מהשנוא עלי – פרידה מאנשים שאין להם תחליף.
לא מלאו לי 16 שנים כאשר אמי נעלמה לבלי שוב. "מחלה קשה שהיא כוח עליון" אמר אבי, שהאובדן הרחיק אותו ממני לעד. לפעמים נראה היה כאילו רציתי להיות אשמה: קורבן לוגי למציאות בלתי נסבלת.
אבל, אהבתו לילדיו לא איפשרה זאת. נאלצתי לחיות את חיי ולבנות את עתידי. המשבר בבית היה נוראי, והמשפחתיות נשמרה. אוממא איבדה את ביתה היחידה ואני התיתמתי. השכול הפך להיות מעטפה מכבידה שיצרה נחישות ללא פשרות. אחרי 19 שנים, בהם זכיתי לביטחון ריגשי וגיבוי משפחתי, נאלצתי בשנית לחוות אובדן בלתי הפיף – אוממא נפטרה: אנשים שהולכים לבלי שוב.
נראה שגם מסבתי לא נפרדתי, מפני שלא חפצתי בעתיד בלעדיה.
כשבגרתי הקפדתי להיעזר בנורמות שהנחילה, והמשכתי לזכות בדימיוני במבט שבע רצון וחיוך אוהב שנהגה להעניק ללא מילים. 34 שנים, בהן ליוותה אותי לכל מקום בגלוי ובסמוי, היו הבית בו גדלתי.
למרות שלא הרבתי בהסברים, תיפקדתי כראוי וסיפקתי עדויות להתמסרות שאינה מקובלת, אלא במקומות בהם משפחתיות הם תנאי לקיום והמשכיות.
חיוכה הסמוי ועיניה האוהבות משמשים עבורי השתקפות התוויה, שבה הסובבים אותך משקפים את עצמך.