כתום המאבק

פרק א

כתום נולד

יומיים לפני חנוכה תשס"ד הציג ראש הממשלה אריאל שרון בנאום בכנס הרצליה תוכנית מדינית חדשה בשם "תוכנית ההתנתקות". "יש לנו הזדמנות לפריצת דרך היסטורית עם הפלסטינים," אמר שרון. "כדי לממש הזדמנות צריך לנקוט יוזמה. היוזמה החשובה ביותר של ישראל היא תוכנית ההתנתקות, עזיבת עזה, שאותה נבצע השנה על פי לוח הזמנים שנקבע. יוזמה זו היא היסוד ואבן הפינה, ואחת ההחלטות החשובות שקיבלנו בשנים האחרונות."
למרות ההכרזה הדרמטית, במערכת הפוליטית ובכלי התקשורת לא מיהרו להתרגש. בממשלת שרון ישבו באותה עת מפלגות ימין מובהקות, כמו המפד"ל והאיחוד הלאומי, שהתנגדו בכל תוקף לנסיגה חד-צדדית, וגם בליכוד, מפלגתו של ראש הממשלה, היה נראה שתוכנית כזו לא תעבור בקלות. שרון, שהיה זקוק לקואליציה יציבה כדי להעביר את תקציב שנת 2004, הסתפק בשלב זה בהכרזה בלבד. סקר שפורסם במעריב שבוע לאחר ההכרזה, העלה שרק 26% מהציבור מאמין ששרון יעשה משהו בפועל.
ההכרזה העמומה של שרון גם הותירה מקום לספקות רבים. עדיין לא היה ברור אם התוכנית של ראש הממשלה כוללת עקירת יישובים, ואם כן, באֵילו יישובים מדובר. השמועות דיברו על ארבעה יישובים בצפון השומרון ושלושה יישובים בחבל עזה. צריכים לזכור שרק עשרה חודשים קודם לכן, שרון דחה את תוכניתו של יו"ר מפלגת העבודה, עמרם מצנע, לפינוי יישובים מבודדים ברצועת עזה. "דין נצרים כדין תל אביב," הוא אמר אז למצנע, שבעקבות אמירה זו החליט שלא להצטרף עם מפלגתו לממשלת אחדוּת עם הליכוד.
בתגובה להכרזת שרון ארגנה מועצת יש"ע בתחילת חודש ינואר הפגנה המונית בכיכר רבין תחת הסיסמה "ישראל לא רוצה להתקפל". למעלה ממחצית חברי הכנסת של הליכוד ישבו על הבמה בהפגנה.
בגוש קטיף התקבלה הכרזתו של שרון ברגשות מעורבים. מצד אחד, התושבים כבר התמודדו בעבר עם לא מעט הכרזות פוליטיות על פינוי ונסיגה מחבל עזה, שנשארו בגדר הכרזות בלבד. מצד אחר, הפעם היה מדובר באריאל שרון, איש ההתיישבות וידיד המתנחלים, הידוע בנחישותו וביכולותיו הביצועיות.
כחודש לאחר הכרזתו של שרון זימן אליו מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור יצחקי, בכירים ממועצת יש"ע, והציע לכל אחד מהם בנפרד "עסקה" מדינית. "אתם תתמכו בפינוּיָם המיידי של ארבעה יישובים בצפון השומרון ושל שלושה יישובים מבודדים בגוש קטיף," אמר להם יצחקי, "ובתמורה יקדם ראש הממשלה חקיקה בכנסת למניעת פינוי יישובים עד להסדר קבע עם הפלסטינים." יצחקי, שפעל על דעת עצמו, הציע את הצעתו גם לראש המועצה האזורית חוף עזה, אבנר שמעוני. הוא שאל אותו אם יסכים לפינוּיָם של נצרים, כפר דרום ומורג, בתמורה להשארת שאר היישובים בגוש על כנם, לפחות עד להסכם הקבע. שמעוני, כמו שאר בכירי מועצת יש"ע, דחה את ההצעה על הסף. "לא נוותר על אף יישוב!" הוא הבהיר ליצחקי באופן חד-משמעי. אנשי מועצת יש"ע אף כינסו מסיבת עיתונאים בד' בשבט ובה חשפו את הצעותיו של יצחקי, שמצדו הכחיש את קיום הפגישות ואת ההצעה.
בי' בשבט, שניים בפברואר, הפיל שרון "פצצה" נוספת, הפעם באמצעות ריאיון שהעניק לעיתונאי הארץ יואל מרכוס. "המצב הזה של וַאקום שנוצר באשמת הפלסטינים, אינו יכול להימשך," אמר שרון למרכוס. "אי לכך הנחיתי - במסגרת ההתנתקות - לבצע פינוי, סליחה, העתקת 17 יישובים, על 7,500 תושביהם מרצועת עזה לשטח ישראל. המטרה היא להעתיק יישובים ממקומות שגורמים לנו בעיות או ממקומות שבהסדר קבע לא נהיה בהם. לא רק יישובים מרצועת עזה, אלא גם שלושה יישובים בעייתיים בשומרון." הפעם כבר לא היו ספקות. במערכת הפוליטית וביש"ע החלה לחלחל התודעה שראש הממשלה אריאל שרון אכן מתכוון לפַנות את כל יישובי חבל עזה ושלושה יישובים בצפון השומרון.
באותו יום אירח אבנר שמעוני במועצה את עמירה חיים, מִנהלת מחוז דרום במשרד החינוך. לקראת הצהריים שאלה גב' חיים את שמעוני מה תגובתו לדברים שאמר שרון למרכוס. שמעוני, שלא היה מעודכן, בירר במה מדובר, והיה המום. "הרגשתי כאילו בום נפל לי על הראש," הוא סיפר לימים. "כשאביגדור יצחקי דיבר איתי על פינוי שלושה יישובים זה היה הזוי, ופתאום שרון דיבר על הכול."
אבנר שמעוני נבחר לתפקיד ראש מועצת חוף עזה שלוש שנים קודם לכן, אבל את המועצה הוא הכיר היטב כיוון שכיהן כגזבר שלה במשך עשר שנים. תוכניתו של שרון העמידה אותו באור הזרקורים, והוא לא היה רגיל לכך. הוא מעולם לא היה איש דברים, וראיונות לכלי התקשורת לא היו חביבים עליו במיוחד.

למרות עליית המדרגה בהתבטאויותיו של שרון, רבים מתושבי גוש קטיף עדיין התקשו להאמין שראש הממשלה אכן מתכוון לפנות את הגוש. תגובתם הספונטנית היתה הפגנה שקיימו באותו שבוע מול ביתו של שרון בחוות השקמים. בהפגנה, שהתקיימה שלושה ימים לאחר פרסום הריאיון בהארץ, נכחו כשלוש מאות איש בלבד. הציבור עדיין לא התעורר. שישה ימים לאחר הכרזתו של שרון התקיימו טקסי נטיעות ביישובי הגוש לרגל ט"ו בשבט. בעקבות ההתפתחויות הדרמטיות השתתפו בטקסי הנטיעות גם חברי הכנסת של סיעת המפד"ל והנהלת מועצת יש"ע. אחר הצהריים התקיים טקס חנוכת רַחבה חדשה סמוך למועצה האזורית. ראש המועצה שמעוני הכריז בטקס על קליטת חמש מאות משפחות נוספות בגוש קטיף, בקיץ הקרוב.
באותו ערב התקיימה בנווה דקלים פגישה של סיעת המפד"ל עם תושבי הגוש. במהלך הפגישה, שהיתה טעונה מאוד, מטבע הדברים, קמו שני תושבים ושאלו את חברי הכנסת של המפד"ל כיצד הם פועלים לבלימת תוכניתו החדשה של שרון. תשובותיהם של חברי הכנסת לא סיפקו אותם כלל ועיקר. הרב קובי בורנשטיין, תושב נווה דקלים ור"מ בישיבת ההסדר המקומית, יצא מהמפגש בתחושה קשה. הדיון שהתפתח בין חברי הכנסת לתושבים על מועד פרישת המפד"ל מהממשלה לא סיפק אותו. הוא ציפה לשמוע יותר, והצטער על כך שלא השמיע את דעתו. ליאור כלפה, תושב נווה דקלים ויו"ר המזכירות של היישוב, שוחח לאחר המפגש עם חברו דורון בן שלומי, תושב תל קטיפא והמזכיר של נווה דקלים. "מה לנו כי נלין על חברי הכנסת של המפד"ל," אמר כלפה לחברו, "גם אנחנו לא עשינו בינתיים דבר כדי לעצור את שרון." לאחר שיחה ארוכה שנמשכה לתוך הלילה, החליטו השניים לעשות מעשה, ולהקים מטה מאבק של תושבי הגוש נגד תוכניתו של שרון.
בגוש קטיף כבר פעל באותה תקופה גוף שנקרא "ועד פעולה גוש קטיף". הוועד הוקם על ידי איילה עזרן, תושבת נווה דקלים, בשנת 99'. הוא הוקם חודשים ספורים לפני שפרצה האינתיפאדה השנייה, בעקבות החמרה במצב הביטחוני בגוש. מטרתו העיקרית של ועד הפעולה היתה דאגה לביטחון התושבים. חברי הוועד, שהורכב ברובו על ידי נשים, קיימו פגישות עם מפקדי צה"ל בגזרה, ומדי פעם קיימו פעולות מחאה בעקבות הידרדרות המצב הביטחוני. כיו"ר ועד הפעולה, עזרן גם השתתפה בישיבות המועצה האזורית והוגדרה בהן כנציגת הוועד. כלפה ובן שלומי חשבו שלצורך המאבק בתוכניתו של שרון נדרש גוף גדול יותר מהוועד הקיים, שעיקר פעילותו היתה בתוך הגוש. השניים פנו לאבנר שמעוני, ראש המועצה האזורית, וביקשו ממנו להקים מטה מאבק שיפעל נגד תוכנית ההתנתקות. שמעוני נתן את ברכתו, והשניים החלו בהקמת המטה. לשניים היה ברור שמטה המאבק החדש יעבוד בתיאום ובשיתוף עם ועד הפעולה הוותיק. הם פנו לאיילה עזרן וביקשו ממנה להצטרף למטה החדש כנציגת הוועד. גוף פעיל נוסף שהפך לחלק אינטגרלי מהמטֶה היה ועד הרבנים של גוש קטיף, שבראשו עמד הרב יגאל קמינצקי, הרב האזורי.
ימים ספורים לאחר שעלתה היוזמה להקמת המטה, דיווח ראש המועצה אבנר שמעוני לחברי מליאת המועצה על הקמת המטה החדש. כל חברי המליאה בירכו על הקמת המטה. נציגי היישובים במליאה ראו ברכה בהקמתו של גוף נפרד מהמועצה לצורך המאבק, כיוון שהדבר אפשר להם להמשיך בפעילותם השוטפת לניהול שגרת החיים בגוש. בנוסף, חלק מחברי המליאה חששו שאם המועצה עצמה תנהל את המאבק, משרד הפנים יביא לפיזורה ולמינוי ועדה קרואה.
בישיבה הראשונה של המטה השתתפו דורון בן שלומי, ליאור כלפה, איילה עזרן, הרב רפי פרץ, ראש המכינה הקדם-צבאית בעצמונה, הרב קובי בורנשטיין ושלמה וסרטייל, חקלאי מגני טל. המשתתפים בישיבה דיברו על הצורך בפעולות הסברה שיחברו למאבק נגד התוכנית ציבור רחב ככל האפשר. לכולם היה ברור שהפגנות קטנות של תושבי הגוש או של תושבי יש"ע בלבד לא יספיקו, ושנדרשות פעולות שיצליחו למשוך למאבק קהלים נוספים. דורון בן שלומי הציע לקיים צעדת מחאה בת ארבעה ימים מגוש קטיף לירושלים. הרעיון לצעדה רגלית לירושלים נלקח מצעדת המחאה שקיימה ויקי קנפו, אם חד-הורית ממצפה רמון, ביולי 2003. חברי המטה הטרי אימצו את הרעיון וקבעו להתחיל את הצעדה ביום ראשון כ"ג בשבט. מסלול הצעדה תוכנן כך, שבכל ערב תתקיים במקום אחר עצרת תמיכה שישתתפו בה תושבים מחוץ לגוש קטיף. בפלייר שפורסם לתושבי הגוש פורט מסלול הצעדה. ביום הראשון תוכננה יציאה ממחסום כיסופים, חניית צהריים בקיבוץ סעד, ועצרת לסיום היום הראשון בשדרות. היו שהציעו להישאר ללון מול ביתו של שרון בחוות השקמים, אבל הרב קובי בורנשטיין וחברים נוספים התעקשו על לינה בשדרות: "האיש משדרות חשוב לנו יותר מהאיש בחוות השקמים," הם אמרו, וסימנו בכך את היעד המרכזי לפעילותם העתידית. ביום השני תוכננה עצרת באשקלון, ביום השלישי בקריית מלאכי, וביום הרביעי עלייה לירושלים וקיום עצרת מול בית ראש הממשלה. הציפייה היתה - לפחות לפי הכותרת שהעניקו אנשי המטה לצעדה - שלא רק תושבי גוש קטיף יהיו בין הצועדים. בפלייר נכתב: "תושבי גוש קטיף ואנשי הדרום צועדים לירושלים". הסיסמה המובילה שנבחרה לצעדה היתה "צועדים קדימה עם גוש קטיף". במטה קיוו שהצעדה תעורר את תושבי הגוש לפעילות, וגם תצרף למאבק את תושבי הדרום.
הקו ההסברתי שהוצג בישיבה לא היה מובן מאליו בעיני כל הנוכחים. שלמה וסרטייל מגני טל הקשיב לדבריו של הרב קובי בורנשטיין והרגיש שהם מנותקים מעט מקרקע המציאות. כמי שהגיע עם משפחתו לגוש קטיף כבר בשנת 79', הוא התרגל להתמודד במשך השנים עם תדמית בעייתית שנוצרה ליישובי הגוש בגלל סמיכותם לעזה. "ברחת לנו קצת..." הוא אמר לרב קובי. "הדברים שלך נשמעים לי מעט מעופפים. התדמית של גוש קטיף בציבור היא לא התדמית החיובית של רמת הגולן שאנשיה הלכו עם הסיסמה 'העם עם הגולן'. יהיה לנו קשה מאוד לשנות את התדמית שלנו תוך כמה חודשים." אבל למרות הסתייגותו הראשונית, וסרטייל יישר קו עם ההחלטות שהתקבלו. בתוך זמן קצר הוא גם החל לחוש הזדהות עם קו ההסברה שנבחר ולהאמין בו.
במהלך הימים שבהם תוכננה הצעדה, אנשי המטה זכו לביקור חיזוק של אנשי ועד מתיישבי הגולן. אנשי הגולן המריצו את אנשי הגוש להתחיל בפעילות. "אתם חייבים להוביל," הם אמרו להם, "תתחילו, והאחרים כבר יצטרפו." אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן, שעמד בראש ועד המתיישבים בזמן המאבק נגד ירידה מהגולן, אמר לאבנר שמעוני שתושבי הגוש הם אלו שצריכים להוביל את המהלכים הציבוריים נגד התוכנית. נעמה זרביב, תושבת המושב קטיף, ששימשה כמזכירת מטה המאבק בימיו הראשונים, זוקפת לזכותם של אנשי הגולן את זירוז ההתארגנות של המטה. לדעתה, בזכות ה"ניעור" שקיבלו אנשי גוש קטיף מאנשי הגולן, היה מטה המאבק מוכן בזמן להתמודדות עם שלביו הבאים של המאבק.
במסגרת ההכנות לצעדה, הוחלט להדפיס חולצות תואמות לצועדים. ליאור כלפה, דורון בן שלומי ואיילה עזרן ישבו במשרד המזכירות של נווה דקלים והתלבטו בנוגע לצבען של החולצות. לבסוף נבחר הצבע הכתום. שתי סיבות הביאו לבחירה בו. הראשונה היתה עניינית - הגוון המסוים הזה פשוט בולט בשטח. אחת מדרישות המשטרה לקיום הצעדה היתה הקצאת סדרנים שיהיו לבושים בבגד בעל צבע בולט. אנשי המטה חשבו שחולצות כתומות עשויות לשרת את הצורך בסימון הסדרנים. הסיבה השנייה לבחירה בכתום היתה הדגל של המועצה האזורית חוף עזה, שצבעו היה כתום. ליאור כלפה זוכר את חברי המטה מביטים מחוץ לחלון המזכירות לעבר הרחבה של המועצה האזורית, שבה התנוססו דרך קבע דגלי המדינה ודגל המועצה. כשהעיניים נחו על דגל המועצה, הוחלט לאמץ את צבעו הכתום לצעדה. כלפה, עזרן ובן שלומי לא היו מודעים למשמעות הבחירה שלהם בצבע החולצות של הצעדה. בשלב זה אף אחד מהם לא העלה על דעתו שהמאבק כולו ייצבע בצבע הזה, ושהכתום ייהפך תוך זמן לא רב לשמם הנרדף של כל מתנגדי ההתנתקות. רק לאחר הצעדה הוחלט להמשיך עם הצבע הכתום כצבע המאבק. היתה זו מיכל שומרון, תושבת נווה דקלים ובוגרת לימודי שיווק, שאמרה לליאור כלפה לאחר הצעדה: "אם רוצים להטמיע משהו בקרב אוכלוסייה, מוכרחים להתמיד איתו. לא משנה באיזה צבע בוחרים למאבק, אם מחליטים על כתום, הצבע הזה צריך ללכת איתנו עד הסוף."
בבוקר יום ראשון, כ"ג בשבט, יום הצעדה, התעוררו תושבי גוש קטיף ליום חורפי במיוחד. גשמים עזים ירדו בכל רחבי הארץ. במטה המאבק הוחלט לקיים את הצעדה למרות מזג האוויר הסוער. כמאתיים תושבים החלו לצעוד בגשם שוטף ממחסום כיסופים, כשבראשם צועדים ראש המועצה שמעוני והרב קמינצקי, רב המועצה האזורית. בחלקה הראשון של הצעדה השתתפו בה גם משפחות רבות וילדים צעירים, אך בהמשך התבססה הצעדה בעיקר על בני הנוער של הגוש. בצומת סעד הצטרפו לצועדים תושבים מהמועצה האזורית שדות נגב ובראשם ראש המועצה מאיר יפרח. ארוחת צהריים סופקה לצועדים על ידי חברי קיבוץ סעד. בערב הגיעו הצועדים לשדרות, שם התקיימה עצרת הזדהות בהשתתפותו של ראש העיר אלי מויאל, שהביע התנגדות נחרצת לתוכנית של ראש מפלגתו שרון.
ביום השני צעדו הצועדים משדרות לאשקלון. בניגוד לציפיות של חלק מאנשי המטה, אנשי שדרות לא הצטרפו לצעדה והצועדים היו רובם ככולם בני הנוער של גוש קטיף. בעצרת שהתקיימה באשקלון באותו ערב נשאו דברים סגן ראש העיר, נסים חלפון, ושמואל כהנא, מאנשי כפר דרום של שנת תש"ח. ביום השלישי נמשכה הצעדה לכיוון קריית מלאכי תוך חניית ביניים ביישובי המועצה האזורית שפיר. תושבי האזור ומשפחות נוספות מהגוש ביקשו להצטרף לצעדה אך המשטרה החליטה, בניגוד לימים הקודמים, להגביל את מספר הצועדים לחמישים בלבד, דבר שגרם לעוגמת נפש לא קטנה למשפחות ולצועדים. בקריית מלאכי קיבלו את פני הצועדים חברי הגרעין התורני של העיר ואנשי חב"ד. בערב ההזדהות עם הצועדים שהתקיים במרכז קהילת חב"ד, נשא דברים ראש העיר, מוטי מלכה, שהתחייב גם הוא כאיש ליכוד לפעול לביטול התוכנית. ביום הרביעי של הצעדה הסכימה המשטרה לאשר צעדה של מאתיים איש, כמו ביומיים הראשונים. אל הנוער שהיה המרכיב העיקרי בצעדה, הצטרפו בפאתי ירושלים מאות תושבים מהגוש שהגיעו באוטובוסים ובכלי רכב פרטיים להשתתף בחלקה האחרון של הצעדה. עצרת הסיום התקיימה ביום רביעי בערב בכיכר פריז והשתתפו בה כחמשת אלפים איש. שתי תושבות הגוש, אסנת לב-רן משירת הים ולורנס בזיז מהמושב גדיד, נשאו דברים בשם הצועדים.
במטה סיכמו את הצעדה בתחושות סיפוק. למרות אכזבה מסוימת מהיעדרותם של צועדים שאינם תושבי הגוש, ואף על פי שהסיקור התקשורתי לצעדה לא היה מספק ולא תאם את הציפיות, השיגה הצעדה כמה מטרות חשובות. היא הצליחה לעורר את תושבי הגוש לפעילות, היא תרמה לחוסן הפנימי של התושבים ולגיבוש הנוער, ובנוסף היא הצליחה להעביר לציבור הישראלי ולקובעי המדיניות מסר של נחישות.
מסרון שקיבלה איילה עזרן למכשיר הנייד שלה ביום השלישי של הצעדה מאחת הצועדות, המחיש לה את כוחה של הצעדה. "רציתי להגיד לך תודה," כתבה לה האישה, תושבת הגוש. "מאז פרסום תוכניות ההרס אני מתהלכת בראש שפוף. בעקבות השתתפותי אתמול בצעדה, והתמיכה האוהדת שקיבלנו מהנהגים בדרך לאורכה של הצעדה, זקפתי את ראשי והתחלתי לחייך."
הצעדה לירושלים היתה מבחנו הראשון של מטה המאבק, ומיד בסיומה הבינו אנשי המטה שעליהם לנצל את המומנטום שיצרה הצעדה להמשך פעילות. ימים ספורים לאחר הצעדה התכנסו ראשי המטה ופעילים בולטים בגוש והקימו צוותי פעולה להמשך המאבק. הוקם צוות לחיזוק ובירור אֱמוני באמצעות חוגי בית ביישובים, שבראשו עמדו הרב גבי קדוש, רב המושב גני טל, וארי אודס, תושב תל קטיפא ואיש מדרשת נצרים. הוקם צוות עבודה מול פוליטיקאים בראשות חנה פיקאר, תושבת שירת הים, שנועד ליצור קשר עם חברי כנסת במטרה להקים לובי פוליטי בכנסת. צוות תקשורת בראשות נעמה זרביב, מהמושב קטיף, יועד למתן תגובות בתקשורת. על צוות ההסברה בראשות הרב קובי בורנשטיין ורפי סרי, תושב נווה דקלים וראש מדרשת נצרים, הוטל להקים מטות מאבק ברחבי הארץ, ולקיים שבתות הסברה. בנוסף הוקם צוות לביצועי שטח, שעליו הופקד ליאור כלפה. אנשי המטה גם החלו ביצירת קשר עם מזכירויות היישובים כדי לעודד גיוס מתנדבים מכל הגוש שיופעלו במסגרת המטה. על ריכוז כוח האדם למטה הופקדה אורה אלפסי, תושבת המושב קטיף ואחת מפעילות ועד הפעולה הוותיק.
שלושת ראשי המטה החדש - איילה עזרן, דורון בן שלומי וליאור כלפה - חילקו ביניהם גִזרות פעולה. ליאור הופקד על ניהולו הכלכלי של המטה, איילה הופקדה על הקשר עם המועצה האזורית ועם הצבא, ודורון הופקד על התחום הלוגיסטי. פלייר שהופק על ידי המטה לאחר הקמת הצוותים קרא לתושבים להתגייס להובלת המאבק. "זורמות אלינו פניות מכל רחבי הארץ ומכולן נשמע אותו הקול: אם אתם, תושבי גוש קטיף, תשבו בבתיכם, אף אחד לא יקום למאבק, אבל אם אתם תרימו את קולכם יצטרפו אליכם רבים אשר מחכים לקריאה שלכם."
בתחילת חודש אדר התקיימה ישיבה של חברי המטה ושל פעילים בולטים. בין הנוכחים בישיבה, מלבד אנשי המטה, היו עמי שקד, תושב רפיח ים וקצין הביטחון של הגוש, הרב אליקים צדוק מישיבת תורת החיים שבנווה דקלים, ואליעזר ברט, תושב כפר דרום. רבים מהנוכחים דיברו על הצורך בחיזוק התושבים כערובה להצלחת המאבק. הנוכחים הסכימו גם שלולא תמיכה ציבורית רחבה לא תיתכן הצלחה.
צוות ההסברה של המטה נדרש בישיבותיו הראשונות להכריע בין שתי אסטרטגיות מאבק שונות. האחת היתה הפחדת הציבור הישראלי מתוצאות עקירת גוש קטיף, בעיקר באמצעות שימוש בטיעונים ביטחוניים. אסטרטגיה זו כללה גם הצעה ליצירת מאזן אימה כלפי השלטון באמצעות איומים בהתנגדות אלימה לפינוי. האסטרטגיה השנייה שעמדה בפני צוות ההסברה, ושאליה נטו רוב חברי הצוות, היתה הסברה ערכּית ושכנוע שורשי. מטרת-העל של ההסברה הערכית, שהוגדרה על ידי הרב קובי בורנשטיין, היתה "החזרת עם ישראל לעצמו". הדרך שהוצעה היתה של התחברות לתושבי גוש קטיף ולערכים שהם מייצגים, מתוך מטרה להעצים את התמיכה בהתיישבות ולעצור את תוכנית ההתנתקות.
הטיעונים שהועלו בעד קמפיין הפחדה היו שהזמן הקצר אינו מאפשר הסברה ערכית, ושהסברה כזו סופה להיכשל. הטיעונים שהועלו בעד שכנוע שורשי היו שהפחדה עובדת רק לטווח הקצר ואילו לטווח הארוך מוכרחים להגיע לשכנוע עמוק. בנייר עֶמדה ראשוני שניסח הרב קובי נכתב בין השאר: "איננו מדברים על אחיזה של יישוב תמים בלב נווה מדבר. המשך ישיבתנו פה מצריך את ההתגייסות של כל הציבור הישראלי... אם אין לנו תמיכה מוסרית, אז אין הצדקה מוסרית למה שאנו עושים כאן."
בדיון שהתקיים על נייר העמדה נטו רוב הנוכחים להעדיף את השכנוע השורשי על פני ההפחדה, אולם היו גם מעט קולות אחרים. שושי סלוצקי, תושבת גני טל, טענה בדיון שמראות קשים של פינוי עשויים לגרום לקריסת הקונצנזוס סביבו. משה הרשטיק, תושב נווה דקלים, טען שכשמדובר בציבור חילוני רק דרך של הפחדה תהיה אפקטיבית. בסופו של דבר, אומצה כצפוי אסטרטגיית ההסברה הערכית. הסיבה העיקרית לאימוץ הקו הערכי היתה ההרכב של אנשי המטה. העמדתו של הרב קובי בורנשטיין בראש צוות ההסברה ומעורבותם הדומיננטית של רבני הגוש, ובראשם הרב יגאל קמינצקי, בהובלת המהלכים של המטה, היו הגורמים העיקריים לבחירה בדרך ההסברה והשכנוע.
במהלך חודש אדר נעשו מאמצים להקמת מטות פעולה יישוביים בכל רחבי הגוש, ועד מהרה התברר כי מדובר במשימה לגמרי לא פשוטה. בחלק מהיישובים, בעיקר במושבים החקלאיים הלא-שיתופיים, קשה היה לאתר תושבים שיסכימו להירתם למאבק כפעילים מובילים. יישובים אחרים התקשו מסיבות אידיאולוגיות להקים מטה שיהיה כפוף למטה המרכזי. כבר בשלב הזה של המאבק לא כולם הסכימו עם הקו ההסברתי שהובילו אנשי המטה של הוועד. בכפר דרום, למשל, סברו שהמאבק צריך להתנהל יותר מול הפוליטיקאים ופחות מול האזרחים ברחוב. עם זאת, בשלב זה, הפערים בין מדיניות המטה למדיניות הנהגת כפר דרום לא היו גדולים. היו גם תושבים שבאופן פרטי הציעו לאמץ דרך מיליטנטית יותר מהדרך שנקט המטה. במסמך שכתבה והפיצה דתיה יצחקי, תושבת כפר ים, היא קראה בין השאר להקמת גרעין התיישבות חדש, ולקיום עצרת שבסיומה יופרחו בלונים שעליהם פרצופו של שרון והכיתוב "שרון בלון".

במקביל להתארגנותו של מטה המאבק בגוש קטיף, החלה גם מועצת יש"ע לתכנן סדרת פעולות נגד התוכנית של שרון. צביקי בר חי, ראש המועצה האזורית הר חברון, התמנה למרכז מטה השטח של מועצת יש"ע. דובר המועצה, יהושע מור יוסף, מונה לתפקיד מזכיר מדיני. המועצה החלה לפעול בשני מישורים לבלימת התוכנית. במישור הפוליטי החלו אנשי המועצה לפעול לגיבוש רוב פרלמנטרי נגד התוכנית של שרון. אנשי המועצה גם דרשו להביא באופן מיידי וללא דיחוי את התוכנית לאישור הממשלה, בהנחה שלא יימצא לה רוב והיא תידחה. ימים ספורים לפני פורים פתחו ראשי מועצת יש"ע בשביתת שֶׁבֶת במאהל שהקימו מול משרד ראש הממשלה. במשך קרוב לשבועיים הם ישבו באוהל המחאה וחברי כנסת רבים הגיעו למקום כדי להזדהות עם המאבק. אף שהאוהל הוקם מול משרד ראש הממשלה, מחאת אנשי המועצה כוונה בעיקר כלפי חברי הכנסת של המפד"ל והאיחוד הלאומי. אנשי יש"ע סברו שעל חבריהם לפרוש באופן מיידי מהממשלה ולא לחכות להתפתחויות. הם טענו שישיבה של אנשים כמו אורי אריאל וצבי הנדל בקואליציה של שרון, במקביל למאבק נגד התוכנית, מבלבלת את הציבור ויוצרת מסר כפול. החברים במפד"ל ובאיחוד הלאומי חשבו אחרת. הם סברו שבשלב זה אין לשרון רוב בממשלה כדי לאשר את תוכניתו, ושפרישה של הימין מהממשלה עלולה לסייע לו להשגת רוב כזה.
המישור השני שבו החלה מועצת יש"ע לפעול היה השטח. תחת הכותרת "עקירת יישובים - ניצחון לטרור", החל מבצע שילוט והסברה ברחבי הארץ.
לאחר פורים הגיעו במטה המאבק של גוש קטיף למסקנה שעליהם למָנות ראש מטה במשרה מלאה. שלושת ראשי המטה - כלפה, בן שלומי ועזרן - מילאו תפקידים שלא אפשרו להם התמסרות מוחלטת לניהול המטה: כלפה המשיך בתפקידו כמנהל האולפנה וכיו"ר המזכירות של נווה דקלים, בן שלומי המשיך לעבוד כמזכיר נווה דקלים, ועזרן - ששימשה כראש ועד הפעולה של התושבים וכנציגת התושבים במועצה - הרגישה גם היא שצריך אדם נוסף שיועסק בשכר כראש המטה. כלפה ובן שלומי החליטו להציע את התפקיד לרפי סרי, שהיה פעיל בצוות ההסברה. הם ראו בו דמות מתאימה להובלת המאבק לטווח ארוך, הן מבחינה ארגונית והן מבחינה תוכנית.
סרי, בוגר ישיבות מרכז הרב, עטרת כוהנים ובית אורות, הגיע לנווה דקלים בשנת 99', לאחר ששנה קודם לכן החל לעבוד כראש מדרשת נצרים. במסגרת עבודתו ביישוב המבודד הוא כבר נדרש בעבר להתמודד עם תוכניות מדיניות של עקירת יישובים, אבל הוא עשה זאת רק במישור החינוכי והרוחני. הבחירה ברפי סרי, איש חינוך ורוח, היתה ביטוי נוסף לקו שנקט מטה המאבק, קו של הסברה ערכית. הפּנִייה אליו תפסה אותו בעיצומה של עבודה על הפקת סרט תדמית לגוש קטיף, במסגרת פעולות ההסברה של המטה. הוא הִתנה את הסכמתו לקבלת התפקיד בכך שהפנייה אליו תבוא מראש המועצה ומהרב האזורי. "הציבור לא בחר בי," הוא אמר לכלפה ובן שלומי, "ולכן אני מבקש לפחות שראשי הציבור הם שיפנו אלי." כלפה ובן שלומי קיבלו את דבריו ותוך ימים אחדים הוא הוזמן לפגישות עם אבנר שמעוני ועם הרב קמינצקי, שביקשו ממנו לקבל את התפקיד. אך סרי עדיין היסס מעט. הוא התייעץ עם אשתו ועם חברו הרב בניה ליפשיץ, ר"מ בישיבת ההסדר של נווה דקלים, ולבסוף החליט לקפוץ למים. תחושתו באותם ימים היתה כי המשימה הזו אפשרית. הוא הרגיש שלאנשי הגוש יש אמת פנימית מוצקה ושצריך רק לדעת כיצד לשווק אותה על מנת לנצח.
בראש חודש ניסן, עשרים ושלושה במרס, כינס היושב ראש הטרי ישיבת מטה ראשונה בראשותו. סרי הציב שלוש מטרות עיקריות למטה: חיזוק פנימי של תושבי הגוש, הסברה, וקיום סדרה של פעילויות שיבהירו כי תוכניתו של ראש הממשלה אינה ניתנת כלל ליישׂום.
כחודש וחצי לאחר "הפצצה" שהטיל שרון על תושבי גוש קטיף, הלך והתגבש לו מטה המאבק של הגוש. ההרכב האנושי שהתקבל היה שילוב של רבנים עם אנשי מעשה בעלי זיקה לעולם של חינוך. הרבנים, שעם הזמן החלו להיות מעורבים יותר ויותר בישיבות המטה, היו שלושה: הרב יגאל קמינצקי, הרב האזורי, הרב גבי קדוש, רב המושב גני טל, והרב ראובן נתנאל, רב היישוב עצמונה. הרב קמינצקי, בוגר ישיבות "כרם ביבנה" ו"מרכז הרב", הגיע עם משפחתו לגוש קטיף בשנת 1980, כדי לשמש כרב המושב גני טל. לאחר כשנתיים עבר ליישוב נווה דקלים, שהוקם אז, והחל לכהן כרב של כל יישובי הגוש. הרב גבי קדוש, בוגר ישיבת מרכז הרב, הגיע לגני טל בשנת 85' כאברֵך, ולאחר שנים ספורות מוּנה לרב המושב. הרב ראובן נתנאל, גם הוא בוגר ישיבת מרכז הרב, הגיע לעצמונה בשנת 96' ממכון מאיר שבירושלים.
המשותף לרוב אנשי המעשה של המטה היה זיקה חזקה לעולם החינוך. רפי סרי החל את דרכו כרכז בבני עקיבא ולאחר מכן כיהן כראש מדרשה וכמורה. ליאור כלפה, בן המושב שרשרת הסמוך לאופקים, החל גם הוא את דרכו כרכז בבני עקיבא, ובשנת 97' עבר לנווה דקלים כדי לנהל את האולפנה המקומית. דורון בן שלומי, בן העיירה מעלות שהגיע לגוש קטיף בשנת 93', ניהל במשך שש שנים את המכינה הקדם-צבאית בעצמונה. הרב קובי בורנשטיין, שהגיע בשנת 95' לנווה דקלים מישיבת ההסדר במעלות, כיהן כר"מ בישיבת ההסדר המקומית.
היחידה שהגיעה מרקע שונה מעט היתה איילה עזרן, אמנית שעבדה גם כרכזת התרבות של נווה דקלים. מבין אנשי המעשה במטה, היא גם היתה הוותיקה ביותר בגוש. בשנת 87' היא הגיעה לנווה דקלים. עזרן היתה גם האישה היחידה בהרכב המצומצם של המטה. פעילותה בעבר בוועד התושבים של הגוש וכנציגת התושבים במליאת המועצה, הקרינה גם על אופי פעילותה בתוך המטה. העובדה שבמשך שנים היא היוותה כתובת טבעית לתושבים רבים, הפכה את עזרן לצינור המרכזי שחיבר בין התושבים לאנשי המטה. פעילותה במטה כוונה פחות כלפי חוץ, ויותר כלפי המעגל הפנימי של תושבי הגוש.
עם זאת, חשוב לציין שכל אנשי המטה עסקו גם בפעילות פנימית בתוך הגוש. הרבנים המשיכו כל העת לכהן בתפקידם הקהילתי, וגם שאר אנשי המטה קיימו כנסים וחוגי בית תכופים עם התושבים. מעבר לפעילויות הללו שקיים המטה, מראש חודש ניסן החל לצאת דף עדכון שבועי - ה"עדכאן", שבו דווח לתושבים על פעילות המטה. על כתיבת ה"עדכאן" הופקד הרב קובי בורנשטיין. בתחתית ה"עדכאנים" הראשונים כבר החלה להופיע הסיסמה: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". מדובר במשפט שהורכב זמן רב קודם לכן על ידי הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת מעלות, מתוך דברים שכתב הרב קוק. הרב קובי בורנשטיין, תלמידו של הרב ויצמן, בחר לעטר במשפט את דפי העדכון לתושבים. לימים הפכה הסיסמה שבתחתית ה"עדכאן" לאחת הסיסמאות המזוהות ביותר עם מאבקם של תושבי הגוש בעקירה.