אלון כרום

1

משפחת כרום

 

אני רוצה שתכירו את המשפחה שלי. אֲבי, אברם, אָבי כרום, עוברת ממַכְּרוּם בתקופת שירותו בצבא הקבע, בן ארבעים ושלוש, גבר נאה, מרשים. סגן אלוף בצבא. כלומר עד לפני שנה וחצי, מבצע "חץ וקשת" שבו פיקד על גדוד משוריין. היחידה ספגה שבעה הרוגים ושמונה עשר פצועים. זה הרבה למבצע מהסוג הזה שהוא כאילו רק משהו נקודתי. אבי עצמו נתקע בודד בטנק מול מתקפה של לוחמי חזבאללה. שאר אנשי הצוות של הטנק נהרגו. אבא נשאר לבדו ושרד איכשהו, תוך כדי הפעלת התותח וגם התת-מקלע ובסופו של דבר נשקו האישי, האם-16, עד שחילצה אותו פלוגת צנחנים. על זה הוא קיבל את אות העוז מהרמטכ"ל. כשחזר הוא היה אדם שונה. לא נפצע אפילו אבל חטף את טראומת חייו. אני הערצתי אותו תמיד כמו את אלוהים. אולי יותר כי אני לא מאלה שמאמינים באלוהים. ההערצה הזו פחתה בהדרגה אחרי שובו. מאז הוא נעשה כמו רוח רפאים ששוהה בבית, קיימת או לא קיימת. אני מחכה כל הזמן שהוא יחזור לעצמו אבל זה לא קורה. לפעמים בא לי להכניס לו אגרוף או אפילו כדור. שמשהו ישתנה, לעזאזל. אבל אין לי אומץ. אני רוצה להיות גיבור והחלטי אבל אולי פשוט אין לי את זה. לא אולי – בטוח. אני מפחד לדבר עם בת מהשכבה, אז לירות באבא? איפה!

אוקיי, נעביר הילוך ונמשיך עם משפחת כרום. יש את אמא שלי – מלכה, שטיינברג בנעוריה. אני שונא אותה. היא בת ארבעים ואחת, צעירה בשנתיים מאבא. אישה מטופחת וסקסית כשהיא רוצה להיות. כן, יש לי את הקטע של אדיפוס. אני חושב עליה ומאונן, כלומר מגיל ארבע עשרה, לפעמים פעמיים או שלוש ביום. יש לי תמונה כשהייתה צעירה, בת שלושים אולי, משתזפת בשמש על החוף בחזה חשוף. התמונה הזאת הורסת אותי. אולי בגלל שאני מתעב אותה כל כך. נראֶה חולני? לא יודע, אולי. היום הכול חולני ואין שום כללים. אומרים לי שפעם זה היה אחרת. אבל אני לא מאמין. אני טוען ששום דבר בעולם לא ממש משתנה. בטח הדינוזאורים לפני שישים וחמישה מיליון שנה היו בערך כמונו, רודפי בצע ופרסום ותחמנים, רק יותר חנונים. כלומר היהודים שבהם, צמחונים ותחמנים. אבל לא נתעכב על זה, זה לא חשוב. אני לא מנסה להיות היסטוריון או ארכיאולוג, אין לי סבלנות לשטויות האלה. על מלכה יש לי הרבה מאוד מה להגיד. היא דמות מרכזית מאוד ובעייתית מאוד בחיי. אבל זה יבוא בהמשך.

הבא בתור זה אני, אלון כרום, בן שבע עשרה ושבעה חודשים. עם הדמות הזאת יש לי המון בעיות. מאחר שבעיני רוחי אני חי בסרט, אני מדמה את עצמי תמיד למין ג'וני דפ מסתורי וכריזמטי או בראדלי קופר. גם גרי קופר הוותיק והקשוח. או לאונרדו דיקפריו. במציאות אני כמובן לא דומה לאף אחד מהם משום בחינה. אני לא יפה. קודם כול אני נמוך מדי, מטר שבעים ושש. לא גמד. ממוצע. אני שונא את המילה הזאת, ממוצע, אבל זה מה יש.

יש שבעה בחורים בכיתה שלי שגבוהים ממני בחצי ראש. בייחוד תומר אלרם שהוא אלוף בית הספר בספורט ובמכות. מטר שמונים ותשע. בנוסף לזה הוא גם יפה וגם בחור זהב. ממש קשה לי לסבול את השלמות הזאת. יש אחרים שהם על בטוח פחות ממנו, אבל – יותר ממני, כלומר בעיני המקובלים של השכבה, לא בעיניי. אני חושב שאני יותר מיוחד. לא שזה מתבטא בהרבה. האף שלי גדול מדי. אם כוח המשיכה באמת פועל, האף הזה היה צריך לשלוח אותי ישר לרצפה בכל פעם שאני מרכין קצת את הראש. למזלי יש לי שרירי צוואר כמו לשור עצבני. אבל עוד משהו לגבי האף, הוא גם לא סימטרי אלא מושך קצת שמאלה כאילו יש לו משהו לחפש שם. מה? את השמאל האבוד בישראל? יש לי עיניים ירוקות-אפורות ושיער שָׁטני. זהו, נמאס לי לתאר את עצמי. יש לי כל מיני הפרעות אישיוּת. מעברים קיצוניים של מצבי רוח. דיכאונות בלי סוף. רק באינטליגנציה אני סביר פלוס. מסוגל אפילו להבריק. לעתים רחוקות. זה מה שאומרים לי. בשיעורי אנגלית וספרות אני עשר. יותר מעשר אם יש דבר כזה. כלומר אני הכי טוב בכיתה. גם בספורט אני לא רע, זאת אומרת מאז שהתחלתי להתאמן ברצינות לפני פחות משנה – בגלל לילי אביב. אבל עוד נגיע אליה.

נעבור לאחיות הקטנות שלי. אותן אני אוהב הכי בעולם. אני בחרתי את שמותיהן. הגדולה, בת עשר וחצי, היא מיז. כלומר בתעודת זהות שלה כתוב מזמור מיגן כרום. אבל רק המורים קוראים לה מזמור. שאר העולם קורא לה מיז והיא מתה על זה. "מיז איזראל" כפי שהיא מתהדרת לעתים במבטא אוקספורדי. מיגן זה על שם מיגן דיוויד, גיבורת סיפורו של הסופר הבריטי ג'ון גולסוורת'י "עץ התפוח". סיפור על צעירה רומנטית וטרגית ששבתה את לבי כשהייתי בן ארבע עשרה. הקטנה היא אש. לא כמו להבה אלא כמו אשמורת. היא בת שמונה. בפנקס החיסונים היא אשמורת דליילה כרום. כנראה ניכרת כאן השפעה של תום ג'ונס. בכל אופן במה שנוגע לשמות אין עליי. אני כמו מילון בן יהודה בגרסה חדשנית. ככה אני חושב. בשנה אחת הייתי יכול לשכתב את כל השפה העברית, אולי אפילו בפחות, אבל למי יש סבלנות?

כשמיז ואש היו ממש קטנות הן נראו לי כפוטו-קופי זו של זו. בתמונות מלפני חמש-שש שנים אני ממש מתבלבל ביניהן. עם השנים נשארה מיז ג'ינג'ית אופטימלית ואילו שערה של אש הפך לחום-אדמדם. גם בצבע עיניהן הופיע הבדל. עיניה של אש הפכו לאפור-ירקרק כמו שלי, לעומת עיניה של מיז שהן בצבע חום נוטה לשחור. מבין שתיהן מיז היא הפיוטית, זאת שיודעת לכתוב, ויש לה נטיות למצבי רוח משתנים. לפעמים פחדתי שהיא תהיה כמוני אבל למזלה זה לא קרה. השבח לאל. אין בה נטייה לדיכאונות, אם כי לפעמים היא מלודרמטית. אש, יותר מכולנו, גדלה "אונליין". אין דבר הקשור במחשבים, פלאפונים, אינטרנט וכדומה שהיא לא יודעת לעשות. לפעמים אני אומר לאנשים שהיא זו שהמציאה בגיל שש את תוכנת "ווייז" לניווט בכבישים – יש כאלה שמאמינים לי כי יודעים שזו המצאה ישראלית. היא דעתנית מאוד. גם מיז וגם אש הן רקדניות מעולות, יש להן חוש קצב מלידה. את זה הן ירשו מאמא שלהן. אני אומר לאנשים שהן החלו לרקוד בגיל שנתיים. יש בריות שקונות גם את זה. כשאני רוצה אני שקרן לא רע. לפעמים נדמה שאני לא ממש מבדיל בין דמיון למציאות. אבל זה רק לעתים רחוקות, כלומר – לא כל הזמן.

מיז ואש הן החברות הטובות בעולם זו של זו. הן עושות הכול ביחד. לא רבות על כלום. שתיהן מדליקות בהיסטריה. קוליות לחלוטין. במשפחת כרום זהו צורך הישרדותי. אני לוקח קרדיט על כמה מוצלחות הן יצאו. כמו שאומרים, "גם יפות וגם רופאות." היחסים ביניהן לביני הם סיפור אהבה אחד גדול. אני חושב שאם הן לא היו קיימות אולי מזמן הייתי מתחפף וזהו. אני מתכוון מהעולם ומהחיים האלה. אבל בינתיים אני לא עושה שום דבר בעניין. אני בסך הכול נער בשמינית. לא דחוף לי לקפוץ מאיזה גורד שחקים, אבל אני שומר לעצמי את האופציה. שיהיה ברור.

אני רואה צורך להוסיף כמה מילים על עצמי. מגלומן צנוע. אני חושב שנולדתי מפוחד. אולי משהו גנטי או משהו סביבתי. התקופה, החיים, חוסר הבהירות, חוסר הביטחון. טרור עולמי. ראשי ממשלה ונשיאים הולכים לכלא. לא יודע. העולם כולו, האנשים סביבי נראו לי מפחידים. במידה מסוימת אפילו הוריי. כלומר מצד אחד, מובן שידעתי שהם אלה שדואגים לי ושומרים עליי הכי הרבה, אבל מצד אחר, הם היו גם אלה שהיו מסוגלים לפגוע בי, לפצוע אותי הכי חזק, עמוק בתוך הנשמה. שניהם קשוחים. כשהייתי ילד ראיתי באבי קצין צבא חזק, כריזמטי ויפה תואר. גבה-קומה, מטר שמונים ושישה, רזה ושרירי. לפעמים, כשהיה יוצא מהמקלחת במגבת קשורה למותניו, היה לו ריח משלו שהייתי מסוגל לזהות אפילו מרחוק. מין ניחוח גברי מתובל באפטר-שייב. הייתי מסתכל בגוף השרירי שלו ופוחד. לפעמים הוא היה מרים עליי יד גבוה באוויר ואז, לעתים לא תכופות – הנחית עליי מכה. המכות לא כאבו במיוחד אבל הן גרמו לי להתיירא מפניו. מדי פעם, כשהוא כאילו היה הולך להנחית לי אחת, הייתי מתכווץ מפחד. לרוב הוא לא הרביץ, רק צחק והלך הלאה, כנראה משועשע מפחדנותי. הוא הסביר לי יותר מפעם אחת שהוא עושה זאת לטובתי, שאתחשל, כיוון שהחיים בישראל הם קשים וגבר חייב ללמוד לא לפחד. "הפחד מיותר," היה נוהג לומר, "מה שלא הורג אותך מחזק אותך. אני עושה את זה מתוך אהבה." ובאמת, הוא הרעיף עליי לעתים קרובות אהבה רבה. אני המשכתי להעריץ אותו ולפחד ממנו. צריך להביא בחשבון ששמעתי על מעלליו בצבא, עמידתו האיתנה מול האויב, קרבות הגבורה. הסיפורים עליו רק הגבירו אצלי את הפחד. ממנו ומהמדינה שנולדתי בה. מדינת היהודים הקדושה והגיבורה, מוקפת האויבים הרצחניים המתרבים והולכים. אני לא ביקשתי להיוולד במקום המזוין הזה. תינוק קטן וחלשלוש אופי עם מעט מוטיבציה יהודית, עם כל הכבוד לשואה. עם זאת, השקעתי זמן באימונים גופניים. חלק מהתרגילים האלה למדתי מאבא. הוא הסביר לי על קרבות מגע והדגים לי שיטות שונות של לחימה. בהדרגה התקרבנו, אבל שנים עברו עד שהפסקתי לפחד ממנו לגמרי. זה קרה בעצם רק כשחזר מהמבצע האחרון שלו בן אדם אחר. מפוחד יותר ממני. אז הפך גם לשתקן כפייתי. הוא היה קיים בבית על תקן של צמח, כמו שאומרים. זה התחיל לפני כשנה וחצי. הגרסה הזו מלחיצה יותר מהגרסה הקודמת שלו כי פתאום אין לי מושג עם מי יש לי עסק. ואי לכך אני גם לא ממש יודע מי אני. אין לי מושג.

טוב, נחזור בכל זאת למלכה. עיניים ושיער שחורים. מטר שבעים. סקסית. שפתיים מלאות. עצמות לחיים גבוהות, יש אומרים, סלאביות. אמי גם היא דמות קשוחה. בילדותי היא הייתה קצינת משטרה, חוקרת שחיתויות והונאה או בז'רגון המקצועי סגנית ניצב באח"מ. ביקרתי אצלה בעבודה רק שלוש פעמים ונלחצתי. לא הבנתי בדיוק מה זה היה למעשה, התפקיד שלה, אבל הבנתי שהוא רב־משקל ולא מקצוע לרכרוכיים. אחרי שפרשה מהמשטרה, בשיא הקרירה שלה, בעיקר כדי לטפל באבי ובשאר המשפחה, התחילה לעבוד במשרה חלקית בעסקיי נדל"ן. אמא בנדל"ן?! בחיים לא הייתי חולם על דבר כזה. זה מקצוע למתנחמדים. אבל היא, כרגיל, משקיעה בעבודה את הכול. קשה לי להגיד באיזו מידה היא מצליחה. החריצות שלה היא לא מהעולם הזה. היא מעולם לא הייתה מוכנה לוותר עד הסוף. על שום דבר. לא על עבודה, לא על משפחה וגם לא על אהבה. בעיניי היא עדיין דמות מסתורית למרות כל מה שעבר בינינו. מה שיש למלכה, בניגוד לאבי, זה חוש הומור. לפעמים הוא רדום לחלוטין כי היא בן אדם "רציני". אבל מפעם לפעם יש לה יציאות שמשגעות אותי ולעתים היא כמעט מתגלגלת על הרצפה מרוב צחוק למשמע איזו בדיחה דבילית של הילדוֹת או שלי. אבי מגיב אז בחיוך נבוך משהו – חיוך ממלכתי אני מכנה את הקמטים הקטנים המבצבצים אז בקצות שפתיו, כאילו הוא מזהה שמשהו מצחיק הגם שהוא לא מבין למה. ברגעים הללו אני מרגיש שמץ של עליונות עליו, אבל רק שמץ ורק לרגע כי הרי הוא אבי, גיבור מלחמה, מפקד. כלומר עד לפני שנה וחצי, כשחזר עם הטראומה, והכוח במשפחה עבר למלכה.

בין שני ההורים האלה הרגשתי חנוני ורכרוכי לגמרי. לפעמים הייתי עומד מול המראה ומתבונן בפניי, מחפש שמץ של דמיון להוריי הגיבורים וּליופיים. לצערי, לא ראיתי בבבואת פרצופי כל סימני גבורה או יופי. ראיתי בעיקר אף, מודבק על פנים חיוורים ועיניים מפוחדות. כמו עכבר מיוזע. מי זה שהמציא מראות? אף פעם בחיי לא ביקשתי להיות חכם. רציתי רק להיות יפה. אם לא לאונרדו או ג'וני דפ, אז אפילו ג'סטין טימברלייק או רייאן גוסלינג. זה יותר מדי לדרוש? לא פלא שהתוודעתי לדיכאונות מגיל צעיר – נגיד שש או שבע. עוד לפני שהילדות נולדו. למרות, או בגלל, שאני קצת דומה לשחקן האגדי דניאל דיי-לואיס בגרסה יותר מכוערת של עצמו. כמו אברהם לינקולן נמוך, עם אף מוגבר ובלי הזקן. וואללה, כמה קילומטראז' אני מקדיש לתיאור של עצמי – מגלומן עם רגשי נחיתות. אבל עכשיו גמרתי. סבבה. כבר התחלתי לירוק דם. עדיף לתרום לוועד למען החייל או לאלמנות נזקקות.

לעומתי, רוב הילדים בגן ובבית הספר נדמו בעיניי שופעי חיים והתלהבות נעורים. מקצת המורים שלטו בכיתה ביד רמה, היו גם אחרים שהיו ללעג ולקלס בעיני תלמידיהם שרמסו אותם בצעקות משפילות וזריקת גירים. גם הנערים האלה עם האכזריות הילדותית הארסית שנבעה מהם הפחידו אותי. מהגנון עד השביעית הייתי תמיד במצב מגננתי של חרדה הישרדותית. הייתי הרבה לבדי. קראתי מיליון ספרים ובשלב מסוים התחלתי לכתוב שירים בחרוזים וכאלה התחכמויות מילוליות. אנשים שקראו אמרו שאני מוכשר בכתיבה. לזה דווקא האמנתי משום מה. כלומר רק המורה לספרות, אמי מלכה ואחיה, קלונימוס הדובר שש שפות, קראו כמה חיבורים שכתבתי, אבל דעתם החיובית השפיעה עליי. הרגשתי שהם צודקים ולמדתי להשחיז את לשוני לכלי משחית של סרקזם. כמו כן התאמנתי כמו מטורף בשכיבות סמיכה, מתיחות סנטר וכפיפות בטן. בהדרגה מילאתי את גופי שרירים. ארנולד שוורצנגר לעניים מרודים ומעוטי יכולת, ג'ייסון סטיית'האם או ווין דיזל. אני אוהב סרטים. זה טוב ויפה אבל בבית הספר לא התבלטתי בשום צורה שיכולתי להתגאות בה.

עד שאבא חזר מהקרב. אז הכול התחיל להשתנות. יש נושא אחד, דווקא פופולרי, שאני מסרב להתייחס אליו והוא פוליטיקה מקומית. הנושא הזה בארץ הוא חסר תקנה. אין שום טעם לעסוק בו, אם כי הבריות עושות זאת כל הזמן. לדעתי בעניין זה לא השתנה דבר מאז הקמת המדינה וגם לעולם לא ישתנה, וזאת מתוקף השיטה הפוליטית המטומטמת השולטת פה. משחר ילדותי אני מעדיף את צורת החיים ושיטת השלטון בארצות הברית או באנגליה. אינני מתבייש בכך. אני לא אדם שיספוג את שטיפת המוח הנהוגה בישראל, בייחוד בנושא הדתי. אף אחד לא יגיד לי במה אני צריך להאמין. או למה. יש לי מוח משלי, תודה. אני מעדיף להסתכל על חיי כעל תסריט הוליוודי, או יותר נכון כמו על סרט. אפילו דל תקציב אבל יצירתי.

זהו, גמרתי עם ההקדמה. אני שונא הקדמות.